התובעת: דוקטור בייבי שיווק והפצה 888 בע"מ התובעים שכנגד: 1. פני דרינוף

ע"י ב"כ עוה"ד אהוד בר-נוי 2. אליהו דרינוף

ע"י ב"כ עוה"ד גבריאל קרמר ואח'

-נגד- -נגד-

הנתבעים: 1. אליהו דרינוף הנתבעים שכנגד: 1. דוקטור בייבי שיווק והפצה 888

2. פני דרינוף 2. אבי כץ

3. מאיר דרינוף ע"י ב"כ עוה"ד אהוד בר נוי

4. יוסף קאקו

ע"י ב"כ עוה"ד גבריאל קרמר ואח'

פסק-דין

1. מהות התובענה והרקע

לפניי תביעה כספית על סך של 526,696 ₪.

התובעת היא חברה המנהלת רשת חנויות לממכר מוצרי תינוקות ומוצרים נלווים תחת השמות "דוקטור בייבי", "פיפו" ו- "רב-קט".

שמה הקודם של התובעת היה "פיפו בייביס בע"מ", כאשר ביום 01.01.2007 שינתה את שמה לשם הנוכחי – ד"ר בייבי שיווק והפצה 888 בע"מ".

הנתבע 1 היה זכיין של התובעת וניהל חנות ברשת החנויות שלה, ברחוב יד חרוצים 16 תלפיות, ירושלים.

ביום 21.09.2006 נחתם בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעים") הסכם זכיינות לפיו קיבלו הנתבעים את הזיכיון לניהול חנות לממכר מוצרי התובעת בחנות שבירושלים.

הנתבעים 2-4 חתמו על כתב ערבות לפיו הם ערבים לכל התחייבויות הנתבעים כלפי התובעת על-פי הסכם הזכיינות.

נטען כי הנתבעים הפרו את הסכם הזכיינות, באופן בו שיקים שמסרו לתובעת כתשלום עבור הסחורות שסופקו לה, לא כובדו.

ביום 19.09.2007 חתמה הנתבעת 2 על הסכם החזרת הזיכיון על פיו היא העבירה את המלאי, המוניטין והזיכיון לחברה, בתמורה לזיכוי כרטיסה בערך המלאי לפי הספירה והמוניטין שנאמד בסך של 280,000 ₪, לא כולל מע"מ.

התובעת טענה כי הנתבעת נותרה לה חייבת, בהתאם לכרטיס הנתבעת אצלה ולאחר זיכוי החזרת המלאי והמוניטין, סך של 548,891.51 ₪ בערכים נומינליים.

נטען כי הנתבעת שינתה בהסכם החזרת הזיכיון את תמורת המוניטין לסך של 280,000 ₪ בתוספת מע"מ ללא אישור התובעת.

נאמר כי הנתבעת זוכתה בכרטסת בגין המוניטין בסך של 242,424 ₪ כולל מע"מ.

לפנים משורת הדין ולצרכי פשרה, התובעת טענה שהיא קיבלה את ערך המוניטין כפי שנרשם על ידי הנתבעת ודרשה לקבל את יתרת החוב שנותרה.

לאחר ההפחתות העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 526,696 ₪.

התובעת טענה כי היא פנתה אל הנתבעת בכתב ובעל-פה, אולם התשלום לא הוסדר.

• מכאן התביעה שהוגשה.

בנוסף, הוגשה תביעה שכנגד על ידי הנתבעים 1 ו- 2, אליהו ופאני דרינוף; תביעה זו הוגשה גם נגד מר אבנר כץ, אחד ממנהליה ובעליה של הנתבעת שכנגד.

בכתב התביעה שכנגד טענו התובעים שכנגד כי על הנתבעים שכנגד לשלם להם סך של 800,000 ₪ מטעמי אגרה בלבד, שכן מדובר בנזק מצטבר שנגרם להם בסכום שהוא למעלה משני מיליון שקלים.

בקליפת האגוז, נטען בכתב התביעה שכנגד כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב בקיום התחייבויותיהם בהסכם.

ראשית היה מדובר בהסכם זיכיון לטווח של 10 שנים, אולם הנתבעים שכנגד לא התכוונו כלל לקיימו מראשית ההתקשרות;

נטען כי בעת החתימה על ההסכם הנתבעים שכנגד ידעו על כך שהם מבקשים "לחסל" את פעילות רשת "רב-קט פיפו" ולפתוח תחתיה את "ד"ר בייבי".

כחלק מהמהלך שלעיל, החליטו הנתבעים שכנגד לסגור את חנות התובעים שכנגד ולפתוח במקומה, וממש ממול, את החנות של הרשת החדשה ובכך הפרו את התחייבויותיהם בסעיפים 3.3, 3.4 ו- 4.2 להסכם הזיכיון שנחתם ביום 21.09.2006.

עוד הודגש כי טרם כריתת ההסכם ולרבות במועד החתימה עליו, לא הובהר לתובעים שכנגד מהו שווי המלאי הראשוני שעליהם לרכוש וגם בעת ספירת המלאי לא הוצג בפניהם השווי של המלאי.

התובעים שכנגד הופתעו עת נדרשו לשלם מלאי בשווי של 500,000 ₪, שהוא כמעט פי שניים משווי הזיכיון.

נאמר שהתשלום נפרס לחמישה תשלומים בשיעור של 100,000 ₪ כל אחד.

נטען כי כבר לאחר חודש עבודה, מחזור המכירות הסתכם בשווי של 129,097 ₪ - מחצית מהיקף המכירות החודשי המצופה, שכן מר כץ שטח בפניהם מצג לפיו היקף המכירות עומד על סך של 250,000 ₪.

נאמר כי לאחר פניה אל מר כץ נאמר שמדובר בתקופת שפל, אשר לאחריה ההבדל יורגש. כמו כן, המליץ לתובעים שכנגד לשפץ את החנות, שכן הזכיין הקודם הזניח את החנות והדבר הביא "לבריחת הקונים".

נאמר כי התובעים שכנגד שיפצו את החנות בעלות כוללת של 36,024 ₪, התקינו מזגן בעלות נוספת של 6,061 ₪ (ללא קשר להמלצת כץ) ואף השקיעו בפרסום סך של 83,888 ₪, כך שסך ההשקעות היה בשיעור של 125,973 ₪.

עוד נאמר כי גם בחודשים שלאחר מכן היקף המכירות היה נמוך (113,120 ₪ לחודש נובמבר, ו – 125,871 ₪ לחודש דצמבר).

נטען כי חודשים ספורים לאחר ההתקשרות, נקראו התובעים יחד עם זכייני הרשת לפגישה במשרדי הנתבעת שכנגד, בה נכחו מר כץ ומנכ"ל הרשת מר אריק איילון, והם התבשרו על ידם שהנתבעת שכנגד החליטה להפסיק לאלתר את מכירת המוצרים של המותגים שהרשת איננה היבואנית שלהם. נטען כי מדובר במותגים בין-לאומיים ובעלי מוניטין חובק עולם.

נוכח הנחיה זו, תחת מותגים אלה מכרו אך ורק מותגים הנושאים את השם "ד"ר בייבי".

נטען כי ההחלטה שלעיל התקבלה באופן חד צדדי ומדובר היה במהלך רחב שתוכנן ועניינו חיסול הרשת הקודמת ופתיחת הרשת החדשה.

התובעים שכנגד גרסו שכתוצאה מאובדן המותגים הידועים, איבדה החנות את כוח המשיכה שלה והמכירות קטנו.

נטען כי הנתבעת שכנגד מכרה את המוצרים שנמכרו לתובעים שכנגד לחנויות המתחרות הממוקמות בסמיכות גאוגרפית לחנות נשוא התובענה, במחירים זולים והדבר גרם לתובעים שכנגד להוריד מחירים באופן משמעותי ולהסתפק ברווח גולמי נמוך מכדי לכסות את הוצאות התפעול השוטפות של החנות.

התובעים שכנגד טענו כי הם הלינו על התנהלות זו והנתבעים שכנגד הבטיחו כי התובע 1 ינהל את החנות החדשה, אשר עתידה להיפתח באותו המתחם.

נטען כי לאור ההבטחה התובע 1 שכנגד סייע בעניין ואף דאג לפינוי פסולת הבניין ונשא בעלות של 15,000 ש"ח עת שכר מכולות לפינוי פסולת.

נטען כי מר כץ ביקש שהתובעים שכנגד יחתמו על הסכם להחזרת הזיכיון לפיו יבוא הסכם הזיכיון לכלל סיום וכי זה יהיה הצעד הראשון ל"הוצאתם מהבוץ".

