תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו בשל רשלנות הנתבעת. חילוקי הדעות הם על האחריות ועל הנזק. לאחר שמיעת הראיות מצאתי כי התביעה לא הוכחה ויש לדחותה.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 14/12/67, עובד רשות הדואר.
2. ב-2006 עבד בסניף דואר-נע ועסק בחלוקת ואיסוף דואר ביישובי לב השרון ובבסיס צה"ל הנמצאים באזור החלוקה.
3. ב-30/5/06 חילק דואר בבסיס צה"ל בבארותיים.
4. לדבריו ביקש למסור עיתון יומי לרס"ר המטבח ובעת שחצה את חדר האוכל החליק על נוזל שהיה על הרצפה נפגע בברכו.
5. כתוצאה מההחלקה נגרם נזק לסחוסי הברך. מומחה בית-המשפט (ד"ר רפי טיין) העריך כי נותרה נכות אורתופדית של 15% וצלקת שמזכה בנכות אסתטית של 3%.

המחלוקת בסוגיית האחריות

1. העדות היחידה על התאונה ונסיבותיה היא עדותו של התובע. זוהי עדות יחידה של בעל דין, שיש לו עניין ברור בתוצאות ההליך, ובכדי שנוכל לקבוע ממצאים על בסיסה יש למצוא לה סיוע בראיות חיצוניות או לתת טעם של ממש להסתמכות עליה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971; ראו: ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי; מו(1) 733 [1992]; ע"א 2119/94 לנדאו נ' לוין, פ"ד מט(2) 77 [1995]).
2. התובע סבור כי במקרה הנוכחי אין כל מניעה לסמוך על עדותו, שלטעמו הייתה אמינה וקוהרנטית. לטענתו ממילא ניתן למצוא סיוע לגרסה במסמכים רפואיים ובמסמכי המל"ל מזמן אמת שמציגים גרסה עקבית ורציפה. התובע מציין כי העדים היחידים לתאונה היו חיילים ששהו בחדר האוכל ואינם מוכרים לו, ולכן אין באפשרותו להציג ראיות או עדים נוספים; וכי בנסיבות אלו עובר הנטל להבאת הראיות לנתבעת בהיותה בעלת המקרקעין והאחראית על אותם חיילים. אלא שהנתבעת לא הביאה כל עד רלוונטי אלא רק קצין שלא שירת בזמן התאונה והעיד על נהלי חלוקת הדואר בבסיס. לדעתו די בכל אלה כדי לבסס את תביעתו ולהטיל אחריות על הנתבעת.
3. הנתבעת מצדה מצביעה על סתירות שנפלו לטענתה בגרסת התובע ומעידות על חוסר אמינות שאינו מאפשר לתת בה אמון. הנתבעת מדגישה כי דווקא מסמכים מזמן אמת סותרים את גרסתו של התובע כיום שכן טענתו שהחליק על נוזל כלל לא נזכרה במסמכים הראשונים והופיעה לאחר מספר חודשים ורק כשהתובע החל להיות מיוצג על ידי עורך דין. הנתבעת מציינת כי יחד עם התובע היה נהג נוסף שהתובע בחר שלא לזמנו לעדות, וכי גם היא אינה יכולה לאתר היום חיילים ששהו בחדר האוכל במועד התאונה. הנתבעת מוסיפה כי בהתאם לנהלים חלוקת הדואר מתבצעת במקום אחד בבסיס והתובע כלל לא אמור היה לשהות בחדר האוכל. לפיכך, אפילו היה מוכח דבר התאונה יש להטיל את האשמה על התובע שנכנס לחדר האוכל בניגוד לדין.
4. לטענה זו האחרונה משיב התובע כי שהה בחדר האוכל בסמכות וברשות, לבקשת רס"ר המטבח, וכי כך נהג מדי יום.

