1. בפני תביעת עיזבון התובע, יליד 18.10.94, באמצעות הוריו התובעים 2-3, לתשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע בעקבותיו נפטר המנוח, ועל פי פוליסת תאונות אישיות לתלמידים (להלן: "הפוליסה"), בה היה מוטב ושאותה הוציאה בעת הרלבנטית הנתבעת.
2. על פי כתב התביעה, ביום 28.08.07, בהיות המנוח בן 13, הוא נמצא על ידי סבו, כשהוא תלוי בצווארו באמצעות חבל על עץ זית בחצר בית הוריו.
3. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, בהיותה המבטחת את תלמידי ביה"ס חטיבת ביניים אלראזי, בו למד המנוח, על פי חוק ביטוח תלמידים בפוליסת ביטוח תאונות אישיות.
4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, הנה האם האירוע נשוא הליך זה הינו בגדר "מקרה ביטוח" כהגדרת מונח זה בפוליסה.

לשם כך, עלינו לפנות לפוליסת הביטוח על מנת לבחון את הגדרת מקרה הביטוח.

סעיף 2א' לפוליסה מגדיר את הכיסוי הביטוחי הרלוונטי כדלקמן:

"המבטח יפצה בפיצוי תאונות אישיות כל תלמיד נפגע שנגרם לו היזק גופני שאירע במקום כלשהו בשטח מדינת ישראל והשטחים המוחזקים ובכל מקום אחר בעולם, בכל שעה משעות היממה בין שיש לה קשר לפעילות המוסד החינוכי ובין אם לא..." [הדגשה שלי, ה.א.]

1. מכיוון שהפיצוי ניתן על "תאונות אישיות" יש לבחון מהי תאונה. סעיף ההגדרות בפוליסה מגדיר "תאונה" כך:

" 'תאונה' - אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני".

1. הצדדים חלוקים בשאלה, האם המקרה נכנס בגדר הגדרת המונח "תאונה" בפוליסת הביטוח, שכן הנתבעת טוענת כי המנוח התאבד, ומדובר לכן במעשה מכוון שאינו נכנס לגדר "תאונה" כהגדרתה בפוליסה.
2. למעשה, אין חולק בין הצדדים, כי המנוח היה זה שכרך את החבל סביב צווארו, אלא שלטענת התובעים הדבר נעשה במסגרת משחק, שלמרבה הצער הסתיים באסון.
3. הצדדים חלוקים גם בשאלת הנטל.

לטענת התובעים, על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח שמדובר אכן בהתאבדות ולא במשחק שהסתיים בתוצאה הטרגית, ואילו לטענת הנתבעת, על התובעים מוטל הנטל להוכיח כי מדובר באירוע "תאונתי" כהגדרת הפוליסה וממילא לכן עליהם להוכיח כי האירוע התרחש בנסיבות שבהן יש כיסוי ביטוחי.

שני הצדדים הביאו פסיקה לתמוך בטענותיהם לעניין הנטל ואולם אני סבורה כי בנסיבות המקרה שבפני אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן אף אם היה הנטל מוטל על הנתבעת, ואניח כך לצורך ההכרעה בתיק שבפני, הרי שבמאזן ההסתברויות של משפט אזרחי היא הרימה אותו ואף למעלה מזה.

1. למעשה, כפי שעולה מכל העדויות שעוד יפורטו להלן, לכל משפחתו של התובע, היה ברור שמדובר בהתאבדות, וגרסתם השתנתה רק כשהבינו את הנפקות הכספית שיש לעובדה זו. נראה, כי השינוי בגרסת המשפחה בא לידי ביטוי רק בשלב מאוחר יותר, ורק כאשר התבררה המשמעות הכספית של המעשה שעשה המנוח. אז החלו בני המשפחה לטעון כי מדובר ב"תאונה". בעניין זה בולט במיוחד ההבדל בין הגרסאות המיידיות שמסרו במשטרה, לבין אלה שמסרו אחרי יעוץ משפטי.
2. המנוח נמצא תלוי על עץ זית כשלצווארו כרוך חבל שהיה קשור לעץ. אין על כך מחלוקת ועל נסיבות אלה העידו גם עדי התביעה, ובראשם סבו של המנוח ואחיו של המנוח, שהם שהגיעו ראשונים למקום (עמ' 20 שו' 27 ואילך; עמ' 38 שו' 14).
3. בכ' התובעים טען כי אין בכך די כדי להוכיח שהמנוח התאבד שכן ייתכן כי המנוח שיחק בחצר והחבל נכרך על צווארו במהלך המשחק.