הובטח כי כ"זכיינים מפעילים" התובעים שכנגד לא יצרכו להשקיע ממון בחנות החדשה אלא יפעילו אותה בתמורה לאחוז מסוים שיתקבל מהמכירות.

נטען שכץ התחייב שלא להפקיד את ההמחאות העתידיות שהיו בידיו על סך של 605,000 ₪ וכן לא לתבוע בגין המחאות נוספות בסך כולל של 226,000 ₪ שלא נפרעו.

נטען כי נוכח התנהלות הנתבעים שכנגד, הם לא התכוונו כלל למנות את התובעים שכנגד כזכיינים מפעילים והתכוונו מלכתחילה לנהל את החנות בעצמם.

עוד נטען כי במהלך הפגישות עם מר כץ הנתבעים שכנגד הסכימו לוותר על כל טענה כלפיהם בגין ההפסדים ואובדן הרווחים, אולם לאחר מכן נסוגו מהבטחות אלה.

התובעים שכנגד ביקשו פיצויי הסתמכות ופיצויי קיום בגין ההתנהלות שתוארה כאן בתמצית;

בהחלטתי מיום 16.01.2013 במהלך הדיון, קבעתי כי לאור ההסדר הדיוני, כפי שעולה מהדיון מיום 02.09.2012, אין התובעת צריכה להוכיח את סכום תביעתה, ואילו על הנתבעת להוכיח את תביעתה, באופן שכל סכום שיפסק לטובתה יקוזז מסכום התביעה של התובעת.

לאור האמור, נקבע שהנתבעת תגיש ראשונה את סיכומיה (ר' החלטתי מהתאריך שלעיל בפרוטוקול בעמ' 34-35);

מטעם התובעת העידו מר כץ, אשר שימש בזמנים הרלבנטיים כמנכ"ל חברת האם של התובעת ואחד מבעלי מניותיה, והגברת אלקיים, המנכל"ית הנוכחית של התובעת.

מטעם הנתבעים העידו הנתבעים בעצמם – מר אלי דריינוף והגב' פאני דריינוף, מר עודד מלול - זכיין של רשת "רב קט" באשדוד משנת 2006 ועד אוגוסט 2008, מר יוסף קאקו - הנתבע 4 והערב, מר מאיר דריינוף - הנתבע 3 – שהוא גם אביו של הנתבע 1 והערב, ומר שלום אריאלי, אשר היה עובד שכיר אצל התובעת.

1. עיקרי טענות הצדדים

כאמור, תחילה הגישו את הסיכומים הנתבעים והתובעים שכנגד ולאחר מכן התובעת והנתבעים שכנגד; הנתבעים והתובעים שכנגד השיבו;

עיקרי טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן –

עיקרי טענות הנתבעים והתובעים שכנגד

1. אין חולק כי נכרת הסכם זיכיון ביום 21.09.2006 לפיו שימשו הנתבעים זכיינים של התובעת ברשת מוצרי התינוקות "רב-קט פיפו", כאשר היה מדובר בזיכיון שניתן בקשר לחנות בגודל של 200 מ"ר לתקופה של 10 שנים עם אופציה ל – 10 שנים נוספות. בנוסף להסכם זה התקשרו גם בהסכם שכירות עם החברה הכלכלית לירושלים בע"מ לפיו שכרו את הנכס בו החנות פעלה לתקופה של 5 שנים.
2. הנתבעים העידו כי ראו בחנות מקור פרנסה ארוך טווח והוכח כי הם עבדו בעסק וניהלו אותו כעסק משפחתי.
3. אין חולק כי כעבור שנה החנות חוסלה ונסגרה ובמקומה נפתחה באותו המתחם חנות חדשה ועצומה בגודל של 800 מ"ר שהשתייכה לרשת מוצרי תינוקות חדשה שהתובעת הקימה – "ד"ר בייבי". בהתאם לעדותה של הגב' אלקיים היה מדובר בחנות מרכזית וחשובה של הרשת.
4. הוכח כי סגירת החנות ופתיחת החנות החדשה שלעיל תחתה, היו חלק ממהלך עסקי רחב שהתובעת יזמה והוציאה אל הפועל ועניינו חיסול מוחלט של "רב קט פיפו" ופתיחת רשת חדשה – "ד"ר בייבי".
5. מעדותה של הגב' אלקיים ומההסכם בסניף של קריית שמונה, עלה כי מדובר בשתי רשתות נפרדות, כאשר הראשונה חוסלה ולא קיימת והשניה הוקמה על חורבותיה. סגירת החנות של הנתבעים ופתיחת הרשת השניה תחתיה היה צעד מתוכנן היטב ומתבקש נוכח ההחלטה העקרונית לחסל את רשת "רב קט פיפו" ולפתוח במקומה את "ד"ר בייבי".
6. הנתבעים טענו כי היה על התובעת לגלות שהרשת בכלל והחנות בפרט עומדות בפני חיסול, אולם התובעת בחרה במודע שלא לשתף במידע חשוב ומהותי, מכיוון שידעה שזכיינים לא ייקחו על עצמם זיכיון של רשת שצפויה להתחסל בתוך זמן קצר.
7. בנוסף, התובעת לא גילתה שמלבד דמי זיכיון בסך של 280,000 ₪ יהיה עליהם לשלם גם באופן מיידי סך נוסף של 500,000 ₪ שאינו נזכר בהסכם, בגין שווי המלאי הראשוני בחנות.
8. טענת התובעת וניסיונה להמעיט מערך השם המסחרי ולטעון שהיתה יכולה להחליפו בשם אחר היא אבסורדית ועומדת בניגוד לרעיון הבסיסי העומד בכל הסכם זיכיון.
9. הוכח שבמהלך ההתקשרות התובעת נקטה בפעולות שמטרתן היתה לחסל את חנות הנתבעים. אין חולק כי ביום 01.01.2007, חודשים ספורים לאחר כריתת ההסכם, שינתה התובעת את שמה, כאשר צעד זה נועד להדגיש את זיהוייה של התובעת עם רשת "ד"ר בייבי".
10. עוד הוכח כי בסמוך לכך, דיללה התובעת את מגוון המוצרים שנמכרו בחנויות והוציאה מהם מוצרים של מותגים בין-לאומיים. כץ הודה כי בתצהירו כי התובעת החליטה לשנות את תמהיל הסחורות ומגוון הספקים, אך ניסה בחקירתו להתחמק מלהודות בעובדה שהתובעת פעלה להוצאת המותגים. כץ ניסה להרחיק עצמו וטען שלמד את החומר בידעבד ולא היה מעורב בקבלת ההחלטות בזמן אמת.
11. נאמר כי מדובר במידע מהותי שהוסתר מהנתבעים.
12. על הימצאות מותגים ידועים בחנות ועל חשיבותם ניתן ללמוד מעדויותיהם של מר כץ והגב' אלקיים. צעד זה היה נדבך נוסף ממהלך החיסול כאשר הצעד הבא היה למכור לחנויות המתחרות את המוצרים במחירים זולים יותר, באופן בו לנתבעים לא היתה יכולת להתחרות מולם, כאשר מחיר המוצרים הוכתב מלמעלה על ידי התובעת.
13. נאמר כי הוכח שהתובעת שכרה נכס לטובת החנות החדשה עוד בזמן שהיתה כבולה בהסכם עם הנתבעים.
14. בחודש אפריל 2007 ובעקבות תלונות הנתבעים בפני כץ על ההפסדים כתוצאה מהתנהלות התובעת, חשף כץ בפני הנתבעים את העובדה כי בכוונת הרשת לפתוח במקום חנות גדולה והבטיח כי הנתבע 1, מר דרינוף, ינהלה.
15. הנתבע העיד ועדותו לא נסתרה, שעל מנת לתת תוקף מחייב להתחייבות לפצותם התחייבה התובעת שלא להפקיד לפירעון את ההמחאות העתידיות שהנתבע הפקיד בידי התובעת בסך כולל של למעלה מ – 605,000 ₪ ואין חולק כי אלה לא הופקדו מעולם.
16. כץ ניסה להצדיק את שכירת הנכס בכך שהוא ינוהל על ידי הנתבעים והם יהיו הזכיינים, אולם הבטחה זו לא כובדה ושכירת הנכס לא היתה מתואמת והפכה לעובדה מוגמרת.
17. העובדה שהתובעת שכרה נכס לטובת פתיחת חנות חדשה, עוד בזמן שהיתה כבולה בהסכם עם הנתבעים, נתמכת גם בדו"ח אכלוס של החברה הכלכלית לירושלים ממנו עולה שהתובעת החלה לשלם ארנונה בגין החנות החדשה באוגוסט 2007, ואין ספק שהסכם השכירות בין התובעת לבין משכירת הנכס נכרת עוד לפני אוגוסט 2007 וכי המשא ומתן בקשר לשכירת הנכס התקיים עוד קודם לכן.
18. התובעת הפרה את התחייבויותיה בחוזה ונהגה בחוסר תום לב, שכן לא רק שההסכם עמם עמד בסתירה להתקשרות עם משכירת הנכס של החנות החדשה, אלא שזיקתה העסקית לרשת "רב קט פיפו" התפוגגה עם החלטתה לחסלה ולפתוח רשת אחרת במקומה.
19. התובעת הוליכה את הנתבעים שולל עת הבטיחה לה שהם ישמשו זכיין מפעיל ומטרתה היתה לגרום לנתבעים להסכים לסיום הזיכיון של הרשת והשבתו לתובעת.
20. אין חולק כי לאחר שנכרת הסכם החזרת הזיכיון ביום 19.09.2007 הנתבע לא הפך לזכיין מפעיל והתובעת התנערה ממנו והכניסה במקומו לחנות החדשה מנהל וצוות עובדים והפכה את נוכחותם בחנות למיותרת. כמו כן הוכח שהתובעת אף לא הודיעה על ביטול ההתחייבות כלפיה שתשמש כזכיין מפעיל. טענת כץ לפיה לא השיג את הנתבע היא כוזבת היות והוא נכח בחנות מדי יום.
21. נאמר כי מר כץ והתובעת אינם אלטרואיסטיים ולא פעלו מתוך רצון לעזור לנתבעים.
22. עוד הוכח כי התובעת התחייבה לוותר על כל טענה נגד הנתבעים. בין הצדדים התקיימו פגישות, כאשר בסיומה של הפגישה האחרונה ולנוכח הטענות שהנתבע העלה, התחייבה התובעת באמצעות כץ, לוותר על כל טענה כלפי הנתבעים. הנתבעים הפנו לעדות מר כץ. לאור התחייבות זו שניתנה כמנכ"ל, התובעת מחויבת בה ואין היא רשאית לסגת ממנה.
23. עוד נאמר שאחריותו האישית של כץ הוכחה.
24. נאמר כי הגב' אלקיים התחילה את תפקידה רק במאי 2011 והיא ציינה כי העובדות בתצהירה נסמכות על בירור שערכה במשרדי החברה ובמחלקתה המשפטית. כמו כן העידה כי בשנים 2008 ו- 2009 לא עבדה בתובעת ואינה יכולה להסביר מדוע נסגרה הרשת וציינה כי את כץ היא מכירה רק בשמו. מדובר אם כן, בעדה שעובדות המקרה אינן ידועות לה מכלי ראשון ואין בה לתת מענה למחדלים ולמעשים שביצעה התובעת כלפי הנתבעים.
25. כץ ניסה להרחיק עצמו והסתייג מהצהרתו מתוקף מעמדו הבכיר וכשהתבקש להתייחס לעובדות קונקרטיות ניסה להתחמק, טען שאינו יודע והפנה אל הדרגים שמתחתיו – המנכ"ל והסמנכ"ל שלא הובאו לעדות.
26. הנתבעים טענו כי נגרמו להם נזקים­ ­– מדוחו"ת ההכנסות וההוצאות שצורפו לתצהיר הנתבע ומהחשבוניות שהוצגו עולה כי הפסידו כל חודש סך של 36,489 ₪ ובסך הכל 437,868 ₪ לכל תקופת ההסכם.
27. אילו היה נאמר לנתבעים כי החנות צפויה להתחסל בתוך זמן קצר, לא היו מתקשרים בהסכם וממילא לא היו נגרמים ההפסדים האמורים. אשר על כן, על התובעת לפצות בגין מלוא ההפסדים (פיצויי הסתמכות).
28. נוכח הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת ההסכם והפרת החיובים החוזיים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, יש לשלם גם פיצויי קיום בגין הרווחים שנשללו.
29. בהתאם למצגים היה על החנות להרוויח סך של 18,657 ₪ בחודש המסתכמים לסך של 2,238,840 ₪ לכל תקופת ההתקשרות והעניין לא נסתר. אלמלא לא היו נסמכים הנתבעים על מצגי השווא היה כל אחד מהם משתכר בשכר המינימום שהסתכם אותה עת בסך של 3,650 ₪ לחודש. מדובר באובדן רווח של 87,600 ₪.
30. הנזקים מסתכמים בסך של 2,676,708 ₪ ומטעמי אגרה הועמד הסכום בתביעה שכנגד על סך של 800,000 ₪.
31. הנתבעים טענו כי הם זכאים לקזז את נזקיהם מהסכום הנתבע ולפיכך יש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד תוך חיוב התובעת וכץ יחד ולחוד בפיצוי הסכום הנתבע מהם.

