פסק –דין

המחלוקת, בתמצית

1. התובעת, העוסקת בין היתר בעיצוב, ייצור, התקנה וייבוא של מתקני משחק וריהוט חוץ, ביצעה עבודה של מילוי חול בשישה גני משחקים ציבוריים בשטחה של הנתבעת. אין מחלוקת שהעבודה בוצעה במלואה והתקבל אישור מכון התקנים לעבודה; אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה דבר עבור העבודה; אין מחלוקת כי עובר לביצוע העבודה לא נחתם חוזה העומד בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש).

השאלה העומדת במרכז התביעה שבפניי הינה האם התובעת זכאית לקבל "שכר חוזי" עבור עבודתה, על פי דרישתה בהצעת המחיר ששלחה לנתבעת, הצעת מחיר שאושרה לטענתה; לחלופין, האם זכאית ל"שכר ראוי" עבור עבודה זו, או שמא אינה זכאית לשכר כלל.

כבר זה המקום לציין כי הנתבעת, לאורך כל הדרך, לא בקשה לחמוק לחלוטין מתשלום והויכוח למעשה מתמצה בשאלת גובה השכר עבור העבודה שבוצעה – בשים לב למכלול הנסיבות שאפפו את ביצועה.

זוהי בתמצית המחלוקת, ומכאן לעובדות המקרה כפי שהוכחו בשלב הראיות.

העובדות, כפי שעולות מהראיות שהונחו בפניי

2. התובעת עוסקת כאמור בתחום מתקני משחק בגני ציבוריים. הגברת הלן רות-ניצן הינה מנכ"ל התובעת (להלן: "הלן"). אין מחלוקת כי הלן שימשה בזמנו, במשך שלוש שנים, כעוזרת של מר גבי פארן, אשר כיהן בעבר כראש עיר של הנתבעת. הלן הודתה כי השתתפה ב"הרבה מאוד" מכרזים לרשויות מקומיות (עמ' 24 שו' 5), וכי היא מכירה את הנוהל של מכרזים, בין היתר לאור תפקדיה בעבר, כעוזרת ראש העיר (עמ' 24 שו' 13).

3. במהלך שנת 2007 קיבלה הנתבעת פניות מהממונה על התקינה במשרד המסחר והתעשייה, בהן הוא הצביעה על ליקויים במתקני משחקים במספר גנים ציבוריים בעיר (ראו נספחים ג' וד' לתצהיר הלן, ת/1). פניות הופנו ישירות לראש העיר, מר יצחק רוכברגר (להלן: "ראש העיר"). מדובר בצווים מנהליים בהם נדרש ראש העיר להעביר לממונה על התקינה אישורי מעבדה מאושרת המאשרת תקינות של כל המתקנים למשחקי ילדים בשש גינות ספציפיות (ראו הפירוט בנספח ג' לת/1, להלן: "הגנים"), ועד לתיקונם נדרש ראש העיר לסגור את הגנים האמורים.

4. על מנת להתמודד עם הדרישה, פרסמה העירייה, באמצעות הגב' דורית אמיגה, מנהלת רכש ואספקה בנתבעת (להלן: "אמיגה") מכרז לשיפוץ והבאה לתקן מכון התקנים של הגנים. התובעת הגישה הצעה וזכתה במכרז (נספח ז' לת/1). לטענת התובעת, מכרז זה לא כלל עבודות תשתית שהיו באחריות הנתבעת, וביניהן בדיקת החול בגנים. עוד טוענת התובעת כי במהלך ביצוע עבודות השיפוץ הפנתה את תשומת לב הנתבעת שהחול אינו עומד בדרישות התקן ויש צורך להחליפו, שאחרת לא יינתן אישור של מכון התקנים, ראו מכתב התובעת נספח ח' לת/1.

5. בעקבות פניות התובעת ניסתה הנתבעת לבצע החלפה של החול בכוחות עצמה, ראו סעיף 12 לת/1 וכן הודאת אמיגה בעמ' 50 שו' 27-30. התובעת המשיכה וטענה כי עבודות אלו לא פתרו את הבעיה, וכי במצב הקיים לא ניתן יהיה להשיג את אישור מכון התקנים, שכן אין מדובר בחול תקני, ראו נספחים ט' – י"א לת/1. התובעת הפנתה את תשומת לב הנתבעת כי ניתן לרכוש חול תקני "אך ורק מבית אלפא או כפר גלעדי. כל חול אחר יידרש באישור מעבדת מכון התקנים" , ראו נספח י"ב לת/1.

6. הפעם ביכרה הנתבעת שלא לבצע את העבודה בעצמה, ובקשה לקבל הצעות מחיר לביצוע עבודת החלפת החול. ביום 17/3/08 שלחה התובעת את הצעת המחיר לאמיגה (נספח י"ג לת/1). הצעה זו לא נקבה בסכום כולל לביצוע העבודה, אלא תמחור לפי יחידות מדידה – סכום של 200 ₪ למ"ר חפירה, פינוי ומילוי חול; וסך של 120 ₪ למטר אורך של עבודת בינוי תחימת הגנים באבן גינה.

7. התובעת טוענת כי בקשה לקבל מהנתבעת נתונים לגבי נתונים לגבי הכמויות/מדידות, אולם משלא קיבלה נתונים אלו נעזרה במהנדס חיצוני, מר מורד. זה האחרון ערך מדידות ותחשחבים (נספח י"ד לת/1), ועל פי ממצאיו כמות החול למילוי עמדה על 1,630 מ"ר והאורך לתיחום באבן גן עמד על 141 מ"א. על בסיס מדידות אלו העבירה התובעת ביום 30/3/08 אומדן כמויות בנוגע לגנים, תוך שצוין בשולי המסמך כי "התשלום יבוצע ע"י המידות הסופיות בשטח", ראו נספח ט"ו לת/1.

8. ביום 1/4/08 נערכה בדיקה של מכון התקנים בגנים. בנוגע לחול נקבע במפורש כי החול בגנים אינו עומד בתקן ת"י 1498 (להלן: "התקן"), ראו ממצאי הבדיקה בנספח י"ז לת/1. ממצאים אלו הועברו לידיעת הנתבעת. וכיצד בחרה הנתבעת להתמודד עם ממצאי הבדיקה? מהראיות עלה כי ראש העיר פנה למנהל מחלקת החוצות בנתבעת, מר יצחק אצלן (להלן: "אצלן") והטיל עליו לטפל בהחלפת החול, למרות שאין מדובר בעבודה הנמצאת בתחום המחלקה שלו (ראו הודאתו בעמ' 13 שו' 30-31). אצלן הודה כי ראש העיר פנה אליו ובקש לטפל בעניין באופן דחוף (עמ' 14 שו' 18); "הוא אמר לי לטפל בזה ולא דיבר איתי על בטיחות ולא על שום דבר. הוא הטיל עליי את המשימה הזו, אין לי מושג למה" (עמ' 15 שו' 1-2).

9. לאחר שראש העיר הטיל את המשימה על אצלן, פנה זה האחרון למספר קבלנים על מנת לקבל הצעת מחיר לביצוע העבודה, וביניהם חברת פוליטן ספורט בע"מ וא.ח מטר תשתיות ופיתוח בע"מ, ראו הצעות המחיר של גורמים אלו, נספח כ"ב לת/1 (להלן: "הצעות המחיר האחרות"), וכן הודאתו של אצלן בעמ' 16 שו' 27-32. אין מחלוקת שאצלן פנה גם לתובעת, וזו העבירה אליו את הצעתה ביום 2/4/08, ראו נספחים י"ח-י"ט לת/1. אציין כי בהצעות מחיר אלו שוב נוקבת התובעת בסכומים למטר כפי שהועברו בזמנו לאמיגה (200 ₪ למילוי חול ו - 120 ₪ למ"א אבן גן). בנספח י"ח אף מצוין כי הסה"כ המבוקש עבור העבודה עומד על 436,728.6 ₪, כשהתשלום הסופי יבוצע ע"י המידות הסופיות בשטח. מחירים אלו היו זולים יותר מאלו הנקובים בהצעות המחיר האחרות.

10. אצלן קיבל כאמור את הצעת המחיר של התובעת. לטענתו, טעה בקריאת הנתונים וסבר כי העבודה מסתכמת בסך של כ – 43,000 ₪ ולא כ – 430,000 ₪ ("אמרתי שכל הסיפור הזה נבע מטעות שאני עשיתי במספר. חשבתי שזה 43 ולא 430", עמ' 15 שו' 12-14). לאחר קבלת הצעה זו, פנה אצלן לאמיגה ובקש את אישורה : "אני אומר לך את האמת. אני הרמתי למנהלת הרכש, מנהלת הרכש (אמיגה) היתה בלימודים, היא אמרה שלה אין בעיה רק שאקבל אישור מפרח" (עמ' 16 שו' 8-10). פרח היתה בזמנו סמנכ"לית הנתבעת, כיום היא משמשת בתפקיד המנכ"ל (עמ' 16 שו' 12).