לשם כך הביאו התובעים עדויות שונות, בעיקר בניסיון להוכיח כי המנוח היה ילד רגיל ורגוע וכי לא הייתה כל סיבה לכך שינסה ליטול את חייו בידיו. ניסיון זה של התובעים לא צלח ויותר משהעדויות שהביאו תומכות באפשרות שהעלו הם – הן מחזקות את המסקנה, המצערת, כי המנוח ניסה, ולמרבה הצער גם הצליח, להתאבד.

1. על פי עדות הסב, המנוח היה תלוי כשרגליו במרחק של 20-30 ס"מ מהקרקע (עמ' 20 שו' 30-31; עמ' 21 שו' 16). הסב גם מזכיר בעדותו דלי שנמצא בסמוך ומעיד שמצא את הדלי כשהוא מונח בסמוך למנוח, תחת העצים (עמ' 21 שו' 18-24). תיאור זה הנו תיאור ברור של נסיבות המתיישבות עם התאבדות המנוח, הן מבחינת הגובה שנותר מעל הקרקע, והן מבחינת הדלי שנותר בסמוך לנער – ומתיישב עם הגרסה כי המנוח טיפס על הדלי לצורך הקשירה, ולאחר מכן בעט את הדלי הצידה.
2. בהודעת הפטירה מיום 28.08.07 כתב הרופא ד"ר וליד מחאג'נה כי סיבת המוות היא "תלייה. הגופה נבדקה על ידי ולא היו סימני אלימות". כך גם מסר הרופא במשטרה (הודעתו במשטרה מיום 28.08.07 שו' 10). העדר סימני אלימות מוסיף ותומך בגרסת ההתאבדות.
3. סבו של התובע, אשר מצא אותו תלוי, מסר בו ביום למשטרה כי למשפחה ברור כי מדובר בהתאבדות ע"י תליה: "בשמי ובשם המשפחה אנחנו ואני מתנגדים לנתיחתו של סלאם מטעמי דת וגם לא רוצים ולא מוכנים שיעבור ניתוח, סיבת המוות בשבילנו ברורה ביותר התאבדות ע"י תליה, ראיתי את זה בעיניים שלי, הרופא קבע את מותו ואין לנו טענות נגד אף אחד וזה הגורל שלו ואנחנו מאמינים בגורל לכן מסרבים לניתוח אין לא רואים שום סיבה לכך" (הודעתו במשטרה, עמ' 2 שו' 16-22) [הדגשה שלי, ה.א.].
4. חרף הדברים האלה טען, בכ' התובעים, כי אין מדובר בהתאבדות וכי ההנחה לפיה מדובר בהתאבדות מופרכת, בין היתר, משום שדבר בעברו של המנוח לא מצביע על סיבה להתאבדותו וכי לכן יש לדחות את האפשרות לפיה מדובר בהתאבדות ולקבוע כי מדובר במשחק ששיחק המנוח ואשר בסופו, למרבה הצער, נכרך החבל על צווארו והוא מת בתליה.

אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה.

1. לא הובאה כל ראיה לכך שמעשה התאבדות מתרחש רק כאשר יש לכך סימנים מוקדמים, או לכך שבכל מקרה של התאבדות ניתן, בדיעבד, למצוא התנהגויות ו/או סימנים שיכולים היו להזהיר מפני כוונותיו של המנוח. למעשה, דומה כי המציאות, למרבה הצער, מלמדת כי ההיפך הוא הנכון. על כל פנים, גם אם אניח כי בכל מקרה של התאבדות ניתן, בדיעבד, לזהות סימנים, מעין תמרורי אזהרה או איתותים, לכך שאותו אדם עלול לעשות מעשה קיצוני שכזה - הרי דווקא בעניינו של המנוח, הוכח, כי מעשים קיצוניים היו גם היו בהתנהגותו של המנוח והמנוח היה ילד עצבני, שהיו לו בעבר התפרצויות אלימות, בהן הגיב בקיצוניות כשהתרגז.

עובדה זו נלמדת מעדויות בני המשפחה.

א. בהודעתו של הסב במשטרה ציין הסב כי המנוח היה לעיתים אלים וכי היה שובר לעיתים דברים בבית כשהיה מתעצבן (הודעת הסב במשטרה, עמ' 1 שו' 17-18).