בחינת הראיות

1. לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות מצאתי לדחות את התביעה ולקבוע כי לא הוכחה. כפי שיתואר להלן – לא מצאתי כי מקום לתת אמון מיוחד בעדות התובע, המסמכים הרפואיים אינם מסייעים לגרסתו ונמצא כי נמנע מלהביא עד רלוונטי שיכול היה לאשר את תביעתו.
2. למעשה העובדה היחידה הידועה לנו היא שביום התאונה התובע נפגע בברך. כל יתר העובדות נלמדות מפי התובע ואינן נתמכות בראיה אובייקטיבית כלשהי. ניתן, בדוחק, לקבל את גרסתו הבסיסית של התובע כי נפל בשטח הבסיס הצבאי שכן הדבר נזכר בדיווח הראשון למל"ל חודש אחרי התאונה (28/6/06). אולם עצם הנפילה אינה מלמדת על מפגע או על התרשלות. הרי נפילה יכולה לנבוע ממספר גורמים ולא רק עקב קיום חומר שמנוני על הרצפה. אדם יכול למעוד ולהחליק בשל חוסר תשומת לב בהליכה מהירה או מכל סיבה אחרת, וכבר נפסק כי "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. 'נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים'. אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]).
3. במקרה הנוכחי אין לנו כל ראיה אובייקטיבית לנסיבות הפגיעה בברך, לסיבת הנפילה או אפילו למקום הנפילה המדויק. המקור היחיד הוא התובע עצמו, וברי שיש לו מניע להטיל אחריות על הנתבעת. שמיעת עדותו של התובע לא הצדיקה מתן אמון מיוחד, ואף נפלו בה מספר סתירות, שגם אם אינן חמורות וניתן להסבירן הן מקשות על מתן אמון בגרסה. כך, למשל, בתצהירו ציין כי נהג הרכב שהיה עמו הוא שהזעיק את החיילים (סעיף 7 לתצהיר) ואילו בעדותו, כשנחקר מדוע לא זומן הנהג הנוסף, טען כי החיילים הם שהזעיקו את הנהג (עמ' 11 משורה 25 ובעמ' 12).
4. יתכן וניתן היה להתגבר על הסתירות בעדות התובע אם היה לגרסתו סיוע במסמכים חיצוניים, אך סיוע שכזה לא נמצא. נהפוך הוא. גרסתו הראשונית של התובע אינה מזכירה החלקה או נוזל. בתעודת מיון מיום התאונה נרשם "היום סובב רגל בקרסול ובברך" ובביקורו בקופת חולים כשבועיים לאחר מכן נרשם "כאב בברך שמאלית לאחר נפילה בעבודה לפני שבועיים". התובע מסביר כי לא ראה צורך לפרט את סיבת הנפילה בפני רופאיו (עמ' 13, 23, 31). הסבר זה יכול להתקבל על הדעת, אולם לא ברור מדוע לא תיאר את הדברים בתביעתו לקבלת תגמולים מהמל"ל. תביעה זו הוגשה ב-28/6/06, חודש אחרי התאונה, ונרשם בה "לאחר שהורדתי את הדואר בבסיס הצבאי ... בדרך חזרה לרכב סובבתי את קרסול רגל שמאל ותוך כדי הנפילה הסתובבה לי הברך גם כן ונפלתי עם כל הגוף על הרגל לא יכולתי לקום בכוחות עצמי. אז חברה בבסיס עזרו לי להגיע חזרה לרכב". מדובר בגרסה מפורטת ביותר, אך חדר-האוכל, ההחלקה או הנוזל אינם נזכרים בה. פרטים אלה מופיעים לראשונה, רק חצי שנה אחר כך (7/1/11), בתביעתו השנייה למל"ל אז נרשם כי "עת חילקתי דואר בבסיס צבאי כתוצאה מהימצאות שמן/מים החלקתי וסובבתי את הברך והקרסול". זוהי אינה גרסה "מזמן אמת" (כטענת התובע) אלא גרסה מושהית שהועלתה לאחר זמן רב ולאחר שהתובע נועץ בייעוץ משפטי (כאמור במסמכי המל"ל). יוער כי בסיכומיו מפנה התובע לטופס דיווח על פגיעה בעבודה (בל/250) שבו נרשם, לטענתו, כי "החליק", אולם בניגוד לאמור בסיכומים טופס זה לא צורף לתיק המוצגים וממילא גם לגרסתו לא נרשם בו כי החליק על נוזל. מכל מקום, בתביעתו הראשונה למל"ל לא נזכרו פרטים אלה.