11. אמיגה בחקירתה אשרה שאצלן אכן התקשר אליה עת הייתה בלימודים: " אצלן פנה אליי כשהייתי בלימודים ורצה לעדכן אותי, לא לקבל את אישורי כי אין לי שום סמכות. הוא אמר לי שהוא קיבל אישור לצאת בנוהל הצעות מחיר ועדכן אותי. אמרתי לו שישים לי את ההצעות בתא כי אני בלימודים. לא ראיתי את ההצעות האלה" (עמ' 52 שו' 2-5). אמיגה טענה בחקירתה כי כלל לא קישרה בין הצעות אלו להצעות המחיר שקיבלה בעבר מהתובעת בנוגע לאותו עניין (ראו עדותה בעמ' 52 שו' 19-21; עמ' 53 שו' 11-12). בכל מקרה, אמיגה הכחישה כי נתנה אישור להצעות אלו והדגישה כי ידעה שסכום זה דורש מכרז.

12. כך המשיכה התובעת להתקדם מול אצלן. בחקירתה טענה הלן שלאחר שאצלן פנה אליה היא הודיעה לו שאינה יכולה לבצע את העבודה, כיוון ששלחה הצעת מחיר בזמנו לאמיגה (עדותה בעמ' 24 שו' 20-23), או אז : " הוא חזר אלינו אחרי מספר דקות או חצי שעה ואמר שהוא השיג צו תחילת עבודה מכיוון שמדובר בעבודה דחופה ואמרתי לו שאני לא יכולה לבצע את זה אלא אם אני מקבלת את זה בכתב, ואז הוא הוציא לנו את זה בכתב, את הצו תחילת עבודה שלו (נספח כ"ד)" (עמ' 24 שו' 27-29). ואכן, בנספח כ"ד מיום 13/4/08 , הנושא את ה"לוגו" של הנתבעת, נכתב בכתב ידו של אצלן: "בהתאם להצעת מחיר מתאריך 2/4/08 הריני לאשר תחילת עבודה. הזמנת עבודה מסודרת תועבר בימים הקרובים" (נספח כ"ד לת/1, יכונה להלן: "אישור תחילת העבודה").

13. אין מחלוקת כי לאחר מתן אישור תחילת העבודה החלה התובעת בביצוע העבודה בשטח; אין מחלוקת כי "הזמנת עבודה מסודרת" לא נשלחה, גם לא כל מסמך אחר, בוודאי לא כזו החתומה כל ידי ראש העיר והגזבר גם יחד, כמצוות סעיף 203 לפקודת העיריות: "אני מסכימה איתך שאין הזמנת עבודה חתומה על ידי הגזבר ועל ידי ראש העירייה" (הלן בעמ' 45 שו' 28). אין מחלוקת כי בין ה 15/4/08-28/4/08 הושלמו העבודות בכל הגנים ונמסרו לנתבעת, ראו תעודות מסירה נספח כ' לת/1; אין מחלוקת כי ביום 6/5/08 שלחה התובעת חשבוניות בגין העבודות, ראו נספח כ"א לת/1.

14. לאחר משלוח החשבוניות לנתבעת, החלה זו האחרונה בבירור חבותה, בין היתר ובמיוחד נוכח העובדה שהעבודה בוצעה כאמור ללא מכרז ומבלי שנחתם חוזה עבודה כדין, מאושר ע"י ראש העיר והגזבר. הנושא הועבר לבדיקת מר ערן זמיר, מבקר הנתבעת (להלן: "המבקר"), וזה האחרון החל לערוך טיוטת דו"ח ביקורת. התובעת התבקשה לתת את עמדתה, הסבריה והערותיה לדו"ח הביקורת, ראו נספחים ל';ל"א;ל"ד-ל"ז לת/1.

15. בסופו של יום הוצע הדו"ח הסופי אשר כלל מסקנות חמורות למדי (נספח ב' לת/1). בדו"ח זה נאמר, בין היתר, כי סכום העבודה חייב מכרז; כי אצלן לא היה מוסמך כלל ועיקר לטפל בעניין הנדון; כי הפנייה הטלפונית לאמיגה אינה מהווה אישור כדין; כי לא הייתה כל דחיפות המצדיקה סטייה מנוהלי העבודה המחייבים בנתבעת; כי על הנתבעת לבצע בעצמה את המדידות ולא להסתמך על מדידות הקבלן המבצע, שהינו בעל עניין; שעל פי מדידות הנתבעת הכמויות הנכונות עומדות על כשני שליש מהנטען על ידי התובעת, דבר אשר מפחית את החיוב מהסך של 446,604 ₪ לסך של 291,291 ₪ (זאת בהנחה שמאמצים את המחיר המבוקש על ידי התובעת); כי יש חשש שהתובעת פעלה בניגוד עניינים, שכן היא משמשת בין היתר כ"מפקח ראשי" על הגנים בנתבעת ומתריעה על הדרוש החלפה ותיקון, ואם בסופו של יום היא זו שמבצעת את התיקונים וההחלפות – קיים חשש שהתובעת תגדיר לנתבעת צרכים רבים ככל האפשר, על מנת להגדיל את היקף ההזמנות.

16. זה המקום לציין כי זמיר נחקר במהלך המשפט, ועדותו הותירה בקרבי רשום אמין ביותר. בעדותו חזר על קביעותיו לפיהן אצלן חרג מסמכותו (עמ' 55 שו' 23); שהיה , לדעתו, מקום לנקוט בהליכים כנגד אצלן והוא תמה על כך שהדבר לא נעשה: " ש.   אתה טוען שמר אצלן חרג מסמכותו. ת.  נכון. ש.   ובדוח שלך אתה אפילו מסיק מסקנות משמעת חמורות מאוד נגדו.ת. נכון.ש.   מדוע העירייה לא נקטה הליכי משמעת כנגד אצלן? ת.  יש לי תמיהה גדולה על השאלה הזו, אין לי מושג. ש.  ואתה חושב שכן היו צריכים לנקוט? ת. בוודאי. אגב, במסגרת הטיוטה, הגשת הטיוטה של דוח הביקורת ברשות, ביקשתי מהיועץ המשפטי הפנימי לתת את דעתו גם לעניין המשמעתי ולחוות דעה באופן כללי על הדוח. את עמדתו המשפטית לא קיבלתי, היא נמסרה חצי שנה אחר כך בעקבות בקשה של ראש העיר. ראש העיר ביקש ממנו גם כן את עמדתו המשפטית והיא נמסרה רק חצי שנה לאחר הדוח הסופי. היועץ המשפטי המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד מר אצלן, דבר שעד היום לא בוצע. ש.    למה לא פיטרו את מר אצלן?ת.   שאלה מצוינת. לא יודע. ש.   היועץ המשפטי מקבל גם את המלצות הדוח והעירייה לא עושה כלום? ת. נכון. ש. לשאלת בית המשפט: מי צריך לקבל את ההחלטה בעירייה על משמעת או על פיטורים? ת. מקובל שראש העיר.ש. לשאלת בית המשפט: וזה אותו אחד עדיין בתפקיד?ת.  כן" (הדגשות שלי, עמ' 55 שו' 22 עד עמ' 56 שו' 10).

17. זמיר נשאל מדוע ראש העיר בחר להטיל את המשימה על אצלן, שעה שעבודה זו כלל אינה בתחום אחריותו, והשיב: "יש לנו פה סיפור מוזר" (הדגשות שלי, עמ' 58 שו' 11); זמיר נשאל האם במסגרת הדו"ח בקש וקיבל את עמדת ראש העיר והשיב: "בשלב הכנת הדו"ח איש לא הזכיר מעורבות של ראש העירייה...אבל בהליך המשפטי שאנחנו מנהלים כאן, שמעתי לראשונה על מעורבתו של ראש העיר" (עמ' 58 שו' 15-18). כשנשאל המבקר על ידי בית המשפט האם הוא מייחס למי מהצדדים פעולה לא כשרה (להבדיל מפעולה שלא בהתאם לדין), השיב: " אני חושב שזה ההסבר היחיד גם למה שהתרחש פה, עד לאיזון של האירוע הזה, וגם למה שקרה לאחר הדוח שלי שהוא לא עלה במועצת העיר, דבר לא נעשה במשטרה ולא פעלו בהליכים משמעתיים מול מר אצלן. בעצם אפס טיפול לדוח חמור יחסית, מהחמורים שאני כתבתי" (עמ' 63 שו' 25-28). עוד נשאל המבקר על ידי בית המשפט: "ואם לא נלך על המסקנה הקיצונית שאתה אולי מרמז לה למשהו לא כשר, אז אפשר להגיד שלכל הפחות הייתה כאן איזושהי התנהגות "שלומיאליות" של העירייה?" והשיב: " אם את בוחרת להתנסח בעדינות" (עמ' 63 שו' 23 עד עמ' 64 שו' 3).