עיקרי טענות התובעת והנתבעים שכנגד

1. התובעת הפנתה להסכם החזרת הזיכיון מיום 19.09.2007 על פיו הועבר המלאי, המוניטין והזיכיון לתובעת בתמורה לזיכוי כרטיס הנתבעים בערך המלאי לפי ספירה ובדמי הזיכיון, כאשר הנתבעים זוכו בסך של 914,564 ₪.
2. התובעת טוענת כי הנתבעים התחייבו, על פי הסכם החזרת הזיכיון, כי ישלמו את יתרת החוב וכי לא יהיו להם טענות כלפי התובעת.
3. נאמר כי הנתבעים קראו את ההסכם וחתמו עליו ללא כפיה. הם אף הורו למנהל התובעת לשנות את סכום החזרת הזיכיון והנתבעים קראו וראו את סעיף 11 להסכם לפיו הוא ממצה ומבטל כל מצג או הסכם, נוהג וכיוצב' ששררו בין הצדדים, בין בכתב או בין בעל פה, בנושאים ובעניינים האמורים לפני חתימת ההסכם.
4. נאמר כי אין לקבל טענות בעל פה נגד מסמך בכתב וכל טענותיהם של הנתבעים לגבי התקופה שקדמה לחתימה על ההסכם שלעיל הן טענות בעל פה.
5. הסכם החזרת הזיכיון לא בוטל ולא נטענה טענה שהוא בוטל וכן ביטולו לא נתבקש, מכאן שהוא עומד בתוקפו על כל סעיפיו.
6. ביטולו לא נתבקש שכן הוא מטיב עם הנתבעים בשווי של 914,564 ₪.
7. נאמר כי טענת המזימה שהעלו הנתבעים לא הוכחה.
8. בסעיף 9 להסכם החזרת הזיכיון הוצהר באופן מפורש שלנתבעים אין טענה או תביעה מכל סוג – לא נגד התובעת ולא נגד מי מטעמה ובכלל זה גם מר כץ.
9. עד להגשת הבקשה לרשות להתגונן לא נזכרה טענה בכתב לעניין הטעיה ומצגי שווא – לא לפני ולא תוך כדי ניהול הזיכיון וגם לא לאחריו.
10. הנתבעים למדו את ניהול החנות במשך ארבעה חודשים בפועל, כאשר היו נוכחים בחנויות הרשת ולא מדובר במהלך של הטעיה אלא של העדר מידע.
11. התובעת ציינה כי הנתבעים הביאו לעדות את מר מלול שהיה בעבר זכיין ולאחר מכן מנהל בנתבעת. מלול מתחיל בתצהירו לתאר את המזימה אולם אין בידיו ראיה.
12. בהמשך תצהירו ציין כי אין המדובר ב"חיסול זכיינים", אלא בסגירת חנויות "רב-קט" ופתיחה של חנויות "ד"ר בייבי" תחתן.
13. מעדותו עלה לבסוף כי מדובר במדיניות מוצרים ולא במדיניות של סגירת הרשת. מר מלול ניסה להקהות את המסקנה שעלתה מעדותו בטענה שרשת אינה מחויבת לאחידות מוצרים.
14. הן בהסכם הזכיינות נאמר שאחידות המוצרים היא מחויבות חוזית.
15. בחקירתו הנגדית של מר כץ ובחקירתה של המנכ"לית הנוכחית של התובעת הנתבעים לא הצליחו לסתור את טענתם שעניין מיתוג ותמהיל הסחורות הוא חלק בלתי נפרד מניהול של רשת חנויות.
16. נאמר כי הזכות שלעיל קיימת אף בהסכם הזכיינות.
17. התובעת טענה כי הגב' אלקיים היא עדה מקצועית בתחום התינוקות וניהול רשתות והנתבעים לא הביאו דעה נגדית לפיה העניין אינו בסמכות הרשת על פי הסכם הזכיינות או דיני ניהול רשתות בזכיינות. הנתבעים אף לא הוכיחו שמהלכיה של התובעת גרמו לנזק או היו מכוונים לרעה. מדובר היה במהלך של כלל הרשת.
18. אין ראיה כי המהלכים הובילו למכירות הנמוכות בחנות הנתבעים כנטען על ידם והדבר אף שגוי ביחס לנתונים מהזכיין הקודם.
19. מהראיות עלה כי החל משנת 2007 היה מהלך מדורג של מיתוג ושינוי התמהיל כאשר עוד במרץ 2009 יש שתי רשתות – האחת של זכיינים – רשת "רב קט" ואחת בבעלות תחת השם "ד"ר בייבי" ולמדים זאת מהסכם קרית שמונה, כאשר הזכיין שם במרץ 2009 מבקש לעבור מרשת רב-קט לרשת ד"ר בייבי.
20. הטענה לפיה חיסלו את המלאי של הנתבעים הופרכה ואיננה נכונה. הן הנתבעים הודו מפורשות כי הכל נעשה לאחר ספירת המלאי והעברתו לבעלות התובעת כך שהנזק ממכירה במחירי חיסול, אם היה כזה, היה על התובעת.
21. נאמר כי אין מחלוקת שהיה רעיון לעבור מזכיין עצמאי לזכיין מפעיל כולל מעבר לחנות אחרת. כך נהגו הצדדים בסמוך לפני סיום ההתקשרות ואין על כך מחלוקת.
22. העניין עלה לפני החתימה על הסכם החזרת הזיכיון ולא לאחריו ולפיכך סעיף 11 להסכם שעניינו הצהרה כי הוא מלא וממצה, חוסם את הנתבעים להעלות טענות בעניין.
23. נאמר כי הנזקים וההפסדים לא הוכחו.
24. לעניין מר כץ, לא הובאה ראיה למעשה מכוון מצידו, למעט אמירות בעל פה.
25. ביחס לטענה על ויתור החוב העידו מר כץ, אביו ודודו של הנתבע, ששמעו את ההבטחה. מר שילה מיכאל, העד הניטרלי לא התייצב לחקירה על עדותו.
26. מנגד קיימים מכתבי ההתראה שיצאו לאחר הפגישות ומוכיחים שלא כך סוכמו הדברים. אם לא די בכך, מעדות האב עולה כי מר כץ דיבר על החזרת מחצית מהסכום של 600,000 ₪. לא ברור מדוע האב יסכים לשלם סכום זה אילו יש ויתור על החוב כנגד טענות כבדות משקל כפי שהעלו הנתבעים.

