כתב האישום בתיק זה הוגש בשנת 2009. נטען בו כי ביום 21.10.2009 נתגלה כי במקרקעין הידועים כחלקה 22 בגוש 13052 בכתובת הידועה כרח' ירושלים 25 (סופר רב חסד) בצפת (להלן: המקרקעין), בוצעה תוספת בניה בסטייה מהיתר מס' 200211 במפלס הגג + (מפלס 9.57) על פי תוכנית בנייה מתיק הבניין, בגודל 527 מ"ר. כן נטען כי הנאשם עושה שימוש ואחראי לעשיית שימוש במבנה זה. נטען כי העבודה והשימוש טעונים היתר, אולם הנאשם עשה אותם ללא היתר.

ביום 6.3.2014 הגישו המאשימה, וכן הנאשם (באמצעות באת כוח קודמת) הודעה משותפת על הסדר טיעון; אולם בדיון העוקב ביום 10.6.2014 חזר בו הנאשם מהסכמתו, ובאת כוחו הקודמת של הנאשם שוחררה לבקשתה מן הייצוג. ביום 29.6.2015 התקיים דיון הוכחות, בו ייצג הנאשם בא כוחו הנוכחי, עו"ד מרואן מויס. לאחר שבחקירתו הנגדית לא עלה בידי הנאשם ליתן תשובה ברורה האם החתימה על בקשה להיתר בקשר למקרקעין מושא התיק היא שלו אם לאו; ולאחר שנשאל הסנגור האם הוא מעוניין להגיש חוות דעת בענין השוואת כתב יד, הודה הנאשם – שלא במסגרת הסדר טיעון – בעובדות כתב האישום והורשע בעבירה המיוחסת לו בדבר ביצוע עבודה ושימוש ללא היתר, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. בטיעונים לעונש טען הנאשם כי מדובר בשלד שלא נעשה בו שימוש בפועל, וכי אחריותו לעבירה היא אך עקב זיקתו למקרקעין מכוח סעיף 208 לחוק. בענין הבניה, הנאשם אכן הואשם רק בכך שהבניה "באחריות הנאשם", אולם בענין השימוש, הנאשם הודה כי הוא ביצע שימוש בפועל במבנה מושא כתב האישום. כתוב ברורות בעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם כי "הנאשם עושה שימוש ואחראי לעשיית שימוש בבנייה הנ"ל", קרי – הוא לא רק אחראי לעשיית השימוש, אלא עושה שימוש בעצמו (סעיף 2 לכתב האישום).

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

הגעתי למסקנה שיש לראות בעבירת הנאשם כעבירת בניה ושימוש "רגילה" בתוספת בניה בשטח של 527 מ"ר, ולא עבירת בניה ושימוש מתוך מניע מסחרי. בכתב האישום לא פורט במאום מהו אופיה של תוספת הבניה שנבנתה, לא נטען איזהו השימוש שנעשה בתוספת הבניה (ואף לא ניתן ללא פירוט כי מדובר בשימוש "מסחרי", "מתוך מניע כלכלי" או ביטוי דומה).

אציין, כי הבניה מושא כתב האישום היא בניה "במפלס הגג + (מפלס 9.57)". הנאשם הגיש מסמך שלטענתו מהווה העתק של היתר בניה (נ/1), שעל-פי הרשום בו הוצא ביום 14.7.1992. לפי אותו מסמך, קומת הכניסה וקומות א' ו-ב' בבנין מושא האישום היו מיועדות למסחר, ואילו קומות ג' עד ה' היו מיועדות למגורים. רשום בהיתר הנזכר כי יפקע בתום 3 שנים מנתינתו. המאשימה הגישה העתק היתר בניה שהוצא במועד מאוחר יותר (היתר מס' 2002211 - ת/1). על פי התכנית המהווה נספח להיתר המאוחר, מותרים מעל פני הקרקע רק קומות כניסה, א' ו-ב', וקומות א' ו-ב' מיועדים מגורים; אולם מההיתר עצמו עולה כי מדובר במלון או בית מרגוע. עולה מהתכנית המהווה כאמור נספח להיתר המאוחר כי הגג שעליו בוצעה הבניה האסורה הוא הגג של קומה ב', המסומן בה כמפלס 9.57 +. משמע, מדובר לכאורה בבניה על גג של מלון או בית מרגוע. אולם, כאמור, לא נטען בכתב האישום כי מדובר בשימוש מסחרי; המאשימה טענה בטיעונים לעונש כי מדובר במבנה מסחרי או בשימוש מסחרי אך לא תמכה טענה זו בראיה כלשהי (או אף בטענה למה הבנייה משמשת בפועל), ולא מצאתי מקום בנסיבות אלה לזקוף לחובת הנאשם בניה ושימוש מתוך מניע כלכלי דווקא.

