לפני מונחות ארבע בקשות לסילוק התובענה על הסף, אשר הוגשו על ידי המבקשים שהם הנתבעים השונים בהליך העיקרי (להלן: "המבקשים"). עניינה של התובענה בהעברות כספים שבוצעו בשנים 1997 ו-1998 מחשבונה של המשיבה 1, חברת Establishment Adoka (להלן: "אדוקה"). לטענת המשיבים, כספים אלו הועברו למבקשים 1 - 4 (להלן גם: "המוסדות") שלא כדין, ולפיכך דורשים הם מהמבקשים להשיב לאדוקה סכום של 13,000,000 ₪. הטענה המרכזית שהועלתה בכל הבקשות לסילוק התובענה על הסף היתה כי התביעה להשבת הכספים התיישנה כבר לפני מספר שנים, או לכל הפחות היא נגועה בשיהוי כבד. כן הועלו על ידי המבקשים טענות להיעדר יריבות ביניהם לבין המשיבים.

א. רקע

1. גב' קרולה (לולה) בר-אבנר ז"ל (להלן: "גב' אבנר") ובעלה, מר אדולף (דולפי) אבנר ז"ל (להלן: "מר אבנר") עלו לישראל מאירופה, הכירו בארץ ונישאו בה. בני הזוג הקדישו חלק ניכר ממרצם, זמנם וכספם לפעילות פילנטרופית ענפה לקידום מטרות חברתיות שהיו קרובות לליבם בתחום התרבות והחינוך.
2. חלק מהונם של בני הזוג הוחזק באמצעות ישויות משפטיות שונות שהתאגדו מחוץ לישראל, ובין היתר באמצעות קרן בשם "Emanuel and Clara Family Foundation" (להלן: "קרן עמנואל וקלרה"), אשר הוקמה על ידי מר אבנר ועל ידי אחיו אלפרד באמצעות חברת הנאמנות "Fidium Treuhand Anstlat für Theuhanderschaften und Verwaltungen, Vaduz" (להלן: "חברת הנאמנות פידיום"). הקרן נרשמה בשנת 1983 בעיר ואדוז שבמדינת ליכטנשטיין.
3. לאחר פטירתה של גב' אבנר, הפכו המבקשים 1 – 4 למוטבים של קרן עמנואל וקלרה. המבקשים 1 ו-2 הם מוסדות להשכלה גבוהה (להלן בהתאמה, "מכון ויצמן" ו"אוניברסיטת תל אביב"). המבקשת 4, קרן תל אביב לפיתוח (להלן: "קרן תל אביב"), משמשת כזרועה הארוכה של המבקשת 3, עיריית תל אביב יפו (להלן: "העירייה") והיא פועלת, בין היתר, למען קידום מטרות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות לרווחת תושבי העיר. בני הזוג אבנר תרמו עוד בחייהם כספים רבים למוסדות הללו, ותקנון קרן עמנואל וקלרה קבע שלאחר מותם יחולקו כספי הקרן בין המוסדות, כאשר 40% מהון הקרן יועבר לאוניברסיטת תל אביב, 40% יועבר למכון ויצמן, ו-20% הנוספים יועברו לעיריית תל אביב לשם הקמת מרכז תרבות.
4. חלק מהונם של בני הזוג אבנר הוחזק באמצעות חברת אדוקה, חברה זרה אשר התאגדה בעיר ואדוז שבמדינת ליכטנשטיין בשנת 1981. אין חולק כי לאחר פטירתו של מר אבנר עברו הזכויות באדוקה במלואן לגב' אבנר והיו בבעלותה עד לפטירתה ביום 4.3.1997. כפי שיפורט להלן, הצדדים חלוקים בנוגע לזהות המוטבים החוקיים של אדוקה לאחר מכן.
5. בצוואה שהותירה אחריה גב' אבנר הותירה היא לארבעת אחייניה נכסים והבהירה מפורשות כי הנכסים אליהם מתייחסת הצוואה, ואשר אותם היא מורישה לארבעת אחייניה (להלן גם: "האחיינים"), הם נכסיה המצויים בישראל בלבד. לאחר פטירתה של גב' אבנר, ביום 20.5.1997 הוצא צו קיום לצוואה זו (להלן: "צו קיום הצוואה"). בהמשך לכך, פעלו קרובי משפחתה, ובהם עו"ד דליה צ'רנצקי-צבילינגר (שהיא אחת מהמשיבים 2 ואחייניתה של המנוחה, להלן: "עו"ד צבילינגר"), לנסות ולאתר כספים, נכסים וזכויות שהותירה המנוחה מחוץ לישראל. לשם כך הוצא ביום 30.10.1997 לבקשת האחיינים צו ירושה לעזבון המנוחה "לגבי לנכסים שאינם מופיעים בצוואה" (להלן: "צו הירושה"). למען שלמות התמונה יצוין כי לטענת המבקשים, צו הירושה הוצא שלא כדין, שכן הוא סותר את רצונה של המנוחה כפי שהובע בצוואתה, הרצון כי לאחיינים יועברו נכסיה המצויים בישראל בלבד.
6. בהסתמך על צו הירושה, ביקשו האחיינים לברר האם קיים אצל גופים שונים מחוץ לישראל רכוש השייך למנוחה. במסגרת כך התקבלה אצל האחיינים ביום 15.4.1998 תשובתו של בנק קרדיט-סוויס, בה צוין כי ברשותו של הבנק שתי כספות על שמה של גב' אבנר. לאחר שהאחיינים הציגו בבנק את צו הירושה, הועברה להם ביום 19.5.1998 תכולתן של הכספות. בין יתר המסמכים נמצאה בכספת תעודת העברה של חברת אדוקה. לעמדת האחיינים, עליה חולקים המבקשים, החזקת מסמך זה מהווה ראיה לבעלותם בחברת אדוקה ולכך שזכויות המייסדים באדוקה שייכות להם, בתור יורשיה של גב' אבנר.
