לפניי בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

כללי

1. התובע תושב הרשות הפלסטינית (כפר ברדלא שבאזור טובאס), נפגע ביום 28.6.2005 בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בה היה מעורב רכב מנועי מסוג מוביל עפר, מ.ר- 259864 (להלן: "הרכב") שבבעלות הנתבעת 1 ועל השימוש בו קיימת פוליסה בת-תוקף (מס' 25095073909) שהוצאה על-ידי הנתבעת 2 (להלן: "הפוליסה"). על-פי הנטען בכתב התביעה, התאונה אירעה בנסיבות אלה: בעת שהתובע נהג ברכב ונסע בדרך עפר משובשת בתוך מחצבת השחר שבכוכב השחר, הוא "נתקל בבור בדרך ובשל כך, הייתה חבטה של הרכב, כאשר הוקפץ למעלה ונפל למטה ועצר [ כך !!]" (סעיף 4(א) לכתב התביעה). (להלן: "התאונה").

2. התביעה דנא שהוגשה ביום 10.11.2009, היא לפיצוי התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו , לטענתו, על-פי הוראות חוק הפיצויים. לגרסת התובע, התאונה היא תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, ועל הנתבעות החובה לפצותו על מלוא נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה ממנה. לחילופין, טוען התובע , כי במידה ויקבע שאין המדובר בתאונת דרכים , הוא יטען לאחריות הנתבעות על-פי דין הנזיקין הכללי הישראלי.

טענות הנתבעות

3. הנתבעות טוענות, בקליפת אגוז, כי התאונה קרתה באזור יהודה ושומרון, שהוא בשליטתה ובאחריותה האזרחית של הרשות הפלסטינית. מכאן, חל בענייננו צו המושל הצבאי בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), תשל"ז- 1977 (להלן- "הצו").

4. הצו הנ"ל מכיל הסדר כולל, הזהה במהותו להסדר בחוק הפיצויים וכולל הפניה בעניינים מסוימים לפקודה המנדטורית, ביניהם סעיף 68 הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים. לטענתן, לפי הדין החרות וההלכתי (ע"א 6860/01 חמאדה נ' המאגר הישראלי לביטוח בע"מ, פ"ד נז (3) 8 (2003)), תקופת ההתיישנות לתביעות תושבי הרשות הפלסטינית בגין נזק גוף לרבות תאונות דרכים שאירעו בשטחי הרשות הפלסטינית הינה בת שנתיים.

5. עוד טוענות הנתבעות, כי בשים לב למועד אירוע התאונה ולמועד הגשת התביעה, בחלוף כ- ארבע וחצי שנים, עולה שהתביעה התיישנה בטרם הגשתה ודינה להידחות על הסף.

טענות התובע

6. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, במקרה דנן, הדין החל הינו הדין הישראלי – דין הפורם - ולא דין המקום (המשפט הפלסטיני) או החקיקה הצבאית של המושל הצבאי. הנתבעות הינן חברות הרשומות כדין בישראל ומשרדן הרשום הוא בישראל. הפוליסה (תעודת ביטוח החובה) הוצאה על פי התעודה הסטנדרטית שקיבלה אישור המפקח על הביטוח ובהתאם לדרישות הדין בישראל לכיסוי האחריות בגין תאונות דרכים ועליה לכסות את החבות בגין התאונה, גם אם זו ארעה מחוץ לשטח המדינה ועל פי הדין החל במקום התאונה.

7. התובע טוען, כי מקום אירוע התאונה הוא "במחצבת השחר בכוכב השחר" שהינו יישוב ישראלי ועל כן חל דין הפורם ולא דין המקום.

8. עוד טוען התובע, כי במידה ויקבע שהדין החל איננו הדין הישראלי, לאור מקום התאונה שהוא למעשה בגדר יישוב ישראלי, אין תחולה לדין הרשות הפלסטינית, אלא חל צו המושל הצבאי.