מדובר בבניה שלא כדין בשטח של 527 מ"ר. עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 1992 הותר לנאשם לבנות קומות נוספות בבנין מושא כתב האישום (נ/1), ואילו היה בונה את השלד מושא כתב האישום תוך 3 השנים הקבועים באותו היתר, ייתכן ומעשיו לא היו מהווים עבירה. עם זאת, גם אין מחלוקת על כך שכיום, לשם הכשרת המבנה מושא כתב האישום, נדרשת תכנית נקודתית, והנאשם, אשר יודע על צורך זה, נמנע עד היום מלהגיש תכנית כאמור. כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה שהנאשם בנה את המבנה מושא כתב האישום כאשר הוא ידע שאסור לו לעשות כן ללא היתר בתוקף.

ג. מדיניות הענישה

א. בענין צוקרמן נקבע כי כאשר מדובר בבניה בלתי חוקית בהיקף של 101 מ"ר עד 500 מ"ר ודרגת אשם נמוכה, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 9,000 - 50,000 ₪.

ב. ב-תוב (נת') 7841-06-10 עירית נתניה – בנייה נ' דן (26.6.2011) הושתו על הנאשמים שם – שהודו במיוחס להם -- בגין בניית בית מגורים בן 4 קומות ומרתף בהיקף כולל של כ-585 מ"ר ללא היתר ואכלוס ללא תופס אכלוס, קנסות בסך 100,000 ₪ - 20,000 ₪ לכל אחד מחמשת הנאשמים, חתימת כל נאשם על התחייבות בסך 25,000 ₪ וצו להוציא טופס 4 ותעודת גמר לבניה (הוצא היתר לפני גזר הדין).

ג. ב-תוב (עכו) ועדה מקומית לתכנון ובנייה משגב נ' סעדי (19.10.2014) הושתו על הנאשמת – אישה נכה שהודתה במיוחס לה – בגין בניית בית מגורים בן ארבע קומות בשטח כולל של כ-500 ₪ ללא היתר ובניגוד לייעוד חקלאי, חלקה תוך הפרת צווים שיפוטיים, קנס בסך 40,000 ₪, חתימה על התחייבות בסך 15,000 ₪ וצו הריסה.

ד. ב-תו"ב (צפת) 36393-04-11 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' אחמד הייב (21.5.2015), השתתי על נאשם, אשר הודה במיוחס לו, בגין בנית בית מגורים מבטון ובלוקים בשטח של כ-435 מ"ר, שימוש למגורים במבנה בשטח של כ-108 מ"ר ושימוש בסככה הבנויה מקונסטרוקציית פלדה וקירוי פח גלי בשטח של כ-44 מ"ר, קנס בסך 40,000 ₪, תשלום כפל אגרה וצו הריסה.

ה. ב-תו"ב 35865-11-09 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' הייב (29.10.2015) השתתי על נאשם, שהודה בבניית שלד מבנה בלוקים ובטון בשטח כולל של כ-500 מ"ר, אשר ידע שהוא בונה בניגוד לדין, קנס בסך 60,000 ₪, תשלום כפל אגרה, התחייבות בסך 100,000 ₪ וצו הריסה.

