1. התובע, עו"ד במקצועו, בעל חשבון בנק שמספרו 287364 אשר נפתח אצל הנתבע, בנק הפועלים, בסניף בעפולה, ביום 25.11.04 (להלן: "הבנק").

2. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, במשך כחמש שנים, מאז שנפתח חשבון הבנק ועד סוף חודש 8/09, התנהלו יחסי בנק-לקוח בין הצדדים על מי מנוחות כשהתובע זכה לתנאים טובים בניהול חשבונו.

בסוף חודש 8/09, ובעקבות סכסוך משפחתי שהתגלע בין התובע לבין אשתו, פנתה האחרונה לסניף הבנק כדי לברר מה עלול לקרות לה, במידה ובעלה התובע יחליט לצאת מהארץ לצמיתות וזאת לאור היותה ערבה בהיקף של 50% להלוואה שנטל התובע מהבנק.

3. לטענת התובע, הבנק החליט בחודש 9/09, ללא כל הצדקה ומבלי לברר את העניין לעומק, לבטל את מסגרת האשראי שהועמדה לתובע כשבתאריך 21.9.09 הוא אף לא כיבד הוראת קבע ע"ס 462 ₪ ללא כל התראה מוקדמת. כמו כן, הבנק חסם את אפשרות כניסתו לחשבון דרך האינטרנט, כרטיס האשראי נחסם אף הוא והבנק גם לא כיבד המחאה על סך של 750 ₪ שזמן פירעונה היה ב-13.10.09.

פעולות אלו נעשו כאשר, לטענת התובע, מצבו העסקי היה איתן וידוע לבנק. בנוסף לכך, ביום 14.10.09 הגיש הבנק בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד התובע וכן כתב תביעה בסדר דין מקוצר, בגין אי סילוק ההלוואה שנטל וכן בגין יתרת חוב בחשבון העו"ש, נגדו ונגד אשתו וגיסתו, בהיותן ערבות להלוואה שהוא נטל.

4. כנגד התובע ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ בהתאם להחלטת בית המשפט, מיום 14.10.09 (תיק 10433-10-09, בית משפט השלום בטבריה). ביום 26.10.09 התקיים דיון במעמד שני הצדדים בעניין הבקשה והוחלט למחוק את הבקשה ואת התביעה.

5. לטענת התובע, למרות פסק דינו של בית המשפט המורה על מחיקת התביעה והבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, לא פעל הבנק לשם ביטול הצו ברישומי משטרת הגבולות ואף לא יידע את התובע שלא עשה כן.

כעבור כשנה, וביום 8.9.10, לקח התובע את אשתו וילדיו לחופשה משפחתית בירדן, אולם, עם הגעתם למעבר הגבול, הובהר להם כי כנגד התובע קיים צו עיכוב יציאה מהארץ. התובע ניסה לשכנע את הגורמים הרלוונטיים במעבר הגבול כי הצו בוטל והציג בפניהם את פסק הדין המורה על מחיקת התביעה והבקשה לעיכוב יציאה מהארץ, אולם הדבר לא סייע בידו. ועל אף ניסיונותיו, נאלץ הוא ובני משפחתו לחזור לביתם עם אכזבה, מבוכה ועלבון.

6. התובע העלה בכתב תביעתו ובסיכומיו מספר טענות נגד התנהלות הבנק. בין היתר, טען כי הבנק הוא זה אשר יזם ופתח בהליך משפטי בפזיזות ומשנמחקה הבקשה, לא טרח לבטל את הצו ברישומי משטרת הגבולות. הבנק יכול היה לצפות שהתובע עתיד להינזק אם יעוכב במעברי הגבול והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות נאותים לשם מניעת התרחשות כל נזק לתובע. לטענת התובע, הגשת התביעה ע"י הבנק והבקשה לעיכוב יציאה ואי עדכון בדבר ביטול הצו מהווה לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

עוד טען התובע, כי חסימת כרטיס האשראי, אי כיבוד השיק והוראת הקבע, ביטול מסגרת האשראי וחסימת הכניסה לחשבון דרך הגלישה באתר הבנק באינטרנט, נעשו בניגוד לתנאים שנקבעו בבקשה לפתיחת חשבון ובניגוד לכתבי ההתחייבות שפורטו בכתב התביעה והם מהווים פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע.

7. מנגד, טען הבנק כי בנסיבות העניין, החלטתו והפעולות שבהן נקט היו שקולות וסבירות. לטענתו, החיובים שהוחזרו לא כובדו משום שלא היה בחשבון התובע כיסוי כספי. הוא הדין לגבי חלק מתשלומי החזר ההלוואה שנטל. לטענת הבנק, אשתו של התובע פנתה לפקידת הבנק, ביום 26.8.09, וטענה כי התובע מתכוון לצאת מהארץ בזמן הקרוב ועל כן רצתה לדעת מה הנפקות לכך בהיותה ערבה לתובע בגין הלוואה, בסך של 100,000 ₪, אשר נטל התובע ביום 15.10.06. לאור פנייתה הנ"ל, שכר הבנק את שירותיו של חוקר פרטי שאישש את החששות בדבר כוונת התובע לצאת מהארץ.

