מבוא

זוהי תביעה לפיצוי התובעת על נזקי גוף ונזקי ממון שנגרמו לה עקב נשיכת כלב.

על פי טענת התובעת, כלבה של הנתבעת נשך אותה ואת כלבה ובכך גרם לה לנזקי גוף וכן להוצאות כספיות.

הנתבעת איננה מכחישה את העובדה שהיא בעלים של כלב בו היא מחזיקה דרך קבע, כמו גם את העובדה שהתובעת וכלבה ננשכו במועד הרלוונטי על ידי כלב, אולם היא מכחישה את הטענה שהכלב התוקף באותו אירוע הוא הכלב שלה.

טענות התובעת

התובעת, ילידת שנת 1939, טוענת כי ביום 20.5.2007 בשעה 06:00 בבוקר לערך, היא יצאה להליכה עם הכלב שלה באזור מגוריה שבשכונת מורדות טבריה. התובעת ירדה במדרגות הבניין ואו אז כלב שצבעו שחור ולבן ושהינו מוכר לתובעת ככלבה של הנתבעת המתגוררת באותה שכונה, הגיע מצדה הימני, קפץ על כלבה של התובעת שהלך לפנייה ונשך אותו באכזריות. התובעת ניסתה לעזור לכלבה ולהצילו, אך כלבה של הנתבעת תקף אותה, הפילה ארצה ונשך אותה בידיה וברגליה.

התובעת טוענת כי היכרותה עם הכלב של הנתבעת הינה וודאית. הנתבעת הינה שכנתה של חברה של התובעת ובעבר התובעת אף הלכה עם אותה שכנה לבית הנתבעת וביקשה ממנה כי תכניס אותו בלילה לבית כי הוא נובח ומפריע בלילות, דבר שלא נעשה עד היום. לטענת התובעת, מדובר בכלב המוכר בכל השכונה בשל היותו מיוחד בגודלו ובצבעו - לבן עם כתמים שחורים על הגב והבטן ואין עוד כלב בשכונה שדומה לו. בנוסף לכך, התובעת רואה את הכלב הזה מסתובב לפעמים לבד בשכונה ללא השגחה והתובעת ראתה אותו יותר מפעם אחת בחצר ביתה של הנתבעת כאשר היא הייתה מטיילת עם הכלב שלה.

התובעת טוענת כי מיד לאחר אירוע התקיפה, היא העלתה את כלבה לביתה והשאירה אותו עם בעלה החולה ומיד פנתה לבית הנתבעת וביקשה ממנה עזרה בהסעתה הכלב למרפאה וטרינרית. הנתבעת אמרה שאין לה רכב ולא תוכל לעזור, התובעת ביקשה את פרטיה והנתבעת מסרה לה את שמה, את מספר הטלפון שלה ואת כתובתה. התובעת טוענת כי הנתבעת כלל לא הכחישה באותה פגישה את הטענה שכלבה הוא הכלב התוקף והיא אף אמרה שהכלב שלה ברח באותו לילה וכי בדרך כלל הוא סגור בבית.

התובעת שבה לביתה וניסתה לטפל בכלבה בבית, ובסמוך לשעה 08:00 היא יצרה קשר עם הווטרינר, שהסכים לקבל את הכלב לטיפול אף לפני שעות הקבלה במרפאתו, בשל מצבו הקשה של הכלב. התובעת התקשרה לשכן שלה בשם אנטולי על מנת שיסיע אותה למרפאה, ובזמן שחיכתה לו הבחינה כי רגליה וידיה פצועות ומדממות והחלה לטפל בעצמה ולחבוש את רגליה. אנטולי הסיע את התובעת למרפאה הווטרינרית, למשטרה, למשרד הבריאות, לניתוח שעבר הכלב בקיבוץ כנרת ולמרפאת רקתי לטיפול בתובעת. פירוט הנזקים יבוא בהמשך.

התובעת תמכה את טענותיה בתצהירו של אנטולי שהעיד בבית המשפט. כן העידה מטעם התובעת תושבת נוספת מאותה שכונה – מיכל הראל, שעל פי טענתה אותו כלב של הנתבעת תקף גם את הכלב שלה בשנת 2009.

עוד העידה מטעם התובעת ד"ר פלורינה פלג - מי ששימשה כווטרינרית הרשותית בעיריית טבריה במועד הרלוונטי וחתומה על המסמכים הרלוונטים מטעם הרשות: "דו"ח פעולות למניעת מחלת הכלבת" מיום 20.5.2007 (נספחים א'2-א'3 לכתב התביעה), שם פורטו פרטי הנפגעת (התובעת), פרטי הכלב הפוגע – כלבה של הנתבעת, פרטי הפציעה והאירוע והעובדה שהכלב הוסגר ביום 21.5.2007 ושוחרר לכלביה ביום 30.5.2007, וכן מכתב שנכתב ביום 3.3.2010 בתשובה לפניית ב"כ התובעת (ת/2), שם צוינו הפרטים הרלוונטיים לטיפול שנעשה לאחר פניית משרד הבריאות ובין היתר העובדה שהסגרת הכלב נעשתה ללא התנגדות הבעלים – הנתבעת.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי הכלב שבבעלותה, הנמצא בחזקתה מזה שנים, הוא כלב מאד חברותי. לכלב יש מלונה עם שער נעול שאליה קשור הכלב בשרשרת מברזל ולכן לא ניתן ולא הגיוני שהוא יצא מן הבית אם הנתבעת איננה מוציאה אותו. אם נגרם לתובעת נזק מנשיכת כלב, הרי שבוודאות אין מדובר בכלב של הנתבעת, שכן בזמן האירוע הכלב היה סגור ונעול כאמור.