7. לאחר שקיבלו לידיהם את תעודת ההעברה, פנו האחיינים למר ריינהולד וולונד (להלן: "מר וולונד") מחברת הנאמנות פידיום בבקשה לקבל מידע על מצבה הכספי של החברה. בהמשך לכך החליטו האחיינים להעביר את המנהלים המכהנים מתפקידם ולמנות במקומם את מר וולונד כמנהל יחיד באדוקה, ואף שכרו את שירותיו של עו"ד שוויצרי. ביום 16.3.1999 הועבר לבא כוחם של האחיינים ייפוי כוח אשר אפשר לו לפנות לבנק הרלוונטי לקבלת דפי החשבון של חברת אדוקה.
8. לטענת המשיבים, בירור זה העלה כי בארבעה מועדים שונים, בימים 15.8.1997, 20.10.1997, 28.10.1997 וכן במהלך חודש יולי 1998, בוצעו העברות כספים מחשבונה של אדוקה במישרין לחשבונותיהם של המוסדות. בעקבות כך פנה בא כוחם של האחיינים למבקשים 3-1 ביום 8.8.1999, בדרישה לקבלת מידע על העברות הכספים הנטענות. יובהר כבר עתה, כי לטענת המבקשים העברות הכספים בוצעו כדין, זאת נוכח תקנון המשנה של אדוקה מיום 1.2.1990 אשר קובע כי לאחר פטירתם של בני הזוג אבנר, תהפוך קרן עמנואל וקלרה לנהנית הבלעדית בהון ובפירות של חברת אדוקה.
9. לאחר שהוחלפו תכתובות שונות בין הצדדים, הוגשה על ידי קרן עמנואל וקלרה בבית המשפט בוואדוז, ליכטנשטיין, בקשה למתן צו מניעה נגד חברת אדוקה, תאגיד נוסף בשם "Fincomex", חברת הנאמנות פידיום והאחיינים. בקשה זו התקבלה על ידי בית המשפט בוואדוז ביום 23.2.2000 (להלן: "צו המניעה"). בהמשך לכך, הוגשה ביום 23.3.2000 על ידי הקרן תביעה נגד חברת הנאמנות פידיום והאחיינים. בתביעה התבקש בית המשפט להצהיר כי הקרן היא בעלת זכויות המייסדים באדוקה ובתאגיד הנוסף. פסק הדין עצמו ניתן ביום 29.9.2004, ובו נדחתה תביעתה של הקרן, כאשר על פי תרגום פסק הדין שצורף לכתב התביעה, אדוקה אינה צד להליך. משמעותם של צו המניעה ופסק הדין בכל הנוגע להליך דנן ובפרט ביחס לטענת ההתיישנות שהועלתה בבקשות דנן, אף היא נמצאת במחלוקת בין הצדדים להליך, כפי שיפורט עוד להלן.
10. במסגרת ההליכים שהתנהלו בליכטנשטיין, ולאחר שמר וולונד סיים את תפקידו כמנהל באדוקה, מינה בית המשפט בוואדוז ביום 30.6.2000 את ד"ר בטלינר (להלן: "ד"ר בטלינר") לתפקיד "Guardian" בחברה. המינוי נעשה בהתאם להצעת קרן עמנואל וקלרה, ומבלי שהובעה לו התנגדות על ידי מי מהאחיינים. מאוחר יותר אף מונה ד"ר בטלינר למפרק אדוקה. יוער כי בחלוף כתשע שנים ממועד המינוי החליטו האחיינים להעביר את ד"ר בטלינר מתפקידו, ואף פתחו בהליכים בעניין זה לפני הרשויות הרלוונטיות בליכטנשטיין.
11. יצוין עוד כי במקביל להליך שהתנהל בוואדוז הוגשה על ידי עו"ד צבילינגר עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרתה נדרש מהמבקשים 3-1 מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. העתירה נגד מכון ויצמן ואוניברסיטת תל אביב נמחקה בהסכמה, ואילו העתירה נגד העירייה התקבלה.
12. בהמשך לאירועים אלו, ובהסתמך על צו הירושה הנוסף, מונו המשיבים 2 ביום 15.6.2008 כמנהלי עיזבונה של גב' אבנר (להלן: "מנהלי העיזבון"), כאשר בצו המינוי צוין כי המינוי הוא על פי "צו הירושה המתייחס לכל הנכסים שאינם מצויים בצוואת המנוחה מ-9.1.94".
13. ביום 12.11.2009 הוגשה התביעה דנן, שבמסגרתה טוענים המשיבים, כאמור, כי על המבקשים להשיב לאדוקה סכום של 13,000,000 ₪, אשר הוצא לטענתם שלא כדין מחשבונה של אדוקה והועבר לחשבונם של המוסדות באמצעות הקרן. לטענת אדוקה ומנהלי העיזבון, הכספים בחשבון הבנק של אדוקה היו שייכים למנוחה, גב' אבנר, ועל כן לאחר פטירתה, יורשיה הם שהיו זכאים לקבלם. המשיבים טוענים עוד כי מנהליה של אדוקה ובפרט מר משה פורת ז"ל אשר המבקשים 5 ו-6 הם יורשיו (להלן: "יורשי מר פורת"), ומר אלחנן יגלום, המבקש 7 (להלן: "מר יגלום", וביחד עם מר פורת ז"ל, "המנהלים"), פעלו תוך חריגה מסמכות ובניגוד עניינים שעה שהעבירו את הסכום האמור לחשבונה של קרן עמנואל וקלרה ולחשבונם של המוסדות, ועל כן הם תובעים אותם באופן אישי להשבת הכספים.
14. על רקע דברים אלה, אפנה לבחון את שטענו המבקשים במסגרת הבקשות דנן.