18. חרף דברים חמורים אלו (ואולי בעקבותיהם), המליץ המבקר, הן בדו"ח, הן בתכתובות מאוחרות יותר בין הצדדים והן בעדותו בבית משפט, שיש מקום לבצע תשלום לתובעת, אגב קביעת ה"שכר הראוי", ללא קשר להצעת המחיר שניתנה בזמנו על ידי התובעת. המבקר נשאל על ידי בית המשפט: " אם אני אקבע כמה העבודה הזאת שווה בהתאם למה שאמר לי בין השאר מומחה בית משפט, ובין מה שאמרו לי הצדדים, זה מה שאתה היית ממליץ לשלם, אחרי שהגענו למסקנה אם יש כאן רשלנות, במקרה הטוב? אתה חי עם זה בשלום שהעירייה תשלם את הסכום שבית המשפט יקבע כראוי עבור העבודות, לא יותר ולא פחות?" והשיב: " אני חי עם זה בשלום. לכן תמכתי גם בהצעת פשרה שהציעה גזברית העירייה הקודמת בסך של 120,000 ₪ ומשהו ובהצעה שהציע גזבר העירייה הנוכחית בסכום גבוה יותר של 148,000 ₪ ומשהו. שתי הצעות שנדחו על-ידי התובעת" (עמ' 64 שו' 19-25).

19. ואכן, לאחר שהובאו לידיעת התובעת ממצאי דו"ח המבקר, ועוד בטרם הוגשה התביעה שבפניי, ניסו הצדדים להגיע לעמק השווה בנוגע לשכר העבודה: ביום 2/6/09 שלח גזבר העירייה מכתב לתובעת (נספח כ"ט לת/1), בו הציע תשלום סך של 146,645 ₪. אשוב ואציין כי הסכום נקבע ממכפלת שני פרמטרים – הכמות והמחיר למטר. הכמות שנקבעה במכתב הגזבר התבססה על מדידת נציג העירייה (כמות חול של 1,204.6 מ"ר חול; 94 מ"א אבן גן), ועל מחירים כדלקמן 337.7 למ"ק חול , כולל מע"מ (מחיר שהתבסס, בין היתר, על עבודה שזכתה במכרז בעיריית ראשון לציון); וסכום של 120 ₪ למ"א אבן גן. עוד הוסיף הגזבר שיעור של 10% לנוכח לחץ הזמן בו בוצעה העבודה והצו המנהלי שהיה תלוי ועומד.

20. התובעת לא קיבלה את הצעת גזבר הנתבעת, ודחתה הן את נתוני המדידה (שלדעתה נמוכים מדי, ראו סעיפים 36-38 לת/1) והן את המחירים. בסעיף 39 לת/1 טענה הלן כי העבודה בוצעה על בסיס מחיר "פאושלי" ולא על סמך מדידות בשטח. בנוגע למחיר, הפנתה התובעת בין היתר למחירון משכ"ל (נספח ל"ח לת/1) הקובע כי המחיר עבור עבודות מילוי החול עומד על סך של 347,690.69 ₪ (כולל מע"מ), זאת מבלי להביא בחשבון תוספת בגין היקף עבודה ועלויות נוספות העלולות להיווצר בשל גורמים בלתי צפויים.

21. משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, הוגשה התביעה שבפניי, העומדת על סכום נומינלי של 270,643.60 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. אציין כי סכום התביעה נמוך מסך החשבוניות שהוגשו בזמנו, וזאת מכיוון שהתובעת הסכימה לקבל את המדידות שנעשו על ידי מודד העירייה. בדרך זו נפתר פרמטר אחד לחיוב בהסכמה – 1,200 מ"ר חול ו – 94 מ"א אבן גן, וכל שנותר במחלוקת הוא המחיר למטר. בעניין זה עמדה התובעת על המחיר שדרשה בהצעת המחיר, ולתמיכה בטענותיה הגישה התובעת את חוות הדעת של המהנדס מנחם קציר (נספח מ"ב לת/1, להלן: "קציר"). קציר הגיע למסקנה שהצעת התובעת, שהייתה הטובה ביותר מבין שלוש ההצעות שהוגשו בזמנו לנתבעת, הינה הצעה סבירה.

22. הנתבעת הגישה כתב הגנה ודחתה את דרישות התובעת. הנתבעת פירטה את הוראות החוק הרלוונטיות וביניהם סעיף 197 לפקודת העיריות (מכרזים), התשמ"ח – 1987, המחייב עריכת מכרז זוטא בעבודה נשוא התביעה; הנתבעת הפנתה לסעיף 203 לפקודת העיריות, המחייב חוזה עבודה חתום על ידי ראש העיר וגזבר העירייה. הנתבעת טענה כי אצלן לא היה מוסמך להוציא את צו התחלת העבודה וכי הגנים כלל אינם בתחום מחלקתו, מחלקת חוצות; הנתבעת דחתה את טענת הדחיפות והבהילות, וציינה כי הצווים המנהליים הוצאו כחצי שנה לפני ביצוע העבודות; הנתבעת הפנתה לעובדה שהתובעת נטלה חלק בעבודות שיפוץ הגנים בשלב הראשון, וטענה כי היה עליה להתריע מראש שהחול איננו תקני, דבר שהיה מונע את המצב שנוצר; הנתבעת טענה כי התובעת ידעה, או היה עליה לדעת, שאצלן אינו מוסמך לטפל בנושא וכי יש הכרח באישור העבודה ע"פ הדין, במיוחד משכיהנה הלן בעבר בעוזרת של ראש העיר; הנתבעת הפנתה לכמויות אותן פירטה התובעת בהצעות המחיר ובדרישותיה הראשוניות, כמויות שהתגלו כמנופחות ומוגזמות, כך טענה גם לעניין המחיר. בעניין האחרון הגישה הנתבעת את חוות דעתו של המהנדס קופל, אשר העריך את העבודה כולה במחיר של 100,000 – 108,000 ₪ (להלן: "קופל").

חוות דעת מומחה בית המשפט

23. ביום 23/3/11 התקיים קדם משפט בתיק הנדון, במסגרתו הצעתי לצדדים שימונה מומחה על ידי בית המשפט, על מנת שזה האחרון יעריך את השכר הראוי. בסופו של יום מינה בית המשפט את המומחה דן אורמן (להלן: "מומחה בימ"ש"), כשכל צד שומר על זכותו לחקור את המומחה וכן על הטענות המשפטיות העולות בתיק זה (כך, למשל, טען ב"כ הנתבעת כי על פי ההלכות המחייבות, יש מקום להפחית מהשכר הראוי לנוכח התנהלותה של התובעת בתיק זה, טענה אשר נדחתה על ידי ב"כ התובעת).

24. ביום 24/10/11 התקבלה חוות הדעת של מומחה בימ"ש (סומנה במ/1). מומחה בימ"ש אימץ את המדידות שהוסכמו ע"י הצדדים. לגבי המחיר למילוי חול ופיזורו, הזכיר מומחה בימ"ש את המחיר ה"חוזי" (600 ₪ למ"ק); את מחיר משכ"ל העדכני (430 ₪ למ"ק); את מחירון דקל (346 ₪ למ"ק), וקבע כי המחיר ההולם אשר ישקף את השווי הריאלי של העבודה עומד על 380 ₪ למ"ק. לגבי אבן גן קבע מומחה בימ"ש כי המחיר הריאלי עומד על 91 ₪ למ"א. על פי חישובי מומחה בימ"ש, הסכום לתשלום עומד על 160,550 ₪, כשמחיר זה אינו כולל מע"מ.