הבנק הוסיף וטען, כי בהתאם לכתבי ההתחייבות שנחתמו עם התובע ולפי סעיף 7 לבקשה לפתיחת חשבון, עליה חתום התובע, הבנק רשאי במספר מקרים להעמיד לפירעון מיידי את סכומי ההלוואות, כשעניין עזיבת התובע מהארץ הוא אחד מאותם מקרים. עוד טען הבנק, כי מהרגע שבו הועבר התיק של הלקוח ליחידת הגביה, הבנק משמר את הסטטוס קוו בחשבון ולא מאפשר משיכת אשראי נוסף או ביצוע פעולות כלשהן המגדילות את "החשיפה" של הבנק בחשבון.

לאור כל האמור, החליט הבנק להגיש בקשה לעיכוב יציאה מהארץ וכן תביעה כספית נגד התובע ושתי הערבות. בדיון אשר התקיים בבית המשפט, ביום 26.10.09, הסכים הבנק כי הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ וכן כתב התביעה אשר הגיש נגד התובע, יימחקו.

8. הבנק טען עוד, כי לגבי אי ביטול צו העיכוב, הבנק לא ידע ולא יכול היה לצפות כי תוקפו של הצו יהא בניגוד להחלטת בית המשפט וכי הוא לא התבטל. היה על התובע לדאוג לביטול הצו ומשלא עשה כן יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 100%.

הבנק הוסיף וטען, כי הוא פעל באופן סביר שאין בו משום לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע. בנוסף, לטענת הבנק, התובע מבסס את עיקר תביעתו על חוק איסור לשון הרע ומבקש כי ייפסקו לו פיצויים בסך של 300,000 ₪, ללא הוכחת הנזק לפי סעיף 7א לחוק הנ"ל מבלי להוכיח שאכן נגרם לו נזק בעקבות הצעדים שננקטו ע"י הבנק.

9. התביעה הוגשה, כאמור, כנגד הבנק אשר בתורו הגיש הודעת צד ג' נגד אשתו של התובע ודרש לחייבה לשפות אותו בגין כל סכום או סעד אשר ייפסק נגדו, במידה והוא ייפסק, וזאת, בין היתר, לאור הטעית הבנק והצגת מצג כוזב בעניין כוונת התובע לצאת מהארץ.

בנוסף, הגיש הבנק הודעת צד ג' נוספת נגד המדינה-הנהלת בתי המשפט, בין היתר, בטענה כי בית משפט השלום בטבריה פעל ברשלנות ובניגוד להחלטת בית המשפט ורשם את תוקף צו עיכוב היציאה מהארץ למשך שנה, היינו עד ליום 15.10.10 במקום עד ליום 26.10.09. על כן, מחויבת המדינה לשפות אותו בגין כל סכום או סעד שייפסק נגדו במסגרת כתב התביעה.

10. מטעם התובע העיד התובע בלבד. מטעם הבנק העידו: יעקב רווח - חוקר, קאסם זנג'רייה - מנהל הסניף, נטלי זגר - פקידת בנק, מטעם צד ג' בהודעה הראשונה, העידה אשתו של התובע - רנא זועבי (צד ג'). מטעם צד ג' בהודעה השניה, העידה איריס דדון ששימשה אז כמנהלת מדור אזרחי בבית המשפט השלום בטבריה.

עילת התביעה והרחבת חזית

11. ראשית לכל, יצוין שוב כי התובע הגיש את תביעתו כנגד הבנק בלבד, אשר בתורו הגיש הודעת צד ג' נגדו אשתו של התובע ונגד המדינה. למרות זאת, התובע מצא לנכון להעלות במסגרת סיכומיו טענות ועילות חדשות, שלא הועלו קודם לכן בכתב תביעתו, נגד המדינה. התובע אף מגדיל לעשות ומבקש לחייב את המדינה והבנק, ביחד ולחוד, וזאת בגין הנזקים אשר נגרמו לו ולבני משפחתו, בשל הטלת צו עיכוב היציאה מהארץ ואי ביטולו.

12. בצדק נטען ע"י המדינה, מדובר בהרחבת חזית אסורה ובית המשפט מחויב להתעלם מהאמור בה. על כן, דין טענות התובע הנ"ל, ככל שהן נוגעות לשאלת אחריות המדינה וחיובה בנזק הנטען, להידחות.

13. ביחס לעילות התביעה – אלה הוגדרו בסעיף 4 לכתב התביעה כדלקמן:

"כפי שיפורט בהמשך דרישת הפיצוי שואבת את כוחה, בין היתר, מהוראות חוק לשון הרע, תשכ"ה-1965, מהוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, מהסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), מהוראות סעיפים 3, 4 ו-5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) והכללים וההוראות שהותקנו מכוחו, מכח הנחיות הפיקוח על הבנקים והנחיות פנימיות של הנתבע עצמו, וכן מחובות האמון והנאמנות המוגברות שהוטלו על הבנקים עפ"י פסיקת בתי המשפט על ערכאותיהן השונות"

גם בסיכומיו פתח התובע באזכור החוקים הנ"ל ולכאורה התיימר הוא לטעון לקיומן של עילות אלו. אולם, הוא הסתפק בלציין חוקים אלו מבלי לפרט ולהוכיח החלתן על נסיבות המקרה שלפנינו.

