בשאלת סיווג תאונה

תביעה בעילות חלופיות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונה.

המחלוקת נעוצה בסיווג התאונה ובזהות הנתבעים: האם "תאונת דרכים" או שמא תאונה אחרת.

הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת הסיווג של התאונה.

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת

1. ביום 17.12.07 , בסביבות השעה 17.00, החנה התובע את רכבו מ.ר. 26-104-00 מסוג ג'י. אם. סי [להלן – "הרכב"] בחניה מוסדרת ברחוב הנרייטה סולד בבת ים כאשר צד הנהג [שמאל] סמוך למדרכה, וצד הנוסע [ימין] פונה אל הכביש. התובע כיבה את מנוע הרכב. גיסו של התובע, יוסף חג'ג', שנפטר בינתיים, הגיע אל הרכב מבית קפה סמוך והתכוון להיכנס אליו [להלן – "הגיס" ו "בית הקפה"].

2. הגיס החל בכניסה אל הרכב מצד הנוסע. התובע שניגש אל אותו צד לא הבחין בבור בכביש, רגלו השמאלית נתקלה בבור, התעקמה, הסתובבה וכתוצאה מכך מעד התובע ושבר את קרסולו [להלן – "התאונה"]. רוכב אופנוע שהזדמן למקום ראה את התובע כשהוא כבר שכוב על הכביש. הוא והגיס הרימו את התובע, פנו אותו לבית קפה סמוך [להלן – "בית הקפה"], הזעיקו אמבולנס ופינו אותו לבית חולים וולפסון.

3. בהגיעו לבית החולים טופל התובע בחדר מיון, רגלו גובסה והוא שוחרר לביתו. ביום 2.1.08 נותח התובע לקיבוע השבר בבית חולים איכילוב.

4. התובע פנה למל"ל וביקש להכיר בתאונה כ"תאונה בעבודה". הן התובע והן הגיס נחקרו על ידי חוקר המל"ל ובסופו של דבר דחה המל"ל את התביעה בנימוק שהתאונה לא אירעה "בעבודה".

5. ביום 10.11.09 הגיש התובע את תביעתו המקורית בעילה נזיקית והפנה אותה אל עיריית בת ים ואל המבטחת שלה, כלל חברה לביטוח בע"מ [להלן – "כלל"]. לימים ולאור טענת האחרונות בדבר סיווג התאונה כ"תאונת דרכים" והיעדר עילה כלפיהן, תיקן התובע את תביעתו וצירף עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"]. בהתאם צירף כנתבעת את מבטחת השימוש ברכב בביטוח חובה, היא איי. אי. ג'י חברה לביטוח בע"מ [להלן – "מבטחת הרכב"].

6. בהסכמת הצדדים פוצל הדיון כך שתחילה תידון שאלת הסיווג של התאונה.

המחלוקות

7. תחילה למחלוקת עובדתית הנעוצה בנסיבות התאונה: התובע וכלל טוענים שהתאונה אירעה במהלך סיועו לגיס להיכנס לרכב, עת התובע נגע בידית הרכב והתקיים קשר פיסי מידי בינו לבין הרכב. מבטחת הרכב טוענת כי גרסה זו נולדה לצרכי התביעה בלבד והועלתה לראשונה בתצהיר התובע.

8. מחלוקת נוספת, בחלקה נגזרת מהמחלוקת העובדתית ובחלקה משפטית, נוגעת ל"שימוש ברכב" על פי סעיף ההגדרות בחוק הפיצויים. התובע וכלל טוענים כי פעולת התובע בעת התאונה הינה בגדר "כניסה לרכב" "למטרות תחבורה". מבטחת הרכב חולקת על כך ולטענתה אף בהינתן גרסתו העובדתית של התובע, אין מדובר ב"כניסה לרכב".

9. ומחלוקת אחרונה נוגעת לקשר הסיבתי. לטענת התובע וכלל התקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק. לטענת מבטחת הרכב לא התקיים קשר כזה, שכן הגורם לתאונה הינו הבור ונפילה כזו אינה באה בגדר "סיכון תחבורתי" שכן הרכב לא יצר סיכון כזה.