ג. טענות הצדדים

טענות המבקשים

1. המבקשים 1 ו-2, מכון ויצמן ואוניברסיטת תל אביב, טוענים כי התביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה מאחת עשרה שנים ממועד ביצוע ההעברות הכספיות מחשבון הבנק של אדוקה, כך שהיא הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ותוך שיהוי כבד. לטענתם, הן האורגנים הנוספים של אדוקה (כלפיהם לא הועלו בכתב התביעה הטענות לניגוד עניינים שהועלו נגד המנהלים), הן האחיינים (אשר הם שעומדים לטענת המבקשים מאחורי הגשת התביעה דנן), היו מודעים היטב לביצוען של ההעברות הכספיות בזמן אמת, כך שהיה באפשרותם לפעול להגשת התובענה דנן, והם לא הציגו טעם של ממש לאיחור בהגשת תביעתם.

בהקשר זה מדגישים המבקשים כי צו המניעה הזמני לא מנע את הגשת התובענה דנן ועל כן הוא אינו יכול לשמש כעילה לעצירת מירוץ ההתיישנות. עוד נטען כי ממילא, ביחס לשלוש מתוך ארבע ההעברות הכספיות, חלף מועד ההתיישנות אף אם יופחתו מתקופת ההתיישנות השנים בהן עמד צו המניעה הזמני בתוקפו. המבקשים צירפו לבקשתם חוות דעת שניתנה על ידי מומחה לדין הזר, בה נידונו היקפו ותוקפו של צו המניעה. בחוות הדעת נטען כי קיומו של צו המניעה לא מנע מאדוקה להגיש תביעה להגשת הכספים, ובהתאם טענו המבקשים כי התקופה בה עמד צו המניעה בתוקפו אינה מצדיקה את עצירת מירוץ ההתיישנות.

לבסוף נטען, כי למנהלי העיזבון אין כל עילת תביעה נגד המבקשים, זאת משום שכל עילות התביעה הנטענות שייכות לחברה אדוקה, המהווה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית. אף אם מנהלי העיזבון מחזיקים בזכויות הבעלות באדוקה כדין, עובדה שהוכחשה על ידי המבקשים, אין הדבר מקנה להם עילת תביעה אישית להשבת הכספים.

1. המבקשת 3, עיריית תל אביב-יפו, טוענת אף היא כי נושאי המשרה באדוקה יכולים היו לפעול להגשת התביעה עוד במועד בו הועברו הכספים. העירייה טענה גם כי צו המניעה הזמני לא עצר את מירוץ ההתיישנות כנטען על ידי המשיבים.

לחלופין נטען על ידי העירייה כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר, זאת משום שגם לשיטתם של המשיבים היה באפשרותם להגיש את התביעה עם מתן פסק הדין בליכטנשטיין בשנת 2004, ואף על פי כן חלפו למעלה מחמש שנים עד שהוגשה התביעה. בנסיבות אלו יש לקבוע כי המשיבים ישנו על זכויותיהם, בעוד שלעירייה נגרם נזק רב ועל כן אין לאפשר את הגשת התביעה כיום.

עוד טוענת העירייה כי למנהלי העיזבון אין כל עילת תביעה אישית, ואף מוסיפה כי לאדוקה עצמה אין כל עילת תביעה נגד העירייה. העירייה ציינה, כי דרישת אדוקה להשבת הכספים מבוססת על הטענה כי מר פורת ז"ל ומר יגלום היו נגועים בניגוד עניינים שעה שטיפלו בהעברת הכספים בשל תפקידם בקרן עמנואל וקלרה. לדברי העירייה, ניגוד עניינים נטען זה אינו יכול לחייב אותה באחריות כלשהי, שכן השניים לא כיהנו בעירייה בתפקידים רשמיים.

1. המבקשת 4, קרן תל אביב, מצטרפת אף היא לטענות האמורות בדבר התיישנות התובענה והשיהוי הכבד שנפל במועד הגשתה, וגם היא טוענת כי מר פורת ז"ל ומר יגלום כלל לא כיהנו בתפקידים רשמיים במוסדותיה וכי לא הוכח כל קשר בינה לבינם, ועל כן הטענות בדבר ניגוד עניינים שהועלו על ידי המשיבים כלל אינן רלוונטיות. הקרן הדגישה כי קיבלה את הכספים כדין ובתום לב.
2. המבקשים 5 – 7, יורשיו של מר פורת ז"ל ומר יגלום, טוענים אף הם כי התביעה התיישנה זה מכבר. הודגש, כי נושאי המשרה הנוספים באדוקה היו מודעים בזמן אמת להעברת הכספים, וכי האחיינים עצמם ידעו על העברת הכספים כבר בשנת 1997, כעולה ממכתבים שנשלחו על ידיהם בעניין, ולכל המאוחר בחודש יוני 1998. אף הם מצטרפים לטענה כי קיומו של צו המניעה לא מנע את הגשת התובענה דנן, ומדגישים כי צו המניעה פקע ביום 26.9.2002, כך שממילא חלפה תקופת ההתיישנות. כן הודגש כי בנסיבות המקרה דנן לנוכח השיהוי שנפל במועד הגשת התביעה, ראוי לדחותה אף מטעם זה. המבקשים 5 – 7 אף מצטרפים לטענה בדבר היעדר עילה ויריבות בין מנהלי העיזבון ובין המבקשים.