חוות דעת ב"כ היועץ המשפטי

9. הוזמנה והוגשה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "חוות הדעת"). בהתאם לתעודת ראש תחום תשתית במנהל האזרחי שצורפה לחוות הדעת, מקום התאונה נמצא בתחום שטח C, אשר איננו התיישבות ישראלית ואיננו אתר צבאי. בחוות הדעת צוין, כי מאחר והתובע הוא תושב פלסטיני, אשר נפגע בתאונה שאירעה בשטח C שבשטחי האחריות של הרשות הפלסטינית, החוק שיחול הוא "דין מקום התאונה" בהתאם לסעיף 3(ג) לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל- 1970 (להלן- פקודת ביטוח רכב מנועי).

10. וכן, האחריות והסמכויות בתחום ביטוח הרכב הועברו לרשות הפלסטינית במסגרת הפרוטוקול בדבר העברה נוספת של סמכויות (27.8.1995), אשר המועד להעברת הסמכויות בפועל הינו ביום 10.9.1995. בהתאם לפרוטוקול, הועברו לרשות הפלסטינית הסמכויות בתחום הביטוח בכלל אזור יהודה ושומרון, למעט בתחום ההתיישבות הישראלית ובתחום האתרים הצבאיים. על כן, החל מיום 10.9.1995 חלים ביחס לתאונות המתרחשות בכלל שטחי הרשות הפלסטינית, למעט בתחומי ההתיישבות הישראלית והאתרים הצבאיים, ההסדרים המנויים בסעיף XI לפרוטוקול פריז בעניין ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים. על אף שחלוקת האחריות והסמכויות בין הממשל הצבאי והרשות הפלסטינית במסגרת הסכם הביניים בתאריך 28.9.1995 (כתבי אמנה 1071, כרך 33; להלן- הסכם הביניים) נעשתה על בסיס חלוקה של הרשות הפלסטינית לאזורי A, B ו- C, בתחום הביטוח הועברו לרשות הפלסטינית האחריות והסמכויות ביחס לכלל שטחה לרבות באזור C, למעט בישובים ישראליים ובאתרים צבאיים.

11. כמו-כן, בהתאם לסעיף XI בנספח V להסכם הביניים, על הרשות הפלסטינית לקיים מערכת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המבוססת על אחריות מוחלטת לפגיעות גוף בתאונות דרכים, ביטוח חובה והפעלת קרן סטטוטורית לפיצוי נפגעים כאשר הנהג הפוגע אינו ידוע או אינו מבוטח כיאות או כאשר המבטח אינו עומד בהתחייבויותיו. מטרה נוספת של סעיף XI הינה לאפשר מעבר חופשי של כלי רכב ישראלים ופלסטינים בין שטחי אזור יהודה ושומרון ושטח מדינת ישראל, מבלי שיידרש ביטוח נוסף לצורך כך. בהתאם, בס"ק 4 (א) נקבע כי במסגרת חובת הביטוח הסטטוטורית שכל צד יטיל על חברות הביטוח, הן תידרשנה לספק כיסוי ביטוחי אחיד לשטחי הרשות הפלסטינית ולשטחי ישראל ופוליסת הביטוח שתוצא תכסה את כל החבויות "לפי החקיקה של מקום התאונה".

12. מכאן, בהסכם הביניים נקבע באופן מפורש, כי החל מיום 10.9.1995 האחריות לפיצוי של נפגעי תאונות דרכים בשטח C, שאינו תחום התיישבות ישראלית או אתר צבאי, הינה של הרשות הפלסטינית. החוק החל על תאונת דרכים בתחומי הרשות הפלסטינית לרבות בשטח C, הוא חוק הפיצויים הפלסטיני אותו יש להוכיח. חוק הפיצויים הישראלי הינו חוק טריטוריאלי. לאחר הסכמי הביניים תוקן חוק הפיצויים ונקבע באלו מקרים יחול הוא בתחולה פרסונאלית על נפגע בתחומי הרשות הפלסטינית, אולם מקרה זה אינו נופל בגדר מקרים אלו. ( ראו- סעיף 2(א 1) לחוק הפיצויים).