ו. לא נעלם מעיני כי מדובר בפרשות הנזכרות לעיל במבנים שלמים אשר נבנו ללא היתר, ואילו בענייננו מדובר בבניית תוספת על מבנה קיים. מתחם העונש ההולם בגין בניית תוספת לבנין עשוי להיות נמוך מהמתחם בגין אותו היקף בניה כאשר במקום בו לא היה כל מבנה, נבנה בנין שלא כדין (הכל כמובן תלוי בנסיבות הענין).

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – אני קובע כי הנאשם תכנן מראש לבצע עבירה. הנאשם טען תחילה לטעות במצב הדברים, על בסיס הטענה שהסתמך על ההיתר משנת 1992 אשר התיר בנייה של קומת כניסה ועוד 5 קומות; אולם, עת עומת עם חתימה המתיימרת להיות חתימתו על בקשה מאוחרת להיתר בניה לקומת כניסה ו-2 קומות נוספות בלבד, הוא הודה בעובדות כתב האישום. הנני קובע על סמך הראיות שבפני שהנאשם, שהוא אדם שבבעלותו 2 חנויות "סופר" אשר מפרנסים לטענתו 30 משפחות (ראו עדות בנו של הנאשם בפרוטוקול 15.2.2016 ע' 30 ש' 13-17 וכן דבר הנאשם בע' 36 ש' 32), כי הוא ידע שמותר לבנות רק 2 קומות מעל קומת הכניסה וכי בניית קומה נוספת אינה מותרת.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – כאמור לעיל הנאשם הודה כי הוא עצמו מבצע שימוש, ולא נטען כי אחר עושה עמו שימוש.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – אין נתונים.

6. יכולתו של הנאשם להבין – לא נטען לקושי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – לא נטען לקושי בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – לא נטען לקושי בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – הנאשם הוא כאמור בעל שתי חנויות "סופר" אשר לשיטתו מפרנסות 30 משפחות. אין מקום לצמצום מתחם העונש ההולם בגין מצב כלכלי דחוק.

ה. מתחם העונש ההולם: הנני קובע בנסיבות הענין כי מתחם העונש העולם ברכיב הקנס עומד על קנס הנע בין 20,000 עד 70,000 ₪.

המאשימה עתרה לקנס בסך 100,000 ₪. מדובר בסכום הגובה ממתחם העונש ההולם שקבעתי בנסיבות הענין. אולם כאן המקום לציין, כי לטענת הסנגור המלומד, המאשימה היתה ממילא מנועה מלעתור לקנס בסכום זה. שכן, ביום 9.9.2012, עת הנאשם היה מיוצג בידי סנגורית שקדמה לסנגור הנוכחי בטיפול בתיק, הודיעו הצדדים על הסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה ויורשע ויושתו עליו צו הריסה, קנס בסך 20,000 ₪ ותשלום אגרה בסך 68,320 ₪ בקיזוז סכומים ששולמו (פרוטוקול 9.9.2012 ע' 4 ש' 10-13). כבוד השופט א' גולדקורן דחה את המשך הדיון, ובישיבה ביום 22.12.2013 הורה לצדדים להודיע מהו סכום הקיזוז. התיק עבר לטיפולו של מותב זה, וביום 6.3.2014 הודיעו הצדדים בהסכמה בדבר מנגנון לקביעת סכום הקיזוז. אלא שבדיון ביום 10.6.2014 חזר בו הנאשם מהסכמתו להסדר הטיעון וביקש לבטל את הרשעתו. נעתרתי לבקשה (פרוטוקול 10.6.2014 החל מע' 11 ש' 26). במסגרת ההוכחות, טען הסנגור כי הנאשם בנה את הבניה מושא כתב האישום מתוך אמונה שהוא בונה בהתאם להיתר בנייה שניתן לו לבנות 8 קומות, היתר משנת 1992 (נ/1; פרוטוקול 16.7.2015 ע' 19 ש' 11-14). באותו היתר כתוב כי הוא יפקע בתום שלוש שנים מיום נתינתו. המאשימה הציגה היתר בניה מאוחר (ת/1), אשר מתיר בניית שלוש קומות בלבד מעל פני הקרקע. עת נשאל הנאשם אם החתימה על התכניות המהוות נספח להיתר המאוחר היא שלו, הוא נמנע מליתן תשובה חד משמעית; וכאשר נשאל אם ברצונו להגיש חוות דעת בענין השוואת כתב יד, הוא הודה בעובדות כתב האישום והורשע בדינו. לטענת הסנגור, נוכח ציפיות הנאשם עקב העמדה העונשית של המאשימה בהסדר הטיעון ממנו חזר, קיים פער בלתי סביר בין סכום הקנס לו הסכימה המאשימה במסגרת הסדר הטיעון (20,000 ₪) לבין הקנס לו עותרת המאשימה כעת, לאחר שהנאשם חזר בו מהסדר הטיעון, בסך 100,000 ₪.