טענות המשיבים

1. במענה לטענות שפורטו לעיל טוענים המשיבים כי אלו טענות סף הדורשות בירור עובדתי מעמיק, וכי על אף שהבקשות נסמכות על טיעונים עובדתיים מורכבים, הן אינן נתמכות בתצהירים כדין (מלבד המבקשים 1 ו-2, אשר צירפו לבקשתם את תצהירה של היועצת המשפטית של מכון ויצמן), וכבר בשל כך אין מקום לקבלן.

באשר לטענת ההתיישנות, טוענים המשיבים כי עד למתן פסק הדין בליכטנשטיין אשר הכריע בתביעתה של קרן עמנואל וקלרה, לא התגבשה עילת התביעה הקונקרטית של אדוקה להשבת הכספים מהמוסדות. כל עוד לא הוכרעה שאלת הבעלות באדוקה, ממילא לא ניתן היה להגיש תביעה בנוגע להעברת הכספים, ולא היה בידי אדוקה כוח תביעה קונקרטי. לדבריהם, מנהליה ואורגניה השונים של אדוקה לא היו פועלים נגד הקרן אשר היא שמינתה אותם, ולכן טרם ההכרעה בטענות הקרן לא היתה לאדוקה אפשרות ממשית להגשת תביעה. עוד הוסיפו המשיבים כי כל עוד עמד צו המניעה בתוקפו, לא היה בידי היורשים כוח תביעה מעשי להגשת התביעה נגד המוסדות שכן בעל התפקיד שמונה במסגרת ההליך בוואדוז, ד"ר בטלינר, מונה על ידי הקרן. המשיבים טוענים כי אין ליתן משקל בעניין זה לחוות דעת המומחה לדין הזר, זאת משום ששאלת ההתיישנות נבחנת בהתאם לדין הישראלי, כמו גם משום שמדובר בחוות דעת המבוססת על תשתית עובדתית מוטעית. לפיכך, סבורים המשיבים כי יש לקבוע שמירוץ ההתיישנות החל רק ממועד מתן פסק הדין הדוחה את תביעת הקרן.

המשיבים אף מוסיפים כי לא ניתן לקבל את טענת השיהוי, משום שקרן עמנואל וקלרה היא שהובילה לכך שלא ניתן יהיה להגיש את התובענה במועד, והמוסדות היו מודעים היטב להליכים שנוהלו על ידי הקרן בליכטנשטיין.

לבסוף מתייחסים המשיבים לטענות בדבר היעדר עילה, וטוענים כי מאחר שהמוסדות קיבלו את הכספים שלא כדין, וידעו על המחלוקות הקיימות בנוגע לכספים, קמה נגדם עילת השבה, בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט. באשר להיעדר עילת התביעה של מנהלי העיזבון, נטען כי מנהלי העיזבון אינם תובעים את השבת הכספים כי אם קבלת מידע על פעולותיהם של המנהלים באדוקה.

תשובת המבקשים

1. המבקשים הגישו תשובות לתשובות המשיבים ובהן צוין כי העובדות שצוינו בבקשות התבססו על הנטען בכתב התביעה, ואין כל מחלוקת עובדתית מורכבת בין הצדדים המונעת הכרעה בטענות הסילוק כבר כעת. מדובר בתביעה של חברה, שעילת התביעה שייכת לה בלבד, ואשר אין חולק כי היא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית המיוצגת על ידי מנהליה ואורגניה המוסמכים. עילת התביעה נולדה במועד העברת הכספים הראשונה, עוד בשנת 1997, ומשלא פעלו נציגיה המוסמכים של החברה להגשת התביעה, הרי שהיא התיישנה. המבקשים הדגישו, כי הטענות שהעלו המשיבים בנוגע לאורגנים השונים של אדוקה, נטענו לראשונה במסגרת התשובה לבקשת הסילוק ולא אוזכרו בכתב התביעה, והן בגדר הרחבת חזית אסורה.

עוד הוסיפו המבקשים וטענו כי פסק הדין שניתן בליכטנשטיין אינו מכריע באופן פוזיטיבי בנוגע לבעלות באדוקה, כך שהוא כלל אינו רלוונטי לשאלה מתי קמה עילת התביעה של אדוקה. כעולה מהליכים מאוחרים שהתקיימו בעניין מינויו של ד"ר בטלינר למפרק, בפסק דין זה כלל לא נקבע כי האחיינים הם בעלי הזכויות באדוקה. יתרה מזאת, מטענות שהועלו על ידי האחיינים באותו הליך, עולה שהם בעצם הודו כי התביעה תתיישן בחודש אוגוסט 2009.

ד. דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את כתבי הטענות, עמדתי היא כי דין הבקשות להתקבל ויש לסלק התביעה על הסף. להלן יפורטו הנימוקים לכך.

