רקע

1. לפני תביעת התובעת לתשלום הסך של 4,904,372 ₪ בשל מצגי שווא וכן גניבת פרמיות ביטוח מגולמות מראש במסגרת הלוואות אותן העניקו הנתבעות 3 ו- 4 לתובעת.

נתבעות 3 ו-4 מצויות בבעלות הנתבע 1 שאף הקים את הנתבעת 2, בעקבות אמנה שנחתמה בין ישראל לגרמניה בשנת 1973 (להלן: "האמנה") אליה הצטרפה התובעת. עפ"י האמנה, זכאים אזרחי ישראל העומדים בתנאים מסוימים להצטרף לתכנית פנסיה של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה (להלן:"Bfa"). במסגרת זו התבקש מי שביקש להצטרף לתכנית הפנסיה לשלם באופן חד פעמי פרמיות חודשיות רטרואקטיביות לשנים 1956-1980 (להלן:"תפ"ר"), כאשר הגמלאות היו משולמות לטענת התובעת לנשים החל מגיל 60 ולגברים החל מגיל 65.

הנתבע 1, שראה באמנה הזדמנות עסקית, הקים כאמור את הנתבעת 2 באמצעותה החתים את המבקשים להצטרף לתכנית הפנסיה, ובהם התובעת, על ייפוי כוח לצורך רישום ל-Bfa. כן חתמו מי שביקש לעשות כן על הלוואה לצורך תשלום התפ"ר ואף נדרשו לשלם דמי רישום בסך 35 מרקים גרמניים (להלן: "מ"ג") ושכ"ט בגובה 7-12 גמלאות חודשיות בגינם יכלו לקבל הלוואה נוספת כפי שבסיכומו של יום נהגה התובעת.

2. בשנת 2001, הוגש כתב אישום כנגד הנתבעים 1 ו-2 לביהמ"ש המחוזי בת"א ובו הואשמו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה הקשורים ישירות לטענות התובעת בתביעתה דנא כטענתה. הנתבעים 1 ו-2 הואשמו גם בתיווך בביטוח ללא היתר, עיסוק בביטוח, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. בהכרעת הדין מתאריך 24.10.2007 הורשעו הנאשמים בהונאה ומרמה תוך גניבת כספי לקוחותיהם. ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה בתאריך 5.2.2009 וכך גם דיון נוסף שהתקיים בסוגיה, בהרכב של 7 שופטים, נדחה אף הוא בתאריך 23.5.2011.

טענות התובעת

3. התובעת שהינה ילידת 15.7.1919 ליטא, הינה ניצולת שואה. לטענת התובעת היא לא דברה את השפה העברית על בוריה וגם לא קראה בה, כמו כן לא דיברה או קראה אנגלית ובאשר לשפה הגרמנית, קראה ודיברה בה בצורה עילגת.

התובעת פנתה לנתבעים 1 ו-2 בבקשה להירשם ל-Bfa. לשם כך היה עליה להירשם ולשלם את תשלום הפרמיה הרטרואקטיבי (תפ"ר). הנתבעים 1 -2 הסבירו לתובעת ולבנה, שנכח עמה, שידאגו עבורה להלוואה בתנאים כדאיים לצורך תשלום זה. נציגי הנתבעים 1 ו-2 לא הסבירו לתובעת ולבנה כטענתם מה המשמעויות וההשלכות על מחויבויותיה וזכויותיה או כי ההלוואה ניטלת משתי חברות שונות וכי זו ניטלת בפועל לטובת הנתבעים ולא התובעת. כמו כן, לא הצביעו הנתבעים בפני התובעת, כך טענה, על אופציות אחרות שעמדו לה מעבר להצעתם להלוואה ארוכת טווח כמו הלוואה קיצרת טווח והפעילו לחץ לשם חתימה מהירה על המסמכים שעמדו בפניה.

4. בתאריך 21.12.1993 התובעת חתמה על המסמכים השונים בפני נציגי הנתבעים 1 ו-2 ובהם בקשת הלוואה בעברית ובאנגלית, בקשת סיוע ואשראי משלים, טפסי הצטרפות ל-Bfa בשפה הגרמנית, הסכם המחאת זכויות בעברית ובגרמנית ועוד וכל זאת עשתה לטענתה בתוך כ- 30 דקות, תוך דפדוף במסמכים ומבלי שניתן לה הסבר ראוי אודות תוכן המסמכים עליהם נדרשה לחתום ומשמעותם. בכך טענה, ניצלו הנתבעים את תמימותה ואמונה בנתבעים 1 ו- 2, שהציגו עצמם כנציגיה ומיופי כוחה. התובעת הדגישה, כי המסמכים עליהם חתמה כוללים תנאים כספיים ואחרים המצריכים קריאה מעמיקה וריכוז מקסימלי להבנת משמעותם על ההשלכות שיש לכך, כמו גם כדאיותם, כאשר בדיעבד התברר, כי ללא עזרה מתאימה, אם בכלל, קשה להבין את הנוסחאות שבהסכמים אלה המבוססות על מרכיבים ופקטורים שונים. בנוסף, לא הציעו הנתבעים לתובעת לעיין בביתה במסמכים טרם חתמה עליהם ולהיעזר באחרים לשם קריאתם והבנתם, אלא לחצו עליה לחתום, אחרת תפסיד את ההסדר שבאמנה.

התובעת הוסיפה וציינה, כי בעקבות חתימתה על המסמכים והטפסים השונים פתחה הנתבעת 3 חשבון בנק בפרנקפורט גרמניה על שמה של התובעת, אליו העבירה ה- Bfa, חלק מהקצבה החודשית בסך 750.79 מרקים גרמניים, נכון ל- 21.12.93 המהווים 2/3 מהגמלה, כאשר השליש הנותר הועבר ישירות לנתבעת 4. הסכום התעדכן וגדל עם צמיחת הגמלה.

5. בין כלל המסמכים עליהם חתמה התובעת היא חתמה גם על בקשת הלוואה מנתבעת 4 לתשלום התפ"ר לביטוח הסוציאלי גרמני על מנת שתוכל לזכות בקצבה. הלוואה זו עמדה על הסך של 94,590.85 מרק גרמני והורכבה מ- 92,730 מרק גרמני כסכום ההלוואה (תפ"ר) 1,854.60 מרק גרמני עמלת טיפול בשיעור 2% וכן 6.25 מרק גרמני עבור הטיפול בביטחונות (העתק העמוד הראשון לבקשת ההלוואה צורף כנספח א' לכתב התביעה).

החזר ההלוואה התבצע בתשלומים חודשיים בשיעור של כשליש מהגמלה הראשונה אותה קיבלה התובעת שהועברה ישירות לנתבעת 4, וזאת למרות שעל פי הנחיות ה- Bfa, ניתן לשלם עד שני שליש מהגמלה להחזר ההלוואה. ההלוואה כללה גם ריבית בשיעור 11.5% לשנה והתובעת סיימה לשלמה ביוני 2009, עת מלאו לה 90 שנה.

תנאי למתן ההלוואה היה ביטוח חיי התובעת בחברת הביטוח שמשון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שמשון" ר' נספחים ב/1 ו- ב/2 לכתב התביעה). לטענת התובעת היא חתמה על המסמכים השונים, לרבות בקשת ההלוואה, הסכם המחאת זכויות ובקשת סיוע ואשראי בתאריך 21.12.93 לאחר שפקע ההסכם שבין שמשון לנתבעים 1, 2 ו-4. מכאן, שבפועל הנתבעת 3 מעולם לא בוטחה בחברת שמשון. מכל מקום, מעולם לא הגיע לידי התובעת כל אישור, כי היא אמנם מבוטחת בביטוח חיים. בפועל, וכפי שהתברר בהמשך מפסיקת ביהמ"ש הפליליים, פרמיות הביטוח ששילמה התובעת ונועדו לעבור לחברת הביטוח שמשון, לא היו אלא "תחליף ביטוח" שלא הועבר לחברת ביטוח כלשהי ונועדו לגריפת רווחים נוספים עבור הנתבעים.

6. התובעת הוסיפה, כי עובדת קיומם של הנתבעות 3 ו- 4 התבררה לה רק במועד המאוחר להחתמתה ובעקבות פסק דינו של ביהמ"ש העליון עת התברר שהבעלות בנתבעות 3 ו- 4 הוסתרה ונועדה להוליך שולל את לקוחות הארגון במטרה להרבות ולהעצים את הכנסתם.

7. בכל הקשור עם שיעור החוב כלפי הנתבעים טענה התובעת, כי נכון ל- 30.12.93 יצרה הנתבעת 3 כלפיה חוב בסך של 260,361.09 מרק גרמני (סעיף E לנספח ג' לכתב התביעה שהינו דף הסבר לחשבון ומהווה סכום העומד על כמעט פי 3 מסכום ההלוואה שאותו נטלה התובעת בפועל, בסך 92,730 מרק גרמני). משראו הנתבעים כי מדובר בחוב דמיוני, הם הפחיתו ממנו 90,731.59 מרק גרמני (מצוין כ- Balance Reduction, כאמור בסעיף E לנספח ג') כשאז הועמד שיעור החוב על 169,629.50 מרק גרמני, היינו כ- פי שניים מגובה ההלוואה ופי 7.6 מגובה שכה"ט לו התחייבה. חוב זה מורכב כביכול מפרמיות ביטוח חיים שכבר נאמר לגביהם כי נגזלו מהתובעת ע"י ביהמ"ש המחוזי והעליון בתיקים הפליליים בהם הורשעו הנתבעים 1 ו- 2.

8. התובעת המשיכה וציינה, כי עד לתאריך 5.8.94 הועברו לידיה ע"י השלטונות הגרמניים גמלאות בסך של 110,311.57 מרק גרמני כסכומים רטרואקטיביים. סכום זה למעשה מייתר את ההלוואה ארוכת הטווח שנטלה התובעת מהנתבעים והיא לא היתה נאלצת לשלם להם את הסכומים ששילמה. אין כל הגיון, כך התובעת, להלוות כספים מהנתבעת 3 לתקופה של 20 שנה בעוד שהיתה אמורה לקבל את אותו סכום בתוך פחות מ- 8 חודשים, סכום שהיה בו די להחזר ההלוואה וכן שכה"ט. התובעת אף הצביעה על כשלים במערך דפי החשבון שהציגו לה הנתבעים ועל קיזוזים שבוצעו בהם ללא כל הסבר סביר (ר' הסבריו של הנתבע 1 במכתב מתאריך 2.7.01, נספח ה' לכתב התביעה).

