1. בפני תביעה כספית בסך של 278,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע.
2. התובע ערב כלפי הנתבע בערבות מוגבלת בסכום של 215,000 ₪ לחובות צד שלישי, חברת רוטו יבנה בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה").
3. על פי כתב התביעה, ביום 29.5.02 (במקור נכתב 29.5.09 אך מחקירתו הנגדית של התובע בעמ' 14 ש' 21-16 עלה כי מדובר בטעות סופר), בלא שקדמה לכך כל דרישה או התראה, משך הנתבע מחשבונו של התובע המתנהל אצלו סך של 278,000 ₪, וזאת כפי שהתברר בדיעבד, בגין ערבותו של התובע לחובות החברה הנ"ל. לטענת התובע, בניסיון להסתיר את משיכת הכספים, המשיך הנתבע לפרוע את תשלומי המשכנתא מחשבון התובע אף שיתרת החובה לא אפשרה לעשות כן. עוד נטען כי לאחר משיכת הכספים הנ"ל, ביום 9.6.03, התקבלה אצל התובע דרישת הנתבע להסדרת חוב בסך של 215,000 ₪ בגין ערבותו לחובות החברה, ורק בשלהי שנת 2003 כאשר הפסיק הנתבע לכבד את הוראת הקבע לביצוע תשלומי המשכנתא הבחין התובע בעובדת משיכת הכספים מחשבונו.

מכתב התביעה עולה כי בדיעבד התברר לתובע שביום 17.6.02, ניתן צו הקפאת הליכים נגד החברה, ובהמשך החל הליך פירוק של החברה, אך הנתבע לא הגיש כל תביעת חוב נגד החברה אצל המפרק. לשיטתו של ב"כ התובע, אי הגשת תביעת חוב של הנתבע נגד החברה כמוה כדחיית התביעה על ידי מפרק החברה וכוויתור על החוב, ומכאן שהנתבע אינו רשאי להיפרע מהתובע בגין חוב זה.

על רקע הטענות הנ"ל נטען כי הנתבע הפר את חובותיו כלפי התובע משלא הודיע לו על התהפוכות במצבה של החברה ועל הליך הכינוס, ובכך מנע מהתובע להגיש תביעת חוב בעצמו במועד. כן נטען כי הנתבע התרשל במימוש הבטוחות של החברה שהיו בידיו ובגביית המחאות מחוללות לפקודת החברה שהועברו אליו לניכיון, שכן לא נקט בגינם כל הליך בהוצל"פ, אך גם לא העביר אותם לידי החברה או התובע, עד כי כיום חלף פרק הזמן שבו ניתן להיפרע מהן.

1. בפתח כתב ההגנה העלה הנתבע טענת התיישנות ושיהוי, שלפיה הכספים נמשכו מחשבונו של התובע ביום 29.5.02, ומכאן שחלפו למעלה מ- 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. כמו כן נטען כי השיהוי הרב בהגשת התביעה הסב לנתבע נזק ראייתי במובן זה שלא נשמרו אצלו מסמכים הנוגעים לתביעה אשר היו יכולים לסייע בידו להתגונן בפניה.

מטענות הנתבע בכתב ההגנה עולה כי בהתאם לנהלי הבנק וכדבר שבשגרה נשלחות התראות לערב כאשר החייב אינו מקיים את חובותיו וחיוביו, אולם בנסיבות העניין ולנוכח הזמן הרב שחלף, לא נשמרו בידי הנתבע מסמכים רבים הקשורים לתביעה, ובכלל זה מכתבי ההתראה שנשלחו לתובע. עוד נטען כי משיכת הכספים בגין הערבות הייתה בידיעתו המוחלטת של התובע ונעשתה ללא כל ניסיון של הנתבע להסתיר זאת מהתובע. בהקשר זה נטען כי בסמוך לאחר חילוט הסכום והעברתו לחשבון החברה, נשלחה לתובע הודעה על כך מהמערכת הממוכנת של הנתבע. עוד נטען כי כפי שעולה מתדפיסי התנועות בחשבון התובע אשר צורפו לכתב ההגנה, עוד במהלך חודש יולי 2002 לא כובדו הוראות חיוב חשבון התובע בתשלומי המשכנתא ובמהלך חודש אוקטובר 2002 נסגר חשבונו של התובע.