מסכת הראיות

10. מטעם התובע העידו הוא עצמו ורוכב האופנוע ניר סקלר. הגיס נפטר כשנה לפני שמיעת ההוכחות.

11. מטעם הנתבעות הוגשו מוצגים, ביניהם מסמכים רפואיים, תביעת התובע למל"ל וחקירות התובע והגיס על ידי חוקר המל"ל.

דיון

נסיבות התאונה – ממצאים

12. התובע הצהיר תחילה על תיאור כללי של התאונה:

" .... החניתי את רכבי במקום חניה מוסדר ברח' הנרייטה סולד פינת רח' הגבעות בבת ים .... ויצאתי מרכבי ע"מ לפתוח את הדלת הנגדית לדלת הנהג וכשרציתי לרדת מן המדרכה לכביש ... ע"מ לפתוח את דלת הרכב, כאמור, מעדתי לתוך בור בכביש, נפלתי אפיים ארצה ושברתי את קרסול רגל שמאל."

בהמשך מסר תיאור מפורט:

"באותו יום באתי לקחת את גיסי ... מבית הקפה המצוי ברחי' הגבעות 1 בבת ים. אני החניתי את הרכב ברח' הנרייטה סולד כמה עשרות מטרים מצומת הרחובות הנרייטה סולד והגבעות. אני כיביתי את המנוע ויצאתי מן הרכב ע"מ לעבור לצד השני הקדמי שלו

אני השארתי את הדלת הקדמית השמאלית פתוחה, עברתי מול ה"פרונט" של הרכב שלי וזאת כדי לפתוח את הדלת לגיס שלי שהוא קצר רואי. כשירדתי מהמדרכה היה בור ליד הדלת מצד ימין של הרכב שלי, מעדתי לתוכו ונפלתי ליד הרכב שלי בצמוד אליו כשהיד שלי כבר נגעה בידית של הדלת הימנית מלפנים ואז נפלתי."

13. עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין וכפופה להחמרות בסעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971. התובע נחקר על ידי ב"כ העירייה עו"ד זילברברג וב"כ המבטחת עו"ד לביטמן .

14. התובע עמד על דעתו שחפץ לסייע לגיס להיכנס לרכב ולשם כך הגיע מצד הנהג, דרך קדמת הרכב, אל צד הנוסע. אשר למיקומו של הגיס ברכב בעת התאונה ניתן היה להתרשם תחילה כי מסר תשובות סותרות לכאורה. הוא השיב תחילה לב"כ העירייה

"הוא כבר בפנים ..." [עמ' 4, ש' 16].

בהמשך נשאל האם הגיס היה כבר בשלב הכניסה לרכב והשיב : "בדיוק" [שם, ש' 27].

ואילו לשאלות ב"כ המבטחת השיב שהגיס לא היה בתוך האוטו:

"לא בתוך האוטו. בדיוק עמד לעלות ואני החזקתי את הדלת על מנת שייכנס פנימה."

כאשר עימתה אותו ב"כ המבטחת עם דבריו הקודמים השיב:

"הוא לא ישב עדיין, הוא היה בתנועה של כניסה לרכב ואני רציתי לעזור לו. רגל אחת הייתה למעלה במטרה להכניס אותה לרכב, חצי מהגוף שלו היה בחוץ, הוא התחיל למשש לאן ייכנס. ... הוא כבר פתח את הדלת והתחיל להיכנס ואני באתי לעזור לו. "

[עמ' 6].

אני סבורה שתשובה אחרונה זו מיישבת את הסתירה לכאורה: הגיס היה בתהליך של כניסה לרכב כאשר חלק מגופו "בפנים" וחלק אחר עדיין בחוץ. מאחר שהיה קצר רואי, החל למשש את דרכו ועדיין לא היה ישוב ברכב.