ב. על אופיו האלים של התובע ניתן ללמוד גם מהודעתו של האח שווקי במשטרה, שהעיד כי התובע היה נוהג לפרוק את זעמו בדרך של אלימות כלפי אחיו או שבירת דברים בבית (הודעתו במשטרה, שו' 21-23), וכי לפעמים מרוב עצבים של התובע היה לוקח לו כמה ימים לחזור לדבר עם שווקי (הודעתו במשטרה, שו' 15-18).

אל הרקע האלים וההתנהגות הקיצונית האמורה, מצטרפים דברי שווקי במשטרה, לפיהם בבוקר האירוע רב עם התובע ולעג לו, וכי התובע לא הצליח "לפרוק את עצביו" לאחר הריב (למשל, בדרך שלשבירת דברים בבית...), אלא אגר בליבו את העצבים בעקבות הריב (הודעתו במשטרה, שו' 15-18), "והוא ברח ממני והיה נורא עצבני על זה שאני לעגתי לו ובדרך כלל הוא שמתעצבן שובר דברים בבית והיום לא פרק את העצבים שלו" (הודעתו במשטרה, שו' 6-8) [הדגשה שלי, ה.א.]. בעדותו הודה שווקי כי אותה מריבה אכן ארעה (עמ' 37 שו' 1-4), וכי מאוחר יותר ראה את המנוח תלוי בחבל מהעץ (עמ' 38 שו' 13-17).

בעדותו של שווקי בפניי, הוא ניסה תחילה להמעיט מהרושם שהותירה הודעתו במשטרה אודות אלימותו של המנוח (עמ' 35 שו' 5-10), אך בהמשך עדותו הודה כי כאשר המנוח היה מתעצבן הוא היה שובר דברים (עמ' 36 שו' 9-10, 16-18).

ג. אביו של המנוח, בעדותו בפני, ניסה תחילה לטעון כי היחסים בין המנוח לאחיו שווקי, היו תקינים וללא מריבות (עמ' 43 שו' 9-11), אך בהמשך הייתה עדותו מתפתלת ומתחמקת. עדותו בעניין זה גם נסתרת על ידי עדות הסב, שטען, כי בין האחים היו עימותים רבים והם הלכו "ראש בראש" (עמ' 24 שו' 27-31). עדות האב הייתה מרובת התפתלויות גם בשאלה האם המנוח היה שובר דברים מתוך חמת זעם בבית (עמ' 43-44). בהמשך בסופו של דבר הודה כי המנוח היה שובר דברים בבית לאחר שהתעצבן (עמ' 44 שו' 27, 32; עמ' 45 שו' 3-4) וכי זה לא היה דבר חריג בבית שהמנוח היה מתעצבן ושובר דברים (עמ' 45 שו' 15; עמ' 46 שו' 3-5).

ד. גם אמו של המנוח, הגב' סאוסן מחאג'נה, הודתה בעדותה כי המנוח היה ילד עצבני (עמ' 13 שו' 24-25). כאשר עומתה בעדותה עם דבריו של שווקי בתצהירו כי קורה שאנשים פורקים את זעמם בשבירת דברים, השיבה כי אכן כך התנהג התובע בביתם, כשהיא מנסה לשוות להתנהגות זו אופי רגיל ומקובל וטוענת כי "גם בסרטים זה ככה" (עמ' 14 שו' 3-6).

האם הודתה בעדותה כי מה ששמעה מאנשים שונים כשהגיעה לחצר ביתה, היה כי בנה התאבד וכי הוא היה תלוי על עץ (עמ' 15 שו' 28-30; עמ' 16 שו' 12-14, 29; עמ' 17 שו' 1).

1. במהלך עדותה, ניסתה האם למזער את מזגו האלים של המנוח (עמ' 13 שו' 11-13, עמ' 17 שו' 30; עמ' 18 שו' 1-7), אך ברור כי מדובר בעדות מגמתית וכי האם (כמו גם האב) בעלת עניין בתוצאות ההליך – לא רק בשל היותה אחת התובעים, ומי שלידיה, בין היתר, יגיעו הכספים שתשלם הנתבעת, אם תתקבל התביעה, כי אם גם בשל העובדה שהתובעים מוסלמים והאיסלאם, אינו רואה בעין יפה מעשי התאבדות. לפיכך, קביעה לפיה המנוח התאבד, מטילה כתם על המנוח בפרט ועל משפחתו והוריו בכלל (ראה עדות הסב, עמ' 27 שו' 10-12).