5. הנה-כי-כן, גרסתו הראשונית של התובע לא הזכירה החלקה או נוזל (ולצורך העניין גם לא חדר אוכל), וטענתו כי החליק על נוזל לא נטענה באופן אותנטי אלא זמן רב אחרי התאונה. ניתן אמנם לדמיין מצב בו אדם אינו מפרט את נסיבות התאונה ומבין את חשיבות הפירוט רק לאחר שנועץ בייעוץ משפטי, אולם שימוש בגרסה מאוחרת שכזו כסיוע להוכחת אותה גרסה היום משול, במידה רבה, לברון מינכהאוזן שמשה את עצמו מהמים על ידי משיכת שערות ראשו.
6. זאת ועוד. התובע יכול היה למצוא סיוע לגרסתו בעדותו של מר משה ענבר שהיה עמו בזמן התאונה, אך הוא בחר שלא לזמנו לעדות. בחקירתו השיב שלא זימן את מר ענבר משום שזה "לא היה במקום עצמו הוא בא כמה שניות אחרי" (עמ' 12 משורה 1 והלאה), אולם דברים אלה סותרים את האמור בסעיף 7 לתצהירו וגם אם נקבלם אין בהם כדי להסביר את אי זימונו של עד חיוני זה. הרי גם אם מר ענבר לא ראה את ההחלקה עצמה הוא יכול לאשר חלקים נרחבים מגרסת התובע. כך, למשל, יכול היה להעיד כי ראה את התובע שרוע על הרצפה ולאשר כי שמע מפי התובע והחיילים שהתובע החליק. סביר מאוד שגם ראה את כתם הנוזל שגרם להחלקה והבחין בבגדיו המלוכלכים של התובע (עמ' 13, 8). הוא יכול לאשר את מקום התאונה ואת העובדה שארעה בחדר אוכל בבסיס. מדובר אפוא בעד חיוני ביותר שעדותו יכולה לשפוך אור על נסיבות התאונה ולאשר את גרסת התובע ובחירת התובע שלא לזמנו לעדות היא בעלת משקל רב לחובתו שכן, כידוע, "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 [1991]; ע"א 240/77 כרמל נ' פרפורי, פ"ד לד(1) 701 [1977]).
7. נעיר כי יתכן וקיימים עדים רלוונטיים נוספים הידועים לתובע שלא זומנו כמו ה"סגן של המטבח" (עמ' 12, 17), רופא הבסיס (עמ' 12, 5) או רס"ר המטבח. נראה שעדים אלה מהותיים פחות ממר ענבר אך גם הם עשויים היו לתרום להבנת נסיבות האירוע ולאשר את קיומו . התובע סבור כי דווקא הנתבעת הייתה צריכה לאתרם ולזמנם לעדות שכן היו באחריותה וכך גם חיילים שראו את התאונה, ומבקש כי נשקול את הדברים לחובתה. אינני מקבל טענה זאת. ראשית, נטל ההוכחה הוא על התובע. נטל זה לא הורם, אפילו לא ברמה הראשונית והתובע אינו יכול לבנות את תביעתו מכך שהנתבעת לא הציגה עדים. שנית, התובע לא הראה כי פנה לנתבעת לקבל את שמות העדים ופרטיהם או כי פעל לקבלת גרסתם. ושלישית, זהות שני העדים הראשונים עלתה לראשונה בחקירה והנתבעת. בהקשר זה נוסיף כי לטענת הנתבעת אין לה כל רישום על האירוע ועל התאונה.
8. המסקנה מכל אלה היא כי התובע לא הוכיח את תביעתו. מדובר בתביעה אשר כל כולה מתבססת על עדות יחידה של בעל דין, ולא מצאתי כי קיים סיוע בראיות ממקור חיצוני כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות. התובע מבקש למצוא סיוע בגרסה מאוחרת שנשמעה מפיו מספר חודשים אחרי התאונה אך לא שוכנעתי כי מדובר בגרסה אותנטית שניתן להסתייע בה. התובע יכול היה להסתייע בעדותו של מר ענבר שהיה עמו במועד התאונה אולם הוא בחר שלא לזמנו לעדות ואי-הזימון פועל לחובתו. בנסיבות אלו לא מצאתי כי ניתן לבסס ממצא עובדתי לפיו התובע נפל עקב רשלנות הנתבעת על בסיס עדותו היחידה. אשר על כן דין התביעה להידחות.