הנתבעים והתובעים שכנגד השיבו

1. הנתבעים טענו כי התובעת מסתמכת על סעיף 11 להסכם החזרת הזיכיון בניסיון להצדיק התנערותה מההתחייבות המפורשת שהוכחה, למנות את הנתבעים כזכיין מפעיל בחנות החדשה. סעיף 11 קובע במפורש שהוא חל לגבי "הנושאים והעניינים הנדונים בו", קרי השבת הזיכיון בחנות הקודמת. אין חולק שהמינוי כזכיין מפעיל לא נידון בהסכם השבת הזיכיון ואף כץ העיד כי לאחר שהסכם השבת הזיכיון נכרת הוא ניסה להשיג את הנתבע בכדי להודיע לו שהוא לא מקבל את החנות החדשה.
2. התובעת היתה חייבת לסגור את החנות של הנתבעים בטרם פתיחת החנות הגדולה. בהסתמך על התחייבות למינוי כזכיין מפעיל הסכימו הנתבעים להשבת הזיכיון ומשהחליטה התובעת לסגת מכך, היה עליה להודיע מפורשות.
3. הוכח שהתובעת ויתרה על טענותיה כלפי הנתבעים והתחייבה שלא לתבוע והתחייבות זו ניתנה לאחר הסכם השבת הזיכיון. עולה שלהסכם השבת הזיכיון אין תחולה על ההתחייבות והוויתורים שעשתה התובעת לאחר כריתתו.
4. התובעת אף לא התנגדה לשמיעת עדויות בקשר עם מצגי השווא שהציגה בפני הנתבעים. משלא הועלתה התנגדות לא ניתן להעלותה במסגרת הסיכומים.
5. אין להסתמך על כך שהנתבעים ביקרו בחנויות הרשת ואל להסתמך על המידע שניתן מאת הזכיין הקודם והנתונים שהתקבלו ממנו לא הוכחו.
6. מדובר במידע מהותי שעל התובעת היה לחשפו.
7. אין לטענת התובעת לפיה מדובר על דינמיות של מיתוג חדש או ניהול תמהיל סחורות, על מה לסמוך והדברים מנוגדים לעדויות של מר כץ והגב' אלקיים.
8. אל ליתן לתובעת לערוך מקצה שיפורים ולשרבב לסיכומיה ראיה חדשה בכסות של מסמך שלטענתה נערך על יד בא-כוחה בעניין ההוצאות. לא בכדי הנתבע לא נחקר על הוצאותיו ולא עומת עם ממצאי בא כוח התובעת.
9. דיון והכרעה

נוכח החלטתי מיום 2013 במהלך הדיון ולאור ההסדר הדיוני כפי שעלה מהדיון מיום 02.09.2012, אין התובעת צריכה להוכיח את סכום תביעתה, ואילו על הנתבעת להוכיח את תביעתה, באופן שכל סכום שיפסק לטובתה יקוזז מסכום התביעה של התובעת.

לאור האמור לעיל, אדון בתביעה שכנגד;

1. המערך ההסכמי בין הצדדים

התובעים שכנגד חתמו על הסכם זיכיון עם הנתבעת שכנגד, אשר נקראה בזמנים הרלבנטיים, "פיפו בייביס בע"מ", ביום 21.09.2006 (להלן: "הסכם הזיכיון");

בהתאם לסעיף 4.2 להסכם זה, הזיכיון היה לתקופה שהתחילה במועד החתימה על החוזה ונאמר כי היא תסתיים במוקדם מבין המועדים שצוינו – או בחלוף עשר שנים מיום החתימה על ההסכם, או במקרה בו יבוטל החוזה או יובא לידי סיום לפני המועד הנקוב - במועד סיומו או ביטולו של החוזה (לפי המקרה).

ההסכם קבע אף תקופת אופציה למשך 10 שנים נוספות וכך בכל 10 שנים, כאשר בכל תקופה האופציה תינתן בכפוף לכך שהמפעיל, הזכיין, מילא אחר התחייבויותיו בהתאם לחוזה ולפי שביעות רצון החברה, כאשר אין הפרות.

נקבע שבמידה והאופציה לא תמומש, ההסכם יבוא לכדי סיום.

כפי שצוין לעיל, הנתבעת שכנגד שינתה את שמה ל"ד"ר בייבי" ביום 01.01.2007;

אין חולק כי התובעים שכנגד נקלעו לקשיים ושהשיקים שלהם חזרו (ר' גם את עדותו של התובע שכנגד מיום 24.10.2012, בעמ' 35, שורות 6-9);

אין חולק גם כי בהתאם להסכם הזיכיון, אי ביצוע תשלום החל על המפעיל יחשב הפרה יסודית של ההסכם (ר' סעיף 8.4 להסכם הזיכיון).

ביום 19.09.2007, בחלוף שנה כמעט, חתמו הצדדים על הסכם החזרת זיכיון.

בהסכם החזרת הזיכיון נקבע כי בתמורה להעברת המוניטין של החנות לחברה, מוסכם כי הנתבעת שכנגד תזכה את כרטיס המפעיל בסך של 280,000 ₪, כאשר המילה "כולל" נמחקה (הכוונה ל"כולל מע"מ") ותחת זאת נרשם בכתב יד – "לא כולל מע"מ".

כמו כן, המפעיל זוכה בגין המלאי בחנות (ר' סעיפים 4 ו- 5 להסכם החזרת הזיכיון).

הוסכם כי "למען הסר ספק מובהר כי הסכם זה אינו פוטר את המפעיל מתשלום יתרת חובו לחברה והוא מתחייב לשלם את יתרת החוב שתיוותר, תוך 14 ימים מיום החתימה על הסכם זה" (ר' סעיף 7 להסכם החזרת הזיכיון).