כאמור, ממילא מצאתי כי נוכח הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה כמפורט לעיל, סכום הקנס לו עותרת המאשימה חורגת מעבר למתחם העונש ההולם. עם זאת, מאחר ומצאתי כי מתחם העונש ההולם ברכיב הקנס מתבטא בקנס הנע בין 20,000 עד 70,000 ₪, יש מקום להתייחס לטענה בענין ציפיות הנאשם, שכן ברמה העקרונית היא רלוונטית גם לסכומים המצויים בתחום מתחם העונש ההולם שקבעתי.

אין בידי לקבל את טענת הסנגור. גם נוכח הסדר טיעון, וגם בהעדר הסדר טיעון, בית המשפט הוא אשר קובע את העונש בגזר הדין. בהתאם לכך, אם הצדדים הגיעו להסדר טיעון, בית המשפט אינו כפוף לו, אולם נשקלות ציפיותיו של הנאשם אשר וויתר על זכותו לנהל הליך פלילי עד תומו (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 606-607 (2002)). לצד זאת הוכר, גם כאשר לא מדובר היה בהרשעה במסגרת הסדר טיעון, וכאשר התביעה עתרה בערכאת הערעור לעונש חמור יותר מזה שעתרה לו בערכאה הדיונית, כי לציפיות ותקוות הנאשם משקל (ראו על"ע 1364/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' סלוביק, פ"ד נט(2) 337, 346 (2004)). בענייננו, לא מדובר בגזירת הדין תוך שקילת קבלת הסדר טיעון, וגם לא מדובר בנסיבות שבהן המאשימה עותרת לעונש חמור יותר בערכאת הערעור. בענייננו, הנאשם בחר לחזור בו מהסדר טיעון וביקש לקיים הוכחות. הסנגור הנכבד הפנה לפרשת קצב (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011)) וביקש לאבחן אותו. הסנגור הצביע על כך שבענייננו, בשונה מפרשת קצב, לא מדובר במצב שבו לאחר שהנאשם דחה את ההסדר הטיעון המאשימה שינתה את כתב האישום. אכן, מדובר בענייננו באותו כתב אישום, הן לפני ההודעה על הסדר הטיעון, הן לאחר שהנאשם חזר בו מהסדר הטיעון. אולם, יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דבריו של בית המשפט העליון בענין קצב, לפיהם "בנסיבות אלה, אין זה סביר לומר, כאשר נאשם חוזר בו מהסדר טיעון, תהא התביעה מנועה מדיבור שונה מן הדיבור שהיה בשלב הסדר הטיעון" (שם, פס' 338). הנסיבות בענין קצב היו, שהנאשם הוא זה שהציע מלכתחילה את ההסדר הטיעון; המדינה התלבטה אך הגנה על הסדר הטיעון בבית המשפט הגבוה לצדק; והנאשם חזר בו מהסדר הטיעון. בענייננו לא מדובר בהסדר טיעון אשר נדון בבג"ץ; אין בפני בית המשפט המידע בשאלה איזה צד יזם את ההסדר הטיעון; והסדר הטיעון בענייננו (שהנאשם חזר בו ממנו) כלל הסכמה בענין הודאה, הרשעה ועונש, ולא שינוי כתב האישום. אולם המשותף לענייננו ולפרשת קצב הוא, שמדובר בנאשם אשר הסכים להסדר טיעון ואז חזר בו, תוך ש"[]החזיר את הגלגל לאחור" (שם). לדעתי, גם בענייננו, נוכח נאשם אשר חזר בו מהסדר טיעון, אין זה סביר לומר שהתביעה מנועה מלטעון לעונש באופן חופשי כפי שהיתה טוענת אלמלא הסדר הטיעון. אוסיף, כי לדעתי מתן משקל של ממש לציפיות הנאשם בקשר לטיעון חופשי לעונש לאחר חזרה מהסדר טיעון, פותח פתח למניפולציה. זאת, בכך שנאשם שאין לו כוונה כנה להגיע להסדר טיעון ינהל משא ומתן ויביא להצגת הסדר טיעון מקל; לאחר מכן יחזור בו ויצביע על ההקלה בהסדר הטיעון שאותו הוא בעצמו דחה, כנקודת מוצא לקביעת עונשו.