כמו כן עלה מכתב ההגנה כי הבנק פעל למימוש ביטחונות שניתנו לו להבטחת חובות החברה כלפיו, כאשר בין היתר מימש שעבודים על זכויות החברה בציוד ובמכונה בהליכי הפירוק ונקט בהליכים נגד הערבים שהם מבעלי ומנהלי החברה.

טענה נוספת של הנתבע היא כי הוראות כתב הערבות בחתימת התובע שומטות לחלוטין את היסוד לטענות התובע, שכן סעיף 5 לכתב הערבות קובע בין היתר כי "הבנק יהיה רשאי לדרוש מאתנו מילוי ערבותנו זו מבלי לנקוט כל צעדים שהם לגביית אותם הסכומים מהלקוח, ממפרקו, מנאמנו, או מערבים אחרים, או מתוך בטוחות אחרות". בעניין זה הופנה בית המשפט להחלטתה של כב' השופטת אלשיך שניתנה בבש"א 3301/09 בתיק פש"ר 1814/05 במסגרת בקשה דומה שהגיש מר מקסים בן עזרא, מבעלי ומנהלי החברה. כמו כן הופנה בית המשפט להוראות נוספות בכתב הערבות בסעיפים 8, 9, 18 ו- 23.

לגבי הליכי הפירוק שהתנהלו נגד החברה נטען כי כפי שעולה ממכתב המפרק מיום 28.5.09, הליכים אלה הסתיימו ללא חלוקת דיבידנד כלשהו לנושים, כך שגם אם יש ממש בטענות התובע, הרי שלא נגרם לו כל נזק מאי הגשת תביעת החוב. עוד נטען כי לא מוטלת על הנתבע כל חובה להודיע לתובע על הליך הכינוס שהתנהל נגד החברה, אלא קיימת רק חובה לפרסם הודעה ברשומות על הליך הכינוס, ופרסום זה כמוהו כידיעת כלל הציבור על הליך הפירוק. מעבר לכך נטען כי התובע הוא קרוב משפחה של בעלי מניות החברה, כך שכנראה ידע או יכול היה לדעת על הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה החברה ועל הליך הכינוס שהתנהל נגדה. כמו כן הודגש כי מימוש הערבות והמשיכה מחשבונו של התובע בוצעו ביום 29.5.02, כשנה וחצי לפני צו הפירוק שניתן נגד החברה, כך שלא הייתה לתובע כל מניעה להגיש את תביעת החוב.

1. התובע עצמו הגיש תצהיר עדות ראשית וכן הוגשו מטעמו תצהירים של הגב' חמדה בן עזרא ושל מר אבי גולדשלגר.

בתצהיר עדותו הראשית של התובע הועלו לראשונה מספר טענות. בין היתר הצהיר התובע כי פקידת הנתבע בשם עידית הסבירה לו כי ערבותו כלפי החברה, שהייתה בבעלותם של אחותו וגיסו, היא ערבות לאשראים דוקומנטריים לצורך יבוא נייר בלבד. כן הוצהר כי בעת חתימתו של התובע על הערבות ולאחריה, לא נאמר לו שניתן למשוך את הכספים מחשבונו ללא תביעה וללא מיצוי הליכים נגד החברה, ואף הוסתר ממנו הסעיף בעניין זה. עוד הצהיר התובע כי הנתבע לא פעל כנדרש ולא קיבל תמורה מלאה כנגד הבטוחות שהיו בידו וביניהן רכבים, מכונת דפוס ושיקים. לטענת התובע בתצהירו, היה על הנתבע להודיע לו שאינו מתכוון להגיש תביעת חוב נגד החברה ולא לסגור בפניו את האפשרות להגיש תביעת חוב בעצמו.

