רקע

1. התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 15.7.08, בעת שעבד על מכונה לכיפוף פח במפעל הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת).

הנתבעת עוסקת ביצור והתקנה של תעלות מיזוג אוויר ומרזבים. התובע הועסק במפעלה כפועל ייצור. הוא החל לעבוד במפעל כשלושה שבועות לפני התרחשות האירוע נשוא התביעה.

2. במסגרת עבודתו נדרש התובע לעבוד על מכבש לכיפוף פח המכונה "ברקפרס" (להלן: המכבש או המכונה). מדובר במכבש יצוק מברזל, אורכו למעלה משני מטרים, גובהו כשני מטרים ורוחבו כשמונים ס"מ, המונע על ידי מנוע חשמלי. התנועה הסיבובית של המנוע מועברת לתנועה קווית של ה"רכב" באמצעות גל ארכובה המחובר למנוע באמצעות גלגל תנופה בצידו האחורי. על גבי הרכב מותקן סרגל כיפוף שבירידתו הוא נכנס אל תוך מגרעת בתבנית "פריזמה" המותקנת על גבי ה"שכב" של המכבש (החלק הנייח על גבי שולחן העבודה).

המכונה מופעלת על ידי שתי דוושות רגל. לחיצה על דוושת הרגל הימנית מביאה לתזוזת סרגל הכיפוף אל תוך מגרעת תבנית הפריזמה וגורמת לכיפוף עלה הפח, ואילו לחיצה על הדוושה השמאלית עוצרת את פעילות המכונה. חידוש הפעילות מתאפשר על ידי לחיצה נוספת על הדוושה הימנית (ר' בין היתר חוות דעתו של המהנדס סעדי סלים).

3. ביום התאונה לקח התובע לוח פח אותו נדרש לעבד, הניח אותו על המכונה והמכבש ירד וכופף את הפח בצידו באחד. אז דחף בידו את הפח לשם ביצוע הכיפוף השני, ובתוך כך ירד לפתע החלק העליון, הנייד, של המכבש על ידו הימנית. כתוצאה מכך נקטעה אצבעו.

4. התובע הגיש תביעתו זו לפיצויים בגין פציעתו בתאונה נגד הנתבעת מעסיקתו, ומבטחתה הנתבעת 2. הנתבעות שיגרו הודעה לצד שלישי נגד חברת לימור טכנולוגיות מכניות 1955 בע"מ (להלן: הצד השלישי או חברת לימור) ממנה רכשה הנתבעת את המכבש, בעילה של השתתפות מעוולים במשותף.

5. לאחר שהוגשו ראיות הצדדים הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכם לפיו ישולם לתובע פיצוי על נזקיו בסכום כולל של 284,000 ₪, וזאת לאחר התחשבות בטענה בדבר אשם תורם וניכויים.

לאור הסכמת הצדדים נותרה לדיון ההודעה לצד שלישי שהגישו הנתבעות, היינו חלוקת האחריות בין הנתבעת לבין הצד השלישי.

6. במסגרת הראיות העידו התובע, מטעמו. מטעם הנתבעות העיד מר רובי שאמיה מנהל העבודה של הנתבעת, וכן הוגשה מטעמן חוות דעת בתחום הבטיחות מאת המהנדס סעדי סלים, אשר נחקר על חוות דעתו. מטעם הצד השלישי העידו מר אברהם לוי טכנאי מכונות תעשיתיות, וד"ר שמואל יוסיפון מנהל ובעל מניות בצד השלישי.

כן הוגשו מוצגים מטעם הצדדים.

דיון והכרעה

אחריות הנתבעת

7. לאור ההסכם אליו הגיעו הצדדים וכעולה מסיכומיהם, אין חולק באשר לאחריות הנתבעת כמעבידה ובעלת המכונה, כלפי התובע.

8. הלכה היא כי חובת המעביד להעניק בטחון מלא לעובדיו הבאים במגע עם מכונה מסוכנת (ר' ע"א 3719/01 אגרבייה נ' פקר פלדה בע"מ, תק-על 2002 (3) 2798, ע"א 240/87 קריכלי נ' אפל בע"מ, פ"ד מג(3) 507).

סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה) מטיל חובת גידור לבטח של מכונות בקובעו:

"כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח:

...

(4) במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת - כל חלק מסוכן שבהן".

בסעיף 39 נקבע: "חלק מסוכן במכונות כאמור בסעיף 37(4) שמחמת מהות הפעולה אין להשיג את בטיחותו באמצעות מגן קבוע, יראו כאילו נתמלאו דרישות סעיף 37 אם הותקן התקן המונע באופן אוטומטי את המפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק".

הלכה פסוקה היא כי החובה לגדר לבטח "לא נועדה להגן רק על העובד הזהיר, אלא אף על הרשלן והבלתי זהיר" [ר' ע"א 1815/09 וערעור שכנגד, סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, (פורסם בנבו, 27.12.10)]. וכן, "כל עוד ניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא עובד 'סביר') עלול להיפגע על-ידי מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש, הרי חלק זה הוא 'מסוכן' וטעון 'גידור בטוח', והוא גידור המונע כל מגע גופני..." [ע"א 211/63 כתון יחזקאל נ' אברהם ושמואל קלפר, פ"ד יח (1) 563. כן ר' פסק הדין בעניין קריכלי הנ"ל].