אכן, קיים פער משמעותי בין הקנס לו הסכימה המאשימה בהסדר הטיעון (20,000 ₪) לבין הקנס לו היא עותרת לאחר שהנאשם חזר בו מההסדר (100,000 ₪). ודוק: מאחר ואין בפני הסדר טיעון, משום שהנאשם חזר בו מהסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, אינני נדרש להכריע בשאלה האם בנסיבות ענייננו קנס מוסכם בסך 20,000 ₪ מקיים יחס סביר בין ההקלה הניתנת לנאשם לבין האינטרס הציבורי (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002)). אעיר, עם זאת, שקבלת ההסדר בנסיבות הענין לא היתה בגדר ברור מאליו.

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – נוכח האמור לעיל בענין מצבו הכלכלי של הנאשם, אין בפני נתונים רלוונטיים בענין זה החורגים מעבר לפגיעה בכל נאשם שעליו מושת עונש.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – ראו לעיל.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – לא נטען בענין זה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם ביקש לנהל הוכחות, החליט להודות רק כאשר ראה שהוא מסתבך בדרך זו, לא הרס את הבניה בעצמו, יודע שנדרשת תכנית נקודתית על מנת לנסות להכשיר אותה אך טרם הגיש כזו (ראו עדות בנו ע' 29 ש' 29-30).

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – ראו לעיל.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – ראו לעיל.

7. התנהגות חיובית – לא נטען לענין זה.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשם הוא בן 84 והוא סובל משורה של בעיות בריאות.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – ראו לעיל בענין עתירת המאשימה לעונש.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – כתב האישום הוגש בשנת 2009 בגין עבירה אשר נתגלתה באותה שנה. חלפה תקופה ארוכה עד לסיום המשפט בשנת 2016, אולם עיון בתיק מעלה בעיקר עיכובים עקב שירה ארוכה של בקשות דחייה שהוגשו בידי הנאשם.

11. עבר פלילי או העדרו – לא נטען כי לנאשם עבר פלילי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור האמור הנני משית על הנאשם עונשים כדלקמן:

1. קנס בסך 40,000 ₪; הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.6.2016 ועד לפרעון הקנס. אי ביצוע תשלום כלשהו יעמיד את יתרת הקנס כולה לפרעון מיידי.

2. חתימה על התחייבות בסך 40,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מעבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

3. ניתן בזה צו המורה לנאשם להרוס את המבנה מושא כתב האישום עד יום 14.3.2017, אלא אם יחזיק עד אותו מועד בהיתר בניה כדין עבורו.

4. הצו הנ"ל יירשם בפנקסי המקרקעין.

5. ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשם גם תשלום אגרה בסך 68,320 ₪. הסנגור המלומד הפנה לטיעונים שטען בפני בנושא זה ב-תו"ב (צפת) 48095-05-10 ועדה מקומית לתכנון צפת נ' שדה. שם טען הסניגור כי אין מקום לחיוב הנאשם באגרה, שכן נטען בכתב האישום "האגרה ותשלומי החובה לפי [חוק התכנון והבניה], הכרוכים בעבירה המתוארת לעיל, אשר הנאשם היה חייב בתשלומם ואשר טרם שולמו הינם בסך של 2,733 ₪" (פס' 5 לכתב האישום שם; בענייננו מופיע אותו נוסח, כאשר הסכום הוא 68,320 ש"ח). לטענת הסנגור סעיף 218 לחוק התכנון והבניה מאפשר חיוב נאשם באגרה או בתשלומי חובה אחרים, והמאשימה לא היתה רשאית לעתור לשניהם. מוסיף וטוען הסנגור כי קיימת סתירה בין הטענה לפיה סך סכומי האגרה ותשלומי החובה עומד על סך 68,320 ₪ לבין הטענה לפיה על הנאשם לשלם את מלוא הסכום בסך 68,320 ש"ח בגין אגרה בלבד. נטען, כי בדרך כלל כתוב בכתבי אישום מה סכום האגרה שחלה על הבניה "וזה חלק מהיסודות העובדתיים של כתב האישום כחלק מאמצעי ענישה נוספים".

אין בידי לקבל טענות אלה של הסנגור. כתב אישום מורכב מארבעה חלקים: "הפתיחה" או "המבוא"; "פרשת העובדות"; "הוראות החיקוק" של כל אישום; ורשימת עדי התביעה (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום א 912 (מהדורה מעודכנת, 2009)). "פרשת העובדות" כוללת את העובדות המתארות את "סיפור המעשה" ואת העובדות שמכוחן תבקש התביעה להרשיע את הנאשם בעבירות המפורטות בחלק בדבר "הוראות החיקוק" (שם, פס' 915). על כן, בשונה מהמשתמע מדברי הסנגור הנכבד, שיעורם המצטבר של האגרה ושל תשלומי החובה אינו חלק מ"פרשת העובדות".

פרק "הוראות החיקוק" בכתב האישום כולל את הוראות החיקוק המפרטות את העבירות המיוחסות לנאשם. הוראות אלה צריכות לכלול את העונש הצפוי (ודוק, אם העונש הצפוי אינו נקוב בגוף ההוראה הקובעת את העבירה, יש לציין גם את סעיף ההוראה העונשית הרלוונטית (שם, ע' 922)). דא עקא, חיוב באגרה במסגרת כתב אישום בענין עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, אינו בגדר עונש. אבאר. סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע:

ב-ע"פ 474/65 מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 374, 376 (1966) נקבע, בקשר להוראה בענין חיוב באגרה שקדמה לסעיף 218 לחוק התכנון והבניה, הוא סעיף 35(5) לפקודת בנין ערים, 1936, כי "האגרה הכפולה איננה בבחינת עונש". קביעה זו אומצה ב-ה"מ 27/70 בית אל-על בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 253, 255 (1970) בקשר לסעיף 218 לחוק התכנון והבניה: ראו רע"פ 4679/10 שמשון נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד סה(1) 685 (2011). לדעתו של קדמי,

"מתכוונת התביעה לבקש בעקבות הרשעה בדין נקיטה באמצעי 'נוסף' על העונש, כגון: פסילה מהחזק ברשיון נהיגה, מתן צו הריסה או איסור שימוש, מתן צו סגירה או הפסקת עבודות וכיוצ"ב – הגישה המקובלת היא, כי אין חובה עליה לציין את הוראת החוק המסמיכה נקיטה באותו אמצעי 'נוסף' ב'הוראות החיקוק'; וזאת משום שאין מדובר ב'עונש' מסוים הקבוע לצד העבירה, אלא בהוראה עונשית כללית, שהנאשם חייב להיות ער לה" (קדמי, בע' 923).