13. לאחר הגשת חוות הדעת ולבקשתם , הגישו הצדדים סיכומים משלימים .

סיכומים משלימים מטעם הנתבעות

14. לטענת הנתבעות, בחוות הדעת הוכרעה השאלה העובדתית באשר למקום התאונה. מקום התאונה דנן נמצא בתחום שטח C, אשר איננו התיישבות ישראלית ואיננו אתר צבאי. על התאונה חל הדין הפלסטיני המקומי, קרי חוק הביטוח של הרשות משנת 2005. חוק הפיצויים , הינו חוק טריטוריאלי. לאחר הסכמי הביניים תוקן חוק הפיצויים ונקבע באילו מקרים הוא יחול בתחולה פרסונאלית על נפגע בתחומי הרשות הפלסטינית, אולם מקרה זה אינו נופל בגדר מקרים אלו. התובע הוא פלסטיני ותושב יהודה ושומרון.

15. סעיף 159 לחוק הביטוח הפלסטיני קובע תקופת התיישנות באשר לתביעת פיצויים של נפגע פלסטיני בגין תאונת דרכים, שאירעה בתחום הרשות הפלסטינית, והיא 3 שנים מיום תאריך קרות התאונה או תאריך קבלת דו"ח רפואי סופי במידה והתקופה עברה את שלושת השנים הנ"ל. מכאן, תביעת התובע התיישנה. התאונה אירעה ביום 28.6.2005 והתביעה הוגשה ביום 10.11.2009 לאחר חלוף יותר משלוש שנים מיום קרות התאונה. באשר לחלופה השנייה שבסעיף 159 הנ"ל, הרי שזו אינה רלוונטית היות וחוות דעת רפואית בעניין התובע נערכה לבקשתו עוד ביום 8.8.2007 , לפני תום תקופת שלושת השנים מיום האירוע.

סיכומים משלימים מטעם התובע

16. אפתח ואומר, כי טענותיו של התובע , לענייננו, איננן עקביות. הן מתחלפות, לובשות צורה ופושטות צורה. אליבא דתובע , הפעם יש לדחות את הבקשה לאור הודעת הנתבעות, כי אין עסקינן ב"כלי רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. במקרה דנן, אין תחולה לדין הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חוק הפיצויים וחוק הביטוח הפלסטיני משנת 2005). לתובע עילת תביעה מכוח דין הנזיקין הכללי הישראלי, ותביעה זו טרם התיישנה.

17. לטענת התובע, לאור קיומה של הפוליסה (תעודת ביטוח חובה) וכן לאור ההלכה הפסוקה שלעניין (ע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה פ"ד נג (5) 849 (1999) להלן: "הלכת חמאדה"), אין תחולה לעקרון ייחוד העילה. על כן, לטובת התובע עומדת גם עילה בנזיקין, עילה אשר טען לקיומה במפורש בכתב התביעה. על כן, לגבי עילת הנזיקין במסגרת הדין הישראלי, לא חלף מועד ההתיישנות והתביעה לא התיישנה.

18. התובע מפנה להלכה נוספת (ע"א 7487/00, 7757 מנסור נ' מוסטפא חוג'יראת , פ"ד נז (3) 541 (2003)). לטענת התובע, לפי הלכת חמאדה היסוד של העילה לטובת הנפגע בתביעה הנשענת על הוצאת פוליסת ביטוח רכב לנהג הפוגע במקום שחוק הפיצויים אינו חל, מצוי ברעיון של חוזה לטובת צד שלישי. חוזה עשוי להיות לטובת צד שלישי, אך לא לרעתו. היות שהעילה בנזיקין עשויה להטיב עם הנפגע בהשוואה לעילה לפי החוק, אזי אין בכוחו של חוזה ביטוח לשלול מן הנפגע את העילה בנזיקין. הנפגע זכאי להיזקק לעילה בנזיקין כלפי האחראים לנזקו וכן כלפי מבטחם ואין לקבל את הטענה בדבר ייחוד העילה.

