1. תביעה זו, הנה אחת בשרשרת הליכים בין הצדדים שבכותרת, בקשר לזכויותיהם בחלקות סמוכות שבבעלותם, בגוש 18441 חלקה 51 מאדמות כפר ג'וליס.

התובע טוען בכתב תביעתו כי הנתבע, השתלט ותפס חזקה, בחלק משטח חלקתו של התובע, שלא כדין. סלע המחלוקת נסוב סביב סוגיית גבולות חלקות הצדדים.

עתירתו של התובע הינה לצו בית משפט אשר יורה לנתבע לסלק ידו משטח מגרשו של התובע, ליתן צו מניעה האוסר על הנתבע להסיג גבול מגרשו של התובע וכן להורות לו בצו עשה להשיב המצב לקדמותו על ידי הקמת קיר על הגבול המפריד בין המגרשים ומילוי עפר בחלל אשר נוצר.

2. לטענת התובע, במסגרת עבודות בניה שביצע הנתבע, על פי היתר כדין, פלש והסיג הנתבע גבולותיו. כמו כן טוען הוא כי הנתבע עת בנה לא שמר מרחק 3 מטרים מגבול המגרשים הסובבים מגרשו, לרבות מגבול מגרש התובע. התובע טוען כי עבודות חפירה, יישור שביצע הנתבע פלשו לשטחו ויצרו הפרשי גבהים גדולים בתוך שטח מגרשו. בגין חפירות אלו, נוצר חלל עפר בשטח מגרשו של התובע.

טענותיו של התובע נסמכות על טענתו בכתב התביעה לזכויותיו בשטח כולל של 1,979 מ"ר בחלקה, ועל מפת מדידה שנערכה על ידי המודד ביבר מוהנא סלאמה מתאריך 11/09, על פיה סומנה חלקת התובע כחלקה 13 וחלקת הנתבע כחלקה 14/2.

3. במקביל להגשת כתב התביעה, הוגשה בקשה דחופה, במעמד צד אחד, למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבע (משיב) לבצע כל עבודות בניה/ חפירה/ יישור וכיו"ב בשטח מגרשו של התובע במקרקעין הנ"ל. הבקשה נדחתה על פי החלטה מיום 15.11.2009 וכן על פי החלטה בפר' הדיון מיום 22.11.2009 שניתן במעמד הצדדים, משמצאתי כי אין במתן הצו למנוע מצב בלתי הפיך, שכן על פי הנטען, חפירת הקרקע בוצעה לפני שנים רבות. במסגרת זו, ניתן תוקף של החלטה להתחייבותו של הנתבע, כי אין בכוונתו לבנות קיר תומך בשטח הפלישה ב-20-30 שנים הקרובות וכי בכוונתו אך לבנות ריצוף של בטון, בשלב זה, אשר יגיע עד מרחק של 80 ס"מ מן החפירה.

4. הנתבע טוען להתיישנותה של התביעה. לגופו של עניין, חולק הנתבע על היקף זכויותיו הנטענות של התובע בחלקה, כאשר לטענתו, התובע מחזיק בחלק בלתי מסוים בחלקה 51. גבולות חלקתו של התובע, כלל לא הוכחו ולפיכך, הטענה לפלישה לא הוכחה. העבודות אשר בוצעו בחלקתו של הנתבע, בוצעו בידיעתו של התובע ולעיניו. ביצוע העבודות בחלקתו של הנתבע הם שגרמו להפרשי גבהים בגבול שטח חלקתו של התובע. התובע אחז בעצמו בחוט המדידה וסימן יחד עם אחרים את גבולות החלקה. ולא טען באשר לכך. עוד נטען, כי המודד אשר התובע סומך עליו את תשריטו, הנו אותו מודד אשר אישר את גבולות דירתו של הנתבע, סימן אותם ואישר כי הבניה בדירתו והעבודות שבוצעו מסביב לה בוצעו בהתאם לנקודות וגבולות שהמודד קבע. הבניה אושרה בוועדה לתו"ב, כך שלא הייתה כל פלישה ואף לא כל חריגה ממרחק של 3 מטרים מגבול חלקת הנתבע.