אני דוחה את טענת בכ' התובעים, לפיה יש לקבוע כי אין מדובר בהתאבדות – משום שקביעה אחרת, היינו קביעה לפיה מדובר בהתאבדות, אינה מתיישבת עם דתה של המשפחה – האיסלאם, ויש בה משום הטלת כתם על המשפחה כולה. עם כל הצער שבדבר – העובדה שהתאבדות אסורה על פי דת זו או אחרת אינה מונעת אנשים ממעשי התאבדות.

1. בניסיון להמעיט מחשיבותם של הדברים שמסרה במשטרה, טענה אימו של המנוח כי בהודעתה במשטרה לא אמרה אמת (עמ' 15 שו' 17, 23; עמ' 16 שו' 1). בנסיבות האלה כיצד ניתן להאמין לעדותה בפני?

מעבר לכך- בין עדות האם לעדות בנה שווקי נמצאו סתירות, המערערות את מהימנות שניהם. בעוד שהאם טענה כי שווקי התקשר אליה לקרוא לה לאחר שמצאו את המנוח תלוי (עמ' 15 שו' 27-28), שווקי הכחיש כי התקשר לאמו (עמ' 40 שו' 14-15).

התברר גם כי בעוד שבתצהירה (ס' 8) טענה כי הענף שעליו נמצא המנוח תלוי הוא ענף חלש, עובדה ממנה היא מבקשת להסיק כי לא יתכן שביקש להתאבד – בפועל התברר בחקירתה הנגדית כי היא כלל לא ראתה באיזה ענף מדובר (עמ' 17 שו' 18-27).

1. בכ' התובעים הקדיש חלק ניכר מסיכומיו, ואף חלק ניכר משאלותיו לעדים השונים, לאופן שבו נתפסו האירועים בציבור, ביישוב ובקרב תלמידי כיתתו של המנוח. אני סבורה כי אין לייחס כל משקל או משמעות לשמועות כאלה או אחרות והן אינן יכולות לחזק את טיעוניו של מי מהצדדים. על כל פנים – אף אם היה מקום לייחס משקל כלשהו לשמועות שהתהלכו ביישוב לאחר מות המנוח – גם כאן אין הדבר מסייע לתובעים. מעדותה של מחנכת כיתתו של התובע, הגב ביאדסה ראדה, עולה כי לאחר האירוע הגיע פסיכולוג לדבר עם ילדי הכיתה (עמ' 11 שו' 7-8), ובין היתר דיבר הפסיכולוג גם על נושא ההתאבדות (עמ' 11 שו' 18-19). המחנכת גם העידה כי היו שמועות בין ילדי הכיתה כי התובע התאבד (עמ' 11 שו' 23, עמ' 12 שו' 1-3).
2. אשר לטענות בכ' התובעים ביחס למחדלי המשטרה הנטענים בחקירת האירוע, הרי שאיני נדרשת להכריע בסוגיה זו, אך ברור כי אף אם היו מחדלים באופן שבו טופל האירוע על ידי המשטרה - אין לזקוף מחדלים אלה לחובת הנתבעת.
3. בכ' התובעת הצביע על כך שלא בוצעה נתיחה של הגופה וטען כי בשל כך אין, למעשה, ראיה לכך שמותו של המנוח אכן נגרם מתלייה. אני דוחה טענה זו וראוי היה לה שלא תיטען - כאשר התובעים עצמם הם שהתנגדו לנתיחה כשטענו, מפי הסב, כי אין בה צורך שכן ברור כי מותו של המנוח נגרם מתליה לאחר שהתאבד: "סיבת המוות בשבילנו ברורה ביותר התאבדות ע"י תליה, ראיתי את זה בעיניים שלי... לכן מסרבים לניתוח אין לא רואים שום סיבה לכך" (הודעתו במשטרה, עמ' 2 שו' 16-22) [הדגשה שלי, ה.א.].
4. על העובדה כי מראה הזירה והעדויות הראשונות והמיידיות שנגבו במקום מתיישבות עם המסקנה שמדובר בהתאבדות ניתן ללמוד גם מכך שכל מסמכי המשטרה מציינים כי מדובר בהתאבדות. כך דוח פעולה מיום 28.08.07 מפרט "פרטי המקרה: התאבדות". כך בלוח התצלומים שצילמה טכנאית המז"פ סיגל, מצוין כי מדובר בהתאבדות.

הממצאים העובדתיים בזירת האירוע, כפי שהם עולים מהתמונות שצילמה טכנאית המז"פ סיגל אזרזר, מלמדים כי החבל היה כרוך סביב צווארו של הנער וקשור לעץ (עמ' 84 שו' 6).