9. בעקבות פסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי והעליון נפקחו עיני התובעת והתברר לה, כך טענה, כי הונו אותה, רימו אותה וגזלו את כספה, תוך התעשרות הנתבע 1 על חשבונה שלא כדין, לאחר שהסתיר ממנה כמו גם מיתר לקוחותיו, את עובדת היותו הבעלים והמוטב הסופי של כל החברות (הנתבעות 2,3, ו-4, וכן חברת הביטוח בריטניה שהוקמה בהמשך לאחר חתימת ההסכם). בכך, נמנע למעשה חופש הבחירה של התובעת עת חתמה על אותם מסמכים וייפוי כוח. הנתבעים פעלו לטענת התובעת בניגוד אינטרסים בולט תוך התעלמות מחוק השליחות וזאת מאחר שהאינטרסים אותם ייצגו לא היו של לקוחותיהם אלא שלהם עצמם. הנתבע 1 באמצעות הנתבעות האחרות היה מעונין שהתובעת תיטול הלוואה דרכם. התובעת מצידה לא ידעה ולא יכלה לדעת כי הנתבע 1, שהינו גם בעליהן של יתר הנתבעות, נותן לה הלוואה מבלי שהיא רשאית לברר אופציות נוספות אצל מלווים נוספים לקבלת ההלוואה. לפיכך סברה, כי לא התגבש חוזה בינה לבין הנתבעות 3 ו/או 4 וכי על נתבעות אלה להוכיח, כי קיים חוזה המחייב אותה. התובעת הדגישה, כי מעולם לא פגשה במי מאנשי הנתבעות 3 ו- 4 ואינה חבה דבר למעט שכה"ט לנתבעים 1 ו- 2 וכן ההלוואה לתשלום התפ"ר. כך גם אינה יודעת מה מקור ובסיס החוב שחבה לנתבעת 3 וכי על הנתבעים נטל ההוכחה על ההוצאות שהוציאו לטובת התובעת כביכול.

10. מעבר לאלה טענה התובעת, כי החלה מקבלת הגמלה מגיל 65 בעוד שעפ"י מתקנות ה- Bfa היתה אמורה לקבל הגמלה החל מהגיעה לגיל 60. לפיכך סברה, שעל הנתבעים הנטל להוכיח מדוע נמנע ממנה מיצוי מלוא זכויותיה.

התובעת ראתה בהתנהלות הנתבעים משום מעילה באמון והונאה, הם לא הציגו בפניה את אפשרויות מימון ההלוואה, החתימו אותה מבלי שהבינה משמעות המסמכים והשלכותיהם שלא היה בהם כל היגיון כלכלי עבורה, עת הציעו לה הצעה עסקית כלכלית לא הגיונית ולא הוגנת, והחתימו אותה על מסמכים הכוללים סעיפים מקפחים באופן בוטה עד כדי גזל ועושק, גזלו את כספה שניתן כחלק מהגמלה, כמו גם את מרבית הגמלה אותה קיבלה רטרואקטיבית ואף יצרו מנגנון מסורבל של העברת כספים מיד ליד תוך חיובים כפולים במסווה של הלוואות, עמלות, דמי טיפול, ביטוחים ועוד, במטרה לגזול את כספה. בכך ניצלו הנתבעים את תום לבה לרעה וחוסר הבנתה עד לעושק, תוך הפרת שורה של חוקים כמצוין בכתב התביעה.

11. התובעת סכמה תביעותיה והעמידה אותן על הסך של 4,904,372 ₪ המורכב מ- 1,243,814 ₪ כסכום שנגזל ע"י נתבעת 3, 245,058 ₪ כסכום שנגזל ע"י נתבעת 4, ו- 3,415,550 ₪ הפסד גמלאות רטרואקטיביות החל ממלאת לתובעת 60 שנה. לשם הוכחת הסכומים הנתבעים צרפה חוו"ד של רוה"ח צבי אברהמי.

12. התובעת הלכה לעולמה בתאריך 10.10.10 ואת מקומה החליף עיזבונה באמצעות בנה, יורשה.

טענות ההגנה

13. לטענת הנתבעים, לא רק שהם לא פגעו בתובעת אלא אף הטיבו עמה. התובעת נהנתה לטעמם עד למועד הגשת כתב ההגנה מסכום של למעלה מ- 500,000 ₪ כפנסיה חודשית ללא כל השקעה כספית מצידה. עוד טענו, כי הנתבעות 3 ו- 4 נאלצו להוציא כספים רבים על מנת לשלם לרשויות הביטוח הסוציאלי הגרמני כדי שהתובעת תוכל להצטרף ל- Bfa ופירעון האשראי שולם מתוך תשלומי הפנסיה בלבד כאשר התובעת לא נאלצה או נדרשה לשלם סכומי כסף כלשהם לשם פירעון ההלוואות. הנתבעים תקפו את חוו"ד מומחה התובעת, בהיות כותבה מתחרה עסקי שלהם.

14. אשר לעובדה ולפיה ה - Bfa העביר לתובעת תשלום רטרואקטיבי בסך 108,723.50 מ"ג (סעיף 2.3 לחוו"ד המומחה), למול ההלוואה שנדרשה ליטול מהנתבעות 3 ו-4 לכיסוי התפ"ר ושכה"ט לנתבעים העומדת על הסך של 114,404 ₪, וכאשר הסכום שהועבר כגמלה רטרואקטיבית מגרמניה היה מכסה כמעט את כל ההלוואה שהלוו הנתבעים לתובעת, טענו הנתבעים, שלתובעת הוצעה הלוואת גישור קצרת מועד אך היא דחתה אותה. מעבר לכך טענו, כי התובעת מתעלמת מהעובדה ולפיה הסכום ששולם ע"י הביטוח הסוציאלי הגרמני אינו באמת רטרואקטיבי, אלא מתייחס לתקופה מאוחרת להשקעה ונובע מאיחור בתשלומים של המוסד לביטוח סוציאלי, בעוד שבמועד נטילת ההלוואות ובמועד בו היתה צריכה התובעת להשקיע את הכספים במוסד לביטוח הסוציאלי גרמני, לא היתה כל וודאות שהתובעת אמנם תקבל תשלום רטרואקטיבי כלשהו ובוודאי שלא היתה וודאות לגבי גובה התשלום, שכן תשלום רטרואקטיבי אינו מעוגן בדין הגרמני והוא נתון כולו לשיקול דעת פקידי הביטוח הסוציאלי. מכאן, שקיים סיכון משמעותי שהתשלום לא יגיע. מטעם זה, כך הנתבעים, בחרה התובעת לא לקחת הלוואת גישור קצרת מועד למרות שהוצעה לה ולפיכך מדובר בחוכמה שלאחר מעשה.

התובעת גם התעלמה, לטענת הנתבעים, מן העובדה ולפיה ב- 22.9.94 הועברו אליה 17,140 מרק גרמני וב- 28.12.94 סכום נוסף בסך 8,284.82 מרק גרמני, בגין ריבית זכות ועודף השקעה שנצברו ושולמו ע"י שלטונות הפנסיה הגרמנית. לתובעת הוצע לטענת הנתבעים, להעביר סכומים אלה לפירעון ההלוואה, אך היא סירבה.

15. הנתבעים הדגישו, כי לתובעת ולבנה ניתנו 3 אפשרויות בכל הקשור עם התפ"ר. האחת, השקעה עצמית מלאה ותשלום שכ"ט ע"י התובעת, השניה הלוואת גישור בסכום ההשקעה בתוספת שכה"ט והוצאות נלוות עד למועד קבלת הסכום הרטרואקטיבי שייצבר (הלוואת רטרו) והשלישית, הלוואת נון ריקורס מלאה וארוכת טווח, ולפיה תזכה ב- 580 מרק גרמני החל מיולי 1994 ובסכום חד פעמי בסך 17,140 מרק גרמני. בנה של התובעת הודיעה בשמה טלפונית, כי היא מבקשת לקבל הלוואה מלאה וכך גם נרשם בדף הטיפול (נספח א' לכתב ההגנה). עוד הדגישו, כי לא מנעו מהתובעת לפנות לכל גורם אחר לקבל הלוואת גישור או כל הלוואה אחרת למימון ההשקעה העצמית והתובעת ובנה הם אלה שהחליטו ליטול את ההלוואה ארוכת הטווח מהנתבעים. לפיכך, אף הוגשה הודעת צד ג' נגד בן התובעת, מר לגינסקי חיים, אליו יש לפנות בטרוניה בהיותו מי שהשפיע על התובעת לבחור באפשרות השלישית.

16. הנתבעות 3 ו- 4 ציינו בנוסף, כי הן עוסקות ברכישת זכויות סוציאליות בגרמניה ובמתן אשראי הניתן במרקים גרמניים לתושבי ישראל הרשומים במוסדות הפדרליים לביטוח סוציאלי של גרמניה, לשם מימוש רכישת זכויות סוציאליות ממוסדות אלה עפ"י האמנה. האשראי שניתן לתובעת לשם כך שימש גם לתשלום שכר טיפול ופרמיות נוספות. הנתבע 2 קשור בהסכם עם הנתבעות 3 ו- 4 שמכוחו העניק הנתבע 2 ומעניק שירותים ללקוחות בישראל. לבסוף טענו, התובעת התקשרה עם הנתבעות 3 ו- 4 בהסכמים שנוסחם אושר ע"י ביה"ד לחוזים אחידים.