הערות קצרות לעניין האחריות והאשם התורם

1. אחריות הנתבעת: הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשטחה ונוזל מחליק על רצפת חדר האוכל מהווה, על פי רוב, מפגע (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 [1984]; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 [1993]). אם התובע היה מוכיח שאכן החליק בשל נוזל שנשפך על רצפת חדר האוכל היה הנטל מועבר לנתבעת להראות כי לא התרשלה ובנסיבות שכאלו היה עליה להציג עדים וראיות. אלא שכפי שהוסבר למעלה, במקרה הנוכחי התובע לא הראה שהיה נוזל או שהחליק ולא הרים את הנטל הראשוני ביותר, והדיון באחריותה של הנתבעת הינו תיאורטי בלבד.
2. אשם תורם: הנתבעת טוענת כי בהתאם לכללים אסור היה לתובע להגיע לחדר האוכל ולכן, ממילא אין לה אחריות כלשהי לתאונה. אינני מקבל טענה זו, ואני סבור שאם הייתה מוכחת טענת התובע כי החיילים אפשרו לו להסתובב בבסיס באופן חופשי וכי כך עשה מדי יום, הייתה קמה לנתבעת אחריות כבעלת המקרקעין. אלא שגם טענות אלו של התובע לא הוכחו ולא הובאו עדים או ראיות שילמדו על התנהלות זו שטוען לה התובע. גם לא ניתן הסבר מניח את הדעת לסיבת הימצאותו של התובע בחדר האוכל או לשאלה מדוע טרח באופן אישי והביא את העיתון לרס"ר המטבח. מכל מקום, נוכח קיומם של נהלים שהופרו על ידי התובע (לטובת הרס"ר ולא לטובת המעביד) גם אם הייתה מוכחת תביעתו היה מקום לייחס לו אשם תורם של 30% לפחות.

התייחסות קצרה לשאלת הנזק

1. דין התביעה להידחות. עם זאת, לשלמות התמונה בלבד, אתייחס בקצרה לסוגיית הנזק. במועד התאונה היה התובע מנהל דואר נע בשכר משוערך של כ-10,200 ₪ לחודש. הפגיעה בברך הייתה פגיעה משמעותית שחייבה מספר ניתוחים וגרמה תקופות ארוכות של היעדרות מהעבודה. בסיומה עבר התובע לתפקד של פקיד אשנב, שלטענתו שכרו נמוך יותר. התובע הציג נתוני שכר חלקיים ביותר (וגם התנהלות זו פועלת לחובתו). בחינת נתוני השכר שכן הוצגו, ובעיקר שיעורי ההשתכרות השנתיים שפורטו בדוח רציפות הביטוח שהוגש בתע"צ ופירוט ימי המחלה והחופשה שפדה, מלמד כי לתובע נגרמו הפסדי שכר כוללים בסך של -168,470 ₪ כולל שערוכים וריביות. התובע טוען כי שיעור ההפסד גבוה אף יותר, שכן אם היה ממשיך לעבוד בדואר נע היה שכרו עולה לכ-14,500 ₪ בחודש, וכראיה הציג תלושי שכר של עובד דואר אחר. אלא שלא הובא עד ממשאבי אנוש בדואר שיוכל ללמד על פוטנציאל השכר וההתפתחות וכלל לא ברור כי התובע היה מגיע לשכר זה, ואכן, בסיכומיו מחשב התובע הפסדיו לעבר ולעתיד על בסיס שכר של כ-10,200 ₪.
2. יתר ראשי הנזק הם כדלקמן: הפסדי השתכרות לעתיד – 247,318 (לפי שכר 10,200 ונכות תפקודית של 15%, עד גיל 67); עזרת הזולת – 50,000 ₪ (לפי עזרה של 150 ₪ בחודש עד סוף תוחלת חיים); נסיעות – 30,000 ₪; הוצאות רפואיות – 10,000 ₪ מעבר למל"ל ולטיפולים בקופ"ח; כו"ס – 75,000 ₪. סה"כ כולל הפסדי עבר – 580,788 ₪.
3. מסכום הנזק יש לנכות אשם תורם בשיעור 30% (406,551 ₪ לאחר הניכוי) וכן תגמולי מל"ל ללא דמי פגיעה (שכן תקופות שקיבל דמ"פ לא חושבו בהפסדי השכר) בסך משוערך של 109,326 ₪ (לפי סיכומי הנתבעת). יצוין כי לפי המסמכים התובע קיבל פנסיה בחלק מתקופת אי הכושר אולם לא נטענו טענות לגבי הניכוי. סה"כ נזקי התובע אחרי ניכויים – 297,225 ₪.

סוף דבר

1. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נפגע בשל רשלנות הנתבעת ולכן התביעה נדחית. הראיה היחידה לקיומה של רשלנות היא דברי התובע, ובכך אין די. בתי המשפט ערים לקושי להוכיח אירוע שלא היו לו עדים, ולעתים הולכים כברת דרך ארוכה לקראת הנפגעים, אולם במקרה הנוכחי מכלול הראיות, כולל גרסאותיו של התובע סמוך לתאונה והעובדה שלא זומנו עדים רלוונטיים, מלמד כי הליכה לקראת התובע אינה מאפשרת קבלת תביעתו.
2. התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת, כולל שכר עורכי דינה, בסך 25,000 ₪.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ה, 30 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.