הנתבעת טוענת בתצהירה כי ככל הנראה התובעת מדמה לעצמה שהכלב שנשך אותה הוא כלבה של הנתבעת, שכן באותה תקופה ועד היום מסתובב באותה שכונה כלב דומה מאד לכלב של הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי ילדיה הם שמוציאים את הכלב וזאת מדי יום בשעות 08:00-08:30 ולפעמים בערב, כאשר בשעת האירוע (06:00 בבוקר) ילדיה של הנתבעת עדיין ישנים והם מעולם לא הוציאו אותו לפני השעה 08:00.

הנתבעת מאשרת כי באותו יום בסביבות השעה 07:00 הגיעה התובעת לביתה והעירה אותה משנתה, התובעת אמרה לנתבעת כי היא חושדת שכלבה של הנתבעת הוא שנשך אותה והנתבעת השיבה לה כי הדבר לא יתכן שכן הכלב סגור בביתו (מלונתו). הנתבעת ביקשה מן התובעת להתלוות אליה למלונת הכלב והתובעת ראתה שהכלב שוכב שם כשהוא קשור לשרשרת ברזל וכששער הכניסה למלונתו נעול. התובעת אמרה שהיא אישה טובה שלא רוצה לעשות בעיות ורק ביקשה את מס' הטלפון של הנתבעת, והנתבעת מסרה לה את הפרטים.

לטענת הנתבעת, אילו הכלב שלה אכן היה נושך את התובעת, היא הייתה ביוזמתה מודיעה למשטרה או למשרד הבריאות.

הנתבעת טוענת כי באותו יום לקראת השעה 16:00 באו מהכלבייה וביקשו להסגיר את הכלב, אך היא סירבה תחילה, בכל תוקף, לתת להם את הכלב כי הוא כלל לא היה מעורב בכל תקיפה שהיא, אך עובד העירייה אריה פרג' שכנע את הנתבעת כי זהו הנוהל כאשר מתקבלת תלונה וחייבים לקחת את הכלב לכלביה, כאשר על פי הפרוצדורה יעשו עוד באותו יום מסדר זיהוי ויעמידו כמה כלבים דומים לכלב ועל המתלוננת יהיה לזהות את הכלב התוקף ואם לא תזהה את הכלב, הוא ישוחרר. יומיים לאחר מכן הנתבעת התקשרה לאריה פרג' ושאלה מדוע לא משיבים לה את הכלב וזה מסר לה כי הוא הזמין את התובעת מספר פעמים אך היא לא באה לעשות מסדר זיהוי ולכן לא ניתן יהיה לשחרר את הכלב אלא רק לאחר 10 ימים, כפי שאכן נעשה. לטענת הנתבעת, התובעת בכוונה לא הלכה למסדר הזיהוי כי היא בוודאי לא הייתה יכולה לזהות את הכלב של הנתבעת.

הנתבעת טוענת עוד כי הכלב שלה הוא מסוג פיטבול רוטוויילר, כאשר הכלב שנשך את התובעת, על פי טענתה, הוא מסוג אמסטף.

הנתבעת זימנה כעד מטעמה את עובד העירייה אריה פרג' אשר העיד על נסיבות לקיחת הכלב מאת הנתבעת להסגר ועל אי הגעת התובעת, על פי טענתו, למסדר הזיהוי.

שאלת האחריות - הוכחת זהות הכלב התוקף

כאמור, הנתבעת איננה חולקת על עצם העובדה שבשעות הבוקר המוקדמות ביום 20.5.2007 הותקפו התובעת וכלבה על ידי כלב. הנתבעת גם מודה, כפי שיפורט להלן, כי לאחר התקיפה, בסמוך לשעה 07:00, הגיעה התובעת לביתה והודיעה לה כי כלבה תקף אותה. המחלוקת העומדת ביסוד התביעה הינה האם אכן הכלב התוקף הוא כלבה של הנתבעת, שמא היה זה כלב אחר, כטענתה.

לאחר שמיעת כל העדויות ועיון בחומר הראיות, שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי כלבה של הנתבעת הוא הכלב שתקף אותה ואת כלבה באירוע המדובר. להלן יפורטו הנימוקים העומדים ביסוד מסקנה זו:

1. אירוע התקיפה וזיהוי הכלב על ידי התובעת

בשעת התקיפה, שעה 06:00 בבוקר, הייתה התובעת לבדה במקום האירוע ולא נכחו במקום עדים. התובעת העידה כי האירוע ארע בחדר המדרגות של ביתה, כך שהעובדה שלא נכחו עדים במקום, בהתחשב בשעה המוקדמת, מתיישבת עם הגיונם של דברים.

עדותה של התובעת הייתה עדות מהימנה ועקבית, ונתתי בה אמון מלא. על אף שמדובר באשה מבוגרת ועל אף שחלפו 5 שנים מיום האירוע ועד לעדותה בבית המשפט, ניכר היה כי התובעת זוכרת היטב ולפרטים את האירוע, עדותה עלתה בקנה אחד עם האמור בתצהירה ובכתב התביעה והתרשמתי כי היא מעידה על הדברים כהווייתם, כפי שאכן קרו, בלא כל ניסיון להגזים או להפריז בעובדות ובוודאי בלא שתנסה לייחס לכלבה של הנתבעת את האירוע על מנת למצוא "כיס" ממנו תוכל להיפרע על נזקיה.