25. ביום 4/1/12 נחקר מומחה בימ"ש על חוות דעתו. מומחה בימ"ש הודה כי לא ערך חוות דעת בנושא מילוי חול במתקנים ציבוריים, אולם עסק בעבודות של פינוי חול וחפירה (עמ' 25 שו' 13-14); מומחה בימ"ש הודה כי לא בדק את התקן עובר למתן חוות דעתו (עמ' 25 שו' 31); מומחה בימ"ש הסביר כי תמחר את החול כ"חול מחצבה", ע"פ מחירון דקל (עמ' 27 שו' 6-7) ולא הונחו בפניו מסמכים המעידים על תשלום גבוה יותר עבור החול; מומחה בימ"ש הסביר מודע לא אימץ את מחירון משכ"ל (עמ' 29 שו' 11-17); הבהיר כי התבסס על מחירון דקל שיפוצים (עמ' 34 שו' 4), ומכיוון שזהו מחירון גבוה יותר ממחירון דקל לא הוסיף רווח קבלני (עמ' 35 שו' 5). מומחה בימ"ש ציין כי אם אכן העבודה בוצעה "גן גן", הדבר עלול לייקר את העבודות ב – 20% (עמ' 30 שו' 11), אולם אין מקום להוסיף "גם על עבודה קטנה וגם על עבודה דחופה" (עמ' 32 שו' 19-20). מעבר לכך ציין מומחה בימ"ש שלא נטען בפניו ולא הוכח כי במקום הייתה שמירה, ואם הייתה, צריך להוסיף (עמ' 32 שו' 28-32).

ההוכחות והסיכומים

26. מלבד מומחה בימ"ש, נחקרו גם הלן; אצלן (אשר הוזמן על ידי התובעת, הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמו); זמיר ואמיגה. מי מהצדדים לא הגיש תצהיר ו/או בקש לזמן לעדות את פרח, סמנכ"ל העירייה דאז ו/או את ראש העיר. התובעת בסיכומיה טענה כי יש לזקוף עובדה זו לחובת הנתבעת.

27. עוד חזרה התובעת וטענה בסיכומיה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום המחיר ה"חוזי" – לשיטתה, דובר בעבודה דחופה ומיידית; לנוכח דחיפות זו, מינה ראש העיר את אצלן לטפל בנושא ומכאן שאצלן הוסמך כדין על ידי הגורם הבכיר בעירייה; לא זו אף זו, אצלן יידע בעניין את אמיגה, שנתנה מבחינתה "אור ירוק" לביצוע העבודה. התובעת המשיכה וטענה כי המחיר ה"חוזי" הינו סביר – בעניין זה הפנתה להצעות המחיר האחרות ולהודאת מומחה בימ"ש, לפיה כלל לא בדק עלויות ביצוע עבודה שכזו בשוק (עמ' 25 שו' 24-29) התובעת הפנתה לחוות הדעת של קציר אשר מנה את הגורמים בהם יש להתחשב בקביעת המחיר, גורמים שלטענת התובעת לא הובאו בחשבון בחוות הדעת של מומחה בימ"ש (ראו גם סעיפים 43-63 לסיכומים); התובעת הפנתה למחיר אשר שולם על ידה לקבלן המשנה, סכום של 150,000 ₪ (ראו נספח ל"ט לת/1). לחלופין טענה התובעת כי אם יבחר בית המשפט לאמץ את חוות דעת מומחה בימ"ש, אזי יש להוסיף למצער שיעור של 20%, כיוון שהוכח שהעבודה בוצעה גן-גן, אם לא שיעור של 30%, בשל הדחיפות, הסכנה והמורכבות של העבודה.

28. מבחינה משפטית טענה התובעת כי גם אם לא ייאכף החוזה, הרי התובעת זכאית לשכר החוזי מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט וכן בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (2009) (פורסם במאגרים, להלן: "פס"ד בית הרכב"). התובעת טענה כי הנתבעת התרשלה בניהול העבודה, אם בשלב מכרז השיפוץ (שכבר אז היה ברור שהחול אינו תקני); עובר בהסמכת אצלן לטפל בעניין; מחדלה של אמיגה להבחין בשיחת הטלפון שמדובר באותה עבודה; טעותו הנטענת של אצלן בהבנת סכומי העבודה; האישור שניתן להתחלת ביצוע העבודות. כל המחדלים הללו מצדיקים את התשלום ה"חוזי", ובוודאי שמונעים הם את ההפחתה הנטענת משהכר הראוי.

29. מאידך, חזרה הנתבעת על טענותיה כפי שפורטו בסעיף 22 לעיל; הוסיפה וטענה כי המחיר המבוקש על ידי התובעת (600 ₪ למ"ר) הינו מוגזם ובלתי סביר; הנתבעת ציינה כי מחיר זה אינו עולה בקנה אחד עם המחיר שכביכול שולם לקבלן המשנה, ושבעניין זה לא הוצגה כלל חשבונית (חקירת הלן בעמ' 44 שו' 24-32). הנתבעת טענה שכלל לא הוכח שהחול שסופק הינו ממקור תקני. הנתבעת טענה שחוות הדעת של קציר אינה נוקבת בסכומים, ושחוות הדעת האחרות שבתיק, גם זו של מומחה בימ"ש, אינן תומכות בדרישות התובעת.

30. מבחינה משפטית טענה הנתבעת שעל פי ההלכות המחייבות, אכיפה מלאה של ההתקשרות החוזית בנסיבות העניין מהווה "עקיפה" של הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, ראו בעניין זה עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ (2011) (פורסם במאגרים). הנתבעת בקשה לאבחן את מקרה פס"ד בית הרכב מהמקרה שלפנינו, בין היתר מכיוון ששם נקבע כי העירייה היא זו שתבעה החזרים, והתנהגותה גבלה בחוסר תום לב. הנתבעת הפנתה את תשומת לב בית המשפט להצעות שנדחו על ידי התובעת, ובקשה לחייב את התובעת בהוצאות ההליכים שנבעו מניהול תביעה זו.

ההלכה המחייבת

31. השאלה העומדת במרכזו של הדיון שבפניי הינה האם הנתבעת, הרשות הציבורית, אמורה לשלם בגין עבודה שבוצעה לפי הסכם שלא עומד בדרישות הדין, ואם התשובה לכך חיובית – מהו גובה התשלום: האם התמורה החוזית או שמא תמורה אחרת, שתקבע על ידי בית המשפט. שאלה זו עמדה במרכזו של פסק דין רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' המועצה המקומית חבל מודיעין (2010)[פורסם במאגרים, להלן: "פס"ד רוזנבלום"). בתמצית קבע כב' השופט דנציגר כי ככלל לא יינתן צו קיום מלא המחייב רשות בתשלום מלוא התמורה החוזית אלא במקרים נדירים (כבמקרה פס"ד בית הרכב); וצו קיום חלקי או חיוב בשכר ראוי יינתן תוך איזון בין שיקולי צדק לתכליות כלליות (שם, בפסקה 29 לפסק הדין).

32. מסקנה זו ניתנה לאחר שכב' השופט דנציגר סוקר את הוראות החוק הרלוונטיות ואת ההלכות שניתנו על ידי בית המשפט העליון עד לאותו מועד. לשם הבנת התכלית שבבסיס הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות מצטט כב' השופט את דבריי כב' השופטת נאור בפסק דין בית הרכב: "תכלית דרישת הצורה שבסעיף 203 היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור... מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. הדרישה מקורה באינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העיריה כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה... אכן, סעיף 203 הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל" [שם, בפסקה 22; וראו גם: עע"ם 10996/02 עירית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1) 490, 497 (2003); עניין שם-אור, 566; ע"א 11/71 עירית רחובות נ' גולדמן, פ"ד כה(2) 381, 385 (1971) (להלן: עניין עירית רחובות)]".

33. בהמשך נאמר: " תכלית זו דומה לתכלית העומדת בבסיס הוראות חוק אחרות הנוגעות לכספי ציבור, ובכלל זאת להוראת סעיף 232 לצו, והיא זו המבקשת להקפיד כי תתבצע בקרה על הוצאת כספי ציבור וכי תישמר מסגרת התקציב [ראו למשל: סעיפים 27, 29 ו-43 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), וכן ראו למשל: עניין זגורי, 787-786]. ניתן לסבור כי תכלית נוספת עומדת בבסיס הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות ובבסיס ההוראות הדומות לה והיא הרצון למנוע התדיינות משפטית בנוגע להתחייבויותיה הכספיות של הרשות [ראו: דניאל פרידמן עשיית עושר ולא במשפט כרך ב', 660-659 (מהדורה שנייה, התשנ"ח-1998) (להלן: פרידמן עשיית עושר)]". על סמך דברים אלו נקבע בפס"ד רוזנבלום כי דרישת הצורה בסעיף 203 לפקודת העיריות היא דרישת צורה מהותית קונסטיטוטיבית ולא דרישה טכנית ראייתית. התוצאה הינה שחוזה שכזה הינו חוזה שכריתתו בלתי חוקית ועל כן הינו חוזה בטל, כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.