15. אשר לפתיחת הדלת עבור הגיס - התובע הצהיר שהגיע אל הצד של הגיס על מנת לפתוח לו את הדלת. בחקירתו הבהיר שהדלת כבר הייתה פתוחה כי הגיס הספיק לפתוח אותה קודם לכן :

"אני באתי לעזור לו להיכנס, היד שלי היתה בידית. זה שנייה ותכף נפלתי"

[עמ' 4, ש' 20 – 26].

גיסו של התובע מסר לחוקר המל"ל כי:

"הוא בא לפתוח את הדלת של האוטו שאני אכנס ופתאום ככה צנח על הרצפה וצעק לשמים ."

עדותו זו הוגשה בהסכמה. היא מחזקת את כוונותיו של התובע לסייע לגיס ולפתוח את הדלת. אין בה כדי להחליש את גרסת התובע ולפיה עובר לתאונה נגע בידית הרכב. זאת משום שהגיס במיקומו באותם רגעים, לא יכול היה לראות במה אוחזת ידו של התובע.

התובע לא ניסה לייפות את גרסתו או להתאימה לאינטרסים שלו. הוא לא טען שהוא זה שפתח את הדלת לגיס ואף לא שהחזיק משך זמן ארוך בידית. מצאתי את גרסתו הגיונית ומשתלבת בכלל נסיבות העניין.

16. במהלך חקירתו מסר התובע כי בית הקפה בו ישב גיסו לפני שהגיע אל הרכב הוא אותו בית קפה אליו פונה לאחר התאונה ומצוי מהלך 10 מדרגות מהכביש בו אירעה התאונה.

בהמשך מסר לראשונה על פעולה נוספת מעבר לרצף שתואר בתצהירו.

מתברר שלאחר שהחנה את הרכב וכיבה את מנועו, הלך לאסוף את גיסו מבית הקפה, אכן אסף אותו והשניים ירדו ביחד אל הרכב, שם אירעה התאונה [עמ' 5 למעלה ועמ' 6, ש' 20 ואילך].

לב"כ המבטחת השיב שלא מסר על פעולה זו משום שלא נשאל על כך [שם, ש' 25].

אין חולק כי התאונה אירעה לצד הרכב ובאותה עת היו הן התובע והן הגיס ממוקמים בזירה. אף רוכב האופנוע מעיד כי כאשר ראה את התובע שכוב על הכביש והגיע לעזור לו, סייע לו הגיס לפנות את התובע לבית הקפה. אין לתובע אינטרס להסתיר את הפעולה הנוספת שביצע טרם הגיעו הוא והגיס לזירה.

נמצא שכל אלה אינם משליכים ואינם פוגעים בגרסת התובע.

17. כעת להתנהלות התובע לאחר התאונה:

בתעודת חדר מיון בית חולים וולפסון אליו פונה התובע מיד לאחר התאונה, נרשם "התקבל למחלקתנו בדחיפות בשל נפילה וחבלה סיבובית לקרסול שמאל".

כעבור 4 ימים, כאשר הגיע לקופת החולים, נרשם "נפל במדרכה בגלל שבר בבלטות ונקע קרסול שמאל".

בסיכום אשפוז מבית החולים איכילוב כשבועיים לאחר התאונה, נרשם "חודש טרם קבלתו אירוע של נפילה וחבלה סיבובית לקרסול שמאלי".

בתביעתו לקבלת דמי פגיעה ולהכרה בתאונת עבודה [מיום 9.4.08] נרשם "בעת הליכה לצורך קבלת חבילה / משלוח התעקמה רגלי השמאלית".

כל אלה אינם מפרטים נוכחות ומעורבות של רכב בתאונה.

18. לראשונה פורטה נוכחות רכב בזירה, אך לא מעורבות, בחקירתו של התובע אצל חוקר המל"ל מיום 28.10.08, כ – 10 חודשים לאחר התאונה. לדבריו:

"הייתי בבת ים באתי לפתוח את הדלת להכניס אותו היה בור בכביש התעקמה לי הרגל שמאל ...".

בתביעה המקורית בה נכתב כך:

"ביום ... החנה התובע את רכבו במקום חניה מוסדר ... ויצא מרכבו ע"מ לפתוח את הדלת הנגדית לרכב הנהג וכשרצה לרדת מן המדרכה לכביש ... ע"מ לפתוח את דלת הרכב, כאמור, הוא מעד לתוך בור בכביש ...".