דיון

התיישנות ושיהוי

5. באשר לטענת היקף הזכויות, אין בטענות השונות של הצדדים בכדי לשנות מצב הזכויות בטאבו, באופן שניתן לטעון להתיישנותן. בנוגע לטענת ההתיישנות בגין נזקים והפרשי גבהים בקרקע שנוצרו בגין מעשי החפירה נדרש בית המשפט לבחינת טענות הצדדים, באשר למועד היווצרות העילה והמועד בו נודע לתובע על היווצרותה, על פי הראיות. באשר ליציקת בטון, לאחר ובסמוך למועד הגשת התביעה בשטח השנוי במחלוקת, הרי שעילה זו לא התיישנה.

התיישנות טענות לנזקים בגין מעשי החפירה

6. לשיטת הנתבע, עבודות החפירה בוצעו בשנת 1997, בעת שהתחיל לבנות את דירתו. התביעה הוגשה בשנת 2009 ולמעשה למעלה מ11 שנים לאחר מועד תחילת העבודות ומשכך הרי שהתיישנה. התובע מאידך טוען, כי עבודות החפירה שגרמו לפלישה בוצעו בשנים 2006-2007. מועד היווצרות העילה לא הוכח בכל ראיה למעט טענות הצדדים ומשכך דין הטענה להתיישנות, להידחות.

היקף זכויות הצדדים וגבולות החלקות

7. התובע טוען כי הוא זכאי להירשם כבעלים בשטח כולל של 1,979 מ"ר במקרקעין. לטענתו הנו רשום כבעלים בחלק יחסי של 2887/100320 המהווה שטח של 751 מ"ר. בנוסף לשטח זה, הוא זכאי להירשם כבעלים של שטח נוסף של 1,228 מ"ר אותם קיבל בהעברה ללא תמורה מאמו אשר קיבלה שטח זה ללא תמורה מדודותיו. לראיה, צורפו על ידו מסמכי הדיווח למשרד למיסוי מקרקעין בגין העברות אלו. בסיכומיו טען התובע, כי הוא אף זכאי לרישום כבעלים על שטח של 2,479 מ"ר מכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר ניתן במהלך הליכים אלו בת.א 243/07.

על פי הודעת התובע מיום 6.1.16, משום המחלוקת הנקודתית ביחס לגבול העובר בין מגרשי הצדדים, לא תוקן כתב התביעה.

8. לטענת הנתבע, זכויות הבעלות במקרקעין נדונו והוכרעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך מקביל בת.א 243/07 שהתנהל במקביל להליכים אלו. ביום 23.12.2015 נמחקה בהמלצת בית המשפט העליון הודעת ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 1043/15). פסק הדין לפיכך הפך חלוט.

ת.א. 243/07

9. ת.א. 243/07 בימ"ש מחוזי חיפה (להלן: "התביעה בביהמ"ש המחוזי") הינה תביעתו של התובע אשר לפני, כנגד רשימה ארוכה של הנתבעים, בעלי זכויות נטענות בחלקות שונות, ביניהם גם הנתבע אשר בפני ועניינה גם החלקה הנדונה בפני. באותה תביעה עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי, לפיו זכאי הוא להירשם כבעלים בחלקות ובחלקים מאדמות ג'וליס, ביניהן תביעתו להירשם כבעלים של "שטח של 2,345 מ"ר בחלקה 51 בגוש 18441", החלקה בה עסקינן. עוד יצוין כי התביעה עוסקת בעסקאות מאוחרות יותר, בהערות אזהרה שנרשמו בחלקה בה אנו דנים עתה, ואף בתביעתו לפיצויים ודמי שימוש ראויים כנגד נתבעים אחרים.

10. אציין כי במהלך השנים הללו נדונה בפני תביעה נוספת שעניינה אותה חלקה והיא ת.א. 4265/06 שלום עכו תביעת הנתבע כאן כנגד התובע כאן. באותו תיק נדונה שאלת זכויות השימוש בדרך המצויה באותה חלקה בה עסקינן. באותו הליך ניתן על ידי פס"ד ביום 16.7.09 המקבל את התביעה וקובע כי השימוש בדרך הינו משותף. שם קבעתי כי משניתן תוקף של פסק דין להסכם חלוקת השימוש בין הצדדים ומשאין בהסכם ובמפה המצורפת לו כל רישום המעיד על ייחוד השימוש בדרך הרי שהתובע שם, הנתבע כאן, לא הוכיח כי ניתנה לו חזקה ייחודית וחל הכלל בדבר שימוש משותף. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בדיון בערעור מיום 27.4.2010 התקבל פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים להצעת בית המשפט, על פיה פסק הדין יבוטל, התיק יוחזר לבית המשפט על מנת לדון בו מחדש, כאשר להליך יצורפו כנתבעים כל בעלי החלקה המופיעים בהסכם החלוקה. בית משפט זה יפסוק, בין היתר, מה היה אומד דעת הצדדים בהסכם החלוקה, ביחס לשימוש של כלל בעלי החלקות בדרכים. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי כל צד רשאי לטעון באשר להשלכה שיש להליכים בבית המשפט המחוזי בתיק 243/07 ובין היתר, האם יש להשהות את הדיון בבית משפט זה עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי בת.א 243/07. ביחס לכך נקבע, כי אותו דין יחול גם ביחס להליכים נוספים המתקיימים בפני בית משפט זה ביחס לאותם המקרקעין בת.א 16718-11-09, קרי התיק בו עסקינן כעת.