יצוין עוד כי הן התובעת והן הנתבעת העידו כי מעולם לא היה קיים ביניהן סכסוך והרושם הכללי שעלה מעדות התובעת היה שלא הייתה כל סיבה שלא ממין העניין, לבד מן האמת, שהביאה אותה לטעון כי הכלב התוקף הוא כלבה של הנתבעת.

הנתבעת העידה, באופן אמין וחד משמעי שאיננו משתמע לשתי פנים, כי היא זיהתה את כלבה של הנתבעת ככלב התוקף. המדובר בכלב אותו הכירה קודם לכן ככלבה של הנתבעת, בשל ההטרדה שהכלב הסב לחברתה של התובעת, שהביאה את השתיים לגשת ולהתלונן על כך בפני הנתבעת בביתה, וכן היא הכירה אותו מטיוליה עם כלבה בשכונה.

על פי עדות התובעת, שאכן עולה גם מתמונות הכלב של הנתבעת (ת/1 ו- ת/3), מדובר בכלב בעל סימני היכר מיוחדים – לבן עם כתמים שחורים, כך שלא ניתן לטעות בזיהויו. כך העידה התובעת בעמ' 42 שורות 18-21 לפרוטוקול:

" אנחנו גרים באזור הזה יותר מ- 15 שנה, בעצם אני מכירה את כל הכלבים שהם נמצאים שם אצלנו, הכלב הזה הוא כלב שבולט רואים אותו, הכלב גדול מפחיד, ראש גדול מפחיד ויש לו מראה מפחיד כזה הצבע שלו לבן, אני לא יודעת אם הוא זכר או נקבה, יש לו צבע לבן ויש לו כתמים שחורים גדולים לא פרופורציונאליים".

ובעמ' 42 שורות 31-32 לפרוטוקול:

"באותו יום כאשר הכלב התנפל על הכלב שלי ועלי לא היה לי ספק שזה הכלב הזה של יפה, את הכלב הזה קשה מאוד לא לזהות".

ובעמ' 43 שורה 32 לפרוטוקול:

"ש: יכול להיות שבאותה תקופה לפני שנה או אחרי שנה או באותה תקופה היה עוד כלב דומה קצת לכלב הזה

ת: לא

ש: יכול להיות שאת טועה בזיכרון שלך

ת: לא. אני מכירה את הכלב כל כך טוב שאין לי שום ספק שזה הכלב כי לא הכרתי עוד כלב כזה, כלב גדול ומפחיד כזה והצבע שלו"

ובעמ' 47 שורות 21-22 לפרוטוקול:

"אני יודעת איפה הכלב הזה גר, לא היה לי ספק, לא הייתי צריכה ללכת ולראות, ראיתי את הכלב מאה פעמים נכנס ויוצא מהחצר, לא הייתי צריכה לראות את המלונה, היה לי משהו אחר בראש"

התובעת הגישה תמונות של הכלב שלטענתה נשך אותה – כלבה של הנתבעת: שלוש תמונות של הכלב צולמו בכלבייה אליה נלקח (ת/1) ושתיים נוספות צולמו ביום 15.3.2011 בהן נצפה אותו כלב ממש (כפי שניכר בבירור מתוואי הכתמים השחורים על פני הרקע הלבן), כשהוא משוטט חופשי בשטח ציבורי (ת/3).

כאמור, לבד מן התובעת לא נכחו עדים באירוע ומבחינה זו, המדובר בעדות יחידה של בעלת דין. יחד עם זאת, האמון המלא שנתתי בעדות התובעת וכן הראיות והממצאים שיפורטו בהמשך אשר מחזקים את גרסתה, יש בהם כדי להצדיק את קבלת התביעה גם בהעדר עדי ראייה נוספים לעצם האירוע.

2. תיעוד הכלב משוטט חופשי ובלא השגחה

הנתבעת, כאמור, טענה בתצהירה כי "בלתי ניתן ולא הגיוני שיצא מבית שלו אם אני לא מוציאה אותו שכן יש לו שרשרת שקושרת אותו לבית שלו ויש שרשרת שנועלת את שער הכניסה לבית של הכלב".

דא עקא, משהוצגה בפני הנתבעת תמונת הכלב המשוטט חופשי בשטח ציבורי, ללא רצועה והשגחה (ת/3), היא אישרה באופן מפורש וחד משמעי כי זהו הכלב שלה (עמ' 51 שורות 6-7 לפרוטוקול).

רק משנתבקשה להסביר את פשר הסתירה בין הצהרותיה לתמונה, חזרה בה, באופן שלא הותיר אמון, וטענה כי יכול להיות שזה הכלב ויכול להיות שזה כלב מאד דומה לכלב שלה שהיה באותה תקופה (עמ' 51 שורות 22-24 לפרוטוקול). זאת, כאשר כפי שפורט לעיל, מדובר באותו כלב ממש המתועד בכלבייה (ת/1), שלגביו אין ספק וכך גם העידה הנתבעת, זהו אכן הכלב שלה (עמ' 49 שורות 1-2 לפרוטוקול).

בסופו של דבר אישרה הנתבעת, מה שגם הדעת נותנת, כי בהתחשב בכך שהכלב נמצא אצלה כבר 10 שנים, לא סביר שהיא תטעה בזיהויו (עמ' 51 שורות 26-30 לפרוטוקול).

נמצא, כי טענת הנתבעת ולפיה לא יתכן שהכלב הסתובב בבוקר האירוע חופשי וללא השגחה, נסתרה ואין לקבלה.