הגב' חמדה בן עזרא, אחותו של התובע אשר הייתה מבעלי החברה, תמכה בתצהירה בחלק מטענות התובע הנ"ל. הגב' בן עזרא הצהירה בין היתר כי ביום אישור בית המשפט על הקפאת ההליכים היו בידי הנתבע בטחונות בדרך של שעבודים, ערבות בנקאית על סך 500,000 ₪ ושיקים דחויים של לקוחות בלמעלה ממיליון ₪, והיה ברור לה כי היקף הביטחונות היה די והותר לכיסוי כל יתרת החובה של החברה. עוד הצהירה הגב' בן עזרא כי כאשר נודע לה על משיכת הכספים מחשבונה הפרטי ומחשבונו של התובע, פנתה אל הנתבע אשר אמר שמדובר בטעות ושהפעולה תתוקן בכך שיוחזרו החיובים.

מר אבי גולדשלגר הצהיר כי היה בעליה ומנהלה של חברת פנורמה בע"מ שעסקה בהוצאה לאור של שבועונים שהודפסו אצל החברה. מר גולדשלגר הצהיר כי במהלך חודש מאי 2002 התברר לו כי ננקטו הליכי פש"ר נגד החברה, ובשל חוסר הוודאות לגבי המשך הדפסת העיתונים ביטל את כל השיקים הדחויים שמסר לחברה. עוד הצהיר מר גולדשלגר כי לא ידוע לו על תביעה שהוגשה נגדו או נגד חברת פנורמה בע"מ בגין השיקים לפקודת החברה, וזאת אף שהיקף ההדפסה החודשי של חברת פנורמה בע"מ עמד על כ- 300,000 ₪, וחלק נכבד מהשיקים שמסר לחברה הועברו לנתבע.

1. בעקבות הגשת התצהירים מטעם התובע הנ"ל, הוגשה מטעם הנתבע התנגדות להרחבת חזית ובעקבות זאת הוגשה תגובה מטעם התובע להתנגדות זו.
2. יחד עם הגשת ההודעה הנ"ל הוגש מטעם הנתבע תצהיר עדות ראשית של הגב' פרלה שוקרון אשר שימשה בזמנים הרלוונטיים מנהלת עסקים בסניף שבו התנהל חשבון החברה. הגב' שוקרון חזרה בתצהירה על חלק מהטענות בכתב ההגנה, וכן הצהירה כי למיטב ידיעתה, בכל המועדים שבהם עבדה בסניף לא העלה התובע כל טענה בפני הנתבע בנוגע למימוש ערבותו. כן עלה מתצהירה של הגב' שוקרון כי הנתבע העביר את ייצוגו בהליכי גביית החוב מהחברה למשרד עורכי הדין משה שפורן, ובהתחשב בהליכי הגבייה, נכון ליום 4.10.10 נותרה יתרת חוב בחשבון החברה בסכום של 952,865 ₪. הגב' שוקרון התייחסה בתצהירה לדיבידנדים שהתקבלו מהליכי הפש"ר של הגב' חמדה בן עזרא ושל מר מקסים בן עזרא, למימוש רכבים של החברה ולהליכים שננקטו לפירעון שיקים של חברת פנורמה בע"מ שהיו בידי הנתבע.