17. לטענת הנתבעים, לשם רכישת זכויות הפנסיה עפ"י האמנה, נרשמה התובעת בשנת 1989 וחתמה על הסכם עם הנתבעת 3 (נספח ב' לכתב ההגנה). התובעת התחייבה לשלם דמי טיפול ושכ"ט בסכום השווה ל- 12 רנטות שוטפות ובסה"כ 21,874.92 מרקים גרמניים (סעיף 17.4 להסכם) (להלן: "שכר הטרחה"). הנתבעת 3 השלימה את הטיפול בבקשת התובעת ושלטונות הביטוח הסוציאלי בגרמניה התירו לתובעת להשקיע את סכום התפ"ר בסך 92,730 מרקים גרמניים לרכישת זכויותיה הסוציאליות בגרמניה.

18. לצורך קבלת המימון להשקעה ברכישת הזכויות אצל שלטונות הביטוח הסוציאלי בגרמניה, ביקשה התובעת כאמור לעשות שימוש בהלוואה שנתקבלה לשם כך מהנתבעות 3- 4. הנתבעת 4 התנתה את מתן ההלוואה בקבלת המחאה בלתי חוזרת מסכום הרנטה השוטפת שתקבל התובעת מהביטוח הסוציאלי בגרמניה עד לסילוקה המלא (הסכם ההלוואה עם הנתבעת 4 צורף כנספח ג' לכתב ההגנה והסכם המחאת הזכות צורך כנספח ג/1, לוח הסילוקין הזמני של ההלוואה מהנתבעת 4 צורף כנספח ג/2 ולוח הסילוקין הסופי צורף כנספח ג/3).

הנתבעת 4 הודתה, כי התנתה את מתן האשראי גם בביטוח חיי התובעת למקרה פטירתה חס ושלום, וכן דרשה חתימה על הסכם סיוע ואשראי משלים מהנתבעת 3 לשם קבלת אשראי להסדרת פירעון שכה"ט לנתבעת 3 ולגיבוי ההלוואה שהתקבלה מהנתבעת 4 (בקשת הסיוע והאשראי המשלים נחתמה ע"י התובעת באותו תאריך 21.12.93, וצורפה כנספח ד' לכתב ההגנה). הנתבעים הדגישו, כי סכום האשראי המשלים המכונה "יתרת פתיחה" בנספח ד', מתקבל מחישוב המפורט בסעיף 1.6 לנספח ד', כאשר נוסחה זו על כל מרכיביה כלולה בחוזה שאושר ע"י ביה"ד לחוזים אחידים. יתרת הפתיחה אם כן בחשבון האשראי של התובעת עמד על 121,231.8 מרקים גרמניים והתקבלה מחישוב כמפורט בנספח ה' לכתב ההגנה. יתרה זו, כך הנתבעים, היא כוללת בתוכה מרכיבים של פרמיה לפי מקדמים מוסכמים שאושרו ע"י ביהמ"ש לחוזים אחידים וחושבו עפ"י סיכון התמותה של לקוחות (גילם ומצב בריאותם). בתמורה נקבע בחוזים, כי ההלוואות תמחקנה במקרה של הפסקת פירעון עקב פטירת הלקוח או מכל סיבה אחרת שאינה נובעת מאשם הלקוח, כמו למשל אם המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה דוחה את גיל היציאה לפנסיה או מקטין את גיל היציאה לפנסיה, כשאז גם כן נמחקת ההלוואה. הנחות ונתוני יסוד אלה שהיו קיימים במועד מתן ההלוואה עשויים להיות מופחתים תקופתית או בתום תקופת ההלוואה עפ"י ההתפתחות ובהתאם לסכומי הפנסיה המשתלמים בפועל. מכאן, שחשבון התובעת גם חויב בחיובים אך גם זוכה בזיכויים, עפ"י הוראות סעיף 6 לנספח ד', ואלה פורטו בנספח ו' לכתב ההגנה.

19. בכל הקשור עם העמדת האשראי המשלים לתובעת אצל הנתבעת 3, רכשה התובעת, כך הנתבעים, את הזכויות וקיבלה סכום פנוי בסך 580 מ"ג, צמוד לעליית השכר בגרמניה, שעמד בסוף תקופת ההתקשרות על 331 אירו, רנטה מלאה לאחר תום תקופת פירעון ההלוואה (יוני 2009), סכום שעמד במועד הגשת כתב ההגנה על 1,077 אירו ולבסוף מחיקת הלוואת הנתבעת 4 והאשראי המשלים שהעמידה הנתבעת 3 למקרה פטירת הנתבעת ללא הותרת כל חוב על עיזבונה. מעבר לאלה, קיבלה התובעת סכומים חד פעמיים נכבדים בסך 17,140 מרקים גרמניים בתאריך 22.9.94 שהועבר לתובעת מתוך הסכומים הרטרואקטיביים שנצברו לזכותה וכן 8,284 מ"ג כריבית זכות בצירוף עודף ההשקעה שהועברו משלטונות הביטוח הסוציאלי בגרמניה שהועבר לתובעת בניכוי עמלה בתאריך 28.12.94 (ר' נספח ו' לכתב ההגנה).

20. הנתבעים הוסיפו, כי מ- 21.12.93 עד 11/2007 פרעה התובעת את חיוביה כסדרם (נספח ו') אלא שמחודש דצמ' 2007 ביטלה התובעת את הוראת הקבע לטובת הנתבעת 3 והפסיקה לפרוע את האשראי שזו העמידה לזכותה, כמו כן היא לא נתנה כל הודעת ביטול כדין, ולפיכך הינה מושתקת מלטעון כנגד הסכמים אלה כאשר במועד ההפרה נותרה לתובעת יתרת חובה בסך 2,674.94 יורו, ובתוספת הפרשי ריבית פיגורים 19,779.88 יורו, נכון למועד הגשת כתב ההגנה.

21. מעבר לכל אלה, טענו הנתבעות להתיישנות עילת התביעה בגין גביית יתר, באשר טענות התובעת היו בגדר ידיעתה כבר בשנת 1993, עת קיבלה הסברים עם בנה על אפשרויות ההשקעה כאמור, ולחלופין מתחיל מניין ההתיישנות במועד חתימת התובעת על הסכמי ההלוואה ועל תצהיר מפורט, 21.12.93, בו הינה מאשרת כי היא מודעת לתנאי העסקה (נספח ז' לכתב ההגנה) או לחלופי חילופין, ב- 29.8.94, עת קיבלה מכתב הפרה המסביר את דרך פירעון ההלוואות, הסכומים הרטרואקטיביים וגובה הפנסיה (נספח ח'), לחילופין חילופין, פרטי עילת התביעה בגין גביית יתר היו בידי התובעת ובנה כבר ב- 11.7.01, עת בנה של התובעת הגיע למשרד הנתבע 2 וטען כי נגבו מאמו סכומים ביתר (נספח ט' לכתב ההגנה).

בכל הקשור עם עילת התביעה בגין הפסד רנטות רטרואקטיביות, בשיעור של 60 רנטות בין החודשים 8/94-8/89, בשל רשלנות הנתבעים שלא דאגו כי הרנטה תתקבל רטרואקטיבית מהמועד בו מלאו לתובעת 60 ולא 65, גם עילה זו התיישנה לטענתם. מעבר לכך וענו, כי התובעת לא פרטה מהם פרטי הרשלנות מצד הנתבעים ובכל מקרה המועד האחרון להיווצרות התיישנות התביעה הוא מועד ההשקעה בתפ"ר, היינו 30.12.93, ובמילים אחרות התביעה התיישנה 9 שנים קודם להגשתה.

22. בכל הקשור עם הרשעת הנתבעים בפלילים, הם טענו, כי יש לאבחן טענות התובעת מהרשעות אלה. לטעמם יש לאבחן בין טענות התובעת כנגד הנתבעים כטענות נזיקיות, שכן התובעת אינה מבקשת לבטל את ההסכם ולהשיב את כל הכספים שהיא עצמה קיבלה תוך ביטול ההשקעה בשלטונות הביטוח הסוציאלי הגרמנים, אלא טוענת לנזק שנגרם לה באי מתן סכומי כסף נוספים מעבר לסכום הפנוי, כאמור בהסכם שבין הצדדים וכי אילו התקשרה בהסכמים אחרים טובים יותר, היא גם היתה זכאית לקבל סכומים אחרים גבוהים יותר. לכן גם התובעת ביטלה את הוראת הקבע. אלא שהשאלה הינה מהו הנזק שנגרם לתובעת בשל ההתקשרות עם הנתבעים ושיעורו. ככל שלא נגרם לתובעת נזק, אין גם מקום להגדיל את הסכום הפנוי המגיע לה. מכאן, שההרשעה בתחום הפלילי בגנבה לא בהכרח תביא לחיוב בהעדר נזק כאמור. בכל מקרה, ציינו, כי יש בדעתם להמציא ראיות ולפיהן בהליך הפלילי לא נדונה השאלה האם חיובי הביטוח סבירים והוגנים ביחס למועד מתן ההלוואה, בריאות ותוחלת החיים של כל אחד מהלקוחות, כמו גם לא נדונה עלות הסיכון שנטלו על עצמם הנתבעים כנגד מתן פטור מלא ללקוח במקרה של פטירה או הפסקה/הקטנת תשלומי הרנטות ע"י שלטונות הביטוח הסוציאלי או הדין בגרמניה. כך גם בהליך הפלילי לא הוצגה כל ראיה לפיה פרמיות הביטוח היו גבוהות מהנדרש. להיפך, הוגשה חוו"ד הקובעת שהפרמיות היו נמוכות מהנדרש (נספח י"ב לכתב ההגנה) וכן ר' נספחים י"ד –ט"ו המהווים חוות דעת מומחה של פרופ' אמיר ברנע ותצהיר רו"ח דורון שורר, לפיהם לא נגרם נזק ללקוחות ובהם התובעת. כך גם חוות דעתה של אקטוארית משרד האוצר הגב' דפנה קאופמן שמצאה כי הפרמיות היו הוגנות (נספח ט"ז לכתב ההגנה). לפיכך, בהעדר קביעות בפסה"ד הפלילי בשאלת הוגנות פרמיית הביטוח, כדאיות העסקה והנזק שנגרם בפועל לתובעת, אם נגרם, כי אז יש לאפשר הגשת ראיות בתחום זה.