3. כלבה של הנתבעת – כלב מסוג מסוכן

מעדות הנתבעת עולה כי הכלב שלה הינו כלב מסוג מעורב של פיטבול ורוטווילר והיא איננה יודעת אם הוא נמנה על קבוצת האמסטף (עמ' 54 שורות 10-19 לפרוטוקול). על פי עדות הווטרינרית הרשותית – ד"ר פלורינה פלג, המדובר בכלב שעל פי החוק הוא שייך לקבוצת גזע מסוכן, הוא דומה לאמסטף ומעורב אמסטף ולכן נכלל בקבוצת האמסטפים של הגזע המסוכן (עמ' 16 שורה 7, עמ' 17 שורות 1-8, עמ' 20 שורות 1-9 לפרוטוקול).

גם העד מטעם הנתבעת – עובד העירייה שלכד את הכלב- אריה פרג', העיד כי מדובר בכלב מגזע מסוכן (עמ' 22 שורה 22 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, נמצא כי אין ממש בטענת הנתבעת ולפיה התובעת טעתה בסוג הכלב, מדובר בכלב מעורב וממילא לא כלב גזעי מסוג אחד ומכל מקום, מדובר בכלב הנמנה על קבוצת הגזע המסוכן, עובדה שגם בה יש כדי לחזק את טענת התובעת ולפיה כלב זה הוא שתקף אותה.

4. לכלב של הנתבעת דפוס של תוקפנות

טענת הנתבעת בתצהירה, ולפיה הכלב שלה הוא "כלב מאד חברותי", נסתרה אף היא בבית המשפט, משהתברר כי לכלב זה דפוס של תוקפנות, לפני ולאחר האירוע נשוא כתב התביעה.

הנתבעת העידה שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהכלב נלקח להסגר. קדם לכך אירוע, שהתרשמתי שהנתבעת מקלה בחשיבותו, בו הכלב הוסגר בעקבות תלונה של אמא של חברה של הילדים ששיחקה עם הכלב והוא שרט אותה "ואמא שלה עשתה מזה עניין" (עמ' 50 שורות 13-14 לפרוטוקול).

העד מטעם הנתבעת – עובד העירייה אריה פרג', העיד כי לכלב הזה היה אירוע קודם וכי כבר אז, בעת האירוע נשוא ענייננו, הוא ידע שמדובר בכלב החוזר על מעשי נשיכה והוא אמר לווטרינר הרשותי "שהכלב הזה יש לו היסטוריה" (עמ' 31 שורות 1-4, עמ' 35 שורות 20-21, עמ' 36 שורות 14-20 לפרוטוקול).

זאת ועוד, העדה מטעם התובעת – מיכל הראל, העידה כי ביום 14.12.2009 כלבה של הנתבעת, אותו היא מזהה בוודאות, תקף את הכלב שלה באופן קשה ואכזרי, וזאת על אף שבאותה עת הוא היה בהשגחתו של יוגב – בנה של הנתבעת שנהג לצאת עם הכלב לטייל. על פי עדותה, הבן יוגב (שעל פי עדות הנתבעת הוא יליד 1991 משמע היה בן 18 בעת הזו), ניסה אך לא הצליח להשתלט על הכלב ועקב התקיפה, כפי שהדבר עלה מתמונה של הכלב שהוצגה בבית המשפט, "הכלב היה מרוטש לגמרי" "הוא תקף אותו ברמה כל כך עמוקה שהוציא לו את השבב" (עמ' 6 לפרוטוקול).

נתתי אמון בעדותה של עדה זו ובטענתה החד משמעית כי היא מזהה בוודאות את כלבה של הנתבעת (כלבו של יוגב בנה) ככלב שתקף את כלבה. העדה זיהתה את הכלב התוקף בתמונות (ת/1 ו- ת/3), תמונות שהן כאמור תמונות כלבה של הנתבעת. התרשמתי כי מדובר בעדה ניטראלית, נטולת כל אינטרס להעיד לטובתה של התובעת דווקא ולרעת הנתבעת.

כמו התובעת גם עדה זו העידה כי אין כלבים דומים לכלב של הנתבעת בשכונת מגוריהם (עמ' 7 שורות 5-9 לפרוטוקול). בעת שפנתה לעירייה נאמר לה כי הכלב שייך ליפה לוגסי, אמו של יוגב. העובדה שהכלב לא הוסגר אז, אין בה כדי לסתור את עדותה של עדה זו, שכן על פי עדות הווטרינרית הרשותית, כאשר מדובר בכלב הנושך כלב (להבדיל מנשיכת בני אדם), לא לוקחים את הכלב הנושך להסגר (עמ' 16 שורה 22 לפרוטוקול).

יצוין כי דווקא התיאור של הנתבעת אודות נוהג הקשירה של הכלב - מאחורי סורג ובריח – קשור עם שרשרת ברזל בתוך מלונה שגם היא נעולה עם שער מברזל, יש בו כדי להעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו ושהייתה ידועה לנתבעת.

5. תגובת הנתבעת מיד לאחר האירוע - לא הכחישה טענות התובעת ולא התנגדה להסגר

מהעדויות שהובאו לבית המשפט עולה, כי תגובתה הראשונה של הנתבעת לתלונת התובעת, בניגוד לזו שבאה לאחר שהתובעת באה אליה בדרישה לפיצוי, לא חלקה על העובדה שכלבה הוא הכלב התוקף ומשום כך גם לא התנגדה ללקיחת הכלב להסגר.