11. כאמור, ההליכים בבית המשפט המחוזי הסתיימו, עם מחיקת הערעור בבית המשפט העליון.

באותו עניין דן ופסק בית המשפט, כי זכויות הבעלות, החזקה והשימוש בחלקה הן אלו שהוקצו בהסכם החלוקה הבלתי חוזר מיום 27/11/88 והתשריט שנערך מכוחו. לעניין זה הוכרעו בפרט הטענות לזכויות נוספות של התובע בחלקה מכח הקצאה נוספת שהקצו דודותיו לאמו, כנטען בהליך אשר בפניי. באותו עניין נפסק, כי "פועל יוצא מן האמור, כי מקובלת עליי טענת הנתבעים, לפיה התובע זכאי לקבל את החלקות/המגרשים שהוקצו לו בהסכם החלוקה הבלתי חוזר מיום 27/11/88 ובתשריט ולהירשם כבעלים של מגרשים וחלקות אלה, זאת בכפוף לכך, שגם יתר היורשים, שהינם אף הם צדדים להסכם החלוקה הבלתי חוזר, יקבלו את המגרשים/החלקות שהוקצו להם וירשמו אותם על שמם. משהנתבעות 3-5 ויתרו על זכויותיהן בחלקות נשוא ההסכם, אין בכוחן עוד להעניק לתובע הענקות, החורגות מזכויותיו על פי הסכם החלוקה הבלתי חוזר, ומכאן, שדין תביעתו של התובע, המתמצת בטענה לזכותו להירשם כבעל זכויות מקרקעין העולות על חלקו מכוח הסכם החלוקה הבלתי חוזר, כמפורט בסעיף 25 לכתב התביעה המתוקן (1,887 מ"ר), בחלקה 115 בגוש 18441, להידחות" (פסקה 37 סייפא, הדגשה לא במקור).

12. בית המשפט המחוזי שב על קביעותיו אלו, כי "לאחר שהנתבעות 3-5 ויתרו על מלוא זכויותיהן בירושת המנוחים, לטובת אחיהן, הנתבעים, בחלקים שווים ואלה נכללו במלואם בהסכם החלוקה הבלתי חוזר והתשריט שצורף לו, זכויותיהם של הנתבעים 6, 7, 8 ו-9 והתובע במקרקעין, הידועים כגוש 18441, חלקות 48, 49, 50, 51 -52 (כיום 115), הינן כמפורט במוסכמות שהוגשו על ידי הצדדים ובהסכם החלוקה הבלתי חוזר והתשריט המצורף לו" (פסקה 40 לפסק דינו).

13. קביעות אלו ואחרות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך 243/07 מאיינות כל טענה לבעלות נוספת, מעבר לזכויות הבעלות, החזקה והשימוש על פי הסכם החלוקה והתשריט המצורף לו. עוד וכעולה מהם, הסכם החלוקה הבלתי חוזר והתשריט המצורף לו, משקפים נאמנה את זכויות החזקה והשימוש על פיו. קרי; יש לדחות הטענה, כי הזכויות בחלקה 51 הנן בלתי מסוימות. בנוסף, הרי שגבולות החלקות נדונו והוכרעו למעשה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר ניתן בהליך שהתנהל במקביל להליכים אלו, מכוחו של תשריט החלוקה שצורף להסכם החלוקה הבלתי חוזר מיום 27.11.88.