14. עיון בכתב התביעה וכן בסיכומי התובע, מלמד כי התביעה מתבססת בעיקר על עילת לשון הרע, כשבשאלת הנזק התובע אף תבע רק בגין ראש נזק אחד ויחיד והוא קבלת פיצוי כספי מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע שקובע פיצוי ללא הוכחת נזק.

15. משכך הם פני הדברים, לא נותר אלא לקבוע כי למעשה מדובר בתביעה המבוססת על עילת לשון הרע.

עם זאת וכפי שיפורט בהמשך, אתייחס לטענות השונות שהועלו ע"י התובע אך תחת המסגרת של הדיון בעילת לשון הרע.

לשון הרע - רקע כללי

16. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

ניתוח פרסום במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (4.3.04)):

א. יש לשלוף את המשמעות העולה מהפרסום לפי מבחן אובייקטיבי – אמות המידה של האדם הסביר. במילים אחרות, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (להלן: "השלב הראשון").

ב. יש לבדוק האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו (להלן: "השלב השני").

ג. יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות שבסעיפים 13-15 לחוק (להלן: "השלב השלישי").

ד. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים (להלן: "השלב הרביעי").

להלן נדון באופן נפרד בכל אחת מהפעולות שלטעת התובע מהוות לשון הרע נגדו.

חסימת כרטיס האשראי, אי כיבוד השיק, החזרת הוראת הקבע - לשון הרע, האמנם?

17. לטענת התובע, בתאריך 21.9.09 לא כיבד הבנק הוראת קבע על סך של 462 ₪ בגין התשלום החודשי לחברת החשמל, וזאת ללא כל הצדקה וללא כל הודעה מוקדמת. בנוסף, הבנק לא כיבד שיק שתאריך פירעונו היה ב-13.10.13 שהיה על סך של 750 ₪, ואשר נרשם לטובת מר זועבי בלאל, עבור רכישת מחשב.

לטענת התובע, פעולות אלו נעשו שלא כדין ויש לראות בהן כפרסום לשון הרע נגדו.

18. מנגד, טען הבנק כי הוא פעל על פי תנאי כתב ההתחייבות וכי משהוחלט להגיש תביעה ולהעביר את עניין התובע ליחידת הגביה, מצב החשבון נשמר באותו סטטוס קוו, הוא נחסם לכל הערוצים ולא ניתן לבצע פעולות המגדילות את סיכון "החשיפה שלו" (סעיף 10 לסיכומי הבנק). אין המדובר בלשון הרע, ואם כן, עומדות לבנק ההגנות הקבועות בחוק.

19. יחסי בנק - לקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. במסגרת מערכת יחסים זו, "הנאמנות הכפולה", העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות" (ע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94 (4.11.84)).

20. אקדים ואציין, כי אומנם בפסיקה נדונו מקרים שבהם בתי המשפט ראו בהחזרת שיקים או סירוב שיקים שלא כדין, כפרסום לשון הרע. כך למשל בת.א. 70402/00 גלוב קונטרקטינג אינק ח.ז. – בפירוק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13.2.02) דובר על סירוב 9 שיקים שלא כדין ובת.א. 25788/06 מעלה השרון (בניין והשקעות) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (9.9.07) דובר על מקרה של סירוב שני שיקים אשר מסר עורך הדין לרו"ח, בסך של למעלה מ-50,000 ₪, פעמיים בזה אחר זה, וזאת על אף שלאחר הפעם הראשונה הוסבה תשומת לב הבנק לטעות, ולמרות זאת השיקים לא כובדו וסורבו פעם נוספת.

21. כבר אציין, כי הנני סבורה כי המקרה שלפנינו אינו דומה כלל למקרים הנ"ל שנדונו בפסיקה. מדובר במקרים שבהם התקיימו נסיבות חמורות בהרבה מהנסיבות שלפנינו. אולם, גם לגופו של עניין אקדים ואציין כי אינני רואה בביצוע פעולות אלו משום לשון הרע נגד התובע, כפי שיפורט להלן.

22. מהפסיקה למדים אנו, כי כאשר חסימת כרטיס האשראי, החזרת השיק או הוראת הקבע נעשתה שלא כדין, ניתן לראות בכך כפרסום לשון הרע ואזי תיבדק האפשרות שמא הבנק חוסה תחת ההגנות שבחוק (ראו ת.א. 70402/00 (שם) ו-ת.א. 67038/04 ליכט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (12.11.09)).

23. בעניין מצב חשבון הבנק של התובע בזמן הרלוונטי לתביעה והנסיבות שהיו ערב ביצוע הפעולות הנ"ל ע"י הבנק, קרי, חסימת כרטיס האשראי, החזרת השיק והוראת הקבע, ניתן לדלות מעדותו של המנהל הנוכחי של הסניף, קאסם זנגריה.