הנתבעת איננה חולקת על כך שבסביבות השעה 07:00, משמע - כשעה לאחר האירוע, הגיעה אליה התובעת. הצדדים חלוקים באשר לתוכן השיחה בין השתיים: התובעת טוענת כי אמרה לנתבעת שכלבה נשך אותה ואת הכלב שלה והנתבעת הודתה שהכלב אכן ברח בלילה ונתנה לה את פרטיה. הנתבעת, מנגד, טוענת שהתובעת אמרה לה שהיא "חושדת" שכלבה הוא שנשך אותה, והנתבעת הכחישה זאת מיד ואמרה שהדבר לא יתכן ואף הראתה לתובעת שהכלב שוכב בביתו (המלונה) כשהוא קשור בשרשרת ברזל מאחורי שער הנעול אף הוא בשרשרת ברזל ובכל זאת היא מסרה לתובעת את פרטיה כפי שביקשה.

עדותה של התובעת, גם בעניין שיחה זו, הייתה עדות מהימנה ועקבית, נתתי בה אמון והעדפתי אותה על פני עדות הנתבעת.

בניגוד לטענת הנתבעת בתצהירה (בסעיף 5 שבו) ולפיה התובעת אמרה לה שהיא רק "חושדת" שכלבה של הנתבעת הוא הכלב התוקף, בעדותה בבית המשפט הנתבעת אישרה שהתובעת מלכתחילה טענה כי זהו הכלב שתקף אותה וכי היא עמדה על כך שזהו הכלב שנשך אותה גם לאחר שהנתבעת הראתה לה אותו במלונה (עמ' 53 שורות 10-15 לפרוטוקול).

יצוין כי אף אם הכלב שהה במלונה בעת שהתובעת הגיעה לבית הנתבעת (בשעה 07:00), כפי שהנתבעת טוענת, עדיין לא היה בכך כדי לסתור את הטענה שהכלב שוטט באופן חופשי בשכונה שעה קודם לכן – שעת האירוע (06:00).

יתר על כן, לו אכן הנתבעת הייתה מכחישה שכלבה הוא שתקף, הדעת נותנת כי היא אכן הייתה מתנגדת ללקיחת הכלב להסגר וטוענת כי זה אינו הכלב התוקף, כפי שהיא טוענת בסעיף 7 לתצהירה. אלא שטענה זו של הנתבעת נסתרה אף היא בבית המשפט:

העד מטעם הנתבעת -הלוכד מטעם העירייה אריה פרג', העיד כי כשהוא בא לקחת את הכלב מן הנתבעת היא לא התנגדה לכך (עמ' 23 שורות 4-5 לפרוטוקול).

הווטרינרית הרשותית- ד"ר פלורינה פלג, חזרה מס' פעמים במהלך עדותה על כך שלא הייתה שום התנגדות מצד הבעלים של הכלב ולא נטען, גם לא בהמשך, כי מדובר בכלב אחר, ולכן גם לא נדרש ולא היה כל צורך במסדר זיהוי כפי שטוענת הנתבעת (עמ' 15 שורה 27, עמ' 16 שורות3-5, עמ' 19 שורות 21-23 לפרוטוקול). על פי עדותה, מסדר זיהוי עושים רק באופן נדיר, (מקרה אחד או שניים שבוצעו על ידה במשך 4 שנים), וזאת רק כאשר קיימת התנגדות של הבעלים או כשמדובר בכלב משוטט שקיים ספק לגבי הפרטים שנמסרו אודותיו, מה שלא התקיים במקרה דנן (עמ' 16 שורות 29-32, עמ' 21 שורות 1-2 לפרוטוקול). עוד היא העידה כי הואיל ולא נדרש ולא היה צורך במסדר זיהוי, גם אין כל תרשומת על כך (עמ' 20 שורות 14-29 לפרוטוקול).

הנתבעת נסמכת על עדותו של אריה פרג', הן באשר לטענתה כי מלכתחילה היא אמרה שלא כלבה נשך את התובעת והן ביחס לטענה בדבר אי הגעת התובעת למסדר זיהוי, אולם בעדותו של פרג' נתגלו סתירות היורדות לשורש העניין אשר בעטיין, סבורני כי אין לייחס לה משקל של ממש. כך, בעוד שלפי טענתו, עליה עמד בתוקף, הווטרינר הרשותי בעת הרלוונטית היה אמנון שור, עלה מן המסמכים (נספחים א'2 ו- א'3 לכתב התביעה) כי מי ששימשה אז כווטרינרית הרשותית הייתה פלורינה פלג. משעומת פרג' עם עובדה זו השיב: "אוי ואבוי" ופנה לנתבעת בשאלה מי שימש אז כווטרינר? (עמ' 26 שורות 1-6 לפרוטוקול). זאת ועוד, בעוד שעל פי עדות הווטרינרית הכלב היה מסורס עוד קודם לכן, כתנאי להחזקתו על ידי הנתבעת בהיותו שייך לגזע המסוכן (עמ' 16 שורות 6-8 לפרוטוקול), הרי שעל פי עדותו של פרג' הכלב סורס רק לאחר האירוע נשוא כתב התביעה ועשרת ימי ההסגר (עמ' 22 שורות 25-26 לפרוטוקול).

יצוין כי טענת פרג' ולפיה הוא נדרש על ידי הווטרינר לעשות מסדר זיהוי לכלב, איננה נתמכת בכל מסמך שהוא ואיננה מתועדת במסמכים המתעדים את הטיפול באירוע. כאמור - ההיפך הוא הנכון – שכן הווטרינרית הרשותית עמדה על כך שבנסיבות העניין לא נדרש כל מסדר זיהוי ועל כן אין כל תיעוד בעניין כזה במסמכים. כך גם טענתו של פרג' ולפיה הוא ניסה ליצור קשר טלפוני עם התובעת איננה מגובה בכל מסמך או תיעוד.