ואכן נפסק ב-ע"פ (חי') 2794/01 מדינת ישראל נ' אביטן, פס' י"ח-י"ט (2.4.2003), בענין צו הפסקת עיסוק בעסק בעקבות הרשעה בעבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, כי "גם אם יכול ורצוי הוא שהמאשימה תציין מפורשות בגוף כתב האישום שהיא עותרת למתן צו הפסקת עיסוק בעסק – אין בידינו לקבוע שהמערערת (המאשימה) היתה חייבת לנהוג כך.... אין בהלכה הפסוקה הוראה המחייבת את המאשימה לציין בכתב האישום את האמצעים הנוספים שבדעתה לעתור להם....".

עינינו הרואות, כי אגרה ותשלומי חובה לפי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה אינם בגדר עונשים, ועל כן הם אינם בגדר "הוראות החקיקה" בכתב האישום, והמאשימה בענייננו כלל לא היתה חייבת לכלול בכתב האישום פירוט של האגרה, או של תשלומי חובה האחרים, שטרם שולמו. כפי שכבר צוין לעיל שיעור האגרה או תשלומי חובה אינו חלק מ"פרשת העובדות", כך שהודאת הנאשם בעובדות כתב האישום אינה מוסיפה לתוקף הניסוח בסעיף 5 לכתב האישום בענין אגרה ותשלומים נוספים, ואינה גורעת ממנו. סמכותו של בית המשפט לפסוק בענייננו אגרה או תשלומי חובה אחרים אינה נובעת מהאמור בסעיף 5 לכתב האישום אלא, מסעיף 218 לחוק עצמו. סעיף זה, כאמור, מסמיך את בית המשפט לצוות על הנשפט לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח החוק וטרם שילם אותם, ואם היתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי החוק – אותן אגרות או אותם תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח החוק אותה שעה אילו ניתן ההיתר. בית המשפט אף רשאי מכוח סעיף 218 לחייב בכפל אגרה או תשלום חובה. גם אם אניח כי המאשימה רשאית לעתור אך לאגרה או לתשלומי חובה אחרים – ולא לאגרה יחד עם תשלומי חובה אחרים – המאשימה לא עתרה בענייננו לשניהם יחד. בסעיף 5 לכתב האישום נטענה טענה לגבי הסכום המצטבר של סכומים אלה, אולם אין בסעיף זה קביעה לפיה חלק מהסכום ההוא בגדר אגרה וחלק אחר ממנו הוא בגדר תשלום חובה אחר. ואילו בטיעונים לעונש המאשימה ממילא עתרה לאחד משני סוגי התשלומים בלבד: לאגרה, ולא לתשלומי חובה אחרים.

על כן הנני מחייב את הנאשם בענייננו, נוסף לעונשים ואמצעים הנוספים המפורטים לעיל, לשלם את האגרה עבור המבנה מושא כתב האישום (בניכוי סכומים ששולמו, אם שולמו, על חשבון האגרה). איני נדרש לקבוע את סכום האגרה, שכן זהו ענין המוסדר בדין, בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970. טענת הסנגור, לפיה סכום האגרה הוא הסכום שהיה חל בעת ביצוע העבירה, היא טענה נכונה (ראו ע"פ (חי') 247/74 קסום נ' הוועדה המקומית, פס"מ התשל"ה(1) 485 (1975); ראו ש' רויטל דיני התכנון והבניה כרך שני 960-961 (אוקטובר 2010)).

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי סתירה מובנית בין האמור בכתב האישום לפיו "האגרה ותשלומי החובה לפי החוק האמור, הכרוכים בעבירה המתוארת לעיל, אשר הנאשם היה חייב בתשלומם ואשר טרם שולמו הינם בסך של 68,320 ₪" לבין עתירת ב"כ המאשימה לצוות על הנאשם לשלם אגרה בסך 68,320 ₪. קריאתן של שתי טענות המאשימה יחדיו משמעה כי לשיטת המאשימה, מלוא הסך 68,320 ₪ הוא בגדר אגרה, ואילו סכום תשלומי החובה האחרים עומד על אפס, ותוצאה כזו מתיישבת לחלוטין עם הטענה לפיה סך "האגרה ותשלומי החובה" עומד על 68,320 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ו, 14 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.