24. לפי הנטען בתצהיר זנגריה (נ/6), ביום 15.10.06 העמיד הבנק לתובע הלוואה בסכום של 100,000 ₪ אותה הוא התחייב להחזיר ב-72 תשלומים חודשיים, החל מיום 30.10.06. אשתו של התובע וגיסתו חתמו על כתבי ערבות לפירעון המלא של ההלוואה.

ביום 9.8.09, העמיד הבנק לתובע הלוואה נוספת בסכום של 30,000 ₪ אותה התחייב התובע לסלק ב-60 תשלומים חודשיים, החל מיום 1.9.09.

בנוסף, בזמן הרלוונטי לתביעה, חתם התובע על כתב התחייבות למסגרת אשראי עד לסך של 40,000 ₪.

לטענת זנגריה, עד ליום 2.9.09 היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה על סך של 100,000 ₪ עמדה על סך של 61,266 ₪ ואילו ההלוואה על סך של 30,000 ₪ עמדה על סך של 29,843 ₪. נתונים אלו עולים גם מתדפיס חשבון הבנק של התובע, מיום 3.9.09, אשר צורף לתצהיר זנגריה (נספח 2 לתצהיר).

25. מהתדפיס הנ"ל עולה, כי נכון ליום 30.10.09, יתרת חשבון העו"ש עמדה על סך של 8,547.76 ₪ בחובה כשהיתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה על סך של 100,000 ₪ עמדה על סך של 60,302.71 ₪ ואילו יתרה ההלוואה שעל סך של 30,000 ₪, עמדה של סך של 30,076.58 ₪, כשחוב כרטיסי האשראי עמד על סך של 1,278.41 ₪.

כל זאת כשלטענת זנגריה, לתובע לא היו כל בטחונות כנגד האשראי אשר ניתן לתובע, מלבד ערבותן של שתי הערבות להלוואה.

כאן נשאלת השאלה האם בנסיבות אלו היה מקום לחסום את כרטיס האשראי, לא לכבד את השיק ולהחזיר את הוראות הקבע?

26. בענייננו, נוסף על כל האמור בדבר מצבו הכספי והפיננסי של התובע, התעורר החשש בדבר כוונת התובע לצאת מהארץ. חשש שמזכה את הבנק בנקיטת הפעולות הנ"ל. הרי סעיף 13 לכתב ההתחייבות וערבות להחזרת הלוואה, אשר נחתם ביום 15.10.06 (נספח 1 לתצהיר זנגריה) קובע כדלקמן:

"מבלי לפגוע מכלליות הוראות כתב התחייבות וערבות זה, יהי הבנק רשאי בכל אחד מהמקרים המנויים להלן להעמיד לפרעון מיידי את ההלוואה ... והבנק רשאי לחייב את מי מהם בכל הסכומים דלעיל ולאחוז בכל האמצעים שימצא לנכון לגבייתם ובמיוחד לממש את הבטוחות בכל דרך שהדין ירשה, על חשבון הלווה ו/או הערבים, ואלה המקרים:

................

(ח) אם ייראה לבנק, לפי שיקול דעתו, כי אירע מאורע העלול לפגוע ביכולתו הכספית של הלווה ואו מי מן הערבים"

גם בכתב התחייבות למסגרת אשראי, שנחתם ביום 2.8.06, (נספח 1 לתצהיר זנגריה) נקבע בסעיף 9(א) שהבנק יהיה רשאי לבטל או להקטין את מסגרת האשראי על יתרת הסכומים המנוצלים בפועל, באופן מיידי וללא מתן הודעה מוקדמת, במקרים בהם קיים סיכון ביכולתו של הבנק לגבות את סכום מסגרת האשראי כולו או חלקו, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון שלו, כשבין היתר נקבע בסעיף 15 של אותו כתב התחייבות, כי הבנק יהיה רשאי להעמיד לפירעון מיידי את סכומי האשראי ולנקוט בכל האמצעים שימצא לנכון, בכל אחד מהמקרים המנויים באותו סעיף. בין מקרים אלו נמנה גם המקרה שבו יראה הבנק, לפי שיקול דעתו, כי אירע מאורע העלול לפגוע ביכולתו הכספית (סעיף 15(ט)).

הוראה דומה נקבעה גם היא בכתב ההתחייבות אשר נחתם ביום 6.8.09 (סעיף 13(ה)).

27. עינינו הרואות, כי כתבי ההתחייבויות השונים שנחתמו ע"י התובע מסמיכים את הבנק להעמיד לפירעון מלא את ההלוואות שנטל התובע, וכן לבטל או להקטין את מסגרת האשראי שנקבעה לו אף ללא מתן הודעת מוקדמת, במקרה ובו ראה הבנק, לפי שיקול דעתו, כי אירע מאורע שעלול לפגוע ביכולתו הכספית של התובע או אחד מהערבים לו.