יתר על כן, נוכח עמידתה האיתנה של התובעת, מן הרגע הראשון, כי כלבה של הנתבעת אותו היא מכירה הוא הכלב התוקף, ניתן להניח כי אילו היא אכן הייתה מוזמנת למסדר זיהוי, לא הייתה סיבה שלא תגיע ומכל מקום לא הוכח כל בסיס שהוא לטענת הנתבעת ולפיה התובעת בכוונה לא הגיעה למסדר הזיהוי שכן ידעה שלא תזהה את הכלב.

על יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי לאחר האירוע הנתבעת לא הכחישה כי כלבה הוא הכלב התוקף והיא אף הודתה שהוא ברח באותו לילה, ומאותה סיבה היא גם לא התנגדה להסגר, לא התכחשה לטענה שהכלב נשך ומסרה את פרטיה המלאים לתובעת. הכחשת מעורבות הכלב באירוע נולדה רק מאוחר יותר, לאחר שהתובעת פנתה לנתבעת בדרישה לפיצוי.

6. לא הוכח קיומו של כלב דומה

טענת הנתבעת בדבר קיומו של כלב דומה בשכונה, לא נטענה על ידה בכתב ההגנה אלא רק בתצהירה, עובדה שיש בה כדי להחליש את הטענה.

יתר על כן, הטענה לא הוכחה בכל ראייה או עדות שהיא. בניגוד לטענת הנתבעת בתצהירה, כי מדובר בכלב המסתובב באופן חופשי עד היום וכי היא תצלם אותו ותציג את התמונה בבית המשפט, הדבר לא נעשה. לא הובאה גם כל עדות של אדם כלשהו מהשכונה שיחזק את טענת בעניין זה.

תושבות השכונה - התובעת ומיכל, העידו שתיהן כי לא קיים כלב דומה לכלבה של הנתבעת שהוא כלב בעל סימני היכר מובהקים וודאיים. כאמור, דובר בעדויות אמינות ומהימנות שמתיישבות גם עם תמונות הכלב, שהינו אכן בעל סימני היכר מובהקים.

העד אנטולי מטעם התובעת , המתגורר אף הוא בשכונה זו, העיד כי באותה תקופה אנשים בשכונה דיברו על כך שיש כלב דומה לאמסטף עם כתמים שמסתובב לא קשור בבוקר ואנשים פוחדים ממנו, כאשר התובעת טוענת כי זהו הכלב שנשך אותה והוא לא יכול להעיד על כך בוודאות (עמ' 12-13 לפרוטוקול). אין בעדות זו כל ראיה התומכת בטענת הנתבעת בדבר קיומו של כלב אחר, שאיננו כלבה של הנתבעת, כפי שטוענת הנתבעת בסיכומיה.

7. אי לקיחת אחריות מצד הנתבעת על כלבה

מעדות הנתבעת עלה, כי היא נוטה שלא לקחת אחריות על מעשי כלבה:

כאמור, את האירוע בו התלוננה אם על תקיפת ילדתה, בעטיו הוסגר הכלב, הקטינה הנתבעת למימדים של "עשתה מזה עניין".

מיכל הראל העידה, כי לאחר שכלבה הותקף קשות על ידי הכלב של הנתבעת, ועל אף שהדבר נעשה בנוכחותו של יוגב בנה, יוגב החביא את הכלב ואמו – הנתבעת – הכחישה כליל את האירוע : "היא לא ידעה על מה אני מדברת בכלל... מי זה יוגב ומי זה הכלב, לא ידעו כלום. כך היא ענתה לי" (עמ' 6 שורות 11-14 לפרוטוקול).

בעדותה בבית המשפט הכחישה הנתבעת לא רק את העובדה שכלבה תקף את כלבה של מיכל, אלא אף את עצם פנייתה של מיכל אליה לאחר מכן ואף את היכרותה אותה. על פי דבריה (בעמ' 52 שורות 11-13 לפרוטוקול): "אני לא יודעת מי זאת מיכל, לא באה אלי אף פעם אישה בשם כזה, לא התלוננה שהכלב שלי תקף את הכלב שלה ויוגב לא יוצא עם הכלב בשעות מאוחרות בלילה...".

יצוין כי מעדותה של הנתבעת בבית המשפט עלה, כי היא מתכחשת גם לדברים שאמרה בבית המשפט ושנרשמו לפרוטוקול. כך, בעוד שבדיון מיום 2.11.2011, בעת עדותו של פרג', משפנה אליה ושאל אותה במהלך עדותו מי היה הווטרינר באותה עת והיא השיבה: "ד"ר אור" (עמ' 26 שורות 6-7 לפרוטוקול), הרי שבעדותה מיום 13.6.12 היא הכחישה שאמרה דברים אלה וגם משאומתה עם הרישום בפרוטוקול אמרה: "לא היה דבר כזה, הוא לא שאל אותי" (עמ' 55 שורות 18-21 לפרוטוקול).

ההתנהלות המפורטת לעיל, יש בה כדי לטעת ספק ניכר בכל הנוגע למהימנות הנתבעת וללקיחת אחריות מצדה על מעשיה, ולעייננו – יש בכך כדי לטעת ספק ניכר בגרסת הנתבעת ולפיה הכלב שלה איננו הכלב התוקף.