23. בכל הקשור עם רכיבי הלוואת הנתבעת 3 טענו הנתבעים כי זו מתייחסת לחוב שכה"ט שהתחייבה התובעת להעביר לנתבעת 3 בהתאם להסכם שכה"ט (נספח ב' לכתב ההגנה) בשיעור של 12 רנטות שוטפות וכאשר התובעת נוטלת מהנתבעת 3 הלוואה לכיסוי חוב זה שנפרע במסגרת תשלומי הרנטה החודשית. פסה"ד הפלילי קבע, כי החתימה על הסכם שכה"ט הושגה בתרמית אך לטענת הנתבעים אין ליישם הכרעה זו בענייננו, שכן התובעת לא העידה בהליך הפלילי, מה גם שהנתבעים 1-2 לא הורשעו בקבלת שכה"ט במרמה וזה שולם כנגד טיפול ארוך שנים ללקוחות שקיבלו בפועל רנטה. מכל מקום, מגיע לנתבעים לקבל שכ"ט תמורת השרות שהם נתנו לתובעת, ולא נגרם לה בעניין זה כל נזק.

24. בכל הקשור עם תשלומי איזון, היינו תשלומים שהתקבלו ע"י המוסד הגרמני לביטוח רטרואקטיבית, היה ברור לנתבעים כי הלוואת הנתבעת 4 לא היתה יכולה להיפרע מסכומים אלה ותשלום האיזון הועבר לחשבון התובעת אצל הנתבעת 4 כדי שניתן יהיה לפרוע באמצעותו את הלוואת הנתבעת 4 בהתאם לכללי המוסד הגרמני. רכיב זה לא נדון בהליך הפלילי כלל. כך גם לא נדון בהליך הפלילי נושא ריבית הפיגורים.

הודעה לצד ג'

25. הנתבעים שלחו הודעת צד שלישי לבן התובעת, מר לבנסקי חיים, בסכום של 1,488,872 ₪, המתייחסים לחתימת התובעת על הסכמי הלוואה ארוכי טווח במקום הלוואת רטרו קצרת מועד לשם רכישת הזכויות הסוציאליות. לטענת הנתבעים, הם זכאים לשיפוי או השתתפות מבן התובעת בהיותו מי שליוו את אמו התובעת ונכח בכל הפגישות אצל הנתבעת 2 והיה גורם משמעותי בקבלת החלטותיה. בן התובעת אף התקשר ב- 20.12.93 והודיע טלפונית, כי התובעת מבקשת לקבל הלוואה מלאה. לפיכך, ככל שפעלה התובעת באופן מוטעה בבחירה זו של ההלוואה, טעותה זו נובעת מהצעתו של בנה שהשפיע עליה לקבלה.

26. הצד השלישי טען בכתב הגנתו להודעה לצד ג', כי אמנם השתתף עם אמו בפגישות במשרדי הנתבעת 2 אך הוסיף, כי ככל שנמסר לו אודות קיום מספר אופציות למתן ההלוואה, לא נאמר לו דבר אודות אפשרות קבלתה הלוואת גישור על היתרה שתיווצר, אלא רק על האופציה המשתלמת ביותר היא הלוואת ריסק, כלומר אותה הלוואה מלאה ללא כל צורך בהשקעת כספים והחזר ההלוואה מתשלומי הגמלה, או לחלופין להשקיע כספים עצמיים. גם לצד ג' ברור, כי לו נמסר לו שבתוך זמן קצר אמור להתקבל סך של 86,408.29 מרקים גרמניים, אמו לא היתה נוטלת ההלוואה ארוכת הטווח ל- 20 שנה, כאשר בפועל ובתוך שנה התקבל סכום הגבוה מזה המשוער שסברו שיתקבל עבור הסכומים הרטרואקטיביים בסך 125,763.5 מרקים גרמניים. אם יוסיפו על כך את הגמלה החודשית מספט' ועד דצמ' 94' בסך 4971.64 מרק גרמני, הרי שבתוך שנה מיום נטילת ההלוואה התקבל עבור התובעת סך של 130,735.14 יורו. לפיכך, התובעת היתה נזקקת לכל היותר להלוואת גישור של עד שנה. עניין זה לא הובהר לא לתובעת ולא ליתר הלקוחות שבוודאי היו בוחנים ביתר קפידה את ההתקשרות המוצעת ואת אפשרות השגת המימון בדרך זולה יותר לתשלום התפ"ר (הש' אדמונד לוי בע"פ 1784/08).

בן התובעת הדגיש, כי הבין היטב מה שהוסבר לו ע"י הנתבעים אך לא יכול היה להבין את מה שהוסתר ממנו בזמן אמת. כך גם הסתמכות הנתבעים על חוות דעתם של אקטואר דוד נצר שמונה ע"י משרד האוצר וחוו"ד הגב' קאופמן, מתבססות על מידע חסר באופן ששולל את קביעותיו של מר נצר וכן קביעותיה של הגב' קאופמן לעניין הוגנות הפרמיות (חוו"ד כב' הש' פרוקצ'ה בדנ"פ 2334/09). בן התובעת אף מגיע למסקנה הפוכה ולפיה הפרמיות שנגבו מלקוחות הנתבעים עבור ביטוח חיים היו גבוהות משמעותית מהמקובל בתנאי השוק ועתר לכן לדחיית ההודעה לצד ג' שהוגשה כנגדו.

המחלוקות שבין הצדדים

27. לאור טיעוני הצדדים כאמור בכתבי טענותיהם המחלוקות שבין הצדדים הן כדלקמן:

א. התיישנות התביעה.

ב. ככל שהתביעה לא התיישנה, האם הטעו הנתבעים או מי מהם את התובעת, או העלימו ממנה אפשרויות מתן הלוואות קצרות מועד עת העניקו לה הלוואה בסך 114,604.92 מרקים גרמניים למרות שהתובעת היתה זכאית לרנטות רטרואקטיביות מיד בסמוך לאחר כניסתה לתכנית הפנסיה. יצוין, כי הנתבעת 2 גבתה באמצעות הנתבעות 3 ו- 4 בשנת 1994 סכום כולל של 108,723.50 מרקים גרמניים.

ג. ככל שאמנם העלימו מהתובעת אפשרות קבלת הלוואות אחרות, מה שיעור הנזק שנגרם לתובעת בשל נטילת ההלוואות על העמלות, הריביות והפרמיות לביטוח חיים ששולמו בגינם למול האופציה שבהשבת ההלוואה באמצעות הרנטות הרטרואקטיביות.

ד. האם התרשלו הנתבעים בכך שגרמו לתובעת לקבל רנטה מ- 8/1984 (הגיע התובעת לגיל 65) ולא מעת הגיעה לגיל 60 (8/1979), לאורך תקופה של 60 חודשים ומה נזקה של התובעת בגין כך.

28. לצורך הוכחת תביעתה צרפה התובעת את חוות דעתו של רוה"ח צבי אברהמי, כמו כן, העיד בן התובעת, מר לבנסקי חיים וכן מר יצחק בלאס. הנתבעים מצדם העידו את מר אלכס פרי. ביהמ"ש מינה את רוה"ח אלדד יריב לבחינת סכומי פרמיות הביטוח שהתווספו לקרנות ההלוואות, תוך הצגת מספר אופציות שיצדיקו או לא יצדיקו השבתם באופן מלא או חלקי. נתייחס להלן למחלוקות שבין הצדדים, לאו דווקא לפי סדר הופעתן לעיל.

התרשלות הנתבעים באי קבלת רנטות רטרואקטיביות מהגיע התובעת לגיל 60

29. טענה התובעת כזכור, כי היתה זכאית לקבלת גמלה החל מגיל 60 בעוד שבפועל קיבלה מגיל 65. היא סמכה ידה על חוות דעתו של רוה"ח צבי אברהמי (ת/7) המציין בסעיף 2.5 לחוות דעתו, כדלקמן:

"... מסתבר שעקב התרשלות מיופה הכוח הגמלאית, שהיתה זכאית לקבל רנטה מגיל 65 (מ- 8/1984), החלה לקבל הרנטה רק מ- 8/89, דהיינו הפסד רנטות בעבור 60 חודשים, הנזק שנגרם לגמלאית מוערך ל-: 60 חודשים כפול 900 יורו (רנטה ממוצעת) שווה 54,000 יורו וכן ריבית לפי 13 שנה מ- 8/89 ועד 9/2009 לפי מקדם פי 10.5 שווה 567,000 יורו, סך הכל 621,000 יורו".

רוה"ח אברהמי חוזר על עמדתו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 35 מול ש' 17-23)

בתצהיר בנה של התובעת, מר לבנסקי חיים (ת/6), מציין עד זה בסעיף 11 כדלקמן:

"כמו כן הבהיר מר אברהמי כי מאחר והגמלה משולמת לנשים החל ממלאת להם 60, אמי ילידת 1919, הרי שהיתה זכאית לגמלה החל משנת 1979, כלומר מאחר ואמי חתמה על המסמכים בסוף שנת 1993 והחלה בקבלת הגמלה בשנת 1994, הרי שלמעשה הגיעו לה גמלאות של כ- 14 שנים (כ- 170 גמלאות)".

30. הנתבעים ציינו בסיכומיהם, כי ככל שמבקשת התובעת להוכיח החל מאיזה גיל אמורות להשתלם הרנטות מהביטוח הסוציאלי הגרמני, היה עליה להמציא חוו"ד מומחה בעניין זה, ואין לסמוך על חוו"ד רו"ח שאינו בקי בדין הגרמני. מעבר לכך טענו, כי לא נטענו ולא הוכחו פרטי הרשלנות והעובדות העומדות בבסיסם.