28. בחקירתו הבהיר מנהל הבנק את מעמדו של התובע, אשר הוגדר כ"לקוח בסיכון". לדבריו, אומנם נותנים ללקוח זה אשראי אבל מדובר באשראי שסופק לו כדי להקל עליו בביצוע התשלומים החודשיים (עמ' 34, ש' 16-17). לדברי המנהל, הבנק ראה כי קיים סיכון בגביית החוב עצמו וכי ועם העברת התיק ליחידת הגבייה בבנק, החשבון נחסם לכל הערוצים ומבטלים את כרטיסי האשראי (עמ' 36, ש' 27-28). לגישתו, מבחינת הבנק ברגע שאשתו של התובע יידעה את הבנק בדבר עזיבתו לחו"ל, הבנק אמור לפעול בדרך שבה פעל. הוא פנה לייעוץ משפטי ומשם התבקש לשכור את שירותיו של חוקר פרטי כדי לאשש את דברי האישה בדבר החשש ליציאת התובע מהארץ. דבר שהביא בסופו של דבר להגשת הבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ.

29. חשוב להדגיש, כי החשש בדבר יציאת התובע מהארץ עקב פירוק התא המשפחתי, התעורר כאמור עם פניית אשתו של התובע בעצמה לסניף הבנק.

כאן המקום לציין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אשתו של התובע אכן פנתה לסניף הבנק על מנת לברר מה עלול לקרות לה, בהיותה ערבה להלוואה שנטל התובע, במידה ובעלה יחליט לצאת מהארץ לצמיתות. חשש זה אף מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי מידע זה הגיע דווקא מפיה של אשתו של התובע אשר הינה ערבה גם להלוואה שהתובע נטל.

אמנם, קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי כוונתה האמיתית של אשתו של התובע לעצם פנייתה לסניף הבנק, אולם סבורני כי אין המדובר בנסיבה חשובה ומכרעת שיש בה כדי לדחות את גרסת הבנק. שכן, אין חולק כי היא ערבה להתחייבויות התובע, אין חולק כי היא פנתה לבנק והודיעה לו אודות כוונת התובע לצאת מהארץ, וסביר אף הוא כי רצתה לברר מה עלול לקרות במידה וצעד כזה יינקט ע"י התובע, כפי שאף הודתה בחקירתה (עמ' 48, ש' 14-15).

30. אין ספק, כי פניית אשתו של התובע והעלאת החשש בדבר עזיבת התובע את הארץ, מצביעה על קיומו של מאורע שאכן עלול לפגוע ביכולתו הכספית של התובע שבאותה העת טרם פרע את כל הלוואותיו ואף היה ביתרה שלילית כמפורט בהרחבה לעיל.

בהקשר זה חשוב לציין, כי הבנק לא הסתפק בעצם פניית אשתו של התובע לסניף, אלא שכר את שירותיו של חוקר פרטי, יעקב רווח, אשר פנה הן לתובע והן לאשתו כדי לברר אמיתות כוונת התובע לצאת מהארץ. אשתו של התובע אוששה בעדותה את הטענה כי אכן היה קיים חשש סביר שהתובע ייצא מהארץ (עמ' 48, ש' 25-28). בנוסף, הבנק הציג ראיה נוספת שניתן לראות בה כראיה נסיבתית אשר מחזקת את החשש בדבר כוונת התובע לצאת מהארץ, והיא תצלום מדרכונו של התובע (נ/3) ממנו עולה כי באותה תקופה התובע אף דאג לחדש את דרכונו וזאת על אף שהיה לו דרכון בתוקף, אשר הוחזק באותה תקופה בידי אשתו (עמ' 49, ש' 25-26).

מנגד, התובע הדגיש כי הוא עבד באותה תקופה במשרד המשפטים, דבר שלטענתו מחזק את גרסתו בדבר אי כוונתו לצאת מהארץ.

ייתכן שיש בעניין זה כדי לחזק את גרסת התובע, אולם, שיקול זה כשלעצמו, בהשוואה ליתר הראיות והשיקולים שהוצגו ע"י הבנק, אין בו כדי להטות את הכף לטובת התובע.

31. כלל הנסיבות הנ"ל והמידע שהועמד בפני הבנק, בנוסף להעדר קיומן של בטחונות להחזרת האשראי, למעט שתי הערבות, כפי שנטען ע"י הבנק ולא הוכח אחרת ע"י התובע, הוא זה אשר עורר ספק בדבר יכולתו הכספית של התובע והוא זה אשר גרם לבנק לפעול בהתאם לכתבי ההתחייבות: לבטל את מסגרת האשראי, לחסום את כרטיס האשראי, לא לכבד את הוראת הקבע, על סך של 462 ₪ ולא לכבד את השיק על סך של 750 ₪.

בהקשר זה, יפים גם הדברים שנאמרו ע"י כבוד השופט עמית בת.א. (מחוזי-חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (26.03.2007):

"שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל ... היקף התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי."

יש להדגיש, כי הבנק אינו רשאי להפסיק את האשראי כפי חפצו ללא סיבה מוצדקת וכי זכותו לביטול אשראי כפופה לחובת תום הלב ולקיום הסכמי התקשרות בדרך מקובלת (פש"ר (ת"א-מחוזי) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת (14.2.07)).

32. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי הבנק פעל בתום לב ולאחר בדיקה מעמיקה בעניין. מנהל הבנק הבהיר בחקירתו, כי התובע לא פיגר בתשלומים (עמ' 37, ש' 7-10), אך לטענתו, ברגע שהלקוח הוגדר כ"לקוח בסיכון" קיימת מניעה לתת לו אשראי כאשר השיקול לתת אשראי הוא של הסניף (עמ' 35, ש' 1-3).

דברים אלו דווקא משתלבים עם ההוראות שנקבעו בכתבי ההתחייבות ואשר מסמיכות את הבנק לנקוט בפעולות אלו עם קרות אירוע אשר עלול לפגוע ביכולת הכספית של התובע. התובע לא טען ולא הוכיח אפשרות קיומה של פרשנות אחרת לכתבי ההתחייבות שעליהם הוא חתום ואשר הסמיכו את הבנק לבצע את הפעולות הנ"ל.

33. לאור האמור, לא שוכנעתי כי הבנק הפר את התחייבויותיו מול התובע או אף פעל ברשלנות, אלא שוכנעתי כי הוא פעל דווקא לפי כתבי התחייבויות, בתום לב, כשכל הפעולות שננקטו נועדו למנוע את חשיפתו לגידול באשראי לא מובטח, דבר שמהווה אינטרס לגיטימי ומתחייב של כל מוסד בנקאי (רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (11.11.04)).

34. משקבעתי כי הבנק פעל כדין, נשמט הבסיס מתחת לעילת התביעה, לשון הרע, בכל הנוגע לפעולות הנ"ל שננקטו ע"י הבנק.

למעלה מן הצורך אף הוסיף ואציין, כי גם אם הייתי דנה בעוולת רשלנות ונדרשת לבדוק אם הבנק התרשל כלפי התובע בביצוע פעולות אלו, הייתי מגיעה למסקנה כי הבנק לא התרשל, לא הפר חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי לקוחו התובע וכי הוא נקט באמצעי זהירות סבירים ומקובלים בנסיבות המקרה.

כאן המקום לציין שוב, כי התובע טען לקיומן של הפרות חובות נוספות שעוגנו בחוקים אחרים (סעיף 57 לסיכומיו), אולם, טענות אלו נטענו בעלמא ללא כל פירוט ומבלי שאף נתבקש סעד כספי בגינן. הרי כאמור, בגוף סיכומיו, התובע אף צמצם את ראשי הנזק אך ורק לעילת לשון הרע. אומנם בסוף סיכומיו הוא דרש פיצוי עונשי, אולם הוא לא דרש פיצוי נפרד בגין ראש נזק זה, לא נקב בשיעור פיצוי זה ואף טען, כי הוא כלול בתוך סכום הפיצוי הנתבע, קרי, פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק.

35. בחזרה לעוולת לשון הרע, אציין, כי גם אם הייתי רואה בפעולות אלו לשון הרע נגד התובע, עדיין לא היה בכך כדי להטיל חיוב כלשהו על הבנק מכוח החוק, שכן הנני סבורה כי בנסיבות העניין תעמודנה לבנק ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע (ת.א. 38394/06 אביב נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (17.3.09), ת.א. 54200/06 לווטהל נ' בנק מזרחי טפחות (9.3.09) ו-ת.א. 175712-09 שלמה כהן נ' בנק הפועלים בע"מ (12.06.2012)).

הגשת תביעה נגד התובע ובקשה לעיכוב יציאה מהארץ, לשון הרע?

36. ביום 14.10.09 הגיש הבנק, נגד התובע ונגד שתי הערבות, בבית משפט השלום בטבריה תביעה כספית על סך 103,340.22 ₪, לתשלום יתרת חובותיו הכספיות של התובע (ת.א. 10433-10-09). בד בבד הגיש הבנק בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד. בית המשפט נעתר לבקשה, ובהחלטתו מיום 14.10.09 קבע כי קיים חשד סביר שהתובע ייצא מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת והדבר עלול להכביד על קיום ההליך המשפטי ועל ביצוע פסק הדין. על כן, החליט בית המשפט לתת צו זמני לעיכוב יציאה מהארץ כנגד התובע, שיעמוד בתוקף עד למועד הדיון במעמד שני הצדדים, אשר התקיים ביום 26.10.09.

ביום 26.10.09, התקיים הדיון במעמד שני הצדדים כשלאור בקשת הבנק והצהרת התובע, החליט בית המשפט למחוק את הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ וכן למחוק את התביעה.

37. כאמור, לטענת התובע, מדובר בשלוש פעולות אשר נעשו שלא כדין ובחוסר תום לב ואשר מהוות הוצאת לשון הרע נגדו.

מנגד, טען הבנק כי הוא פעל בתום לב ובאופן סביר והוא אף היה מחויב לפעול בדרך שבה נקט, קרי, הגשת התביעה והבקשה לעיכוב יציאה מהארץ, על פי כתבי ההתחייבות שנחתמו עם התובע. על כן, אין לראות בכך משום לשון הרע כנגד התובע. עוד טען הבנק, כי אין המדובר בפרסום אסור אלא בפרסום מותר לפי סעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק.