התיישנות

1. בהתאם להוראותיו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1985 (להלן: "חוק ההתיישנות") דינה של תובענה שאינה במקרקעין להתיישן בחלוף שבע שנים מיום שבו התגבשה עילת התביעה. כפי שהבהיר בית המשפט העליון, התכלית העומדת מאחורי חקיקתו של חוק זה הינה:

"לאזן בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי, לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי, וזאת תוך מתן הגנה לעניינו של הציבור הרחב. בעוד אינטרס הנתבע מחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו, אינטרס התובע נועד לתת לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו, ולאפשר שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. האינטרס הציבורי מצדיק אף הוא הגבלת משך הזמן להגשת תביעות, על מנת שלא להציף את מערכת המשפט בתביעות שעניינן נסב על עניינים ישנים, וכדי לאפשר לבתי המשפט לעסוק בענייני היום. דין ההתיישנות מבקש ליצור איזון בין כלל האינטרסים הללו"

(ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (ניתן ביום 24.5.2010), בפסקה 14 (להלן: "עניין פסגת אשדוד").

טענת התיישנות היא טענה דיונית אשר חוסמת את דרכו של בעל הדין ומונעת ממנו לממש את זכויותיו המהותיות, באופן הפוגע בזכות הגישה לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד בעלת אופי חוקתי. היבט זה משפיע כמובן על האופן בו יפורשו הוראותיו של חוק ההתיישנות, כך שסילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות ייעשה בזהירות (עניין פסגת אשדוד, בפסקה 15).

1. כדי להכריע בשאלה האם תובענה התיישנה, אם לאו, נדרש בית המשפט לבחון מהו המועד בו התגבשה עילת התביעה, כאשר בחינה זו תיעשה בהתאם לתכליות האמורות העומדות בבסיס חוק ההתיישנות. בהתאם נקבע, כי היום בו נולדת עילת התביעה אינו אך היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המקימות לתובע את הסעד הנטען, אלא נדרש גם כי בידי התובע יהיה במועד זה כוח תביעה קונקרטי המאפשר לו לפנות לערכאות לבירור תביעתו. תחילתו של מירוץ ההתיישנות, אפוא, היא במועד בו התגבשה עילת התביעה המושגית ובלבד שזו כבר התגבשה לכדי עילה קונקרטית אשר מכוחה ניתן לפנות לערכאות להגשת התביעה [ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)].

ודוק; נקודת המוצא להכרעה בטענת התיישנות היא כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות, שהרי "כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (ניתן ביום 19.9.2010). מנגד, כפי שציין כב' השופט י' עמית באותו עניין, "מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית" (שם, בפסקה 26).

1. בענייננו, המחלוקת בה יש להכריע היא האם מירוץ ההתיישנות לתביעת ההשבה הכספית של אדוקה החל במועד בו הועברו הכספים מחשבונה, או שמא, כנטען על ידי המשיבים, תחילתו רק במועד בו ניתן פסק הדין בליכטנשטיין. לצורך הכרעה בשאלה זו יש לבחון כיצד, אם בכלל, משפיעים ההליך המשפטי שנוהל בליכטנשטיין וצו המניעה שניתן במסגרתו על מירוץ ההתיישנות בתובענה.
2. לפי העובדות המצוינות בכתב התביעה דנן, הזכות המהותית העומדת ביסוד התובענה, היא זכותה הנטענת של אדוקה להשבת הכספים, התגבשה במועד בו הועברו הכספים למוסדות, שנים רבות טרם הגשת התביעה. מאז התגבשותה של עילת התביעה המושגית ועד להגשת התביעה חלפו כ-12 שנים, כך שמועד ההתיישנות חלף זמן רב טרם הוגשה התביעה.
3. אלא שלטענת המשיבים, באותו מועד לא היה בידי אדוקה כוח תביעה קונקרטי, ועל כן אין לראות את מועד העברת הכספים כמועד שבו החל מירוץ ההתיישנות. המשיבים מבססים טענה זו על שלושה אדנים: ראשית הם טוענים כי עילת התביעה הקונקרטית קמה רק לאחר שניתנה הכרעה שיפוטית מקדמית אשר שללה את בעלותה של קרן עמנואל וקלרה באדוקה; שנית, לדבריהם כל עוד לא ניתנה הכרעה שיפוטית זו, לא היתה באפשרות האחיינים לפעול להגשת תובענה זו באמצעות החלפת מנהליה של אדוקה, אשר נמנעו מהגשת התובענה; ולבסוף הם מוסיפים כי בתקופה בה היה צו המניעה בתוקפו, ממילא לא היה באפשרות אדוקה להגיש את התובענה. כפי שיפורט להלן, אין ממש בטענות אלו של המשיבים.
4. טענתם הראשונה של המשיבים היא כי טרם הוכרעה השאלה המקדמית בדבר זכויות הבעלות של הקרן באדוקה, לא היה בידי אדוקה כוח מעשי להגשת התביעה. המשיבים סבורים שעילת התביעה הקונקרטית במקרה דנן צמחה רק לאחר שהובהר, במסגרת ההליך בליכטנשטיין, מיהם בעליה החוקיים של אדוקה. המשיבים הפנו לקביעותיו של בית המשפט העליון בעניין פסגת אשדוד, מהן ניתן ללמוד, לשיטתם, כי כאשר זכיה בתובענה מותנית בהכרעה משפטית בסוגיה מקדמית, יחל מירוץ ההתיישנות רק לאחר שתוכרע אותה סוגיה.