כתב התביעה המתוקן לא שינה דבר מבחינה זו אלא על בסיס פירוט זהה, צורפו העילה והמבטחת לפי חוק הפיצויים.

19. יוצא שהפעם הראשונה בה פורטו נוכחות רכב ובעיקר מעורבות של רכב בזירה שכן התובע נגע לגרסתו בידית הרכב, הייתה בתצהירו של התובע. ועוד יוצא, שאף גרסה זו התבהרה רק במהלך חקירת התובע. כאשר נשאל על כך על ידי ב"כ המבטחת, השיב כי לא נדרש לכך משום לשא נשאל על כך [עמ' 6 – 7].

20. על פני הדברים, מדובר בגרסה כבושה. הלכה פסוקה היא כי גרסה כבושה אין משקלה רב אלא אם ניתן לכבישה עצמה הסבר סביר המניח את דעתו של בית המשפט. בנסיבות העניין נחה דעתי כי התובע סיפק הסבר סביר כנדרש:

התובע עשה רושם של אדם פשוט, לא מתוחכם, לא ערמומי ושאינו מבין את ההשלכות של מסירת גרסאות לא שלמות ולא מלאות. די לעיין בחקירתו בפני חוקר המל"ל על מנת להבין את התנהלותו. הרי התובע הוא שפנה למל"ל בתביעה להכיר בתאונה כתאונה בעבודה. היה עליו להבין שצריך לבסס קשר בין עבודה לבין התאונה. והנה השיב:

"לא קשור לעבודה סתם עלה לי בראש לקפוץ לאסוף אותו ואז לנסוע לעבודה".

החוקר דווקא ניסה לבחון האם בכל זאת היה התובע בשליחות או בדרך לשליחות הקשורה לעבודה ושאל את התובע קונקרטית האם קיבל לפני כן קריאה לביצוע שליחות. התובע השיב בשלילה. החוקר שאל אם כך מדוע הגיש את התביעה. על כך השיב התובע:

"כי זה כל הזמן בעבודה אני יושב מחכה מסתובב מבחינתי זה עבודה גם כשאני בבית".

20. התובע פנה למוסדות רפואיים ואחרים ופירט את העיקר מבחינתו: הוא מעד כתוצאה מבור. זו אכן הסיבה המיידית – עובדתית להתרחשות הנזק. התובע אינו בקיא בהגדרות "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. בכך הוא אינו נבדל מאזרחים אחרים, אלא מצבו עמוק מכך. הוא בנתוניו דומה ל"זה שאינו יודע לשאול" בהגדה של פסח. הוא משיב תשובות קונקרטיות כאשר "פותחים לו", כלומר שואלים אותו שאלות קונקרטיות. על כן, תיאורו לכל אותם מוסדות, כמו גם לעורך דינו בעת ניסוח התביעות, אינו משקף את התמונה המלאה, אלא את תשובותיו לשאלות שנשאל. הדגמות להתנהלות זו ניתן לראות בחקירות הנגדיות של עורכי הדין של הנתבעות, זו של ב"כ העירייה וזו של ב"כ המבטחת. התובע אינו מניפולטיבי או ערמומי, הוא אינו מונע מאינטרסים. כל אלה "גדולים" עליו. מצאתי בעדותו תמימות ונאיביות, הוא אף לא ניסה לייפות את גרסתו.

21. הלכה פסוקה היא כי גרסה כבושה אין משקלה רב אלא אם ניתן לכבישה עצמה הסבר סביר. התובע הניח את דעתי הן בהסבריו והן בנתוניו האישיים.

נמצא כי התובע הוכיח את גרסתו ולפיה התאונה אירעה תוך כדי ניסיון וכוונה שלו לסייע לגיס להיכנס לרכב, כאשר התקיים מגע פיסי בין ידו לבין ידית הדלת וכאשר כוונתו הייתה להמשיך בנסיעה לאחר השלמת הכניסה לרכב.