38. חוק איסור לשון הרע מונה, בסעיף 13, את הפרסומים שבגינם לא תעמוד לתובע עילת לשון הרע. בין היתר הוא קובע בסעיף 13(5) כדלקמן:

"פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור."

אקדים ואציין, כי סעיף 13 בכללותו, בניגוד לסעיפי ההגנות האחרים, כגון סעיפים 14 ו-15 לחוק, אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישת הוכחת תום לב, כך שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב ואף בזדון, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי, ובענייננו סעיף 13(5) לחוק (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פ"ד סג (2) 511 (19.8.09)) ורע"א 3614/97 יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (23.6.98)).

39. לאור חשיבותה של ההגנה אשר נקבעה בסעיף 13(5) לחוק, נקבע בפסיקה כי היא תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא גם על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (15.7.74)). הפסיקה הרחיבה את משמעות המונח "דיון" שנקבע וכללה בחובו את כל מה שמתרחש במסגרת ההליך, החל מכתבי הטענות וכלה בסיכומים שבכתב (ע"א (י-ם) 5624/04 עו"ד זריפי נ' עו"ד ד"ר כהן (23.02.2005)).

40. לענייננו, הגשת התביעה הכספית נגד התובע והגשת הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ מהוות חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים. על כן, מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק ובכך למעשה לא תקום לתובע עילת לשון הרע נגד הבנק.

41. אוסיף ואומר, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי אין המדובר בפרסום מותר, ובמיוחד לגבי הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, וכי יש לראות בה משום פרסום לשון הרע נגד התובע, עדיין לא היה בכך כדי לחייב את הבנק בפיצוי התובע שכן הנני סבורה כי בנסיבות המקרה, ככל הנראה, תעמודנה לבנק ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, ובפרט ההגנות שבסעיפים 13(9) ו-15(2) לחוק.

המשך רישום צו עיכוב יציאה מהארץ נגד התובע במשטרת הגבולות

42. לטענת התובע, האחריות למחדל באי מסירת עדכון למשטרת הגבולות בעניין "החלטת מחיקת צו עיכוב יציאה מהארץ שניתנה ביום 26.10.09", אמורה להתחלק בין המדינה לבין הבנק.

43. אפתח ואומר כי פסק הדין (ולא ההחלטה כנטען ע"י התובע) שניתן ביום 26.10.09, לא הורה על מחיקת צו עיכוב היציאה מהארץ כפי שלא הורה גם על ביטולו. מכאן, ברור שלא רבצה כל חובה על הבנק לפעול ליישום אותו פסק דין מול משטרת הגבולות. נראה כי התובע בסיכומיו לא שם לב למקור הטעות שהביאה להותרת רישומו על הצו במשטרת הגבולות.

44. על מנת להבין נקודה זו, מן הראוי לעמוד על השתלשלות הדברים שאירעו ואשר הביאו להותרת רישום הצו במשטרת הגבולות, נגד התובע, למרות פקיעתו.

45. ביום 14.10.09, ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום בטבריה (תיק 10433-010-09) המורה על עיכוב יציאת התובע מהארץ. באותה החלטה נקבע, כי הצו יעמוד בתוקף עד לדיון שיתקיים ביום 26.10.09. וכך נרשם בהחלטה:

".....

לפיכך אני נעתר לבקשה ונותן בזה צו זמני לעיכוב יציאת המשיב מהארץ ....

אני קובע דיון בבקשה במעמד הצדדים ליום 26.10.06 שעה 14:00.

...

הצו יעמוד בתוקף עד למועד הדיון הנ"ל" (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.)(נספח א' לתצהיר נ/8)

ביום 15.10.09, יישמה המזכירות את ההחלטה הנ"ל, הנפיקה טופס "צו עיכוב יציאה מהארץ" (נספח ח' לתצהיר נ/8), שהומצא למשטרת הגבולות. אולם, בצו הנ"ל נפלה טעות בידי המזכירות אשר במקום לציין כי הצו הינו בתוקף עד ליום 26.10.09, היא הודיעה שהצו בתוקף למשך שנה, היינו עד ליום 15.10.10:

"הצו יעמוד בתוקפו עד יום 15 אוקטובר 2010 כולל, אלא אם כן יתבטל קודם לכן על ידי בית המשפט" (נספח ב' לתצהיר דדון (נ/8))

מעדות פקידת בית המשפט גב' דדון עולה, כי בעקבות החלטת בית משפט המורה על עיכוב יציאת אדם מהארץ, המזכירות מנפיקה ושולחת צו עיכוב היציאה מהארץ למשטרת הגבולות. המזכירות מזינה את הפרטים הרלוונטיים בצו המונפק, לרבות תקופת תוקפו של הצו. עוד הוסיפה כי ברירת המחדל הקבועה בצו הינה לשנה מיום מתן הצו. במידה ובית המשפט קובע תקופה אחרת לתוקף הצו, על המזכירות לשנות את ברירה המחדל.