ממצאים אלה מתיישבים, על פניו, עם טענות הנתבעת, וודאי לצורך הכרעה בהליך אזרחי, וודאי שהדבר נכון כאשר אין כל הסבר הגיוני אחר לממצאים אלה והגרסה המוצעת על ידי התובעים, לפיה מדובר במשחק, נותרה בגדר טענה בעלמא.

1. הודעות בני המשפחה במשטרה, כמו גם עדויותיהם בפניי, מעידות על נטייתו של המנוח לאלימות, בעיקר על רקע עימותים בבית. הסב ציין מפורשות כי המנוח ואחיו נולדו בהפרש של שנה האחד מהשני והלכו "ראש בראש" (עמ' 24 שו' 27-31), עדות העומדת, כאמור, בסתירה לעדות האב בעניין יחסי האחים. עדויות אלה על אופיו של המנוח, כמו גם האופן בו נמצאה גופת המנוח תלויה על העץ, מתיישבים יותר עם גרסת הנתבעת, לפיה המנוח פעל מתוך חמת זעם ועצבים לאחר ריב חריף עם אחיו, ומתוך כוונה לפגוע בעצמו, קשר את החבל לצווארו, מאשר עם גרסת התובעים לפיה מדובר במשחק שיצא מכלל שליטה.
2. ב"כ התובעים הפנה אל פסק הדין של המשנה לנשיאה כב' הש' ריבלין בע"א 8313/08 ג'יה אברהם ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם בנבו, ניתן ביום 23.03.09), שם דן ביהמ"ש העליון במעשה התאבדות לכאורה, לשם קביעה האם האירוע היה "מעשה מכוון" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. באותו מקרה, למרות שנמצאו ראיות לכך שמדובר במעשה התאבדות (כמעשה מכוון), היו גם ראיות אחרות, לכך שהמעשה אינו מכוון. לפיכך קבע שם בית המשפט כי "ניתן לצייר גרסה סבירה חלופית לגרסת ההתאבדות".

במקרה שבפניי, לעומת זאת, שוכנעתי, כי אין כל גרסה סבירה חלופית לגרסת ההתאבדות. ההיפך הוא הנכון - כל הראיות מצביעות על כך שמדובר, למרבה הצער, בהתאבדות.

1. חשוב להדגיש כי ההליך שבפני הינו הליך אזרחי ודי לנתבעת כי תרים את הנטל המוטל עליה במאזן הנדרש בהליך אזרחי – 51%. בנסיבות המקרה שבפני שוכנעתי, אף ברמה העולה על הנדרש בהליך אזרחי, כי הנתבעת הרימה את הנטל הזה והוכיחה, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, כי אכן מדובר בהתאבדות.

כדברי כב' השופט שאול שוחט:

"מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע. די לנושא בנטל השכנוע, שגרסתו תשכנע את בית- המשפט ב-51%, מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו ואין נפקא מינה שנותרים 49% של אי ודאות ( ראו: י.קדמי, שם, עמ' 1548)".

ראה: תמש (ת"א) 99860/99 ח.א. נ' ר.י. (פורסם בנבו, ניתן ביום 10.07.06).

כדברי כב' השופט ברק (כתוארו דאז):

"בכל המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל-פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשור במהותו ובחומרתו של הנושא".

ראה: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מ(1) 589.

וכדברי כב' השופט רחמים כהן:

"במשפט האזרחי נהוג להציג את הדרישה של "עמידה במאזן ההסתברויות" כהוכחה ברמה של 51% לגרסה "המסתברת יותר" או לגרסה "המשכנעת יותר" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד – 2003, עמ' 1464- 1465)".

ראה:  ת"א (ת"א) 751703/04 כלל ביטוח נ' רוטבוים (פורסם בנבו, ניתן ביום 18.10.07).

1. מכיוון שהגירסה המסתברת יותר והמשכנעת יותר במקרה שבפני היא כי המנוח התאבד – ממילא אין מדובר בארוע בלתי צפוי או ב"תאונה" כהגדרת מונח זה בפוליסה ודין התביעה להידחות.
2. לפנים משורת הדין, ורק לנוכח הטרגדיה שפקדה את התובעים החלטתי, חרף דחיית התביעה, שלא לעשות צו להוצאות.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏‏ט"ו אלול תשע"ב, ‏‏02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.