34. בשלב זה מתפנה בית המשפט בפס"ד רוזנבלום לבחון את הסעדים הניתנים מקום שמדובר בחוזה בלתי חוקי, ומפנה להוראת סעיף 31 לחוק החוזים: "כעולה מהוראת סעיף 31 לחוק החוזים, כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי, לצדדים הזכות להשבה, ואולם בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעתו ולפטור צד מחובה זו מטעמים של צדק. כמו כן במצב בו צד אחד קיים את חיובו על פי החוזה, רשאי בית המשפט "אם ראה שמן הצדק לעשות כן" לחייב את הצד השני בקיום התחייבותו הנגדית או חלקה". ובהמשך: " במקום בו מדובר בחוזה בלתי חוקי, הכלל הוא איפוא השבה והחריג לכלל זה, הכפוף לשיקול דעת בית המשפט, הוא מתן פטור, חלקי או מלא, מהשבה ... סמכות בית המשפט לחייב צד בקיום חיובו, כולו או מקצתו היא "הסמכות המרחיקה-לכת ביותר מבין סמכויות בית-המשפט לפי סעיף 31" [ראו: שלו חוזים, 390]. יש הסוברים כי יש לעשות בה שימוש רק כאשר מטעמים של צדק לא ניתן להסתפק בתרופת ההשבה [ראו למשל: פסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' בן-פורת בע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, פ"ד לו(4) 281, 285 (1982); פסק דינו של הנשיא מ' שמגר בעניין ביהם, בעמ' 16; פרידמן אי חוקיות א', 629]. לעומתם, יש שסוברים כי שימוש בסמכות זו צריך להיעשות במקרים המתאימים, מבלי שייקבע כי סעד ההשבה או ההשבה החלקית עדיף על פני מתן צו קיום [ראו למשל: פסק דינו של השופט מ' אלון בעניין הווארד, 520]".

35. בהפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט על פי סעיף 31 לחוק החוזים נדרש בית המשפט לבצע איזון בין שיקולי צדק "כלליים" המבקשים להרתיע צדדים מכריתת חוזים בלתי חוקיים באמצעות שלילת בחירת התרופות והסעדים הקנויים למתקשרים בחוזים חוקיים, לבין שיקולי צדק "פרטניים" בין הצדדים הקונקרטיים לחוזה הבלתי חוקי – ראו פס"ד רוזנבלום בפסקה 25. בית המשפט פונה שם לנתח את פס"ד בית הרכב ואת הלכת זגורי (הנזכרת אף היא בסיכומי התובעת) ומסקנתו היא: " בשני המקרים, מתעורר מתח בין שיקולי צדק יחסי בין הצדדים לבין שיקולים כללים יותר הנוגעים לצורך להרתיע מכריתת חוזים בלתי חוקיים ולקיים את תכליתה של הדרישה הצורנית לכריתת החוזה עם הרשות. יחד עם זאת, סבור אני כי קבלה של תביעה לשכר ראוי או למתן צו קיום לתשלום שכר מוסכם במלואה, עומדת בסתירה כה מהותית לתכלית הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות וסעיף 232 לצו, באופן המחייב התאמה של אמות המידה שנקבעו בעניין בית הרכב" (הדגשות שלי).

36. ואכן, זהו הבסיס והרציונל למסקנה שבפסק דין רוזנבלום: " במקרים כגון המקרה שלפנינו, בו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות למתן שירותים או לביצוע עבודה, והשירות ניתן או העבודה בוצעה, סבורני כי הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים. כפי שציין הנשיא ברק בעניין זגורי, מתן מלוא התמורה משמעותה מתן תוקף מלא לחוזה בין הצדדים, תוך מתן משקל עודף לשיקול הצדק בין הצדדים ומשקל חסר לשיקולי הצדק הכלליים ולתכליתו הפרטנית של סעיף 203 לפקודת העיריות וסעיף 232 לצו. הכרה כאמור בתוקפו של חוזה לא חוקי לא תאזן נאמנה בין השיקולים הנוגדים, ותחתור תחת התכלית שבבסיס סעיף 203 עד כדי הפיכתו לאות מתה".

37. בית המשפט אינו מסתפק בהתוויה של כלל וחריג, אלא נוקב במספר תנאים מצטברים, שרק בהתקיימם במלואם יורה בית המשפט על מתן התמורה במלואה: " אכן, איני פוסל את האפשרות כי לכלל זה יהיו חריגים במקרים יוצאים מן הכלל, אך מקרים אלו צריך שיהיו נדירים ביותר. לדידי, על בית המשפט להורות על מתן צו קיום מלא רק באותם המקרים בהם אין בהשבה כדי לעשות צדק עם הצדדים, ובלבד שהתקיימו התנאים המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין, בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות [השוו: גרוסקופף, 601 ו-620; עניין עירית רחובות, 388; וכן השוו: פרידמן אי חוקיות ב', 188-186; שלו חוזים, 389]; בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית; ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות או סעיף 232 לצו אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל כאשר נערך הסכם בכתב החתום על ידי גזבר הרשות וראש הרשות, אך ללא חותמת העירייה. העדרו של הסכם בכתב, בדרך כלל, לא ייחשב כפגם שאינו יורד לשורשו של עניין. סבורני כי תנאים מצטברים אלו עולים בקנה אחד עם אמות המידה שהתווה בית משפט זה בעניין זגורי ובעניין בית הרכב, ויש בהם על מנת להנחות ביתר בהירות את בתי המשפט הדנים בדרך שגרה בתביעות מן הסוג שלפנינו, כמו גם ליצור מידה רבה יותר של וודאות משפטית [ראו גם עניין ביהם, 16, ולעומת זאת: זמיר, 428-427]". עוד מובהר כי האמור לעיל חל רק מקום שהשירות כבר ניתן, ולא באכיפה של חיוב צופה פני עתיד.

38. ומהו הסעד הראוי מקום בו לא מתקיים אותו חריג? במקרה כזה רשאי בית המשפט להורות על תשלום חלק מן התמורה החוזית עליה סוכם, או לפסוק שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט: " יהיה כינויה של התביעה אשר יהיה, על השופט הדן בתביעה לזכור בכל עת כי מתן שכר ראוי או מתן צו קיום חיוב כספי פוגעת באותה המידה בתכלית סעיף 232 לצו וסעיף 203 לפקודת העיריות, ופגיעה כאמור ראוי שתיעשה רק באותם המקרים בהם שיקולי הצדק הפרטניים מחייבים זאת, ובהתחשב באמות המידה המפורטות להלן".

39. ומהן אותן אמות מידה לאורן יבחן השופט את גובה ההשבה החלקית/השכר הראוי?:

"במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם (כך אין די הסכם שכריתתו מלווה במתן שוחד כדין הסכם שמחמת רשלנות או מצג שווא של הרשות לא עמד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו). מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם... בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו [השוו: בג"ץ 556/07 דדון נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ([פורסם בנבו], 7.11.2007); שלו חוזים, 389]; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה [ראו: עניין שם-אור, 568-567; שלו חוזים, 389]; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל".

40. ממשיך בית המשפט העליון וקובע "סימני דרך" באשר לקביעת השכר הראוי: "באשר לקביעת השכר הראוי או גובה התמורה החלקית שתחויב הרשות בתשלומה, אסתפק בהצבת "סימני הדרך" הבאים: כפי שציינתי לעיל, הכלל הוא כי בית המשפט לא יורה לרשות לשלם את התמורה החוזית עליה הוסכם כשכר ראוי או על דרך של צו לקיום ההתחייבות. בנוסף, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל, יש להעדיף אמות מידה אובייקטיביות להערכת שווי העבודה או השירות שנהנתה מהם הרשות, ובכל מקרה בו נותן השירות או מבצע העבודה אינו תם לב לחלוטין, יש לתת ביטוי לחוסר תום לב זה באמצעות הפחתת הסך בו מוערכים השירות או העבודה באופן אובייקטיבי". (שם בפסקה 35).