46. בענייננו, כאמור, על אף שבית המשפט קבע כי תוקף הצו הינו עד לדיון שנקבע ליום 26.10.09, המזכירות, בטעות, לא שינתה את ברירת המחדל וכך הונפק צו הנושא תאריך תוקף של שנה מיום מתן הצו היינו עד ליום 15.10.10. וכך באו הדברים מפיה של דדון:

"יש תקלה שנעשתה בתום לב שם, ואני רוצה להסביר: מה שקורה הוא שבהחלטה נכתב, ההחלטה מצורפת לתצהיר, שניתן צו זמני והשופט מורה על קביעת הדיון במעמד הצדדים ובשורה מתחת כתוב שהצו יהיה בתוקף עד לדיון הנ"ל.

מכיוון שהעניין הזה של השורה מתחל, בהחלטה, שהצו יעמוד עד לדיון, לא יושמה עד הסוף." (עמ' 54, ש'21-25)

47. בדיון מיום 26.10.09, ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה ומחיקת הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ.

יש לציין, כי מאחר ותוקף הצו פקע באותו יום לא היה כל צורך במתן החלטה המורה על ביטול הצו.

המזכירות יישמה את פסק הדין בכך שסגרה את התיק. הפקיד שטיפל ביישום לא שלח הודעה כלשהי למשטרת הגבולות היות ובפסק הדין לא נרשמה הוראה כלשהי בעניין הצו.

למעשה, התיק נסגר והצו פקע אולם צו עיכוב יציאת התובע מהארץ המשיך לעמוד בתוקפו ברישומי משטרת הגבולות ובסופו של דבר מנע מהתובע, עם בני משפחתו, לנסוע לחו"ל ביום 8.9.10.

48. מכאן, ניתן לומר כי אי יציאתו של התובע מהארץ, בתאריך 8.9.10, היתה נעוצה בטעות של מזכירות בית המשפט בבואה ליישם את ההחלטה שניתה ביום 14.10.09.

לאור האמור, נשמט הבסיס לטענתו של התובע כנגד הבנק לפיה היה עליו לפעול ליישום ההחלטה שניתנה ביום 26.10.09 שהורתה על מחיקת צו עיכוב יציאה מהארץ, שכן כאמור לעיל פסק הדין מאותו יום לא הורה על ביטול הצו או מחיקתו.

49. יודגש שוב, כי סיבת המשך רישום הצו במשטרת הגבולות היתה נעוצה בטעות של מזכירות בית המשפט, מיום 15.10.09 והתובע אינו טוען כי על הבנק מוטלת חובה כלשהי ביחס לאותה טעות.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היתה מועלית טענה כזו הרי שדינה להידחות, שכן הטיפול בהמצאת הצו למשטרת הגבולות היה מוטל על המזכירות והעתק מהצו אף לא נשלח לבנק, כך שהבנק לא יכל לדעת ביום הדיון 26.10.09 כי הצו ממשיך לחול למרות שהוא פקע באותו יום. מי שכן ידע זאת הוא התובע אשר העתק מהצו הומצא לידיו אך הוא לא נקט בפעולה כלשהי לתיקון הטעות וביטול רישום הצו. ראה בעניין זה עדותה של דדון (עמ' 56, ש' 7-13), וכן המוצג נ/9 ממנו עולה, כי הצו נשלח אך ורק למשטרת הגבולות ולתובע. דדון אף העידה כי זו עוד טעות של המזכירות שהיה עליה לשלוח העתק מהטופס הנ"ל גם לבנק.

50. יצוין, כי בסיכומיו טען התובע לראשונה כי האחריות בגין אי ביטול הצו ועדכון משטרת הגבולות צריך להיות מוטל ומחולק בין הבנק והנהלת בתי המשפט (המדינה).

מדובר, כטענת המדינה, בהרחבת חזית אסורה ובית המשפט מצווה להתעלם ממנה. התביעה הוגשה אך ורק נגד הבנק ולא נגד המדינה.

51. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הבנק פעל כדין וכשורה. התובע לא הוכיח, כי נפל כל דופי בהתנהגות הבנק או התרשלות כלשהי מצדו כלפיו משלא פעל לביטול רישום הצו במשטרת הגבולות.

למעשה, התובע לא הוכיח כי הבנק פעל בצורה כלשהי אשר נועדה להשפיל את התובע, לבזות אותו, או לפגוע במשלח ידו, כלשון סעיף 1 לחוק, ובכך לא הוכח כי קמה לתובע עילת לשון הרע נגד הבנק גם לגבי אי ביטול הצו במשטרת הגבולות.

52. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהועלו ע"י הצדדים.

סיכום

53. מן המקובץ לעיל מתקבלת המסקנה כי דין התביעה להידחות.

משנדחתה התביעה כנגד הנתבע, דין הודעות צד ג' להידחות.

בנסיבות העניין איני עושה צווים להוצאות בגין התביעה והודעות צד ג'.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ו, 13 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.