אין בידי לקבל טענה זו של המשיבים. ההליך שהתנהל במדינת ליכטנשטיין עסק בשאלת הבעלות על חברת אדוקה וכעולה מפסק הדין אדוקה כלל לא היתה צד לו, בעוד שבכתב התביעה בהליך דנן מדובר בתביעה של החברה עצמה, אשר עניינה תוקפן של העברות כספיות שבוצעו על ידי שניים ממנהליה של החברה. נסיבות המקרה שונות מנסיבותיו של עניין פסגת אשדוד, שכן לא מדובר במקרה בו ההכרעה בהליך הראשון היתה הכרחית לצורך הדיון וההכרעה בהליך השני. השאלה שנידונה בהליך שהתנהל בליכטנשטיין היא שאלת ספציפית, האם הקרן הוכיחה כי היא בעליה של חברת אדוקה. מנגד, השאלה שהועלתה בהליך שלפני היא האם לנוכח הוראות תקנון אדוקה היו מוסמכים מנהליה של אדוקה להעביר את כספיה של החברה למוסדות. אם כך, ההליך בליכטנשטיין הוא הליך נפרד ובלתי תלוי, כאשר ההכרעה בו כלל אינה דרושה לצורך גיבוש עילת התביעה נושא התובענה דנן, שעניינו כשרות העברת הכספים למוסדות על ידי מנהלי אדוקה.

יתרה מזאת, עיון בפסק דין זה אף ילמד כי הוא כלל לא הכריע באופן פוזיטיבי בנוגע לשאלה מהם בעליה של אדוקה, וכך אף נקבע בהחלטה מאוחרת של הרשויות בליכטנשטיין, במסגרת הדיון שהתקיים בבקשת האחיינים להעברת ד"ר בטלינר מתפקידו (ראו נספח 1 לתשובת המוסדות לבקשות לסילוק על הסף). בנסיבות אלו ברי כי הניסיון לקשור בין הכרעה בשאלת הבעלות ובין התובענה דנן הוא ניסיון מלאכותי, שכל תכליתו היא לנסות להאריך בדיעבד את תקופת ההתיישנות.

1. באשר לטענה השנייה, נדמה שהמשיבים מערבים מין בשאינו מינו שכן הם אינם מבחינים בין יכולתם של האחיינים, יורשיה הנטענים של גב' אבנר, לפעול להגשת התביעה, ובין יכולתה של אדוקה לעשות כן. אדוקה, ולפחות על כך מסכימים שני הצדדים, היא ישות משפטית נפרדת ועצמאית, אשר עילת התביעה הנטענת שייכת לה. שאלת יכולתם של האחיינים לפעול להגשת התביעה, כשלעצמה, אינה רלוונטית כלל וכלל לבחינת שאלת ההתיישנות בתובענה דנן, אשר בוחנת האם לאדוקה - לא לאחיינים - היה כוח תביעה קונקרטי במועד בו הועברו הכספים. יש לבחון, אפוא, האם היה בידי אדוקה, באמצעות האורגנים השונים שלה, אפשרות להגשת התביעה במועד העברת הכספים.

ההלכה הפסוקה קובעת כי עילת תביעה של תאגיד לא תתיישן במהלך תקופה בה נשלט התאגיד בידי אורגנים אשר מנעו את מימוש זכות התביעה של אותו תאגיד, למשל בנסיבות בהן מנהלי התאגיד הם שמעלו בכספיו. בהתאם לכך טענו המשיבים כי מאחר שמר פורת ז"ל ומר יגלום (שהיו כזכור מנהלים של אדוקה) הם שהעבירו את הכספים לקרן שלא כדין, לא ניתן לראות במועד העברת הכספים כמועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות.

ברם, בעוד שידיעת מנהלים אשר מעלו באמון החברה אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות, הרי שיש לברר "אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ" (ראו ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, בפסקה 2). בענייננו, במועד בו הועברו הכספים היו בחברה מנהלים נוספים מעבר למר פורת ז"ל ומר יגלום. עיון בכתב התביעה ילמד, כי המשיבים לא העלו כל טענה כלפי מי מהמנהלים האחרים (ד"ר ויקטור פך וסר דיוויד זיו) שכיהנו באדוקה בעת העברת הכספים, אשר היו מודעים בזמן אמת להעברות הכספים נושא תובענה זו. לפיכך, אין לקבל את טענת המשיבים כי במועד הרלוונטי לא היה בידי אדוקה כוח תביעה קונקרטי, והמסקנה המתבקשת היא כי העילה עליה מבוססת התובענה דנן התגבשה עוד במועד העברות הכספים בשנים 1997 ו-1998. גם בתקופה שלאחר מכן, כאשר הועברו המנהלים מתפקידם ומר וולונד מונה כמנהל יחיד באדוקה מטעם האחיינים ביום 10.11.1998, ברור כי היה בידיה של אדוקה כוח תביעה קונקרטי להגשת התובענה דנן, ותקופה זו תובא בחשבון בעת חישוב תקופת ההתיישנות. מר וולונד, יש לציין, סיים את תפקידו ביום 28.2.2000, ולאחריו מונה לתפקידו ד"ר בטלינר.

בצר להם, העלו המשיבים בכתב תשובתם לבקשת הסילוק טענות מן הגורן ומן היקב נגד המנהלים הנוספים שכיהנו באדוקה באותה תקופה, כמו גם נגד מר וולונד. טענות אלו לא הופיעו ולו ברמז בכתב התביעה, כך שהן מהוות הרחבת חזית אסורה ואין להתירן (ראו ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים (ניתן ביום 17.12.2003). הנה כי כן, לפי העובדות המופיעות בכתב התביעה, שעל פיהן תבחן שאלת ההתיישנות, התגבשה עילת התביעה - הן המושגית והן הקונקרטית - כבר בעת העברת הכספים. על רקע זה יש לבחון את טענתם האחרונה של המשיבים, ולהכריע האם יש לנכות מתקופת ההתיישנות את התקופה שבמסגרתה נוהל ההליך המשפטי בליכטנשטיין.