41. אם אסכם את ההלכה שתומצתה בפסק דין רוזנבלום (וראו גם פסק דין מאוחר יותר, ע"א 8570/09, 8580/09 סמירה חגולי ואח' נ' עיריית ראשון לציון (2011) [פורסם במאגרים], אזי חוזה למתן שירותים שנכרת עם עירייה ואינו עומד בדרישות החוק, הינו חוזה בלתי חוקי; רק במקרים חריגים, בהתקיים מספר תנאים מצטברים, יורה בית המשפט על אכיפת התשלום החוזי; ככלל, במקרה כזה יש להורות על השבה חלקית/קביעת שכר ראוי אובייקטיבי עבור העבודה שבוצעה; בקביעת אותו תשלום יבחן בית המשפט את תום ליבם של הצדדים המעורבים; את מידת אשמתם באי עמידה בתנאי החוק; את השיקולים הציבוריים המחייבים שמירה על הקופה הציבורית; את השאלה האם יוחד לעבודה תקציב, והכל על פי המבחנים שנזכרו לעיל.

ומההלכה ליישומה – האם מתקיים החריג המאפשר את אכיפת התמורה חוזית במקרה הנדון?

42. לדידי יש להשיב בשלילה לשאלה זו, ואין להורות על תשלום המבוסס על הצעת המחיר שנשלחה על ידי התובעת. מתן תשלום שכזה מהווה למעשה אכיפה מלאה של החוזה הבלתי חוקי, ואכיפה שכזו מהווה את החריג לכלל. לא זו אף זו, על פי פסק דין רוזנבלום יש לבחון האם מתקיימים לכך התנאים המצטברים, והם: תום לב מוחלט של התובעת, בעוד הנתבעת הינה חסרת תום לב ו/או רשלנית במידה קיצונית; בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית; ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות או סעיף 232 לצו אינה יורדת לשורשו של עניין.

43. סבורני כי במקרה שלפנינו לא מתקיימים התנאים הנזכרים לעיל, בוודאי לא באופן מצטבר. לגבי התנאי השני, לא הוכח בפניי כי לחיוב הנדון היה מקור תקציבי, ההיפך הוא הנכון, מדו"ח המבקר עולה ש: "על גבי ההזמנה המאולתרת של מנהל מחלקת חוצות לא צויין הסעיף התקציבי ממנו בכוונתו לממן את הפעולה, וממילא לא נבדק קיומה של יתרה בסעיף זה. רק עתה, לאחר ביצוע העבודה, יש לאתר סעיף תקציבי מתאים, שקיימת בו יתרה, כדי לממן את הפעולה, במידה ויוחלט לשלם לספק" (עמ' 16 לדו"ח הביקורת הסופי, נספח ב' לת/1).

44. לגבי התנאי השלישי, סבורני כי אי העמידה בדרישות הצורניות יורדת לשורשו של העניין. אין בפנינו חוזה ערוך ומוכן על ידי הנתבעת, שרק חסרה בו חתימה של אחד הגורמים הרלוונטים ו/או חותמת. במקרה שלפנינו, החוזה הנטען הינו האישור של אצלן, נספח כ"ד לת/1. אין מדובר כלל בחוזה, וכפי שנפסק: " העדרו של הסכם בכתב, בדרך כלל, לא ייחשב כפגם שאינו יורד לשורשו של עניין". דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח הנפשות הפועלות בפרשה. אל לנו לשכוח שהלן הייתה בעברה עוזרת ראש העיר, והנהלים ידועים לה, הן לעניין הצורך במכרז והן לעניין הצורך בחוזה חתום כדת וכדין על ידי הגורמים המוסמכים בעירייה (עמ' 24 שו' 5; שו' 13). לא זו אף זו, בנושא העבודה הספציפית נשלחה כבר הצעת מחיר לאמיגה, וזו האחרונה הודיעה כי אין אישור לעבודה. לפיכך – במקרה זה היה על התובעת לנקוט במשנה זהירות ואל היה עליה לבצע את העבודה ללא חוזה העומד בתנאי החוק.

45. טענה הלן בחקירתה כי למרות שידעה על הצורך במכרז ועל הצורך בחוזה חתום, במקרה הנדון החלה בביצוע העבודה כיוון שדובר על עבודה מאוד דחופה ואפילו שמדובר בסכנת חיים: "מהניסיון שלי אני יודעת שמדובר בעבודות שהן דחופות ברמה של סכנת חיים ובמקרה הזה הייתה סכנה בגנים... מדובר במקרה שמסכן ילדים הנמצאים בגנים" (עמ' 24 שו' 27-33). איני מקבלת את טענותיה אלו של התובעת, ואין בהן כדי להצדיק את אי העמידה בדרישות החוק. ראשית, וכפי שכבר הזכרתי לעיל, ההתראות בנושא הגנים ניתנו כבר החל מחודש ספטמבר 2007, ראו נספח ג' לת/1 – כלומר, היה די והותר זמן לטפל בנושאים הללו, ולא נוספה כל עובדה חדשה בחודש אפריל 2008, עת בוצעו העבודות; שנית, הצעת המחיר ניתנה לאמיגה ביום 18/3/08 ולאצלן ביום 2/4/08, ובפועל אישורו של אצלן ניתן ביום 13/4/08, כלומר למצער היה זמן די והותר על מנת להכין חוזה חתום כדת וכדין. שלישית, כל הטענה בדבר "סכנת חיים" אינה במקומה, שהרי על פי הצווים המנהליים ניתנה הוראה לסגור את הגנים הללו, ונראה כי כך אכן נעשה (ראו הכתבה מהעיתון, נספח מ"ח לת/1). לכל היותר היה מדובר בעלויות (הצבת שמירה) ואי נוחות שנגרמת לתושבים, אולם מכאן ועד העלאת טענה בומבסטית של סכנת חיים – הדרך ארוכה.

46. אם אסכם עד כה, אזי התנאי השני והשלישי לא התקיימו. די בכך כדי להדוף את הדרישה לתשלום המחיר ה"חוזי". כל זאת, עוד בטרם דנו בתנאי הראשון, והוא דרישה של תום לב מוחלט מצידה של התובעת. סבורני כי לאור ניסיונה של התובעת; לאור עברה של הלן (עוזרת ראש העיר); לנוכח העובדה כי ידעה שיש צורך במכרז ובחוזה חתום; כי ידעה שמדובר באותה עבודה לגביה כבר נשלחה הצעת מחיר לאמיגה, שלא אושרה; כי ידעה ש"הדחיפות והבהילות" קיימת כבר מעל חצי שנה; לנוכח דרישתה לתשלום עבור כמויות הגבוהות מאלו המצויות בפועל; לנוכח ה"זיגזוג" בין דרישתה לתשלום על פי מדידה (כך כתוב במפורש בהצעת המחיר), לטענתה בסעיף 39 לתצהיר שסוכם על מחיר "פאושלי" (ראו גם העדות ה"מזגזגת" של הלן בשאלה זו, עמ' 42 שו' 10-30)– די בכל אלו לקבוע שאין זהו המקרה בו ניתן לייחס לתובעת "תום לב מוחלט", שהינו תנאי לתשלום המחיר ה"חוזי".

אם כך, מהו המחיר הראוי עבור העבודה?

47. כפי שציטטתי לעיל: "בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל, יש להעדיף אמות מידה אובייקטיביות להערכת שווי העבודה או השירות שנהנתה מהם הרשות" (פס"ד רוזנבלום). בהתאם להלכה זו, מיניתי את מומחה בימ"ש אורמן על מנת שיאריך את העבודה שבוצעה על פי אמת מידה אובייקטיבית. מומחה בימ"ש הגיע לכלל מסקנה ששווי העבודה עומד על סך של 160,550 ₪ ללא מע"מ, כשהמחיר צמוד למדד תשומות הבנייה לחודש אפריל 2008.

48. בעניין חוות דעת מומחה בימ"ש בקשה התובעת לערער את אמינותו של המומחה ו/או לחלוק על מקצועיותו; לחלופין בקשה להוסיף שיעור של 20%-30ֵ, כיוון שהעבודה בוצעה "גן גן" והיתה דחופה. מנגד בקשה הנתבעת להפחית מהסכום שנקבע על ידי מומחה בית משפט, בהתאם להלכה הקובעת: " ובכל מקרה בו נותן השירות או מבצע העבודה אינו תם לב לחלוטין, יש לתת ביטוי לחוסר תום לב זה באמצעות הפחתת הסך בו מוערכים השירות או העבודה באופן אובייקטיבי" (פס"ד רוזנבלום).

49. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לאמץ את מסקנות מומחה בית המשפט, בהתאמות כפי שיפורטו להלן. יש לזכור כי מדובר במומחה אובייקטיבי אשר מונה על ידי בית המשפט לצורך הערכת העבודה שבמחלוקת. בפניי המומחה הונחו מחירונים (משכ"ל; דקל; דקל שיפוצים) וכן חוות הדעת של קציר וקופל. כמו כן נפגש מומחה בית המשפט עם הצדדים, ביקר בגנים ונתן את חוות דעתו לאחר ששמע את גרסאותיהם (ראו עמודים 3-6 לחוות הדעת). למרות טענות התובעת לגבי מקצועיותו של מומחה בית המשפט, והגם שלו זו חוות הדעת הראשונה בנושא חול תקני, יש לו ניסיון בתחום: "אני לא ערכתי מילוי חול במתקנים ציבוריים, אבל כמהנדס ביצוע יצא לי לעשות הרבה מאוד עבודות של פינוי חול, של חפירה" (עמ' 25 שו' 13-14).

50. המומחה גילה בקיאות בעבודה שנדרשה (עמ 25 שו' 24-29), והגם שב"כ התובעת ניסה להקשות על מומחה בימ"ש בעניין התקן, התברר כי מומחה בית משפט לקח בחשבון את החול הנדרש ואף תמחר אותו בהתאם: "אני רוצה לענות על זה. עכשיו כשאני מסתכל על זה אני רואה שבחוות הדעת היה ידוע לי שצריך חול גרגירים עד 2 מ"מ ללא חלקיקי סילת או חרסית ורצוי גם חול רחוץ, ואלה דברים שעמדו בפניי בעת מתן חוות הדעת" (עמ' 26 שו' 15-17).

51. זה המקום להזכיר את ההלכות הקובעות כי ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ. המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949: "משמנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." . עוד על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט ראה, בין היתר - ע"א 323/85 מדינת ישראל נ. אברהם מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189, ע"א 402/85 מרקוביץ נ. עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139; ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ. שמי את סמי חמוד, פ"ד מד(2) 771, 779; ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ. מעינות הגליל המערבי בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ. רבי, דינים טו 560; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ. רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 והאסמכתאות שם.

52. במקרה הנדון בחינה עניינית של המחירים אליהם הגיע המומחה מעלה שקביעותיו מתיישבות עם הנתונים, המחירונים והקביעות של המומחים האחרים. על פי חוות דעת מומחה בית המשפט, מחיר משכ"ל עומד על 430 ₪ למ"ק; מחירון דקל עומד על 346 ₪ למ"ק; המחיר שהוצע על ידי גזבר העירייה עומד על 337 ₪ למ"ק (כולל מע"מ); מחיר משכ"ל כפי שנזכר על ידי התובעת בנספח ל"ח לת/1 עומד על 390 ₪ למ"ק (מילוי ופיזור+חפירה ופינוי). מומחה בית המשפט הסביר כי המחירים מושפעים מהכמות, וכי לא הוצגו בפניו המחירונים המלאים לשנים הרלוונטיות: " אני רוצה לציין שלפי המחירון של משכ"ל המחיר הוא בסביבות 430 ₪ לקוב ומחירון דקל זה 339 ₪ לקוב, כאשר המחיר של התובעת היה 600 ₪ לקוב. אני בדרך כלל לא עובד עם המחירון של משכ"ל, אני עובד עם המחירון של דקל. אין לי פה את הנתונים הנוספים. אני צריך לראות את המחירון המלא ולא רק את נספח מ"ז.... אני צריך לקבל את המחירון ולראות על מה הוא התבסס, על איזה נפח, כמות, עבודה. לא יכול להיות הבדל כזה גדול. מאיזו שנה המחירון הזה? אני צריך לראות המחירון של משכ"ל לשנת 2008, זה יכול לעזור לי" (עמ' 28 שו' 4-20). בהמשך אף ציין המומחה: "אם יומצא לי מכרז של משכ"ל חצי שנה לכל תאריך ביצוע העבודה, עם הכמויות שבוצעו שם, מחיר שזכו במכרז כולל הכמויות, אז אם באמת אראה שהמחיר שואף ל-430 אתקן, אבל לפני שאני עושה את התיקון אני חייב לראות את המסמכים, את תוצאות המכרז עצמו ואת הכמויות" (עמ' 29 שו' 11-17).

53. נתונים אלו לא הומצאו למומחה בית משפט, ויתכן שלא בכדי. עיון בחוות הדעת של קציר (מומחה התובעת) מעלה שהוא עצמו קובע שמחירון משכ"ל עומד על 135 ₪ למ"ק ולא על 450 ₪ למ"ק, לנוכח העובדה שעומק החפירה הוא 30 ס"מ (ראו עמ' 5 לחוות הדעת, בפרק התמחור). למרות נתון זה מגיע קציר למסקנה שתמחור התובעת (600 ₪ למ"ק) הינו סביר כיוון שיש לקחת גורמים צפויים ובלתי צפויים בביצוע עבודה שכזו. האם "בלת"מים" מקפיצים את המחיר פי 4?! בנוסף יש לזכור שקציר כלל לא נחקר על חוות דעתו ולכן תמוה שב"כ התובעת הרבה להסתמך על דבריו בסיכומים. הוא הדין לעניין הצעות המחיר האחרות – אלו לא הוגשו באמצעות עורכיהן (נותני הצעות המחיר) ולפיכך מדובר בראייה המעידה על קיום ההצעה בלבד ולא על תוכנה. אציין כי גם לעניין הצעות המחיר האחרות הביע המבקר את הסתייגויותיו, כמו למשל שאין עליהן הטבעת פקס ולא ברור האם נשלחו כלל.

54. אם אסכם עד כה – אזי בדין לא קיבל מומחה בימ"ש את המחיר ה"חוזי"; בדין לא קיבל את מחירון משכ"ל (שלפי קציר מסתכם רק בסך של 135 ₪ למ"ק, ולא 450 ₪ למ"ק). מהנתונים שצירפה התובעת לת/1 ומעדות הלן עולה שהסכום ששולם לקבלן המשנה, כולל החול עצמו, נע בסביבות 150,000 ₪, ראו עדות הלן בעמ' 44 שו' 25; וכן נספח ל"ט שם מצוין סכום של 145,699 ₪ עבור עבודת החול לקבלן המשנה (לפני מע"מ). אם נחלק סכום זה ל-400 מ"ק (הנפח הכולל של החול), נגיע למחיר של 364 ₪ לקוב, לפני מע"מ. מומחה בית משפט תמחר את העבודה בסך של 380 ₪ לקוב, ומכאן עולה שהסכומים שנקבעו תואמים את מחירי השוק. כך גם לעניין התמחור למ"א אבן גן.

55. למעשה, מניתוח הסכומים והעדויות עולה שהמחלוקת אינה נוגעת למחיר החול עצמו; אינה נוגעת למחיר הנקוב במחירונים; אלא מתעוררת שאלה לגבי הרווח הקבלני של התובעת וה"אקסטרות" אותן היא דורשת, בשל דחיפות כביכול; ביצוע העבודה "גן גן"; שמירה ; מורכבות העבודה. עיון בנספח ל"ט, שנערך על ידי התובעת עצמה, מעלה שלמעשה הסכומים הנדרשים עבור עבודת צוות התובעת, הן המקצועי והן המשרדי, ובתוספת דרישה של רווח קבלני בשיעור של 30%, הוא שמוביל לפערים.

56. בנקודה זו הודה המומחה שלא הוסיף רווח קבלני (עמ' 35 שו' 5), ושהמחירים הנקובים במחירונים הם לקבלן המשנה (עמ' 35 שו' 3). המומחה הסביר בעדותו כי הסתמך על מחירון דקל שיפוצים, הגבוה בלפחות 10%, ולכן לא הוסיף רווח קבלני ראשי (עמ' 34 שו' 7-8). לא הוצגו בפניי מחירון דקל שיפוצים, ואף בחוות הדעת של מומחה בית משפט מחירון זה כלל לא נזכר, ראו סעיף 6.2.1 לבמ/1.

57. סבורני שבנקודה זו יש לבצע התאמה ולקחת בחשבון גם רווח קבלני. כאמור, אם הסתמך מומחה בימ"ש על מחירון דקל שיפוצים, היה עליו להזכיר זאת בחוות הדעת; היה עליו להביא בפניי בית המשפט את הפערים; היה עליו לתת לתובעת הזדמנות לבדוק את המחירונים והאם יש ממש בטענה שמחירון זה "מפצה" על אי קביעת רווח קבלני. סבורני כי כשקובעים אני שכר ראוי יש להביא בחשבון גם רווח קבלני ולא רק מחיר עלויות. לפיכך, יש לבצע התאמה בשל אי הוספת רווח קבלני.