אך אף בהינתן ממצאים אלו, עדיין קמה מחלוקת משפטית של ממש:

האם מדובר ב"שימוש ברכב למטרות תחבורה"?

22. כניסה לרכב הינה אחד השימושים המוכרים בהגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב מנועי" לפי סעיף ההגדרות של חוק הפיצויים. שימוש זה אינו נזקק לחזקות מרבות או לפרשנות פסיקתית והוא כשלעצמו עומד איתן על רגליו. הוא מגשים את התכלית התחבורתית הנתונה להסכמה רחבה, בחוק הפיצויים.

23. השאלות שעלו בפסיקה התמקדו בין היתר ולענייננו בתחימת תחילת ה"כניסה", בהשלכות היסוד הנפשי של הכוונה מול היסוד הפיסי של הפעולה. ריבלין סבור שראוי לקבוע כי כניסה לרכב תחל רק משנוצר מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב. אין להכיר גם ב"הכנות" לעליה כחלק מן הכניסה או העלייה לרכב [תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהד' רביעית, עמ' 181].

24. ואכן כפי שמביא ריבלין, נשלל ה"שימוש" במקרה בו ביקשה תובעת לרדת מהמדרכה על מנת לעלות לאוטובוס שעצר במרחק מה מאותה מדרכה ונפלה על הכביש. כן נשלל ה"שימוש" במקרה בו יצא תובע מרכבו בתחנת דלק והחליק שם [ת.א. [של – ירושלים] 3623/06, מזרחי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, צלטנר ורע"א 4620/04, דלק נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו]. במקרים אלו לא התקיים מגע פיסי בין הניזוק לבין הרכב.

25. במקרה שלפניי אין מדובר ב"כניסה קלאסית". מצד אחד, התקיים מגע פיסי בין התובע לבין הרכב. בעבר אף נפסק כי אין הכרח במגע פיסי ודי בתחילת הצעידה אל האוטובוס ובכוונת כניסה אליו על מנת להוות "כניסה לרכב" [ע"א [מח – חיפה] 1351/00, בעניין ציון עזרא, המצוטט בסיכומי העירייה]. מצד שני, קיימים נתונים מבדילים: אחד, התובע לא נכנס, לא הכין את עצמו להיכנס ואף לא התכוון להיכנס לרכב באותו רגע, אלא חפץ לסייע לגיס להיכנס כנוסע. במובן זה ועל פי הפשט, התובע אינו "משתמש". שניים, מתברר שהמגע הפיסי עצמו לא הועיל למטרתו, פתיחת הדלת, שכן זו כבר נפתחה קודם לכן על ידי הגיס.

26. הכרעת הסיווג יכולה להיעזר במבחני אצבע שונים אלא לטעמי עליה להלום קודם כל את תכלית החוק. תכלית זו כפי שפורשה בפסיקה העדכנית הינה התכנסות למסה הגרעינית של החוק, אל תכליתו התחבורתית כהגדרתה "נשמת אפו" [רע"א 5738/97, תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פד"י נג [4], 145, 163 – 164]. ראו הסקירה בת.א. [של – תל אביב] 175154/09, אימבר נ' מנורה, פורסם בנבו].

27. פרשנות זו פעלה בשתי דרכים לצמצום ההכרה ב"תאונת דרכים". אחת, היא צמצמה את דרכי ה"שימוש" לרשימה סגורה המופיעה בחוק הפיצויים [רע"א 9084/05, אגד נ' ינטל, פורסם בנבו]. השנייה, היא צמצמה אף את היקף השימוש ודחתה את ההכרה בפעולות לוואי או הכנה מסוימות. כך נפסק שבדיקה ביטחונית המבוצעת בשגרה טרם תחילת נסיעה והכוללת נוכחות של הנהג בתוך רכב חונה, אינה קשורה קשר ממשי לנסיעה בפועל ואינה יכולה להצדיק התייחסות לאירוע כאל "תאונת דרכים" [רע"א 3762/11, עיזבון רחימי נ' חריזי ואח', פורסם בנבו]. אך הבדיקה אף אינה "נסיעה" אלא לכל היותר פעולת לוואי טרם הנסיעה ואין היא פעולת לוואי המהווה תנאי בלעדיו אין לנסיעת הרכב או להתנעתו, אלא פעולת לוואי שמטרתה אבטחת הנסיעה. ברור וידוע כי הרכב יכול לצאת לנסיעה אף ללא פעולה זו. יוצא שפעולת לוואי שאינה הכרחית לעצם תחילת השימוש התחבורתי ברכב, חורגת מהיקף ה"שימוש" המוכר בפסיקה.