עוד נקבע בהסכם החזרת הזיכיון –

"9. המפעיל מאשר בחתימתו על הסכם זה, כי בכפוף לקבלת תמורת המוניטין ותמורת המלאי מהחברה באופן המתואר בסעיף 5 ו – 6 לעיל, אין לו ולא יהיו לו כל טענות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא כנגד החברה ו/או מי מטעמה.

[...]

11. הסכם זה מבטא את ההסכם המלא והממצה בין הצדדים לגבי הנושאים והעניינים הנדונים בו, והוא מחליף ומבטל כל מצג, הסכם, משא ומתן, נוהג, זכרון דברים, הצעות, סיכומי דיון, מכתבים (לרבות, ומבלי למעט מן האמור לעיל, מכתבי כוונה ו/או התחייבות), הזמנות להציע הצעות וכל מסמך אחר, ששררו או הוחלפו – לפי המקרה – בין הצדדים בין בכתב ובין בעל-פה, בנושאים ובענינים האמורים, לפני חתימתו של הסכם זה".

הסכם החזרת הזיכיון שותק בקשר לאמור ולמובטח כי התובעים שכנגד ינהלו את החנות החדשה;

יודגש כי לא עלתה טענה שהסכם החזרת הזיכיון נחתם בכפיה;

1. ניהול החנות החדשה

כאמור, אין חולק שהתובעים שכנגד נקלעו לקשיים וששיקים שלהם חזרו, סוגיה זו נשאיר לעת עתה בצד;

הצדדים סיימו התקשרות אחת ביניהם על ידי הסכם החזרת הזיכיון.

עם זאת, יש ליתן את הדעת לשאלה האם נרקמה בין הצדדים התקשרות חדשה?

מר כץ העיד שמר דרינוף, הנתבע, היה אמור לנהל את החנות החדשה שנפתחה, אולם בפועל הוא לא ניהל אותה (ר' עדותו מיום 03.09.2012 בעמ' 14 לפרוטוקול).

לדבריו, החנות החדשה היתה אמורה להיפתח רק לאחר שהחנות הקודמת תיסגר וכך היה בפועל (שם, בעמ' 15 למעלה).

לטענתו, המהלך אינו סותר את סעיף 3.3 להסכם הזיכיון, מאחר ופתיחת החנות היתה מהלך מתואם עם הנתבע והיה מדובר אף במהלך שנועד להיטיב עמו ("וזה היה חלק כדי לבוא לקראתו" – רק בעמ' 15, שורה 16 לפרוטוקול).

כץ לא הכחיש בכלל כי הנתבע היה אמור לנהל את החנות החדשה שנפתחה –

"ש. נכון ששכרתם מול החנות של דרינוף חנות חדשה וגדולה יותר.

ת. כן. דרינוף היה צריך לנהל אותה".

(ר' בעמ' 14 לפרוטוקול).

יתרה מזאת, מר כץ אישר כי החנות נשכרה עוד בזמן שהתובעים שכנגד היו זכיינים שלה (ר' בעמ' 14 שורה 29 ובעמ' 15 למעלה).

"ש. האם אתה אומר שזכיין שכשל בניהול חנות של 200 מ' הסכמתם שינהל חנות של 800 מ'.

ת. אהבתי אותו וחשבתי שהוא נכשל מהתנהלות כספית והאמנתי שאם הרשת תעזור לו הוא יוכל להשתקם, הבנתי שהוא כשל כלכלית אבל מקצועית יש לו סיכוי לשיקום. טעיתי במהלך הקמת החנות התברר לנו שההקמה היתה רשלנית".

(שם, בעמ' 15 לפרוטוקול).

כץ העיד בהתחלה כי היתה לו סימפטיה מיוחדת לנתבע (ר' בעמ' 9 לפרוטוקול).

כץ נשאל מדוע לא לקח זכיין עת חזר לנתבע שיק כבר באפריל 2007. כץ השיב – "עניתי על התשובה. האהבה מקלקלת את השורה". אף חיזקתי אותו והבטחתי לו לנהל את החנות החדשה" (ר' בעמ' 15, שורות 19-22).

כץ המשיך –

"ש. דרינוף אומר במהלך השבועות שבין הסיכום שהוא ינהל את החנות החדשה ועד לחתימת ההסכם על החזרת הזיכיון בתקופה, ביקרת בחנות שלו ודיברת איתו בטל'.

ת. כן. אפילו עודדתי אותו. אמרתי לו שהוא יהיה זכיין מפעיל.

ש. לא היה באמת טעם להחליף את דרינוף להעיף אותו כי ממילא החנות שלו היתה צריכה להיסגר תוך תקופה קצרה.

ת. הוא היה חייב הרבה כסף והיה מקום לפתוח חנות גדולה ולאפשר לנתבע להשתקם. אבל הוא נעלם 3 שבועות ולא ענה לטלפון. אז חזרנו בנו מהכוונה לאפשר לו לנהל את החנות החדשה.

ש. לכם היה נוח שיש לכם זכיין בחנות הישנה גם אם השיקים שלו חוזרים כי אתם אומרים עוד מעט החנות הגדולה נפתחת עדיף להשאיר אותו.

ת. זה לא נכון. אתה יכול להתבייש מהשאלה הזאת. רציתי לעזור לו. חיזקתי אותו אבל יש גבול באחריות של מנכל בחברה כזאת גדולה מה אני יכול לעשות עבור בן אדם.

ש. לך היה נוח להבטיח לו שהוא כביכול לנהל את החנות החדשה של 800 מ' כדי למשוך אותו.

ת. הייתי שם ואתה לא. רציתי את טובתו של דרינוף חיפשתי פתרון לכסות את חובותיו למצוא לו תעסוקה וגם שהרשת תיהנה בלי לפגוע באחריות שלי כלפי הרשת. הובלתי מהלך שאם דרינוף היה משתלב בהצלחה לא היינו פה היום. זה לא צלח".

(שם, עמ' 15-16 לפרוטוקול, ההדגשה שלי – מ.ס).

כאמור, מר כץ הודה כי התובעת התכוונה ורצתה כי דרינוף ינהל את החנות ואף הבטיחה זאת בפניו ולאחר מכן חזרה בה מכוונתה.

מר כץ הוסיף –

"ש. בא אדם חותם איתך הסכם ל- 10 שנים לא היית צריך לומר לו שהרשת עוברת שינויים והחנות שלך עומדת להיסגר תוך זמן קצר כי עומדת להיפתח חנות של 800 מ'.

ת. אמרתי קודם שהוא היה מעורב. האם יש מכתב של דרינוף שהוא שואל למה פתחו חנות חדשה.

כולנו מסכימים שלדרינוף חזרו שיקים, שאלת למה לא העפתי אותו מהרשת, זו הפרה יסודית מהותית בהסכם הזיכיון מהרגע הזה שחזר לו שיק כל מה שעשיתי עבור דרינוף הוא לפנים משורת הדין. מפנה לסעיף 8.4 להסכם".

(ר' בעמ' 17 לפרוטוקול).

מעדותו של כץ עולה גם כי קיים ספק האם בכלל הודיעו לתובע שכנגד שהוא לא יקבל את החנות החדשה. מר כץ העיד כי "לדעתי הודענו לו". כץ לא הציג מסמך בכתב המאשר כי ההודעה נמסרה לתובע שכנגד (ר' בעמ' 16 לפרוטוקול, שורות 20-24).

הנה אם כן, כץ לא מכחיש שהובטח לתובע שכנגד לנהל את החנות החדשה, על אף הקשיים התזרימיים שהתגלעו והיו מצויים ברקע ההתרחשויות.

מדובר, אם כן, בשיקולים עסקיים של הנתבעת שכנגד, להעניק לתובע שכנגד את האפשרות לנהל את החנות בהתאם להסדר מסוים. כץ העיד ביחס להסדר – "זו היתה חנות חדשה שאמרתי לדרינוף כשהדברים התחילו להסתבך איתו שנפתח חנות חדשה גדולה, ואתה תעבוד איתנו כשכיר ותקבל אחוזים ככסף לנהל אתה לא יודע. הוא סוגר את החנות שלו עובר, עושה חיסול לחנות שלו דואג לשיפוץ ולבניה של החנות החדשה עובר לנהל אותה, מקבל משכורת ואחוזים מהמכירות ומהכסף יוכל לחסל את החובות..." (ר' עדותו מיום 03.09.2012, בעמ' 14, שורות 23-27 לפרוטוקול).