19. התובע ממשיך וטוען, כי לגבי עילת הנזיקין אשר נותרה לזכותו במסגרת הדין הישראלי ולאור פסקי הדין שניתנו בע"א 1432/03 ינון נ' קרעאן, פ"ד נט (1) 345 (2004) ובג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' ביה"ד הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] 10.10.2007, לא חלף מועד ההתיישנות ועל כן התביעה לא התיישנה.

דיון והכרעה

20. לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה, חוות הדעת והסיכומים המשלימים של הצדדים, שוכנעתי , כי בקשה זו בדין יסודה. התובע הינו פלסטיני ותושב כפר ברדלא הנמצא בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, כהגדרתם בפקודת ביטוח רכב מנועי. התאונה קרתה במקום המצוי בשטח C שאינו התיישבות ישראלית ואינו אתר צבאי , כהגדרתם בהסכם הביניים וההסכמים הנלווים לו. הדין החל על התאונה הוא דין המקום ולא דין הפורם. (סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי ; סעיף 2(א 1) לחוק; רע"א 1667/09 שושה נ' נתשה [פורסם בנבו] 7.9.2010). בלשון אחרת, הדין הפלסטיני הוא שחל על התאונה ולא הדין הישראלי. החיקוק הרלוונטי לענייננו-שלנו הוא חוק הביטוח (מספר 20) משנת 2005 הפלסטיני. (להלן: "חוק הביטוח הפלסטיני").

21. חוק הביטוח הפלסטיני כולל 22 פרקים. לענייננו-שלנו יש נפקות לפרקים 16 עד 20 לחוק האמור. אומר מיד, כי חוק הביטוח הפלסטיני קובע, בין השאר, הסדר נורמטיבי לביטוח רכב מנועי ופיצויים לנפגעי תאונות דרכים דומה מאוד למשטר הישראלי לעניין זה כפי שנקבע בפקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפיצויים. קיימת חובת ביטוח על שימוש ברכב מנועי ( סעיף 137 ) ; הנוהג ברכב מנועי , מי שהתיר את השימוש והמבטח חייבים לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים בה מעורב הרכב המבוטח. לעניין זה, אחריותם של הנהג ומי שהתיר את השימוש ברכב הינה מוחלטת (סעיפים 144 ו- 145) ; תאונה בה מעורבים מספר כלי רכב (סעיף 147); הגבלת זכאותם של נפגעים (סעיף 149); נזק הגוף שהוא בר פיצוי (סעיפים 151 עד 158) ; תשלום תכוף (סעיפים 160 עד 169) ;הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (סעיפים 170 עד 177) וכיוצא באלה.

22. חוק הביטוח הפלסטיני קובע דין מיוחד לתקופת התיישנות תביעה לפיצוי על נזק גוף שנגרם תאונת דרכים והמוגשת על-פיו. דין התיישנות זה שונה לחלוטין מדין ההתיישנות הישראלי של תביעה על-פי חוק הפיצויים. סעיף 159 לחוק הביטוח הפלסטיני שכותרתו "התיישנות תביעה לפיצויים" קובע (בתרגום חופשי לשפה העברית) ,כי:

"תביעה לפיצויים שנגרמו בתאונת דרכים, תתיישן במידה ולא תוגש בתוך

שלוש שנים מתאריך אירוע התאונה או מתאריך קבלת דו"ח רפואי סופי

אם כבר חלפו שלוש השנים הנ"ל".