58. בנוסף, יש לבצע התאמה בשל העובדה שהעבודה בוצעה "גן גן". מומחה בית משפט אמר כי אם אכן כך "זה יכול לייקר ב – 20%" (עמ' 30 שו' 11). מומחה בימ"ש הודה כי תמחר את העבודה בהנחה שעבדו על ששת הגנים יחד, ראו עמ' 30 שו' 6. עוד אמר: "אם התברר שהוא לא יכול לעשות את כל הגנים יחד, אז מגיע לו תוספת עבודה קטנה" (עמ' 32 שו' 24). מתעודות המסירה שצורפו לתיק עולה ששלושה גנים נמסרו ביום 15/3; שניים ב 17/3; ואחד ביום 28/3. מכאן, שלא עבדו על כל הגנים במקביל ויש מקום לבצע התאמה על "עבודה קטנה".

59. כאן אציין שמומחה בימ"ש אמר במפורש שאין מקום להוסיף גם על עבודה קטנה וגם על עבודה דחופה (עמ' 32 שו' 19-20), כלומר די בתוספת אחת. אותה תוספת הוצעה גם על ידי הנתבעת במכתבו של גזבר העיר, ראו סעיף ה' לנספח כ"ט – שם הוצעה תוספת של 10% בשל הדחיפות והצווים המנהליים.

60. אם אקח בחשבון את כל הנתונים הללו, בתוספת העובדה שלא הוצגו בפניי יומני עבודה על ידי מי מהצדדים; בתוספת העובדה שלא הוצגה בפניי כל ראייה לקיומה של שמירה בשטח; תוך התייחסות לעובדה ששלושה גנים כן נמסרו במועד אחד; ובתוספת מסקנתי לעניין הרווח הקבלני, סבורני כי יש לאמץ את מסקנת מומחה בית המשפט, אגב הוספת שיעור של 12%, כששיעור זה כולל בחובו את כל ההתאמות אותן יש לבצע בנסיבות המקרה. זהו ה"שכר הראוי" עבור העבודה שבוצעה.

האם יש להפחית מהשכר הראוי, בשל העובדה שהתובעת אינה תמת לב לחלוטין?

61. אמנם, התייחסתי לתום ליבה של התובעת בסעיפים 45-46 לעיל ולאור מסקנותיי קבעתי שלא מתקיים החריג לכלל המזכה בשכר החוזי, ולפיכך יש מקום לקבוע שכר ראוי במקרה הנדון. האם מסקנותיי אלו מצדיקות גם גריעה מאותו שכר ראוי? על כך יש להשיב בשלילה.

62. לדידי במקרה הנדון שני הצדדים לא נהגו כשורה; אף מי מהצדדים אינו זכאי ל"פרס" בשל התנהגותו. משכך – התובעת זכאית לשכר הראוי אותו הייתה מקבלת אם היה מתנהל מכרז כדת וכדין, והצעתה הייתה עוברת את כל השלבים המתבקשים; ומאידך – הנתבעת אינה זכאית ל"התעשר" על חשבון התובעת ולקבל עבודה בשכר מופחת מהשכר אותו הייתה משלמת לו הייתה מתנהלת כדין. כל הפחתה מהשכר הראוי במקרה הנדון תעניש למעשה את התובעת, והנתבעת אינה זכאית ל"פרס" זה, כשהתנהלותה בפרשה מעוררת תמיהות ושאלות כה רבות, או כפי שאמר המבקר "יש פה סיפור מוזר", והסכים עם הקביעה כי התנהגות הנתבעת הינה, למצער (וזאת בהנחה לטובתה) הינה "שלומאלית".

63. מחדליה של הנתבעת מתחילים בכך שכבר במכרז הראשון לא בדקה ולא כללה עבודה של החלפת חול לתקני; מסכימה אני עם דבריה של הלן, כי אין זה מתפקיד הקבלן המבצע להגדיר את העבודות, והתראות על ידי התובעת ניתנו במועדן, ראו נספחים ח' וי' לת/1 וכן עדותה בעמ' 39 שו' 25; עמ' 40 שו' 4-19. לאחר מכן, הטיפול בהחלפת החול היה כושל ואיטי – לא ברור מדוע נדרשו למצער חמישה חודשים כדי להביא את הגנים לעמידה בכל התקנים, ראו נספחים ה' וו' לת/1. ולאחר שכבר הוחלט לטפל בעניין ב"פול ווליום", הוטלה המשימה על אצלן, שכלל אינו מוסמך לטפל בגנים ציבוריים. כאן מתעוררות השאלות הקשות מכל – מדוע הוטלה המשימה על אצלן? מדוע זה האחרון הסכים לקבלה? מדוע אמיגה לא שאלה את אצלן האם הוא מוסמך לטפל בנושא? והשאלה הקשה מכל – מדוע לא נשמע קולו של ראש העיר, נותן ההוראה וההסמכה לפעול?

64. ניתן היה לצפות ששמו של ראש העיר יוזכר על ידי אצלן עוד בפניי המבקר, אך זאת לא נעשה; ניתן היה לצפות שהנתבעת תדאג לזמן את ראש העיר כעד, על מנת שיבהיר שאכן אצלן חרג מסמכות ויש להתנער מכל מעשיו ולחייבו באופן אישי בעלות העבודה; לחלופין, ראש העיר היה מבהיר את הדחיפות והבהילות בנסיבות העניין. אולם – קולו של נותן ההוראה לא נשמע. כנראה לעולם לא נדע מדוע הוטלה המשימה דווקא על אצלן, ומדוע לאחר שבוצעה במלואה, מתנערת הנתבעת מהצעת המחיר כפי שנשלחה לאותו אצלן שהוסמך לטפל בנושא, על ידי הגורם הבכיר ביותר בנתבעת. האם ה"כושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"? (והשאלה אם הכושי הוא אצלן או התובעת).

65. כל השאלות הללו מתחדדות נוכח העובדה שבכספי ציבור עסקינן; כל השאלות הללו מתחדדות לאור הדו"ח החמור של המבקר, שלא נעשה איתו דבר; כל השאלות הללו מתחדדות לאור גרסתו הבלתי עקבית של אצלן -לטענתו, כל הסיפור החל בטעות במספר – 43 ולא 430 (עמ' 15 שו' 13). אולם כיצד גרסה זו מתיישבת עם טענתו שלא ראה כלל את הצעת המחיר שם נרשם 430,00 ₪ (עמ' 18 שו' 29-30, עמ' 19 שו' 10-14)? כל שאלות אלו מתחדדות לנוכח העובדה שהנתבעת בחרה שלא להעיד את סמירה, שהעבודות בוצעו בפיקוחו (עמ' 21 שו' 4); לא להעיד את פרח; ולא להעיד את ראש העיר.

66. סבורני שדי בדברים האמורים לעיל כדי לקבוע שהנתבעת אף היא אינה "תמת לב לחלוטין", וזאת בלשון המעטה. ניתן לקבוע נחרצות כי למצער התנהלות הנתבעת רשלנית, ובכל שלב ושלב היה ניתן למנוע את התרחשות ה"סיפור המוזר" שאירע. כולי תקווה שסיפורים מוזרים שכאלה לא יקרו בשנית - שכן הציבור הוא זה שמשלם את המחיר.

סוף דבר

67. בטרם אחתום את פסק הדין, אצטט בשנית את המבחנים לאורם קבעתי את הסכום לתשלום: "במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם ... מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם... בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו...; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה ...; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל".

68. בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט ולהתאמות שפורטו לעיל, לאחר שבחנתי את מידת אשמתם של כל אחד מהצדדים, לאחר שבחנתי את האינטרס הציבורי והגעתי לכלל מסקנה שהסכום שיפורט להלן הוא הסכום אותו הייתה משלמת הנתבעת עבור העבודה לו הוראות החוק והנהלים המחייבים היו נשמרים, אני מעמידה את סכום פסק הדין על סך של 179,816 ₪ (סך של 160,550 ₪ בתוספת 12%). לסכום זה יתווסף מע"מ כדין והפרשי הצמדה בהתאם למדד תשומות הבנייה מחודש אפריל 2008. לעניין הוצאות משפט – יש להעריכן במקרה הנדון על הצד הנמוך. יש לזכור את הצעות הנתבעת שעמדו על הפרק בטרם הגשת התביעה ואת הדרישות מרחיקות הלכת של התובעת. לפיכך – כל צד ישא בהוצאות מומחיו ובהוצאות ששולמו על ידו למומחה בית משפט; ההשתתפות באגרה תעמוד על סכום של 5,000 ₪; שכר טרחת עורך דין יעמוד על סך של 15,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 2 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.