1. במהלך הדיון נחקרו המצהירים הנ"ל ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

1. דינה של התביעה להידחות.
2. תחילה יצוין כי התובע לא הציג בכתב התביעה את התמונה המלאה בנוגע לערבותו. מתצהיר עדותו הראשית של התובע עלה לראשונה כי הבעלים והמנהלים של החברה הם אחותו וגיסו, ורק מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי העמיד את הערבות כנגד התחייבותה של אחותו, הגב' חמדה בן עזרא, לשלם את תשלומי המשכנתא על דירתו. כן עלה מחקירתו הנגדית של התובע כי אחותו אכן שילמה סך של 180,000 ₪ על חשבון המשכנתא. אמנם לפי עדותו של התובע בחקירתו הנגדית, זכותה של החברה ושל הגב' בן עזרא לקבל את כספי הפיקדון הותנתה בתשלום מלוא סכום המשכנתא, אך היה על התובע להתייחס לקשר המשפחתי בין הצדדים ולהסכם בינו לבין אחותו עוד בכתב התביעה.
3. לגבי טענת התיישנות, כפי שיפורט להלן, אף אם לא הוכח כי התביעה התיישנה יש לתת את הדעת לשיהוי הרב בהגשתה.

התובע עצמו העיד כי הכספים נמשכו מחשבונו בסוף חודש מאי 2002 (ראו עמ' 12 ש' 23-22, עמ' 14, ש' 21-16). אמנם לא צורפה לכתב ההגנה או לתצהיר מטעם הנתבע אסמכתה המעידה כי אכן נשלחה לתובע בזמן אמת הודעה על מימוש הערבות (אלא צורף רק עותק משוחזר של הודעה ללא ציון התאריך שבו נשלחה לכאורה), אך מסעיף 12.3. לכתב ההגנה עלה כי כבר במהלך חודש יולי 2002 לא כובדו הוראות חיוב חשבון התובע בתשלומי המשכנתא, ובחודש אוקטובר 2002 נסגר חשבונו של התובע. התובע העיד בעניין זה לראשונה בחקירתו הנגדית כי אחותו היא שטיפלה בתשלומי המשכנתא, ולכן לא ידע מה קורה בחשבון, אולם בד בבד אישר בחקירתו כי ביום 10.12.12 אכן פנה לנתבע בבקשה לשלוח את שוברי תשלום המשכנתא לביתו.

גרסתו הכבושה של התובע כי לא ידע דבר בנוגע לפעילות בחשבונו אשר נסגר כאמור עוד בחודש אוקטובר 2002 מעלה תמיהות. על כל פנים, אף אם נקבל את גרסתו של התובע כי ידע על חילוט הפיקדון רק בחודש יוני 2003, הרי שחלפו כשש וחצי שנים ממועד זה ועד להגשת התביעה, ולא הוכחש כי בכל אותה תקופה לא פנה התובע לנתבע ולו פעם אחת בטענה כלשהי הקשורה למימוש הערבות ולמשיכת הכספים מחשבונו.

בנסיבות המתוארות לעיל ובעקבות השיהוי בפניה לנתבע ובהגשת התביעה, לא נדרש הנתבע להמשיך ולשמור ברשותו מסמכים ודפי חשבון במשך תקופה העולה על שבע שנים מהמועד שבו בוצעה משיכת הכספים במאי 2002. לפיכך, אין לזקוף לחובתו של הנתבע כי אין בידיו כיום תיעוד לגבי הודעות שנשלחו לתובע למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, ובכלל זה התראות על כך שהחברה איננה מקיימת את חיוביה, התראה לפני מימוש ערבותו של התובע והודעה על מימוש הערבות בפועל.