מעדותו של מר כץ עולה בפירוש כי היתה הבטחה, אשר התובע שכנגד הסכים לה וכי אף היו להסדר קווים כלליים;

בשלב מסוים, חזרה בה התובעת, מבלי להודיע על כך באופן מסודר בטענה כי לא הצליחה להשיג את התובע שכנגד – דרינוף ומבלי לפרט איזה מאמצים עשתה לשם כך.

הנתבעים שכנגד טענו בסיכומיהם כי אין מחלוקת על כך שהיה רעיון כללי למעבר מזכיין עצמאי לזכיין מפעיל כולל מעבר לחנות החדשה. עם זאת, כל העדויות מראות שהעניין עלה טרם החתימה על הסכם החזרת הזיכיון שקבע שההסכם מלא, ממצה והוא היחיד שחל על הצדדים ולכן לעמדתם, התובעים שכנגד מנועים מלטעון בעניין;

אם לא די בכך, עצם ההפרה המהותית של הסכם החזרת הזיכיון באי הסדרת החוב יוצר מצב שגם אם היתה כוונה כזו לא ניתן לממשה.

כאמור, התובעים שכנגד טענו כי הסכם החזרת הזיכיון מתייחס אך ורק לחנות שנסגרה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי אל להקל ראש בהבטחה זו, אשר לימים לא מומשה מסיבות כלשהן, ובגינה היתה לתובעים שכנגד הסתמכות מסוימת ובעקבותיה אולי גם כלכלו את צעדיהם.

כידוע, חוזה אינו מוגבל צורנית והוא יכול להיעשות, בין היתר, גם בעל-פה (ר' ע"א 528/86 פולגת תעשיות בע"מ נ' עיזבון המנוח יעקב בלכנר, פ"ד מד(3) 821, 823).

"חוזה יכול אפוא להיעשות בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת [...]

חוזה בעל-פה הוא תוצאת הצעה וקיבול שנעשו בדיבור פה. בפתיחת נתיב לעשיית חוזים בעל-פה טמונה תשובה לטעות השגורה אצל הדיוטות, שלפיה בהעדר כתב אין חוזה. גם סיכום דברים בעל-פה, ואפילו בעניינים מסובכים, רציניים ויקרים, יכול שייחשב כחוזה מחייב, ובלבד שמתקיימות דרישות פרק א לחוק (שהן, בעיקר, גמירת דעתם של הצדדים ומסוימות ההצעה). מובן שיש להוכיח חוזה בעל-פה בראיות מספיקות, ובהעדר מסמך כתוב עשויה הוכחת חוזה בעל-פה לעורר קשיים. אולם שאלות אלו עניינן בתחום דיני הראיות ולא בתחום המהותי של דיני החוזים.

[...]

חוזה "בצורה אחרת" אינו דווקא חוזה שלא נעשה בעל-פה ואף לא בכתב; יתכן שילוב של דרכי עשיה אלו. למשל: הצעה כתובה שנתקבלה בדיבור פה או הצעה בעל-פה ומכתב תגובה הכולל הודעת קיבול. "צורה אחרת" לעשיית חוזה יכולה להיות התנהגות".

(ר' גבריאלה שלו, דיני חוזים החלק הכללי (תשס"ה), שער רביעי – צורת החוזה ותוכנו, פרק 18, צורת החוזה, בעמ' 377-378, להלן: "ג. שלו").

בעניינינו, התובע שכנגד קיבל בהתנהגותו את ההצעה, כפי שיפורט בהמשך ועדותו בעניין לא נסתרה (ר' הדברים ועדותו שלהלן).

התובע שכנגד, אליהו דרינוף, נשאל מדוע ההסכם שותק בקשר עם המעבר לחנות החדשה ובהקשר זה פירט את ההתנהלות ואת פעולותיו בקשר עם ההבטחה האמורה –

"ש. תסביר מדוע אין בהסכם החזרת הזיכיון כל איזכור למעבר לזכיין מפעיל .

ת. חלק מההתנהלות של אבי כץ לאורך כל הדרך היתה בצורה של מילים הבטחות החל מהיום הראשון ואפשר לראות גם בהסכם החזרת הזיכיון כתוב 280 אלף כולל מע"מ כשזה היה פלוס מע"מ. התקשרתי לאבי כץ לפני שחתמנו עליו, אמרתי לו אבי אני שילמתי 280 פלוס מע"מ למה מחזירים לי 280 כולל מע"מ, הוא אמר טוב תשנו שאורי יחתום ליד בחוזה, אל תדאג אני שוקל תוכנית ומוציא אותך מהבוץ שהכנסתי אותך. לא ביקשתי להוסיף לחוזה איזכור למעבר לזכיין מפעיל כי במהלך כל התקופה לפני שהתחלנו לדבר על החזרת הזיכיון כל השיפוצים של החנות החדשה אליה עולים, כל הפינוי כל התכולה שהיתה שם, ביקש אבי ואריק שבאו אלי לתוך החנות, שאני אפנה. מה אתה היית מבין מזה מי אחראי על החנות למעלה? אני הבנתי שאני עולה למעלה. תוספת המע"מ הוספה בכתב יד להסכם החזרת הזיכיון. בתביעה שקיבלנו אחרי תקופה ארוכה הגיע שזה למעשה 242 אלף , זיכו אתי ב- 242 אלף שזה היה לפני מע"מ.

ש. נכון שלא שלחת מכתב האומר אני מבטל את הסכם החזרת הזיכיון.

ת. נכון. לא שלחתי מכתב כי כל ההתנהלות עם כץ היתה בטל'. לאורך כל הדרך מהיום שהגעתי לאבי כץ ההתנהלות איתו היתה בטל' ישיר לאבי".

(ר' עדותו מיום 24.10.2012, בעמ' 33, שורות 1-15).

מהאמור לעיל ההבטחה והקיבול לא הוכחשו;

מעבר לכך, לא ארחיב שחלה על התובעת המחויבות לנהוג בתום-לב במשא ומתן וכן לכל אורך הדרך.

השאלה הנשאלת עתה היא מה הנזק שנגרם לתובעים שכנגד כתוצאה מהפרת ההבטחה, שאלת הנזקים הנטענים בכלל והאם הוכחו כדבעי.

באלה נדון בפרק שיובא להלן –

1. הוכחת הנזקים הנטענים –
2. פיצויי הסתמכות

התובעים שכנגד טענו כי הם הפסידו מדי חודש 36,489 ₪, ובסך-הכל 437,868 ₪ לכל תקופת ההסכם לפי החישוב הבא –

הוצאות החנות – 56,343 ₪;

רכישת מוצרים מהנתבעת שכנגד – 1,365,240 ₪ (לא כולל את המלאי הראשוני בשווי 511,830 ₪).

מכירת מוצרים – 1,603,485 ₪.

(רווח גולמי – 238,245 ₪).

הכנסות חודשיות ממוצעות – 19,853 ₪.

הפסד חודשי – 36,489 ₪.

הפסד כולל – 437,868 ₪ שנטען שיצא מכיסם של התובעים שכנגד;

התובעים שכנגד ביקשו לפצותם בפיצויי הסתמכות בסך האמור;

הנתבעת שכנגד, חלקה על החישוב שלעיל.

לדבריה, לאחר שנת פעילות התובעים שכנגד היו חייבים לה כחצי מיליון שקלים בגין סחורות שרכשו, ואשר נמכרו ללקוחות החנות ותמורת מכירה זו לא הגיעה לידיה.

נטען שם כי גם אם ניקח את התחשיב שלעיל לא יתכן שהתובעים שכנגד הביאו ממון מהבית, שהרי הם לא שילמו לה, לנתבעת שכנגד, חצי מיליון שקלים עבור הסחורה שנמכרה.

הנתבעת שכנגד הביאה בכתב ההגנה שכנגד חישוב שערכה –

התמורה שהתקבלה ממכירה לצרכן – 1,603,485 ₪.

רכישת סחורה – 1,365,240 ₪.

יתרת חוב לד"ר בייבי בגין הרכישות (כרטסת) – 467,916 ₪.

הסכום ששילמו דרינוף לד"ר בייבי – 897,324 ₪.

הסכום שנותר בכיסם של דרינוף – 706,161 ₪.

הוצאות החנות לגרסת דרינוף – 676,120 ₪.

יתרה שנותרה אצל דרינוף – 30,041 ₪.

• יודגש כי הנתונים שלעיל הובאו מכתבי הטענות.