סיכום – שאלת האחריות

על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, שעיקרם יוזכר בתמצית - משהוכח עצם קיומו של אירוע התקיפה, ומשזיהתה התובעת באופן וודאי את כלבה של הנתבעת ככלב התוקף, כאשר נתתי בעדותה של התובעת אמון מלא, ומשתועד הכלב של הנתבעת כשהוא משוטט חופשי וללא השגחה בשטח ציבורי (עובדה שיש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת שלא יתכן שיצא מביתו), ובהתחשב בכך שמדובר בכלב מגזע מסוכן, בעל דפוס החוזר על עצמו של התנהגות תוקפנית, ונוכח תגובתה המיידית של הנתבעת לאירוע (אי הכחשת טענות התובעת, הודאה בכך שהכלב ברח בלילה, מסירת הפרטים ואי התנגדות להסגר), ומשלא הוכח קיומו של כלב דומה, ונוכח הספק שניטע בכל הנוגע לגרסת הנתבעת ואי לקיחת אחריות מצדה ביחס לאירועים דומים - שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי הכלב של הנתבעת הוא הכלב שתקף אותה ואת כלבה באירוע נשוא כתב התביעה.

בכל הנוגע לנזקי הגוף שנגרמו לתובעת על ידי הכלב, הרי שעל פי סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומשלא נטענה כל טענה להתגרות מצד התובעת, תקיפתה את בעלי הכלב או הסגת גבולם, הרי שלנתבעת אחריות מוחלטת מכוח היותה הבעלים של הכלב ומי שמחזיקה בו דרך קבע (דבר שאיננו מוכחש על ידה, כאשר על פי טענתה יוגב בנה המתגורר עמה אף היה קטין בעת האירוע).

בכל הנוגע לנזקי הממון שנגרמו לתובעת בשל נשיכת כלבה – הרי שעל פי סעיף 40(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומשהוכח כי הנתבעת ידעה או לכל הפחות חזקה עליה שידעה – נוכח היות הכלב מסוג מסוכן – כי הוא מועד לעשות את המעשה שגרם לנזק (לתקוף כלב) והואיל והיא הבעלים של הכלב והממונה עליו, הרי שעליה הראיה שלא הייתה התרשלות לגבי הכלב שתחוב עליה. והנה, לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה שהיא לא התרשלה בשמירתה על הכלב, אלא שמתוך העובדות שהוכחו, היינו - שהכלב נהג לשוטט (כפי שנצפה בתמונות) ושוטט במקרה המסוים באופן חופשי במקום ציבורי, בלא שהיה קשור, בלא שהיה בפיו זמם ובלא שהיה במקום אדם שהשגיח עליו, עולה כי הנתבעת התרשלה בשמירתה עליו ומכאן אחריותה לפיצוי התובעת על כל הנזקים שנגרמו לה עקב אותה תקיפה.

שאלת הנזק

לתובעת, כאמור, נגרמו נזקים משני סוגים: נזקים בגופה שלה וכן נזקים שנגרמו לגופו של הכלב, שהמשמעות שלהם הינה נזקי ממון לתובעת בשל הוצאות שהיא נאלצה להוציא לריפויו.

התובעת, כפי שהדבר עולה מסיכומיה (לאחר שחלק מטענותיה בכתב התביעה נזנחו), תובעת פיצויים כדלקמן: סך של 14,000 ₪ עבור עזרת הזולת בעבר, סך של 3,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות, סך של 2,287 ₪ עובר הוצאות הטיפול בכלב, סך של 24,000 ש"ח עבור נזק בלתי ממוני (כאב וסבל ואובדן הנאת החיים), סך של 10,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות בעתיד וסך של 10,000 ₪ עבור עזרת הזולת בעתיד.

הנתבעת, מנגד, מכחישה את הנזק הנטען וטוענת כי מדובר בנזקים מופרזים, גבוהים, חסרי כל בסיס עובדתי או משפטי וקשר סיבתי לנשיכת הכלב.

להלן אדון בשני סוגי הנזק על פי סדרם:

נזקי הגוף של התובעת

מהתיעוד הרפואי שהגישה התובעת עולים הממצאים הבאים:

ביום האירוע פנתה התובעת לרופא כירורג בקופת החולים, כשהיא סובלת מפצעי נשיכה שטחיים בכפות הידיים וברגליים. הרופא חבש את פצעיה והיא הופנתה ללשכת הבריאות בטבריה באופן דחוף, שם קיבלה חיסון טטנוס תוך שצוין על ידי משרד הבריאות: "פגיעה: באיזור חשוף, חלק הגוף הנפגע: רגליים, מספר הפצעים: 6, אופי הפגיעה: שיניים, אופי הפצעים: עמוק, תיאור הפצע לפי הרופא: פצעים מרובים בידיים וברגליים, יורד דם"

ביום 27.5.2007 פנתה התובעת למומחה בכירורגיית כלי דם בשל נפיחות ברגל ימין לאחר נשיכת כלב ובבדיקה נמצא פצע בקוטר של 3 ס"מ ואודם מסביב בקוטר של 6 ס"מ, נפיחות בשתי הרגליים, בצקת גדולה יותר מימין. הומלץ לה על טיפול אנטיביוטי, טיפול מקומי בפצעים והרמת הרגליים וביקורת בעוד שבוע.

ביום 30.5.2007 נבדקה שוב ע"י רופא כירורג ואובחנו אצלה סימני צלוליטיס קלה באזור שוק ימנית, פצע רחב עם סימני ריפוי משני, בצקת בשוק ימני, והומלץ על המשך טיפול אנטיביוטי ורגל מורמת.

ביום 3.6.2007 שוב פנתה התובעת למומחה בתחום כירורגיית כלי דם בשל כך שהמשיכה לסבור מכאבים בשוק ימין ומשהטיפול האנטיביוטי לא הביא להטבה. בבדיקתה נמצא עדיין אודם וכיב שטחי עדיין לא נקי. התובעת טופלה בהמשך טיפול אנטיביוטי, בשכיבה עם רגל מורמת ובתחבושת אלסטית.