31. לעניין זה למרבה צערה של התובעת, הדין עם הנתבעת. לא יכול להיות חולק, התובעת לא צרפה כל ראיה רלוונטית באשר למועד ממנו יש להתחיל ולקבל את הרנטות, היינו גיל 60 או גיל 65 לאשה. התייחס לכך ב"כ הנתבעים במסגרת קדם המשפט מתאריך 13.6.13 כשציין "קבלת פנסיה בגיל 60 אינה אוטומטית, כפופה לתנאים. 65 זה אוטומטית" (עמ' 7 מול ש' 14). במילים אחרות, גם אין כל הסכמה מצד הנתבעים אודות העובדה ולפיה הרנטות בגרמניה משתלמות החל מגיל 60. מכאן, שהיה על התובעת להמציא חוו"ד מומחה לדין הגרמני שימסור לביהמ"ש, שכידוע איננו מומחה בדין זה, מהם התנאים ולפיהם היתה זכאית התובעת לקבל פנסיה החל מגיל 60, אלא שחוו"ד שכזו לא הומצאה ומכאן, שאין לי אלא לקבל את עמדת הנתבעים בעניין זה. מעבר לכך, לא למדתי מהם פרטי הרשלנות מתביעת התובעת ולא הוכחו העובדות העומדות באותם פרטי רשלנות המהווים כידוע חלק בלתי נפרד מכתב הטענות בדרך להוכחת עוולת הרשלנות.

32. מעבר לכך, טענו הנתבעים להתיישנות נושא זה. התביעה עצמה הוגשה ב- 12.11.09 ואילו האירועים לטענת הנתבעים התרחשו החל משנת 1990. כך גם התובעת לא הצביעה על כל חריג המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות ואף לא פרטה טענות וראיות המצדיקות הארכה שכזו. היא לא ציינה זאת בין במסגרת כתב תשובה לכתב ההגנה ואף לא התמודדה עם טענת התיישנות בכתב התביעה עצמו. לטענת הנתבעים, נושא מועד תחילת קבלת הפנסיה היה ידוע לה כבר ביום חתימת מסמכים ההלוואה ובתאריך 29.8.94 גם נשלח לה מכתב המבהיר ומפרט את דרך פירעון ההלוואות, הסכומים הרטרואקטיביים וגובה הפנסיה (נספח ז' לתצהיר אלכס פרי). אלא שהתובעת לא טענה דבר המצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות באשר היתה מודעת למועדים כאמור. עוד הוסיפו הנתבעים, כי גם עפ"י עדותו של בן התובעת מר לבנסקי, כבר בשנת 94' היו בידי התובעת כל הראיות הנוגעות לעילת תביעתה (עמ' 18 לפרו' ש' 4 ועמ' 19 לפרו').

33. התובעת מצידה טענה לעניין ההתיישנות, כי הנתבעים עצמם העידו על כך כעולה מנספח י"ד לסיכומיה. עיון בנספח י"ד לסיכומים מפנה לעדותה של ליאור קוסטין יועצת בנתבעת 2, עמ' 6656 מתאריך 6.4.05, המציינת "ואז אתה זכאי, בבוא העת, בגיל 65 לגבר או 60 לאישה לקבל מדי חודש" וכן לעדותו של צוקר ביום 16.10.02, עמ' 1545 לפרו', המציין "כן. לנשים נדמה לי שזה היה 60", אלא שמר סגל בעדותו מ- 17.11.04 בעמ' 6284 לפרו' כפי שמופיע באותו נספח י"ד מציין, כי "את הפנסיה מקבלים כעקרון נשים וגברים מגיל 65" (ר' גם עדותו של מר סגל עמ' 6285-6286 מתאריך 17.11.04 שגם שם התייחס לפרישה החל מגיל 65).

גם התובעת עצמה רק "הבינה" וגם זאת רק בסיכומיה, כי ניתן לקבל את הרנטה החל מגיל 60. מכאן, שאין מנוס מלקבוע שבהיבט זה אין כל הודיה מצד הנתבעים בעובדה ולפיה עפ"י הדין הגרמני ניתן לקבל את הרנטה לנשים החל מגיל 60.

אשר לנושא ההתיישנות, הבעיה שלכאורה עלתה בנושא תשלום הרנטה החל מגיל 60 עלתה רק עת נפגשו התובעת ו/או בנה עם רוה"ח צבי אברהמי לאחר מתן פסה"ד של כב' השופט כספי בביהמ"ש המחוזי בעניינם של הנתבעים 1 ו- 2. יחד עם זאת, לא כתב התביעה וגם לא כתב תשובה, שלא הוגש, התייחס לעובדות הרלוונטיות אותן יש להעלות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות. מעבר לכך, אין כל הודאה ברורה ומובהקת אודות המועד הראוי לקבלת הרנטה (60-65) כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

לאור כל האמור לעיל, נדמה, על פניו, כי לא התבקשה הארכת תקופת ההתיישנות על סמך העובדות המאריכות אותה ובכך נפגמת טענת התובעת בנושא זה. מעבר לכך, וכפי שכבר הוסבר לעיל, גם לגופה של טענה, לא מוכיחה התובעת מהו המועד שהחל ממנו ניתן לקבל את הרנטה עבור נשים עפ"י הדין הגרמני ולפיכך טענה זו דינה להידחות.

אופציות למתן ההלוואות

34. אין חולק, כי לתובעת בפועל ניתנו שתי הלוואות. האחת לתשלום התפ"ר והשניה לתשלום שכה"ט, הראשונה ע"י הנתבעת 4 והשניה ע"י הנתבעת 3. השאלה הראשונה שעמדה במחלוקת הינה האם עובדתית העמידו הנתבעים לתובעת שלוש אופציות לתשלום התפ"ר, היינו באמצעות מקורות עצמיים, באמצעות הלוואה קצרת טווח או באמצעות הלוואה ארוכת טווח כפי שניתנה בפועל.

35. בחינת חומר הראיות מעלה, כי להעמדת שלוש אופציות אלה אין תימוכין מצד הנתבעים באמצעות מי מפקידי הנתבעים שהחתימו את התובעת על הסכמי ההלוואה, מחד, ומאידך קיימת טענת בן התובעת כי לא נמסרו לתובעת שלושת האופציות לתשלום התפ"ר. בתצהירו, לאחר שנלווה לאמו לכל פגישותיה עם הנתבעים, ציין:

"12. ...אמי לא ידעה פרטים כל שהם מעבר לדברים שהוצגו בפניה והם כי היא נזקקת להלוואה ארוכת טווח והחזרה הוא מתוך הגמלאות וכי ההלוואה נושאת ריבית בשיעור 11%. לא ידענו אמי ואני כי הגיעו לה גמלאות מעבר לאלו שקיבלה וכי למעשה הסתירו מאיתנו מידע בכדי שלא נבין את המרמה עושק וגזלה.

13. אני חושב שכל בר דעת מבין, שאם היינו יודעים כי תוך חצי שנה מתקבל סכום כסף שמכסה מלוא ההלוואה ושכה"ט, לא היתה אמי חותמת על מסמכים המעבירים מרבית הגמלה במשך כ- 15 שנה לנתבעים...".

יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית מגלה בן התובעת, כי הסדר ההלוואה על תנאיו נעשה חן בעיניו ובעיני אמו, וכלשונו:

"קיבלתי הצעה מהארגון בריבית של 11.5%. לאדם רגיל היו לוקחים 7-8 אחוז, ההבדל גדול, היא היתה מבוגרת והסכמנו לקחת את ההלוואה הזאת" (עמ' 15 מול ש' 18-19).

בהמשך הינו מציין, כי לא העלה על דעתו לבדוק קבלת הלוואה דרך הבנק וכלשונו:

"קיבלנו הלוואה בריבית הזו לטווח ארוך ובמקביל היא מקבלת פנסיה המנוכה מתוך ההלוואה... חשבתי שהעסקה הגיונית וטובה" (עמ' 15 מול ש' 21-24).

במילים אחרות, הצעת הנתבעים למתן הלוואות לתשלום התפ"ר ושכה"ט לטווח ארוך במסגרתן התובעת אינה משלמת מכיסה דבר מצד אחד, אך מקבלת רנטה חודשית מצד שני, באופן קבוע וכאשר מיתרת הרנטה משולמת ההלוואה, נשאה חן בעיני התובעת ובנה. יחד עם זאת, הנתבעים, כפי שהוכח גם במסגרת פסקי הדין הפליליים בעניינם, דאגו לנכות מהרנטה גם סכומים נוספים ולרבות פרמיה עבור פוליסת ביטוח שלא הועברה לכל חברת ביטוח, כמו גם סכומים נוספים בגין תחשיבי ריבית לא ברורים ולא נהירים שכל מטרתם היתה להגדיל את חלקם של הנתבעים בעוגת הרנטה החודשית באופן שבמקום שתזכה בו התובעת וכל הלקוחות שנכנסו למסגרת האמנה, זכו בה הנתבעים או מי מהם. כמה נוח היה לקבל מתנה מממשלת גרמניה ולהעביר את חלקה הגדול כתשלום עבור החזרי הלוואה אליו התווספו סכומים שונים ומשונים, במקום שזו תגיע בפועל לידיהם של מי שזקוקים לה באמת, אותם מבוגרים, עבורם, גם כך נראה, נחתמה אותה אמנה.

המסקנה המתבקשת הינה, כי הנתבעים אמנם לא הציגו לתובעת ולבנה מהן האופציות העומדות למולם לצורך גיוס הכסף לתשלום התפ"ר ושכה"ט. מאידך, התובעת ובנה היו ערים למתן ההלוואות על ידי הנתבעים או מי מהם לטווח ארוך, ואין ספק בעיני כי דרך מתן ההלוואות ופירעונן מהרנטה החודשית אפילו עסקינן בהלוואה לטווח ארוך, נשאה חן בעיני התובעת ובנה והם הסכימו בסיכומו של יום להשיב את ההלוואות בדרך זו.