14. בענייננו מאידך, לא הוברר על מה מסתמך המודד מטעם התובע בקביעת קו הגבול בין החלקות. תשריט המודד אשר צורף לכתב התביעה נחתם ב-11/2009 והוגש למעשה עוד בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך המקביל בת.א 243/07. לא נטען, כי הבסיס לו הנו על תשריט החלוקה הנ"ל משנת 1988 אשר כלל לא הוגש בהליכים שבפניי. משניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הרי שקביעותיו מהוות מעשה בי-דין ביחס לקביעת הגבולות בפרט. בהעדר כל תשתית ראייתית לסימון קווי הגבול והאם על פי תשריט החלוקה הנ"ל הרי שדין התביעה להידחות.

15. לטענת הנתבע, בת.א 243/07 הסכים ב"כ התובע לקבל את המלצת בית המשפט, על פיה כל הנושא הקנייני בין הצדדים יוסדר באופן שיחפוף את המצב בשטח, כפי שכל אחד מחזיק בשטח שלו בפועל (החלטות בית המשפט המחוזי, מיום 26.3.2007 ומיום 21.7.2007). לטענת התובע, הפלישה ארעה בשנים 2006-2007 ולמעשה באופן שנודע לו עליה רק בדיעבד. התובע העיד, כי ברגע שגילה את הפלישה, הגיש את תביעתו (עמ' 15, ש' 17-18 לפר' הדיון מיום 20.6.2017). מאידך העיד,

"ש. בהחלטה מיום 22.11 כתוב "כשניגשתי לוועדה לתכנון ובנייה ידעתי שהוא בשטח שלי". אתה אומר שכשניגשתי לוועדה, ידעת שהוא פלש לשטח שלך?

ת. לא הייתה התנגדות ממני. הייתה התנגדות של בן הדוד ושמו את השם של הבן שלי ואני ירדתי במקומו לוועדה לתכנון והבנייה.

ש. באותו זמן כבר ידעת שהוא פלש לך?

ת. נכון".

(עמ' 16, ש' 12-17 לפר').

16. תאריך הנפקת ההיתר אשר צורף לתצהירי הנתבע הנו 2.9.97, כך שלמעשה, עובר לתאריך זה, ידע התובע, על פי עדותו, כי הנתבע פלש למקרקעיו ואף התנגד לבניה זו. במצב דברים זה, הרי שהצהרת ב"כ התובע, ככל שניתנה (לא צורפה לעיוני), מלמדת, כי מצב הזכויות בפועל, מחייב לעניין החלוקה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל.

בניית קיר תומך

17. בענייננו, במעמד הדיון בצו המניעה הזמני, התחייב הנתבע, כי אינו מתכוון לבנות שם חומה ל-20-30 שנים הקרובות. להתחייבותו ניתן תוקף של החלטה (החלטה מיום 22.11.2009, במעמד הצדדים). בפועל, העיד הנתבע, כי בוצעה הרחבה מבטון וכן, כי נבנה קיר בגובה מטר לאחר שניתן צו המניעה. בקשר לכך העיד "נכון שצו המניעה הוצא שאסור לי לעשות בניה במקום הפלישה. אבל הקיר הזה נבנה באדמה הפרטית שלי" (עמ' 21, ש' 11-14, 27-29 לפר').

הנתבע נשאל,

"ש. למה בנית את החומה למרות שבבית המשפט אמרת שאתה לא מתכוון לבנות חומה על תוואי החפירה, על קו החפירה?

ת. החומה אם יעלה עכשיו מודד היא לא בתוואי החפירה, זזתי לאדמה שלי 80 ס"מ וחפרתי. לשאלת ביהמ"ש אפשר לראות בעין שזזתי 80 ס"מ מהחפירה.

הערת ביהמ"ש- קשה להבין מהתמונות את הנטען"

(עמ' 22, ש' 5-8 לפר').

על פי התמונות שהוצגו בפניי, נוכחתי, כי למעשה בנה הנתבע קיר המשך לתיחום גבולות חלקתו, חרף התחייבותו בצו המניעה הזמני שניתן. יחד עם זאת בחלקתו לאור החלטת בית המשפט המחוזי על פיה מצב החזקה בפועל מחייב לעניין החלוקה.

סיכום

18. לאור המורם ובהעדר תשתית ראייתית לסימון הגבולות על פי מפת המדידה שהוצגה בפניי, נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות נוכח קיומו של מעשה בי-דין ביחס לגבולות החלקות על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.א 243/07.

נוכח מסקנות אלו איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ט, 19 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.