התובע שכנגד אישר בעדותו את תחשיב התובעת וכי נותרו בכיסו סך של 30,000 ₪ -

"ש. סעיף 40 לכתב ההגנה ראית את כל התחשיב.

ת. כן.

ש. תסכים איתי התחשיב הזה מתבסס על המכירות שאתה הצגת שהם נכונות, מול החברה בלבד בכסף היית בזכות של כ-30 אלף ₪ אחרי שנה תזרים המזומנים ללא קשר לחובות ככל שהיו קיימים.

ת. זה נכון שנשאר סך של 30,000 ₪".

(ר' עדותו מיום 24.10.2012 בעמ' 35 למטה).

אם כן, ולאור הודאתו המפורשת של התובע שכנגד, אין התובעים שכנגד זכאים לפיצויי ההסתמכות בגין רכיב זה;

יתרה מכך, התובע שכנגד אישר גם כי הוא זוכה בסך של 900,000 ₪ בכרטסת בגין הזיכיון והמלאי (ר' עדותו בעמ' 35 שורה 30).

לאור האמור לעיל לא מצאתי ממש בטענות התובעים שכנגד והפיצוי בגין רכיב זה נדחה.

1. אובדן הרווחים - מצג לפיו רווחי החנות מסתכמים בסך של 18,657 ₪ לחודש

נטען כי שבהתאם למצג שהונח בפני התובעים שכנגד, החנות היתה אמורה להרוויח סך של 18,657 ₪ מדי חודש, כך שהסכום השנתי הוא – 223,884 ₪ ולמשך 10 שנים – 2,238,840 ₪;

עוד נטען כי אילו התובעים שכנגד לא היו יוצאים לדרך עצמאית בהסתמך של המצג שהובא בפניהם, כל אחד מהם היה משתכר כשכיר בשכר המינימום שהיה נהוג אותה עת למצער ועל סך של 3,650 ₪, כך שמדובר באובדן רווח בסך של 87,600 ₪;

מטעמי אגרה ביקשו התובעים שכנגד סך של 800,000 ₪.

באשר למצג באשר להכנסות הצפויות, שהביא בפני התובע שכנגד מר כץ – לא הוכח כי הובטח לתובע שכנגד כי ההכנסה תהיה גבוהה יותר מזו שהיתה בפועל וכן אף אם האמור אכן הובטח, לא ברור כיצד היה ניתן לערוב לכך שלאורך הזמן ההכנסות יהיו בשיעור מסוים ולא יפחתו.

יתרה מזאת, התובע שכנגד בדק את הדברים ואף הגיע לחנות, שוחח עם הזכיין הקודם ואף קיבל טופס המעיד על המכירות (ר' עדותו מיום 24.10.2012, בעמ' 33).

התובע שכנגד העיד כי במשך חודש הסתובב בארבע חנויות וראה כיצד כל חנות מתנהלת (שם, בעמ' 34 לפרוטוקול).

עודד מלול, זכיין רשת רב-קט באשדוד משנת 2006 ועד 08/2008 העיד כי הנתבע עבר אצלו "סטאג' של לימוד בתוך החנויות האלה" (ר' עדותו מיום 03.09.2012 בעמ' 24, שורה 13) ­–

"ש. אתה לא יודע מה קרה עם דרינוף.

ת. דרינוף עצמו עבר אצלי סטאג' של לימוד לעבוד בתוך החנויות האלה. ביום שהוא הגיע אלי ואהב את סוגי העגלות הנלוות, שלא שייכות רק לד"ר בייבי הוא קיבל חנות עם כל המגוון שיכול להיות בירושלים. זה אומר לא הייתה לו הגבלת קניה בשום דבר.

ש. מאיפה אתה יודע שלא היתה לו הגבלת קניה לדרינוף.

ת. הוא עשה אצלי סטאג' והוא הרים אלי טל' אני יודע גם מעידן רוזן ואורי שהיה סגן של עידן רוזן, החליטו חד משמעית לסגור את כל הקניות מחוץ לרשת ומי שלא להוציא אותו מהרשת.

ש. מתי זה קרה.

ת. זה היה כבר בשנת 2007 עוד היה לי את העסק. עלי לא חל כי האמנתי בד"ר בייבי. הייתי חנות מיוחדת של ד"ר בייבי אריק יעיד שאני מכרתי עגלות שהוא עמד לזרוק אותם.

ש. רשת מחויבת לאחידות מוצרים.

ת. לא. הייתי מחויב מבחינה אתית".

(ר' עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול, ההדגשה שלי – מ.ס).

יש להעיר כאן שטענת התובעים שכנגד, בדבר הצמצום של מבחר המותגים הבין לאומיים ואיסור מכירתם, לא הוכחה כדבעי ולא ניתן לדעת האם כך היו פני הדברים, מה שיעור ההפחתה במכירות בעקבות זאת וכיצד ניתן לחשב זאת ולתרגם את הנזק הלכאורי לנזק ממוני;

עוד אציין כאן כי הדבר אינו בגדר תחום הידיעה השיפוטית ויתכן אף שהסוגיה היתה מצריכה את חוות דעתו של מומחה בעניין וזאת לאחר שהדברים והתשתית העובדתית היו מוכחים בפועל.

מעבר להכנסה הנטענת והמובטחת, התובעים שכנגד לא הציגו נתונים על הפסדים בפועל ולא הציגו דוחות שנשלחו לרשויות המס.

צורפו בנספח 7 לתצהיר העדות הראשית נתונים מדו"ח הנהלת החשבונות בגין הוצאות החנות והתפלגות המכירות וכן חשבוניות שונות, אולם לא הוצגו נתונים חד משמעיים היכולים להעיד באופן חד-משמעי מה היו ההפסדים או לחילופין מה היו ההכנסות הצפויות במידה והיה ניתן להוכיחן בדרך חשבונאית כלשהי.

התובע שכנגד העיד בקשר לדוחות אלה כדלקמן –

"ש. מאיפה הקבלות שצרפת לתצהירך.

ת. מתוך הקלסר של הנה"ח.

ש. למה לא הגשת את דוחות המע"מ שלך.

ת. לא יודע.

ש. כל המסמכים שהגשת הם מסמכים פנימיים, אנו נמצאים בשנת 2012, אין כאן את הדוח שהגשת לרשויות המס אפילו לא את דוחות המע"מ, והגשה לרשויות המס בזמן אמת. למה לא הגשת את הדוח השנתי הסופי כעצמאי לרשויות המס כחלק מהתיק היום בשנת 2012.

ת. כי אני עד היום פתוח איתם.

ש. פתוח שלא הגשת.

ת. כן.

ש. אולי אתה בבעיה כי הדוח אם יוגש יראה שיש לך רווח ותצטרך לשלם מס הכנסה.

ת. אם היה רווח היינו רואים בהכנסות מול הוצאות.

ש. למה לא הבאת את רו"ח שערך את הדו"ח.

ת. הוא עבר התקף לב לפני למעלה משנה ולא יכל להופיע. צרפתי חשבוניות ולא קבלות. אני יכול לצרף קבלות".

(ר' עדותו מיום 24.10.2012 בעמ' 37, שורות 12-25).

מכאן עולה כי התובעים שכנגד לא הניחו סיבה המניחה את הדעת לעצם אי הגשת הדוחות האמורים שהיו יכולים ליתן מדד מסוים לנטען.

לאור האמור לעיל התובעים שכנגד אינם זכאים לפיצוי בגין רכיב זה.

באשר לנזק שנגרם כתוצאה משינוי שם התובעת - הסכם הזיכיון נחתם עם רשת "רב-קט".

התובעים שכנגד טענו כי סגירת רשת "רב-קט" ופתיחתה של "ד"ר בייבי" תחתה, היה מהלך מתוכנן היטב וכי הנתבעים שכנגד לא גילו להם על המהלך, כך שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב;

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי לא הוכח שהיה מדובר במהלך מכוון;

התובעים שכנגד לא הוכיחו כי שינוי השם פגע בהם. כמו כן, הם לא ביקשו את ביטול ההסכם בעקבות זאת, או פיצוי בזמן אמת.

כמו כן, לא הוכחו הנזקים ולא הוכח כלל כי המכירות ניזוקו מכך במישרין ובקשר סיבתי לשינוי האמור;

• מהאמור לעיל עולה כי לא הוכחו הנזקים הכלליים הנובעים מזיכיון החנות עצמה.

מעבר לכך, אציין כאן כי יש ליתן את הדעת לעובדה ששיקים של התובעים שכנגד לא נפרעו.