1. כך גם אין לקבל את טענתו של התובע כי כשנודע לו על חילוט הפיקדון ועל מצבה של החברה כבר איחר את המועד לפעול נגד החברה לגביית החוב. כאשר נשאל התובע בחקירה הנגדית מדוע לא הגיש תביעת חוב נגד החברה השיב "מכיוון שלא ידעתי בכלל את מצב החברה, את ההליכים. מה שנודע לי זה רק בשנת 2002 וזה כבר היה מאוחר מאוד דרך מכתב מעו"ד משה שפורן. זה היה ביוני 2003, קיבלתי מכתב שהסקתי ממנו שיש בעיה" (עמ' 10, ש' 26-24). לא הוכחש ולא נסתר כי צו הפירוק מיום 18.5.03 פורסם כדין, והתובע אף קיבל הודעה על כך מהנתבע לכל המאוחר במכתב מחודש יוני 2003, כשממועד זה עמד לרשותו של התובע פרק זמן מספיק לצורך הגשת תביעת חוב. אם התובע לא פנה לקבלת ייעוץ משפטי בעת שנודע לו על הליך הפירוק וסבר בטעות כי איחר את המועד להגשת תביעת חוב נגד החברה, אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. כמו כן יצוין כי ממילא הוכח שהליך הפירוק הסתיים ללא חלוקת דיבידנדים לנושים, ועל כן גם לו הוגשה תביעת חוב נגד החברה, לא היה בכך כדי לשנות דבר.
2. טענתו העיקרית של התובע, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתב התביעה ובסיכומים היא כי הנתבע פטר את החברה בכך שלא הגיש תביעת חוב בהליך כינוס הנכסים, והפטרת החברה משמעה פקיעת הערבות. טענה זו דינה להידחות.

מעדותו של התובע עלה כי הערבות מומשה והכספים נמשכו מחשבונו במאי 2002 (ראו עמ' 12 ש' 23-22, עמ' 14, ש' 21-16), דהיינו לפני צו הקפאת ההליכים מיוני 2002 ולפני הוצאת צו כינוס הנכסים במאי 2003, כך שבמועד הוצאת הצווים הנ"ל כבר לא היה התובע במעמד של ערב כלפי הנתבע. בסיכומי התשובה הופנה בית המשפט למכתבו של הבנק מיום 9.6.03 שבו נדרש התובע לשלם לנתבע בגין ערבותו לחובות החברה, ונטען כי מהמכתב הנ"ל עולה שביוני 2003 ערבותו של התובע עדיין הייתה בתוקף. טענה זו דינה להידחות. לא נסתר כי המכתב הנ"ל מיום 9.6.03 נשלח לתובע לאחר העברת הטיפול בתיק למשרד ב"כ הנתבע אשר הודיע על ביטול הדרישה לאחר שהתברר לו כי הערבות מומשה (סעיף 13 לכתב ההגנה), ומכל מקום כאמור, התובע עצמו אישר בעדותו הנ"ל את שעלה גם מדפי החשבון שהוצגו מטעם הנתבע (נספח 3 לתצהירה של הגב' שוקרון) כי הכספים בגין הערבות אכן נמשכו מחשבונו במאי 2002.

נוסף על כך, סעיף 8 לחוק הערבות קובע לאמור:

"הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה:

(1) הערב ויתר על הדרישה מהחייב..."

בענייננו, סעיף 5 לכתב הערבות אשר אין חולק כי התובע חתם עליו (נספח 1 לכתב ההגנה) קובע, בין היתר, כדלקמן:

"... הננו מוותרים על הצורך שהבנק ידרשו תחילה סילוק אותם סכומים מהלקוח. הבנק יהיה רשאי לדרשו מאיתנו מילוי ערבותנו זו מבלי לנקוט כל צעדים שהם לגביית אותם הסכומים מהלקוח מפרקו, מנאמנו או מערבים אחרים, או מתוך בטחות אחרות..."

מכאן שבחתימתו על כתב הערבות ויתר התובע על הדרישה לסילוק החוב מהחברה תחילה, ולכן אין לקבל את הטענה כי התובע הופטר מערבותו משלא פעל הנתבע נגד החברה.

כן יצוין כי בנסיבות העניין, אין לקבל את הטענה כי אי הגשת תביעת חוב משמעה הפטרת החברה וויתור על החוב שלה כלפי הנתבע, כאשר אין חולק כי הנתבע פעל לגביית החוב של החברה הן בדרך של מימוש בטוחות שהיו בידיו והן בדרך של הגשת תביעות חוב במסגרת הליכי הפש"ר של בעלי המניות בחברה.