אמרו אם כן מעתה, כי התובעת ובנה היו נכונים לשלם החזרי ההלוואה מהרנטה החודשית לאחר שהיו ערים לכך שמדובר בהחזרים הגבוהים מהלוואה רגילה שהיתה מתקבלת בשוק החופשי ולאחר שהבינו שבפועל מכיסם לא תצא ולא אגורה שחוקה אחת. דרך זו של קבלת הרנטה ותשלום התפ"ר ושכה"ט היתה הדרך הנוחה ביותר לתובעת ובנה בנסיבות העניין. תימוכין לעמדתי זו מצאתי במכתב הנתבעת 2 לתובעת מתאריך 29.8.94, ובו מצוין ברחל בתך הקטנה כי: "1.2 סכום הרנטה השוטפת שאושר הינו 1,822.91 מ"ג (להלן: הרנטה) והסכום הרטרואקטיבי שנצבר בתיק הינו 100,337.68 מ"ג (להלן: הרטרו)" ובמילים אחרות, כבר ב- 29.8.94 יודעת התובעת, כי סכום הלוואה הינו סך של 114,404 ₪, שנלקחו הן עבור התפ"ר והן עבור שכה"ט, כמו כן, יודעת התובעת כי התקבלה רנטה רטרואקטיבית בסכום הקרוב מאד לסכום זה. עוד ידוע לה, כי הינה מקבלת רנטה חודשית בסך 1,822.91 מרק גרמני, באופן שיחדיו יכול לכסות בתוך זמן קצר מאד (כ- 8 חודשים לאחר מכן) את מלוא ההלוואות (ללא הריבית). מכאן, שהתובעת ערה לכך או לכל הפחות יכולה היתה להיות ערה לכך שלפחות ממועד זה, קמה לה טענה ולו לכאורה, כלפי הנתבעים או מי מהם הגורמים לה לשלם החזרי הלוואה לאורך שנים רבות מאד, בעוד שניתן להחזיר את ההלוואה בתוך פרק זמן קצר מאד.

תימוכין נוספים לכך מצאתי גם ב"בקשת סיוע ואשראי משלים", עליו חתמה התובעת בתאריך 21.12.93 (נספח ח' לתצהירו של מר אלכס פרי מטעם הנתבעים) בה מצוין בעמוד הראשון, כי הרנטה הצפויה הינה 1,773.59 מ"ג וכי הרטרו הצפוי, היינו התשלום הרטרואקטיבי הצפוי, הינו 89,945.47 מ"ג. במילים אחרות, עוד קודם לחתימת ההסכם יודעים התובעת ובנה כי הם עתידים לקבל סכומים הקרובים עד מאד לסכומים שהתקבלו בפועל בסיכומו של יום, והקרובים לא פחות לסכומי ההלוואה שנטלו בפועל. מכאן, שהתובעת מודעת ערב חתימת ההסכם לסכומים גבוהים מאד שהיא עומדת לקבל מקרן הפנסיה הגרמנית ולמרות זאת הינה חותמת על הסכם הלוואה ארוך טווח. במצב דברים זה, כאשר עסקינן בתובעת שלטענת בנה הינה אישה חכמה וכאשר עסקינן בבנה של התובעת שהינו עובד בנק, בתקופה הרלוונטית, המלווה את אמו לכל הפגישות אצל הנתבעים כלשונו הוא, כי אז קשה לי לסבור שהתובעת עשתה מקח טעות עת נטלה יחד עם בנה החלטה עסקית מושכלת וברורה ולפיה לא תוציא אגורה אחת מכיסה מחד, ומאידך תקבל רנטה חודשית שעמדה כצפוי במועד חתימת ההסכם על 580 מ"ג.

מכאן גם שלא מצאתי כל חריג בהתנהלות הנתבעים או מי מהם, המחייב התערבותו של ביהמ"ש, עת הציגו את הנתונים לתובעת ולבנה הן בסמוך למועד החתימה אפילו לא עמדו על האפשרות לקבל הלוואה קצרת מועד והן לאחריה עת התובעת ובנה משלימים למעשה עם הלוואות אלה. בכך ובעצם התשלום לאורך שנים כה רבות, גם לאחר הגשת כתב האישום, כנגד הנתבעים 1 ו-2 יש כדי להצדיק את היות התובעת ובנה מושתקים מלטעון אחרת בהמשך.

מכל מקום, אפילו תאמר כי הנתבעים הסתירו מהתובעת ובנה את האפשרות ליטול הלוואה קצרת מועד, עדיין משידעו התובעת ובנה אודות הסכומים המתקבלים בפועל ובשנת 1994, כי אז מתיישנת התביעה מקום בו אותן טענות שמועלות כעת יכלו להיות מועלות כבר אז. מכאן, שתביעה המוגשת בשנת 2009, היינו למעלה מ- 15 שנה לאחר קבלת המכתב (נספח ז' לראיות הנתבעים) התיישנה.

החזרים מופרזים ויתרת חוב מופרזת

36. לטענת התובעת, אופן חישוב החזרי ההלוואות אותן נטלה מהנתבעות 3 ו- 4 הינו שגוי ולקוי מיסודו, כפי שגם הוכח בהרשעותיהם של הנתבעים 1 ו- 2 בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון. הנתבעים לא רק שנטלו חלק נכבד מהרנטה החודשית, הם גם יצרו חוב מדומה הבנוי הן על שיעורי ריבית מופרזת והן על תוספות לחוב בדמות פרמיות ביטוח חיים שלא הועברו בפועל לכל חברת ביטוח שהיא ולפיכך התעשרו הנתבעים על חשבונה של התובעת, עת נטלו כאמור מהרנטה החודשית סכומים שהצטברו לכדי מיליוני שקלים מעבר למה שהיתה מחויבת בו התובעת בפועל.

טענת התובעת התבססה על חוות דעתו של רוה"ח צבי אברהמי, שציין במסגרת חוות דעתו (ת/7) כי הנתבעים גבו מהתובעת סכומים מופרזים לאורך פרק זמן של 155 חודשים (מ- 12/93 ועד 6/2009), וחייבו במסגרת השבת ההלוואות בעמלות, ריביות ופרמיות לביטוח חיים, שהסתכמו בהלוואת הנתבעת 4 בסכום של 25,670.05 מ"ג (13,130.46 יורו), ואצל הנתבעת 3 מגיעות פרמיות ביטוח מגולמות מראש ועליהן ריבית ועמלות בסך כולל של 147,754.58 מ"ג (75,577.79 יורו) ובסך הכול חייבו בגין פרמיות ביטוח חיים סך של 88,708.25 יורו, כאשר בפועל לא היה מקום לחיוב זה של פרמיות ביטוח חיים, שכן בפועל כאמור לא הועברו פרמיות אלה לכל חברת ביטוח שהיא ובגין כך אף הורשעו הנתבעים 1 ו- 2 בפלילים. בסיכום חוות דעתו (סעיף 3.4) ציין ביחס להלוואות, כי בהלוואת הנתבעת 4 בוצעה גביית יתר בסך של 44,556 יורו, ובנתבעת 3 בוצעה גביית יתר בסך 226,148 יורו, כאשר שיעורי הריבית ההסכמית בהסכם עם הנתבעת 4 עמדו על 11.5% ועם הנתבעת 3 על 13% בגין שתי ההלוואות. התובעת בסיכומיה טענה, כי על הנתבעים להשיב לה הסכומים שגזלו ממנה בהתאם לחוות דעתו של רו"ח אברהמי ובצירוף ריבית של 14%.

37. בכל הקשור עם התיישנות עילת התביעה בנושא זה, טענה התובעת בסיכומיה להארכת מועד ההתיישנות לנוכח סע' 7, 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות העוסקים בהשהיית תקופת ההתיישנות בשל תרמית, התיישנות שלא מדעת והודאה בקיומה של זכות.

38. הנתבעים ציינו מנגד, כי התביעה בגין הפרמיות ששילמה התובעת התיישנה. כך לעניין טענת התובעת לתרמית עפ"י סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינה תרמית או הונאה מצד הנתבע המתחילה את תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע סובייקטיבית דבר התרמית או ההונאה, אלא שהתובעת לא טענה טענה זו במסגרת כתבי טענותיה ולא בכתב תשובתה. מכל מקום, בכל הקשור עם מועד הידיעה אודות מעשה התרמית, הרי שבנה של התובעת, כך טענו, הינו כאמור בנקאי במקצועו והכשרתו שידע כבר משנת 1994 אודות הטענות שהועלו כנגד הארגון בדבר העברת כספים (פרו' הדיון מ- 1.12.14, עמ' 18 מול ש' 1 עד עמ' 19 ש' 5). מכאן, שלטענת הנתבעים התובעת ובנה היו מודעים לעילות התביעה 17 שנה קודם להגשתה.

מעבר לכך, "פרשת הפנסיה הגרמנית" זכתה לסקירה נרחבת בעיתונות באותה עת. הנתבעים אף הודו כבר בשנת 94' במסגרת הליך התביעה הייצוגית (סעיף 10 לתצהירו של אלכס פרי, נספח 1 לתצהיר), כי לא הועברו פרמיות הביטוח לחברת הביטוח שמשון. זוהי הטענה היחידה הראויה לבירור לטענתם וידועה כאמור שנים רבות קודם להגשת כתב תביעה זה. כך גם כתב האישום שהוגש בשנת 2001 ידוע לתובעת ובן התובעת אף העיד על כך, כי ידע אודות הגשת כתב האישום בשנת 2001 בזמן אמת (עמ' 21 לפרו' ש' 25-26), אלא שלטענת התובעת, כך הנתבעים, היה עליהם להמתין להוכחת עילות התביעה היינו ליום מתן פסה"ד בהליכים הפליליים לשם קיום עילת התביעה, אלא שהדין שונה ודי בכך שהתובעת ידעה את העובדות גם במסגרת סעיף 7 לחוק ההתיישנות כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות ולפיכך התביעה בנושא זה התיישנה.

39. אם כך לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לא כל שכן כך בכל הקשור עם סעיף 8 לחוק ההתיישנות אותו מעלה התובעת במסגרת סיכומיה, המחייב ידיעה אובייקטיבית להבדיל מסובייקטיבית הנדרשת בסעיף 7, היינו עובדות אותן היה על התובעת לדעת לשם יצירת עילת תביעתה.