ביום 10.6.2007 נבדקה התובעת אצל מומחה בכירורגיה כללית שמצא כי היא סובלת מדליות ורידים ניכרת ברגל ימין, פצע הנשיכה בקרסול נראה טוב יותר. הומלץ על המשך טיפול אנטיביוטי וטיפול מקומי.

ביום 11.6.2007 ביקרה התובעת במשרד הבריאות בבית החולים פוריה ובבדיקתה על ידי מנהל המחלקה הכירורגית צוין כי היא מטופלת אנטיביוטית וחבושה אלסטית. יש שיפור ניכר. ממליץ על המשך טיפול תרופתי לשבועיים נוספים וחבישה אלסטית כל הזמן וכן ביקורת אצל פלסטיקאי ויתכן שיהיה צורך בהשתלת עור.

בבדיקתה אצל מומחה בכירורגיה פלסטית ביום 14.6.2007 נמצא כי לתובעת נמק באזורי הנשיכה וניתנה לה תכנית טיפולית מקומית של ממברנה הידרוקולואידית עד להסרת הנמק ומעקב פלסטיקה.

ביום 8.8.2007 בבדיקתה אצל רופא כירורג נמצא פצע עגול בגודל 3-4 ס"מ בשוק ימין עם קרקעית עם רקמת גירון. גם ביו ם14.8.2007 נבדקה התובעת ונמצא כי היא סובלת מאפיטליזציה באזור פצע של שוק ימין והומלץ על המשך טיפול מקומי.

בחודש ספטמבר 2007 סבלה התובעת מפריחה סביב הפצע והתובעת טופלה תרופתית. ביום 29.10.2007 התלוננה התובעת על גרד ואי נוחות בשוק ימין ונמצא אודם וקילוף עור עם מוקד פטרייתי.

ביום 12.11.2008 במעקב אלקטיבי נמצא כי הפצעים בשורש כף יד ימין ושמאל ובשוק ימין בתהליך ריפוי משני, כעת ריפוי מלא, שינויים טרופיים באזור הפצעים הכוללים שינויים בצבע העור, שקיעת עור במרכז הפצע בשוק.

התובעת הגישה תמונות שצולמו ביום 27.5.2007 ובהן ניתן לראות בבירור את פצעי הנשיכה בידיה ובקרסולה הימני. בדיון שהתקיים בפני ביום 13.6.2012 (משמע 5 שנים לאחר האירוע) הציגה התובעת את הסימנים שנותרו על קרסול רגלה הימנית, סימנים הניכרים לעין (עמ' 46 שורות 19-22 לפרוטוקול).

התובעת העידה כי החמרת הפציעה נבעה בשל זיהום הפצע, כפי שהדבר אכן עלה מהתיעוד הרפואי האמור(עמ' 47 שורות 14-17, 25-27 לפרוטוקול).

בהתחשב במכלול הנתונים המפורטים לעיל, בתקופה הממושכת בה נאלצה התובעת לטפל בפצעיה ולהיות במעקב ובטיפול רפואי, כאשר סימני הפצעים נותרו על קרסולה, וכן בהתחשב בנסיבות הפציעה (הנשיכה) ובנסיבותיה האישיות של התובעת, ייפסק לה פיצוי בסך של 16,000 ₪ עבור הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל ועוגמת הנפש).

התובעת הציגה קבלות על הוצאות רפואיות בהן נשאה, בין היתר בעת ששהתה בקנדה אצל בנה, בסך כולל של 751 דולר וכן 568 ₪. בהתחשב בהוצאות אלה ובהוצאות שעל פי ההערכה הוציאה התובעת עבור טיפולים רפואיים ונסיעות, ייפסק לתובעת פיצוי בגין הוצאותיה בסך כולל של 4,000 ₪.

התובעת לא הוכיחה כי בהתחשב בפציעתה היא נזקקה לעזרת הזולת או תזדקק לעזרה כזו בעתיד או להוצאות נוספות.

הוצאות הטיפול בכלב

התובעת הגישה מכתב מיום 20.5.2007 של ד"ר רודריגז דניאל - הווטרינר שטיפל בכלב התובעת, ולפיו הכלב נפצע בשלושה מקומות שונים באופן שחייב ניתוח בהרדמה כללית וכן הוא סבל מפריקה של מרפק ימין, דבר שהצריך את העברתו למרפאת כנרת והחזרת המרפק למקומו בהרדמה כללית. לאחר מכן שוחרר הכלב עם המלצה לטיפול אנטיביוטי. במכתב נוסף מיום 10.6.2007 הוא ציין, כי כעבור שבוע הכלב הגיע לביקורת כשהוא עדיין צולע עקב פריקת המרפק והוחלט להמשיך בטיפול אנטיביוטי כיוון שהפציעות עדיין לא הגלידו. ביום 10.6.2007 נמצא כי ישנה הגלדה של הפצעים אך הכלב עדיין צולע, וניתנה לו תרופה לטיפול במפרקים. התובעת הראתה קבלות על הוצאות בסך כולל של 2,080 ₪ שערכם כיום 2,461 ש"ח.

בסה"כ עבור כלל ההוצאות בהן נשאה התובעת לשם הטיפול בכלבה, לרבות הוצאות הנסיעות, ייפסק לתובעת סך של 3,000 ₪.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 23,000 ₪.

בנוסף לכך, על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט (החזר אגרה) בסך של 633 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.11.2009 ועד היום ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000₪.

תשלום כל הסכומים המפורטים לעיל יבוצע בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ הנתבעת, אחרת - יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ג, 20 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.