1. טענתם האחרונה של המשיבים היתה כי בעת שעמד צו המניעה שהוצא בליכטנשטיין בתוקפו, לא ניתן היה להגיש את התובענה. ברם, אף מבלי להידרש לחוות דעת המומחה לדין הזר שהוגשה על ידי המבקשים בעניין זה, עיון בצו עצמו ילמד כי אין בטענה זו ממש. כל שהצו קובע הוא כי "כנגד ערבות עצמית של המבקשת נאסר על מועצת המנהלים המכהנות באותה עת של החברות Establishment Adoka ו-Establishment Fincomex למכור, לשעבד נכסים של המשיבים מס' 1 ומס' 2 או לעשות, בעצמן או באמצעות צדדים שלישיים, שימוש בנכסים אלה העשוי לפגוע בצורה כלשהי בתביעות מבקשת צו המניעה. יש להגביל את ייפוי הכח הניתנים על ידי מועצת המנהלים לביצוע פעולות הדרושות לניהול רגיל, יש לבטל ייפויי כח החורגים מעבר לכך". קביעה זו אין בה כדי למנוע הגשת התביעה על ידי אדוקה נגד המוסדות בעילות שהועלו בהליך דנן, שכן כל משמעותה היא איסור על אדוקה לבצע דיספוזיציה בנכסיה, פעולה שאינה רלוונטית להליך דנן. אם כך, לא ניתן לראות בצו המניעה כסיבה לעיכוב מירוץ ההתיישנות.

אעיר כי המבקשים אף טענו שבהתאם לדין בליכטנשטיין פקע צו המניעה ככל שהוא נוגע לאדוקה בתוך 4 שבועות מהיום בו ניתן, זאת משום שאדוקה כלל לא נתבעה בהליך העיקרי. המשיבים חלקו על כך, אולם בנסיבות העניין אין צורך להכריע בסוגיה שהרי אין לראות בצו המניעה כמשפיע על תקופת ההתיישנות. עם זאת ראוי לציין, כי לא יכול להיות חולק שבהתאם להחלטת בית המשפט בליכטנשטיין פקע צו המניעה לכל המאוחר ביום 26.9.2002, כך שגם אם לא תובא בחשבון התקופה בה חל (צו המניעה ניתן ביום 23.2.2000, כלומר לכל היותר הוא חל במשך כשנתיים ושבעה חודשיים), עדין תתבקש המסקנה כי התובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות (ההעברה הכספית האחרונה בוצעה ביולי 1998 והתביעה הוגשה בנובמבר 2009, כלומר בחלוף למעלה משמונה שנים גם בניכוי משך הזמן בו חל צו המניעה).

ככל הנראה בהבינם כי גם בקיומו של צו המניעה לכשעצמו אין די כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, הוסיפו המשיבים וטענו, כי ד"ר בטלינר, שמונה כאמור במסגרת הליך זה לתפקיד של Guardian באדוקה, מונה על ידי קרן עמנואל וקלרה ולכן לא ניתן לראות בו כמי שעשוי היה להגיש את התובענה נגד המוסדות בשמה של אדוקה, ולכן מתבקשת המסקנה כי "כל עוד היה צו המניעה שריר וקיים וכל עוד כיהן עו"ד Batliner כנציג המוסמך היחיד של אדוקה, לא היה בידי היורשים כוח תביעה מעשי להגיש תביעה נגד המוסדות, מוטבי הקרן" (סעיף 104 לתשובתם לבקשות הסילוק). בהקשר זה צוין כי צו המניעה מנע מהאחיינים, כמו גם מחברת הנאמנות פידיום, לעשות שימוש בזכויות המייסדים של אדוקה וכן לעשות פעולות משפטיות הקשורות בזכויות אלה, כך שלא היה באפשרותם של האחיינים להגיש את התובענה באופן עצמאי.

אלא שגם בהקשר זה לא מבחינים המשיבים בין כוח התביעה הקונקרטי של האחיינים, שכאמור כלל אינו רלוונטי, לבין כוח התביעה של אדוקה. השאלה הרלוונטית בענייננו היא האם היתה בידי אדוקה, באמצעות ד"ר בטלינר, אפשרות להניע את גלגלי התביעה נגד המוסדות. איני רואה כיצד ניתן לקבוע בהתבסס על אמירה בעלמא שד"ר בטלינר מונה על ידי הקרן, אמירה המתעלמת מכך שמדובר במינוי על ידי בית המשפט שהאחיינים בזמן אמת לא טענו נגדו כל טענה, כי בידי התאגיד לא היה כוח תביעה קונקרטי להגשת התביעה. אזכיר, כי במשך תשע שנים בהן כיהן ד"ר בטלינר בתפקידו לא ביקשו האחיינים להחליפו. העובדה שבדיעבד טוענים האחיינים כיום באמצעות אדוקה נגד תפקודו של ד"ר בטלינר אינה יכולה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, שעה שבזמן אמת היתה יכולה אדוקה לפעול להגשת התביעה ולא היה כל צו שיפוטי שמנע בעדה לעשות כן. ראיה לכך שטיעון זה משולל כל יסוד מצויה בכך שלשיטתם של המשיבים עצמם, לאחר שניתן פסק הדין בהליך, בשנת 2004, חודש מירוץ ההתיישנות. ברם, גם בשנים אלו המשיך ד"ר בטלינר לכהן בתפקידו באדוקה. אם אכן כהונתו של ד"ר בטלינר היא שמנעה מאדוקה כוח תביעה קונקרטי, היה צפוי כי המשיבים יטענו שמירוץ ההתיישנות החל רק לאחר העברתו של ד"ר בטלינר מתפקידו, אלא שטענה מעין זו היתה בעייתית בהתחשב בכך שגם לאחר שניתן פסק הדין לא פעלו המשיבים כדי להחליפו, ועובדה זו מדברת בעד עצמה.