בכל הקשור עם התיישנות שלא מדעת כעולה מסעיף 8, התובעת ובנה היו מודעים לכל פרטי העסקה בזמן אמת, וכבר בשנת 94', כטענת בן התובעת בחקירתו, ולכל המאוחר עם הגשת כתב האישום כנגד הנתבע 1 בשנת 2001. בסיכומיהם לא התייחסו הנתבעים לטענת ההודאה כפי שעלתה במסגרת הדיונים המשפטיים בעניינם של הנתבעים 1 ו- 2 בערכאה הפלילית.

40. גם לגופן של טענות, מעבר לטענה כי התביעה בגין הפרמיות התיישנה, טענו הנתבעים שגם לגופה אין מקום לקבלה, באשר חוות דעתו מומחה התובעת וסיכומיה יוצאים משתי נקודות הנחה שגויות. האחת, שהיה על הנתבעים חובה לספק לה ביטוח חיים, בעוד שבפועל בחוזים עליהם חתומה התובעת צוין במפורש, כי הביטוח אינו של הלקוחות אלא של החברות המלוות והוא נועד להבטיח פירעון יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת של החוב במקרה של פטירת הלווה, כאשר המוטב לפי הביטוח יהיה המלווה (סעיף 6 לחוזה ההלוואה, נספח ח' לתצהיר אלכס פרי). במילים אחרות, מה שמובטח ללקוח בתמורה לפרמיות שהוא משלם לנתבעות 3-4 אינו ביטוח חיים בחברת ביטוח חיצונית אלא פטור מהחזר הלוואה במקרה של פטירה. במילים אחרות, התובעת מעולם לא היתה ולא התכוונה להיות מבוטחת או מוטבת על פי אותה פוליסה. מכאן, שבדיון הפלילי שנערך לנתבעים 1-2 המחלוקת היתה על סוגיה אחרת לגמרי והיא האם מכך שהביטוח שייך לחברות המלוות נובע עדיין שחברות אלה חייבות להעביר את פרמיות הביטוח לחברת ביטוח חיצונית או לא. מנקודת המבט של הלקוחות, אין שום חשיבות לשאלה אם אמנם הועברו הפרמיות לחברות ביטוח חיצוניות או לא, שכן בכל מקרה וככל שהלכו מי מהלווים לעולמם, נמחקה יתרת החובה שלהם באותן הלוואות וזכות זו נשארה בין אם הנתבעות 3-4 העבירו את הפרמיות לחברת ביטוח חיצונית ובין אם לאו.

ההנחה השניה השגויה של התובעת הינה שכל הפרמיה שגבו ממנה הנתבעים הינה גנובה. אמנם זו היתה עמדת ביהמ"ש המחוזי בהליכים הפליליים ובגינם הורשעו הנתבעים 1-2 בעבירות של גניבה ע"י מורשה, אלא שהנחה זו מתעלמת מכך שהגניבה מתייחסת אך ורק לסכומים אותם גבו הנתבעים בפועל ולא די בפעולת הרישום, ומעבר לסכומים שאותם היתה גובה חברת ביטוח חיצונית כגובה הפרמיה הנהוגה בשוק (ר' דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(3)502 (2011)). המסקנה הינה אם כן עפ"י הדיון הפלילי בעניינם של הנתבעים 1-2, כי הסכום שנגנב הינו אך אותו סכום ששולם מעבר לסכומים שהיו נגבים באופן סביר ע"י חברת ביטוח אחרת, ואין בפועל ידיעה אודות מהו הסכום שכן זה לא הוכח, כאשר עפ"י חוות דעת שהכינו הנתבעים בפועל, וביחס לכלל הלקוחות, לא נגבו סכומי פרמיה מעבר לנהוגים בשוק הביטוח אלא שחוו"ד זו נדחתה ע"י כב' הש' ריבלין בבקשה לקיום משפט חוזר (מ"ח 8618/11 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (28.8.12)). מסקנת הנתבעים הינה, שלא כל תשלומי הפרמיות הינם בלתי חוקיים, וכאשר מומחה התובעת הציג בחווה"ד חישוב היוצא מנקודת הנחה שכל הפרמיות שנגבו אינן חוקיות כעולה מסעיף 3.1 של רו"ח אברהמי, כי אז לא מוכחת טענת התובעת לגביית יתר מעבר לפרמיות השוק.

41. לטעמי, תקופת ההתיישנות, בכל הקשור עם תביעת התובעת באשר לפרמיות ששולמו, מתחילה להימנות ממועד הגשת כתב האישום כנגד הנתבעים 1-2 בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, היינו בשנת 2001. ממועד זה ואילך יודעים התובעת ובנה אודות האשמות הפליליות המיוחסות לנתבעים 1-2 ובהם העובדה ולפיה הם גבו סכומי פרמיה לביטוח ולא העבירו אותם לכל חברת ביטוח שהיא ואבהיר את דבריי.

תחילה אציין, כי יש טעם רב בטענת הנתבעים ולפיהם התובעת לא דאגה לציין במסגרת כתב טענותיה, לא במסגרת התביעה ולא במסגרת כתב תשובה, כי הינה מתבססת על עובדות המאריכות את תקופת ההתיישנות כפועל יוצא מס' 7 ,8 ו- 9 לחוק ההתיישנות. דיון נרחב בכל נושא ההתיישנות קיים מבחינת התובעת רק בסיכומיה. ציין כבר ביהמ"ש העליון, כי בכל הקשור עם הצורך בציון העובדות המאריכות את תקופת ההתיישנות, אלה צריכות למצוא ביטוי בכתבי הטענות (ר' לעניין הנטל המוטל על הטוען להארכת תקופת ההתיישנות, ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (18.3.2009) ולעניין הצורך בטיעון ע"י התובע בדבר התקיימות החריגים ר' ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997)).

אין חולק, כי תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים מיום היווצרות עילת התביעה (ס' 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות).

סעיף 7 לחוק ההתיישנות בנוסחו הרלוונטי (הנוסח עודכן בחודש אוגוסט 2015 ונוסחו המעודכן אינו רלוונטי להליך שבפני), מציין כך:

"תרמית ואונאה-

7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

במילים אחרות, למרות שמעשה התרמית בוצע שנים רבות קודם לגילויו, עדיין מתחיל מניין תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודע לתובע סובייקטיבית אודות התרמית או האונאה (ר' עמ' 21 לפרוטוקול מול ש' 14-15 ומול ש' 25-26 וכן ר' לדוגמא ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ,פ"ד מג(4) 861 (1989); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, מט (5) 485 (1996); ע"א 9800/01 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן, נח (4) 389 (2004)).

בנסיבות העניין, ולמרות שהתרמית התרחשה כבר החל משנת 1994, עת נגבו פרמיות עבור ביטוח חיים כחלק מהרנטה שהועברה לידי הנתבעים, עדיין עובדה זו מתבררת לתובעת רק בשנת 2001, עת הוגש כאמור כתב האישום כנגד הנתבעים 1-2. לא קיבלתי לעניין זה את טענות הנתבעים כאילו בן התובעת מודע לטענות אלה כבר מ- 1994 ובכל הקשור לפרסומים עיתונאים כאלה ואחרים, לא סברתי בנסיבות העניין, כי יש בהם כדי בהכרח להביא לידיעתו הסובייקטיבית של בן התובעת או של התובעת כי אמנם מעשי מרמה בוצעו כלפי לקוחות הנתבעים.

מכאן, שהתביעה מתחילה להתיישן ממועד הגשת כתב האישום כאמור. אלא שכתב תביעה זו מוגש בשנת 2009 לאחר שחלפו כ- 8 שנים ממועד היווצרות העילה, ומכאן שלכאורה העילה התיישנה, אלא שבפועל לא סברתי, כי העילה בעניין זה מתיישנת, מקום בו הנתבעים ממשיכים וגובים תוך מעשה רמיה את הפרמיה גם לאחר הגשת כתב האישום וזאת עד למועד שבו בן התובעת מורה על הפסקת העברת חלק מהפרמיה לידי הנתבעים (ר' לעניין מודי הפסקת התשלומים חוות דעתו של רוה"ח אברהמי וכן מעדותו של בן התובעת עמ' 18 מול ש' 14) (ר' לעניין זה התיישנות בעוולה מתמשכת, פסק דינה של כב' הש' פרוקצ'ה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, סב (4) 525 (2008)).

המסקנה המתבקשת הינה, כי לתובעת עילת השבה בגין סכומים שנגבו ממנה שלא כדין 7 שנים קודם למועד הגשת התביעה, היינו החל מחודש 11/2002 ועד למועד הפסקת העברת חלק מהרנטה לנתבעים בחודש יוני 2009, היינו פרק זמן של 79 חודשים בהם שילמה התובעת סכומי כסף שלא היו מגיעים לנתבעים.

42. שאלה נפרדת הינה מהם אותם סכומים שנגבו שלא כדין המחויבים בהשבה. עפ"י חוות דעתו של רוה"ח אברהמי נגבו פרמיות ביטוח החיים בסך כולל של 88,708.25 יורו, כעולה מסעיף 2.4.ג. לחוות דעתו ואילו בסעיף 3.4 לחוות דעתו בגין גבייה עודפת, זו עומדת על 270,704 יורו בשתי ההלוואות שניטלו כזכור מהנתבעת 3 והנתבעת 4. במסגרת הדיון ובכל הקשור עם המחלוקות החשבונאיות שבין הצדדים מינה ביהמ"ש את רוה"ח אלעד יריב כמומחה מטעמו וזה הגיש בתאריך 16.10.12 חוו"ד ולא נחקר אודותיה.

במסגרת חוו"ד זו מתייחס רוה"ח אלעד יריב למרכיב פרמיות הביטוח שהתווספו לקרנות ההלוואות העומד על 172,987 מ"ג, ומהווה תוספת פרמיה של כ- 150% על סך קרנות ההלוואות המקוריות המסתכמות ב- 116,897 מ"ג (להלוואת הנתבעת 3 עבור שכ"ט בסך 22,312.4 מ"ג התווסף סך של 147,317 מ"ג כפרמיית ביטוח, ולהלוואת הנתבעת 4 שהיתה במקור 94,584 מ"ג, התווסף סך של 25,660 מ"ג כפרמיית ביטוח).