1. בסיכומי התובע נטען לראשונה כי חשבונו של התובע חויב בגין הערבות שעה שמצב חשבונה של החברה לא הצדיק זאת, כשלטענת ב"כ התובע, לא עלה בידי הנתבע להראות קיומו של חוב של החברה כלפי הנתבע במועד הרלוונטי. משהתנגד הנתבע להרחבות חזית, אין לקבל טענה זו אשר לא הופיעה בכתב התביעה ובתצהירו של התובע.

אף לגופו של עניין, בהמשך סעיף 5 לכתב הערבות הנ"ל נקבע כי:

"... אנו נשלם לבנק את הסכומים שידרשו מאיתנו כאמור לעיל מבלי שהבנק יהיה חייב להמציא לנו את כל החשבונות או איזה שהן הוכחות בדבר אי קיום התחייבותו של הלקוח..."

על כל פנים, הגב' שוקרון צירפה לתצהירה דפי חשבון שמהם עולה כי ביום מימוש הערבות עמד חשבונה של החברה ביתרת חובה בסך של 395,767.32 ₪ (נספח 4 לתצהיר), וכן הודעה שממנה עולה כי לכל המאוחר בחודש אפריל 2002 חויבה חברה בריבית חריגה, ומכאן שחרגה ממסגרת האשראי שניתנה לה (נספח 6 לתצהיר).

הנתבע לא נדרש להוכיח כי בסמוך לפני מימוש הערבות חלה הרעה במצבה של החברה, ודי בכך שהחברה חרגה ממסגרת האשראי שאושרה לה. אף אם בסוף חודש מאי 2002 המשיך הנתבע לנכות שיקים שניתנו לפקודת החברה, אין בכך כדי לגרוע מזכותו של הנתבע לפרוע בין היתר באמצעות ערבותו של התובע את חובה של החברה כלפיו.

1. טענה נוספת בסיכומי התובע היא כי הנתבע במחדליו, ברשלנותו ותוך הפרת חובותיו כלפי התובע, גרם לפקיעת הערובות שניתנו להבטחת החוב, ובכך גרם לתובע נזק בגובה ערבותו. התובע העלה בתצהירו לעניין זה טענות כלליות בלבד, ללא כל פירוט או אסמכתאות. הטענה הספציפית היחידה בתצהירו של התובע לגבי הבטוחות נגעה למכונת דפוס אשר נטען כי נרכשה חודשים מעטים בטרם הליכי הפירוק בסכום העולה על 250,000$, אך לא הוצגו אסמכתאות כלשהן המעידות על רכישת המכונה או על שוויה. יתר על כן, מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי כל טענותיו בעניין מימוש הבטוחות נסמכו על מידע שנמסר לו מאחותו ומגיסו, ואין לו כל ידיעה אישית בעניין זה (עמ' 28-24).

גם אחותו של התובע, הגב' חמדה בן עזרא, לא צירפה לתצהיר עדותה הראשית אסמכתאות כלשהן לביסוס טענותיה בעניין הבטוחות שהיו בידי הנתבע ושוויין, ואף לא הציגה פירוט של השיקים שנמסרו לנתבע לביטחון. גם בחקירתה הנגדית העידה הגב' בן עזרא כי אינה זוכרת בדיוק מה שווי השיקים שנמסרו לנתבע (עמ' 32 ש' 11) ואינה יכולה לתת רשימות של שיקים, סכומים ומועדי פירעון (שם, ש' 26-25).

לגבי עדותו של מר גולדשלאגר, מחקירתו הנגדית עלה כי בניגוד לאמור בתצהיר עדותו הראשית, הנתבע פעל למימוש שיקים של חברת פנורמה בע"מ והוגשו התנגדויות לביצוע השיקים. כן עלה מחקירתו הנגדית של מר גולדשלאגר כי ביום 1.9.03 ניתן צו פירוק של חברת פנורמה בע"מ (ראו נ/1 ועמ' 38 ש' 12-9).