נראה כי נפל בלבול אצל המשיבים. ייתכן שקמה להם זכות תביעה מאוחרת יותר כלפי מי מהגורמים שהיו מעורבים במהלך השנים הרבות בענייני אדוקה, אך עילת התביעה של אדוקה עצמה - נולדה עם העברת הכספים - ומירוץ ההתיישנות לא נעצר.

לבסוף אציין כי גם אם היתה מתקבלת הטענה שבתקופת ניהולו של ההליך המשפטי יש לעכב את מירוץ ההתיישנות - וכאמור לא ניתן לקבל טענה זו - עדין מתבקשת הקביעה כי התביעה בנוגע לשלוש העברות הכספים הראשונות התיישנה זה מכבר. כאמור, צו המניעה הוצא ביום 23.2.2000 ואילו פסק הדין ניתן ביום 29.9.2004, מועד בו גם לשיטת המשיבים היה ניתן להגיש את התובענה. העברת הכספים הראשונה בוצעה, כאמור, עוד ביום 15.8.1997 והעברות הכספים הנוספות בוצעו בימים 20.10.1997 ו-28.10.1997. לכן, אף אם ננכה ממירוץ ההתיישנות את אותן ארבע שנים וכשבעה חודשים במהלכן נוהל ההליך בליכטנשטיין, עדיין נגיע למסקנה כי התובענה התיישנה כחצי שנה טרם הגשתה בחודש נובמבר 2009.

שיהוי

1. לא למותר לציין כי התובענה דנן אף הוגשה בשיהוי חריף. כידוע, טענת שיהוי תתקבל לעיתים נדירות ורמת ההוכחה הנדרשת מצד הטוען לשיהוי היא גבוהה. בהליכים אזרחיים, יקבע בית המשפט כי התובענה הוגשה בשיהוי בתוך תקופת ההתיישנות בנסיבות בהן העיכוב של התובע בפנייה לבית המשפט מהווה שימוש לא ראוי בזכות התביעה ופגיעה בציפיות הלגיטימיות של הנתבע, באופן שמהווה ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, בפסקה 14). שיהוי נוצר, אפוא, בנסיבות בהן מוכח כי "זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע" (שם).
2. בענייננו, האירועים הרלוונטיים התרחשו למעלה מ-12 שנים טרם הגשת התובענה. הכספים נושא התובענה הועברו למוסדות, כאשר בין מועד מתן פסק הדין בליכטנשטיין ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מחמש שנים. העירייה טענה בכתבי טענותיה כי הסתמכה על הכספים שהועברו לה ואף עשתה בהם שימוש בפועל כפי שסוכם בינה לבין גב' אבנר המנוחה, כך שהיא שינתה מצבה לרעה בעקבות השתהות המשיבים בהגשת התביעה. אף המנהלים ציינו, כי חלוף השנים שינה את מצבם לרעה שכן נפגעה משמעותית יכולתם לאתר את המסמכים הרלוונטיים וכן לנוכח פטירתו של מר פורת ז"ל, אשר לו הייתה ידיעה אישית לגבי הנושאים הנוגעים לתובענה ובעת שהוגשה התובענה הייתה בשנות השמונים המאוחרות לחייו. המוסדות אומנם לא העלו טענת שיהוי בבקשתם, אולם בתשובה שהוגשה מטעמם ומטעם המנהלים צוין כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר, והוגש כי בהליך הנוסף שהתנהל מול קרן עמנואל וקלרה אין כדי להצדיק את העיכובים בהגשת התובענה.
3. המשיבים מנגד לא הציגו הסבר ענייני כלשהו לעיכוב הקיצוני שחל בניהול ההליכים, והטענה כי קרן עמנואל וקלרה היא שאחראית לעיכוב בשל ניהול ההליך בליכטנשטיין על ידה אינה מקובלת עלי, כאשר הקרן כלל אינה צד להליך זה וכאשר התביעה הוגשה כחמש שנים לאחר שניתן פסק הדין באותו הליך. אעיר כי לא נעלם מעיני ניסיונם של המשיבים לקשור בין העיכוב ובין הליך אחר שנוהל על ידי הקרן אלא שלא ראיתי כיצד עניין זה רלוונטי לענייננו. לפיכך, ומבלי שהדבר יגרע ממסקנתי כי התובענה התיישנה זה מכבר, עולה כי דין התובענה להידחות על הסף גם מפאת השיהוי הבלתי סביר בו הוגשה.

היעדר יריבות

1. לנוכח כל האמור לעיל אין צורך להידרש לטענות הנוספות שהועלו על ידי המבקשים בדבר היעדר יריבות ביניהם ובין מנהלי העיזבון. יוער כי כאמור המשיבים עצמם הודו שתביעתם של מנהלי העיזבון נוגעת לקבלת מידע ולא להשבת הכספים, כך שבהקשר זה אין מחלוקת על כך שאכן אין יריבות ביניהם ובין המוסדות.

ה. סוף דבר

1. דין הבקשות להתקבל, והתובענה נדחית על הסף. מטבע הדברים בנסיבות אלה אין צורך להכריע בבקשות המבקשים להפקדת ערובה על ידי המשיבים.
2. בנסיבות העניין, ישלמו המשיבים הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 7500 ₪ בגין כל בקשה.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ד, 16 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.