מומחה ביהמ"ש מעלה ארבע אפשרויות התחשבנות שונות. הראשונה, כאשר כספי פרמיות הביטוח נגבו מהתובעת כדין ובאופן תקין, שאז אין להשיב סכומים אלה. אפשרות שניה, שהפרמיות נגבו שלא כדין שאז יש להשיבם בתוספת ריבית הנקובה בהסכם ובסך הכול 199,479 יורו. אפשרות שלישית הינה השבת כספי פרמיות הביטוח שנגבו שלא כדין בתוספת ריבית נמוכה מזו שבהסכם, היינו ריבית בשיעור 4% ובסך הכול 107,457 יורו, אפשרות רביעית מתייחסת לעריכת חשבון כהלוואה לזמן קצר שנשללה כבר ע"י ביהמ"ש, כאמור לעיל.

43. בנסיבות העניין, ובהתייחס לטענות הנתבעים לעניין עצם הגבייה בכל הקשור עם פרמיית הביטוח, דעתי אינה כדעתם. עובדה היא שבתי המשפט הפליליים מצאו התנהלות פסולה מצד הנתבעים שבגינה אף הורשעו בכך שגבו פרמיות עבור ביטוחי חיים שלא עברו לשום חברת ביטוח. יש לראות בכך אסמכתא מתאימה בהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש],תשל"א-1971, לחיובם של הנתבעים בהשבת פרמיות הביטוח שנגבו מהתובעת לצרכי רכישת ביטוח חיים, אך בפועל לא עברו לשם אותה מטרה לכל חברת ביטוח, אלא לכיסם של הנתבעים. טענת הנתבעים כי בפועל לא נגרם כל נזק לתובעת, שכן החוזה בין הצדדים מבטיח שבמקרה של פטירה, תחדל ההלוואה מלהתקיים, עדיין אינה הופכת את המטרה לשמה חתמו הצדדים על תוספת זו לתוספת מוצדקת. לא בכדי ציינו בתי המשפט הפליליים, כי אופן התנהלות זה של הנתבעים, הגובים פרמיות ביטוח כשהן מגולמות מראש ובהתייחס לכלל הלקוחות בסכומים בני מאות מליוני מ"ג ומבלי שהפרמיות נקבעו בדרך של מו"מ בין מבטח למבוטח אלא באופן שרירותי ע"י מר פרי ומר בלס הינה בלתי ראויה.

ר' פסק דינו של כב' הש' לוי, עמ' 54-56 לפסה"ד בע"פ ע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (5.2.2009) שם הינו קובע כך:

מסקנתי היתה כי מהראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי, עולה כי בהתקשרות עם הלקוחות הובהר לאלה כי חייהם יבוטחו בחברת ביטוח חיצונית, ובעקבות מצג זה ניתנה הסכמתם לשלם את הפרמיה הכרוכה בכך תוך גריעת שווייה מהרנטה. המסקנה הנוספת היתה כי טענת המערערים לפיה מכוח ה"פטור" אותו העניקו ללקוחותיהם במקרה של פטירה, היו רשאים לשמור בידיהם את פרמיות הביטוח, נעדרת כל אחיזה במסמכי ההתקשרות. אותן מסקנות עונות על חלק מיסודות העבירה שלפי סעיף 393 לחוק העונשין, והכוונה לכך שבידי המערערים הופקדו נכסים של הלקוחות (הפרמיות), כדי שישמשו למטרה מוגדרת (רכישת ביטוח חיים בחברת חיצונית). כמו כן, שוב אין ספק כי כאשר הותירו המערערים בידיהם את הכספים שנועדו לפרמיות, לעתים כולם ולעתים חלקם, הם פעלו בניגוד למטרת השליחות שהוגדרה על ידי שולחיהם".

ובהמשך

"הפרמיות שנקבעו לא היו תוצאה של משא ומתן בין מבטח למבוטח, אלא תוצאה של חישוב באמצעות מקדמים שרירותיים אותם קבעו המערער ובלס ("המקדמים האלה לא משמשים שום חברת ביטוח כי זה דבר יוניקום, זאת אומרת השיטה היא כאן יוניק" - דברי המערער בעמ' 8104; "מערכת ההלוואות הזו כולל כל המבנה הזה, הוא מבנה ללא תקדים בתחום הביטוח. זה מערכת של הלוואות שמשולבות בביטוח מקיף ביותר שאין כדוגמתו במערכות רגילות של ביטוח חיים", דברי בלס בעמ' 4540). לעניין זה נטען במהלך המשפט, ובניגוד לאמור במסמכי ההתקשרות, כי אותם מקדמים נועדו לשמש תכנית שתבטח לא רק את הסיכון הכרוך באי-פירעון הסכומים שהשקיעו החברות המלוות במימון התפ"ר ושכר הטרחה, אלא, כהגדרתו של בלס "ביטוח לכל אירוע שהוא". בפיו אף היו דוגמאות לאותם סיכונים, כמו "המשך פירעון ההלוואה" ושינוי בשיעור הריבית על ידי הבנק בגרמניה (ראו עמ' 4614 לפרוטוקול). כתוצאה מכך, עלתה במקרים רבים פרמיית הביטוח על הסכום שבסיכון, ולעתים הביא ביטוח אותם סיכונים נוספים להכפלתה של הפרמיה (דברי בלס בעמ' 5130)".

מהאמור עולה, כי פרמיות הביטוח בנסיבות עמדו על סכומים ניכרים, עד כדי הכפלתה של פרמיית הביטוח. לפיכך לטעמי גם מוצדקת השבת מלוא סכום הפרמיה ששולמה באשר לטעמי אין לאפשר למעוולים לצאת נשכרים מפרי עוולתם.

יאמר עוד לעניין הראיות, כי ציפיית הנתבעים שדווקא התובעת תמציא ראיות לענין שיעור הפרמיה הראוי בנסיבות לתשלום, אינה במקומה שכן שדווקא על הנתבעים, כחלק מטענתם להעדר נזק ללקוחותיהם בעצם הגבייה, מוטלת היתה החובה להציג חוו"ד מתאימה לכל אחד ואחד מלקוחותיהם באופן שיעמיד נכוחה את שיעור הפרמיה הנהוג בחברות הביטוח מחד למול שיעור הפרמיה שנגבה בפועל על מנת שניתן יהיה לדון בטענת הנתבעים להשבה חלקית בלבד של פרמיית הביטוח ששולמה. הנתבעים כאמור לא צרפו כל חוו"ד מתאימה. לפיכך, יש להשיב את מלוא הפרמיה ששולמה מחודש 11/2002 ועד לחודש יוני 2009 לאורך 79 חודשים.

44. שאלה נפרדת הינה מה שיעור הריבית בו יש לחייב הנתבעים בגין ההשבה. האם כשיעור הריבית ההסכמית או כשיעור הריבית "כדין"?

מומחה ביהמ"ש, רוה"ח אלעד יריב, מציין בחוו"ד בסעיף 3 כך:

"3.2 אפשרות שניה- במידה שבית המשפט יקבע שאפשרות זו היא הנכונה אזי יש להחזיר לתובעת:

עבור הלוואה B.G.F - החזר של 43,378 יורו (חושב לפי ריבית של 11.5%) – ההלוואה היתה צריכה בהתאם לאפשרות זו להסתיים בתאריך 12/2000 ושאר התשלומים ניגבו מהתובעת ביתר עקב תוספת פרמיית הביטוח שלא לצורך (ראה נספח א').

עבור הלוואהB.G.F - החזר של 156,101 יורו (חושב לפי ריבית של 13%) – ההלוואה בהתאם לאפשרות זו היתה צריכה להסתיים בתאריך 8/1996 ושאר התשלומים ניגבו מהתובעת ביתר עקב תוספת פרמיית הביטוח שלא לצורך (ראה נספח ב').

סה"כ באפשרות זו יש להחזיר לתובעת 199,479 יורו".

משהריבית ההסכמית נגבתה מהתובעת בפועל, כי אז יש לטעמי גם להשיב תשלומי הפרמיה ששולמו ביתר על פי שיעור הגבייה בפועל היינו בתוספת ריבית הסכמית. מאחר וההשבה אינה לכל אורך תקופת ההלוואה כפי שצוין לעיל, היינו רק מחודש נוב' 2002, כי אז יש לפנות לטבלאות א' ו- ב', כפי שצורפו לחוות דעתו של רוה"ח אלעד יריב, ולהורות על השבת מלוא התגמולים ששולמו ביתר עקב תוספת פרמיות הביטוח, מחודש נוב' 2002 כאשר כבר קודם לכן לולא התשלומים, היו אמורות ההלוואות להשתלם במלואן עפ"י הריביות המצוינות בהן כאמור לעיל.

עריכת החשבון עפ"י הטבלאות מלמדת, כי מהלוואת הנתבעת 4 נגבה ביתר סך של 37,166.91 יורו ומהנתבעת 3 נגבה ביתר סך של 109,784.1 יורו בסה"כ בתוספת ריבית הסכמית נגבו פרמיות ביתר בסך 146,951 יורו. עפ"י בנק ישראל שער היורו היציג עמד על 5.5943 בתאריך 3.6.2009 ולפיכך החוב בשקלים עומד על 822,087 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד למועד התשלום המלא בפועל, כאשר למועד פסה"ד הינו עומד על הסך של 991,973 ₪.

הודעת צד ג'

45. משעילת התביעה היחידה שהתקבלה עוסקת בחיובים שנגבו מהתובעת שלא כדין עפ"י קביעותיהם של הערכאות הפליליות, לא מצאתי כי יש מקום כלשהוא להודעה לצד ג' והיא תידחה כאמור.

סוף דבר

46. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת באמצעות יורשה, סך של 991,973 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן, יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד הן בגין התביעה והן בגין דחיית ההודעה לצד ג' בסך כולל של 200,000 ₪ כולל מע"מ.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר לצדדים.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.