לפיכך, אין די בעדויות הנ"ל כדי להוכיח כי הנתבע התרשל במימוש הבטוחות שהיו בידיו.

על כל פנים, התובע מנוע מלהעלות את הטענה כי הבנק לא מימש את הבטוחות כראוי ומנע מהתובע אפשרות לממשן לנוכח ההוראות הברורות בעניין זה בכתב הערבות. כך כאמור עולה מההוראה בסעיף 5 לכתב הערבות המצוטטת לעיל שלפיה הנתבע רשאי לדרוש מהתובע למלא את ערבותו מבלי לנקוט צעדים לגביית החוב מתוך בטוחות אחרות. כן ראו סעיף 18 לכתב הערבות הקובע לאמור:

"ערבות זו היא בלתי תלויה בבטוחות או ערבויות אחרות כלשהן ולא תושפע ולא תיפגע על ידיהם ע"י כך שהבנק קיבל או יקבל בטוחות או ערבויות פגומות או חסרות ערך. אנו מוותרים על כל זכות לקבל בהעברה אלינו או להשתתף בכל בטוחות אחרות שהבנק יחזיק בקשר לפירעון הסכומים הנ"ל..."

1. התובע העלה בסיכומיו טענות נוספות שהן בגדר הרחבת חזית אסורה.

כך נטען בסיכומים כי התובע הוא ערב מוגן, ולכן היה על הנתבע למצות את ההליכים נגד החברה תחילה. משהועלתה טענה זו לראשונה בסיכומים מטעם התובע לא היה מקום להידרש אליה כלל, ועל כל פנים גם לגופו של עניין לא הוכחו היסודות העובדתיים הנדרשים כדי לקבוע כי התובע אכן היה ערב מוגן כהגדרתו בחוק הערבות במועדים הרלוונטיים.

טענה נוספת בסיכומי התובע היא כי הערבות סויגה לטובת הבטחת התחייבויות החברה הנובעות מייבוא נייר. טענה זו הועלתה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית של התובע ואינה מוזכרת כלל בכתב התביעה. מיד לאחר הגשת תצהירו של התובע התנגד ב"כ הנתבע בכתב במפורש ובאופן פרטני להרחבת החזית בעניין זה, ובעקבות זאת אף הוגשה תגובתו של ב"כ התובע להתנגדות. אין לקבל את טענתו של ב"כ התובע בתגובה ובסיכומים שלפיה די בטענה הכללית בכתב התביעה כי הנתבע הפר את תנאי הסכם הערבות ואת הוראות הדין הרלוונטיות, כאשר אין בכתב התביעה כל טענה כי הנתבע או מי מטעמו הטעה את התובע בעניין סוג הערבות ותנאיה. מכאן שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

כן יצוין כי אף לגופו של עניין, אחותו של התובע אשר הצהירה כי הייתה נוכחת במעמד החתימה על כתב הערבות לא התייחסה בתצהירה למה שאמרה והסבירה הפקידה מטעם הנתבע לתובע בעניין הערבות אלא רק להסברים שהיא עצמה נתנה לאחיה התובע (ראו סעיפים 3-4 לתצהירה). מכל מקום, טענתו של התובע הנ"ל עומדת בסתירה להוראות כתב הערבות שחתם עליו, כאשר הלכה ידועה היא כי מי שחתום על מסמך אינו יכול להיבנות מטענה כי לא קרא אותו ולא ידע מה תוכנו (ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו נ"ד (2) 52, וע"א 1513/99 דאטיאשווילי נ' בל"ל נ"ד (3) 591), וכאשר מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני.

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע בגין שכר טרחת עו"ד סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,‏ י"ב שבט תשע"ג, 23 בינואר 2013, בהעדר הצדדים.