28. במקרה אחד נדון עניינו של אלונקאי שביקש להכניס חולה לרכב באמצעות אלונקה ונפגע בעצמו בעת "כניסתו" של החולה לרכב [ע"א 66/10, אשר יעקב לוי נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו]. בית משפט השלום קבע כי מדובר ב"תאונת דרכים". בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו ונימק:

אמנם מתקיימים מקרים בהם אירוע מסוים מהווה תאונת דרכים אף שהנפגע אינו בעצמו המשתמש ברכב. יחד עם זאת, כך נקבע, הכללת המקרה של פגיעה באדם עקב כניסת אדם אחר לרכב בגדרי "תאונת הדרכים" מהווה פרשנות מרחיקת לכת, שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, שנועד להצר את גבולות המונח "תאונת דרכים".

השופט ריבלין דחה את הבר"ע על החלטת בית המשפט המחוזי והוסיף:

בית המשפט קבע, אפוא, כי כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שנפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות המקרה, לא מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. הפגיעה במבקש, כך נקבע, אינה קשורה כלל לסיכון שהשימוש ברכב (כניסת החולה אליו) יצר. הפגיעה במבקש יכול והיתה מתרחשת באותו אופן אם החולה היה קם מהאלונקה ממצב שכיבה לישיבה גם במהלך הובלתו מן המחלקה לרכב.

29. אין לי אלא ליישם הלכה פסוקה זו המחייבת בית משפט זה מכוח עקרון התקדים המחייב ואף מתיישבת עם הפרשנות העדכנית של חוק הפיצויים. התובע אינו מי שנכנס לרכב ועל כן אינו "משתמש". לאור זאת, אין גם חשיבות למגע הפיסי הקצר בין ידו של התובע לידית הרכב, לאחר שממילא נפתחה כבר הדלת על ידי הגיס. מבחינה זו, דלת הרכב והידית, היוו לכל היותר זירת מגע אקראית.

נמצא שטועה העירייה וצודקת המבטחת בטענתה כי התאונה לא אירעה תוך כדי "כניסה לרכב".

על כן, אין מדובר ב"תאונת דרכים".

מעבר לנדרש אבחן את שאלת הקשר הסיבתי.

קשר סיבתי – הגורם לנפילה

30. התובע מעד ונחבל כתוצאה מהיתקלות רגלו בבור בכביש. המגע הפיסי בין ידו לבין ידית הדלת לא גרם למעידה ולחבלה, לא לבדו ולא ביחד עם גורם אחר, לא האיץ אותן ולא השפיע עליהן ולו באופן מזערי [השוו – ת.א. 18524/07 [של – תל אביב], עיזבון המנוח בסיל נ' קרנית, פורסם בנבו].

על כן התאונה לא נגרמה "עקב שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים.

נמצא שאף מטעם זה צודקת המבטחת ועמדת העירייה נדחית.

סוף דבר בשאלת הסיווג:

התאונה אינה "תאונת דרכים". התביעה נגד המבטחת נדחית תוך חיוב בהוצאותיה ובשכ"ט עוד בסכום כולל של 8,000 ₪.

העירייה והמבטחת שלה הן אלו שתישאנה בחיוב לטובת המבטחת משום שהן אלו שחלקו על סיווג התאונה והן אלו שגרמו לתובע לצרף בלית ברירה את העילה ואת המבטחת על פי חוק הפיצויים.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"ב, 15 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.