23. כמבואר, התאונה קרתה ביום 28.6.2005, והתביעה הוגשה רק ביום 10.11.2009 . לפי הוראת סעיף 159 לחוק הביטוח הפלסטיני , התביעה התיישנה. ויודגש: הסיפא של סעיף 159 האמור אינה חלה במקרה דנן. חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם התובע (הדו"ח הרפואי הסופי כלשון סעיף 159) ,ד"ר קאסם האשם , נערכה ביום 8.8.2007 . היא התקבלה על-ידי התובע בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 159 רישא לחוק הביטוח הפלסטיני. במקרה זה, אין תחולה לסיפא של סעיף 159 לחוק הביטוח הפלסטיני.

24. וכן, לא מצאתי ממש בטענתו הנוספת והחדשה של ב"כ התובע, עו"ד עאהד אגבאריה המלומד, לפיה מאחר והנתבעות טוענות שהרכב המעורב בתאונה אינו רכב מנועי יוצא , כי אין תחולה למשטר הפיצויים לנפגעים בתאונת דרכים (הישראלי –לפי חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי ; והפלסטיני- לפי חוק הביטוח הפלסטיני) וכי לתובע עילת תביעה בדין הנזיקין הכללי הישראלי. ראשית, טענה זו עומדת בסתירה פוזיטיבית וקוטבית לטענת התובע בכתב התביעה לפיה הרכב הוא רכב מנועי והתאונה היא תאונת דרכים כהגדרת מונחים אלה בחוק הפיצויים ( סעיף 2 לכתב התביעה) . שנית , גם בהנחה שהרכב אינו רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים, ואינני קובע כך, וכי לפי הלכת חמאדה הוצאת הפוליסה לרכב מביאה לידי אינקורפורציה חוזית של מבחני חוק הפיצויים, עדיין הדין שחל על התאונה הוא דין המקום, קרי- חוק הביטוח הפלסטיני שמבטל כל דין אחר המנוגד לו (סעיף 190(2) לחוק הביטוח הפלסטיני) . הפוליסה היא חוזה ביטוח ומחייבת את הצדדים. היא מחילה את פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפיצויים על התאונה והרכב. בפוליסה , אין תניה ספציפית לעניין התיישנות התביעה. התובע נהג ברכב כדין וברשות הבעלים. התובע הינו מבוטח כדין על-פי הפוליסה. אין הוא בסטאטוס של צד ג', שלא מבוטח על-פי הפוליסה. התאונה אירעה במקום הנמצא בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, שאינו התיישבות ישראלית ואינו אתר צבאי. בנסיבות אלה ועל–פי הדין והפוליסה, על התאונה חל דין המקום, קרי- חוק הביטוח הפלסטיני (סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי). הפוליסה אינה מסייגת סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי. במקרה דנן, אינני סבור שהצדדים רשאים להתנות, בפוליסה, על הוראת סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי. דין מקום ביצוע העוולה הוא הדין הפלסטיני, המחיל את חוק הביטוח הפלסטיני על התאונה. אין תחולה לדין הישראלי, לא לחוק הפיצויים ולא לדין הנזיקין הכללי. מבחינה זו, שונה המקרה שלפנינו מן המקרים שנדונו בפסקי הדין עליהם נסמך ב"כ התובע. אין סימוכין וביסוס, הן בדין הישראלי, הן בתחיקת הביטחון החלה בשטחים המוחזקים והן בכללי המשפט הבינלאומי הפומבי והפרטי, לטענתו דנא של עו"ד אגבאריה המלומד. לבסוף, התובע לא טען ולא הוכיח , כי הדין הזר שחל על התאונה ( חוק הביטוח הפלסטיני ) מקנה לו זכות תביעה בדין הנזיקין הכללי הישראלי וכי דין זר זה גובר על הדין הישראלי. יוצא, כי טענתו זו של עו"ד אגבאריה המלומד , בעלמא היא וללא סימוכין כלשהם.

25. התוצאה היא , כי אני נעתר לבקשה ודוחה על הסף את התביעה מחמת התיישנות. התובע

ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 5,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ג, 09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.