כץ נשאל על כך -

"ש. צרפתם לכתב התביעה נספח 4 צילומים של שיקים בסכום של 605,000 ₪, אלו שיקים שלא הפקדתם בכלל, וגם לא תבעתם בגינם.

ת. אני לא עו"ד ואני לא יודע למה לא תבענו על בסיס השיקים. השקים לא הופקדו כי ידענו שאין כיסוי.

ש. לא הפקדתם אותם כחלק מהסיכום שהיה עם דרינוף.

ת. זה שטויות.

ש. מתי עזבת את התובעת.

ת. בשנת 2008. ביצעתי חפיפה עם מנכל אחר בשם שמוליק אנג'ל. אני לא זוכר אם דיברנו על דרינוף כפי שלא דיברתי על הזכיינים האחרים. ענייני זכיינים זה 4 דרגות מתחתיי, אני אישית העדפתי לא לתבוע את דרינוף. אבל זה לא אומר אם הוא חייב או לא. הגיע מנכל חדש והחליט כן לתבוע אותו. הייתי מוצא פתרון אחר של פריסת חוב ומתן זמן לחייב להשתקם.

ש. איך התובעת ידעה אם לא עשיתם חפיפה בקשר לדרינוף איך היא ידעה לא להפקיד את השיקים.

ת. אני לא יודע. השיק היה ממילא חוזר.

ש. יש לך הסבר למה התביעה הוגשה 3 שנים אחרי.

ת. כי המדיניות שלי שונה מהמדיניות של זה שהחליף אותי. אני עזבתי בסוף 2008, המנכל החדש התחיל לטפל בדברים הדחופים עד שהגיע להגשת התביעה".

(ר' עדותו בעמ' 17-18).

ביחס להעדר ההפקדה של השיקים סבורני כי מדובר בהתנהלות כלכלית של הנתבעים שכנגד וכפי שהעיד כץ, היו חילופים של בעלי תפקידים, כאשר לכל אחד מדיניות התנהלות משלו.

לא הוכח כי העדר ההפקדה מקורה במחילה על תביעות וגם לא הוכח כי התובעת, הנתבעת שכנגד, התחייבה לוותר באופן כללי על דרישותיה ותביעותיה מהתובעים שכנגד.

כפי שהובהר התובעים שכנגד לא הוכיחו תביעתם וטענותיהם כפי שפורט לעיל.

ההבטחה לניהול החנות החדשה

• כעת עולה השאלה האם לתובעים שכנגד היו נזקים כתוצאה מהפרת ההבטחה להיות הזכיינים של החנות החדשה.

כאמור, התובעים שכנגד לא הוכיחו את נזקיהם האמורים.

עם זאת וכפי שהובהר למעלה אין להקל ראש בהבטחה שניתנה לתובעים שכנגד שהרי היתה להם הסתמכות מסוימת.

יש גם לקחת בחשבון את העובדה כי צד לחוזה יכול לחזור בו מהתחייבויותיו, תוך שעליו לקחת בחשבון את הנזקים האפשריים הנלווים לכך.

בעניינינו יש הבטחה וקיבול שהשתכללו לכדי חוזה מחייב בהתאם לניתוח שהובא כאן.

אין במקרה דנן הוראות הקובעות מה יעשה במידה וצד חוזר בו.

אני מודע לכך שהסכם החזרת הזיכיון שותק בעניין המעבר לחנות החדשה ואני ער לסעיף 11 להסכם זה, אשר נתון לפרשנות. עם זאת, אני סבור כי ראוי והוגן, נוכח הציפיה הלגיטימית של התובעים שכנגד לנהל את החנות החדשה כי יינתן להם פיצוי נוכח ההתנהלות ולאור העובדה שבאותו המתחם, ממול לחנות התובעים שכנגד, היתה עתידה להיפתח חנות זהה של הרשת, אשר הובטח כי התובעים שכנגד ינהלו אותה.

אין בפני נתונים מה שיעור הרווח של החנות החדשה.

כץ העיד כי תוכנן שהתובע שכנגד יעבוד במקום כשכיר ויקבל אחוזים מהמכירות וכך יוכל "לחסל את החובות" (ר' עדותו מיום 03.09.2012, בעמ' 14).

התובעים שכנגד ביקשו פיצוי בשווי שכר המינימום, אשר היה נהוג אותה עת, בשווי של 3,650 ₪ לכל אחד, למשך 12 חודשים בעבור שניהם;

אני סבור כי יש לפצות את התובעים שכנגד בסכום המבוקש, קרי – 87,000 ₪.

לאור האמור מתקבלת טענתם של התובעים שכנגד לקבלת תשלום בסך כולל של 87,600 ₪.

1. התייחסות ליתר הטענות שהועלו

יש להדגיש כי בסיכומים לא נטען שיש להשיב את הוצאות השיפוץ (על סך של 15,000 ₪ כפי שנטען בכתב התביעה שכנגד). אם כן טענה זו נזנחה (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מ"ט[2],102).

יוער גם כי לסיכומי הנתבעים שכנגד צורף מסמך המסומן שם "נספח א" במסגרתו העלו על טבלת אקסל את כל הקבלות שצורפו לתצהיר התובעים שכנגד.

מדובר בראיה חדשה; בע"א 73/49 ויסברג נ' חברת מיסדי חדרה בע"מ, פ"ד ד 776, 780 (1950), קבע כב' השופט זילברג, כדלקמן –

"...כלל גדול הוא בדין: המתחיל בראיות אומרים לו: גמור, והוא חייב למצות את ראיותיו עד תומן כלומר: להגישן 'חבילה אחת' תוך פרשת העדויות שלו, ואינו רשאי לפלגן ולשייר את מקצתן עד לאחר סיום פרשת יריבו... [וזאת] כאשר בעל הראיות חייב להוכיח את טענתו הוא...".

צירוף ראיה לאחר סיום הליך ההוכחות, נתון לשיקול דעת המסור לבית המשפט הנכבד; מן הראוי שבית המשפט ייתן אישורו להוספת ראיה, מקום בו הוגשה בקשה כזו אולם במקרה שלפנינו, לא הואילו הנתבעים שכנגד להגיש בקשה מתאימה ובחרו בדרך של עשיית דין עצמי עת צירפו ראיה נוספת לסיכומיהם וזאת כאמור מבלי שביקשו וקיבלו אישור לכך.

זאת ועוד, התיק דנן הגיע לשלב הגשת הסיכומים. כלל ידוע הוא, כי בשלב זה יתיר בית המשפט הנכבד הבאת ראיות נוספות רק במקרים נדירים.

בע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, נקבע:

"הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל. לעניין זה ייתן בית המשפט דעתו לאופי הראיה הנוספת, כגון אם הייתה ראיה 'טכנית' ופשוטה... גורם אחר שעשוי להשפיע הוא השלב אליו הגיע המשפט...".

יוער כאן ביחס לעדותה של הגב' אלקיים, המנכל"ית הנוכחית של התובעת, שהיא נכנסה לתפקידה רק בחודש מאי 2011.

לדבריה, עת התחילה את תפקידה הנתבעים לא היו הזכיינים של הרשת והיא איננה מכירה אותם (ר' עדותה מיום 03.09.2012 בעמ' 4 לפרוטוקול).

הגב' אלקיים העידה כי במהלך השנים 2008-2009 נסגרו החנויות, אולם היא לא ידעה לומר מדוע, שכן לדבריה, לא היתה בעלת תפקיד בשנים אלה.

כמו כן, ציינה כי היא איננה מכירה את מר כץ (ר' עדותה מיום 03.09.2012, בעמ' 8).

לאחר שבחנתי את עדותה ולאור הנסיבות לא מצאתי כי עדותה היתה רלבנטית לעניינינו.

באשר לאחריותו של מר כץ באופן אישי – שוכנעתי לבכר את טענות הנתבעים שכנגד;

כץ פעל במסגרת החברה, הנתבעת שכנגד כבעל תפקיד.

כמו כן, אין ראיה לפיה מעשיו היו מכוונים או כי הוא היה זה שויתר על החוב בשמה של התובעת.

נדחית התביעה האישית כנגד נתבע שכנגד 2.

1. סיכום

כפי שעלה מההסדר הדיוני אין התובעת צריכה להוכיח את סכום תביעתה ולכן תביעתה מתקבלת.

התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה כאמור לעיל;

התוצאה הינה שעל הנתבעים והתובעים שכנגד, לשלם לתובעת סך של 526,696 ₪ ומסכום זה יש לקזז סך של 87,600 ₪.

אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 439,096 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 12.11.2009, ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.