הנתבעת הודתה למעשה באי גידור המכונה לבטח בחוות דעת מומחה הבטיחות שהגישה. אמנם, בחוות דעתו התמקד המומחה באחריות מוכרת המכונה לנתבעת (הצד השלישי), אך ברור כי נקודת המוצא שלו היא כי המכונה לא היתה מגודרת לבטח כדרישת הפקודה (ר' סעיף 19 לחוות דעתו וכן עדותו בעמ' 17 לפרוטוקול).

מן האמור עולה כי אין ספק שהנתבעת הפרה את החובה החקוקה בסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה לגדר את המכונה גידור לבטח, וכי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי עובדיה ובכללה החובה להעניק להם ביטחון מלא בעבודתם על מכונה מסוכנת.

9. בנוסף, הנתבעת לא דאגה לשיטת עבודה בטוחה ולא וידאה קיומה של שיטה כזו.

אין חולק כי התובע לא עשה שימוש בכלי עזר להכנסת פרופיל הפח למכונה. מהראיות עולה כי על מנת לצמצם אפשרות לפגיעה ביד משתמשים הפועלים במוט ברזל המכונה "שולף" כדי להכניס את פרופיל הפח ולהציבו במקומו. כאמור, התובע לא עשה שימוש בשולף והכניס את הפח בידו.

התובע טוען כי לא הודרך לעשות שימוש בשולף וכי למד על כלי העזר ועל השימוש בו רק לאחר התאונה מחבריו לעבודה אשר סיפרו לו כי לאחר התאונה הונהג השימוש בשולף. הנתבעת טוענת כי השימוש בשולף היה נהוג עוד קודם לתאונה וכי התובע הודרך לעשות בו שימוש וכי התרשל בכך שלא השתמש בו בזמן התאונה.

מהראיות התרשמתי כי גם אם נהוג היה לעשות שימוש בשולף הרי שהתובע לא הודרך לעשות כן, או למצער, לא הובהרה לו כראוי החשיבות של השימוש בשולף ולא נאסר עליו באופן ברור להכניס לוחות פח בידיו ללא השולף. די אם אפנה לתצהירו של שאמיה, מנהל העבודה של הנתבעת, אשר בסעיף 8 לתצהירו הצהיר כי הדריך את התובע באשר לעבודה על המכונה. אמנם, נטען על ידו באופן כללי כי התובע הודרך באשר לשימוש נכון בכלי העבודה אך לא נאמר על ידו כי לימד את התובע להשתמש בשולף ובמיוחד לא נאמר בתצהירו כי אסר על התובע לעבוד ללא שימוש בשולף. גם נוסחו של סעיף 9 לתצהירו של שאמיה לפיו "עוד לפני התאונה עשו העובדים במפעל שימוש בשולף ברזל על מנת למזער הסיכויים לפגיעה", כאשר זו ההתייחסות היחידה שלו לשולף בתצהירו, מלמד כי הצורך בשימוש בשולף לא הובהר דיו לתובע, וכי לא נאסר עליו לעבוד ללא שימוש בו, כפי שצריך היה להיעשות.

10. הנתבעת התרשלה גם בהדרכת התובע באשר לשימוש במכונה ולסיכונים הטמונים בה. התובע טוען כי לא קיבל הדרכה מסודרת וכי מספר ימים קודם לתאונה הודרך על ידי אחד העובדים כיצד להפעיל את המכונה. לדבריו, העובד הסביר לו שעליו לקחת את לוח הפח, להכניסו למכונה וללחוץ על הדוושה עם הרגל (סע' 4 לתצהירו). שאמיה, מנהל העבודה, טען בתצהירו כי עם קבלתו לעבודה במפעל הוא העביר לתובע הדרכת בטיחות בכל הקשור לעבודה במפעל וכי התובע נחנך על ידו עד אשר הפגין שליטה מלאה בתפעול המכבש (סע' 8 לתצהירו). בתמיכה הגישו הנתבעות את מוצג ג' - טופס עליו חתום התובע כמאשר שקיבל תמצית מידע בדבר סיכונים בעבודה ושימוש נכון בכלי עבודה ואמצעי מנע לתאונות אופייניות, ואת מוצג ד' - דף ובו, בין היתר, פירוט כללי בטיחות לעבודה במכבש שנמסר לפי הנטען לתובע במסגרת ההדרכה. התובע טוען כי מעולם לא קיבל הדרכה מסודרת לעבודה על המכבש אלא כפי שתיאר לעיל, וכי על טופס מוצג ג' הוחתם לאחר התאונה (עמ' 10 לפרוטוקול).

ראשית אציין כי לא שוכנעתי שהתובע חתם על מוצג ג' לפני התאונה. הטופס אינו נושא תאריך ולא הובאה כל ראיה באשר למועד בו הוחתם עליו התובע. אף ששאמיה טען שהתובע חתם בפניו ביום תחילת עבודתו במפעל לא שוכנעתי מעדותו שהיתה מגומגמת ותמוהה משהו. כך למשל כשעומת עם עדות התובע לפיה הוחתם לאחר התאונה השיב: "אני לא יודע כלום על זה" (עמ' 25 לפרוטוקול). זאת ועוד, מומחה הנתבעת צירף לחוות דעתו העתק מיומן הבטיחות במפעל הנתבעת בו רישום מסודר להדרכות שניתנו לעובדים, וזאת על מנת להוכיח כי הנתבעת מקפידה על הדרכות כנדרש. אלא שדווקא השוואת רישומים אלה למוצג ג' הנ"ל מטילה צל על הטענה כי מוצג ג' אכן משקף רישום אמיתי על הדרכה מסודרת שניתנה לתובע לפני תחילת עבודתו על המכונה. הרישומים מיומן הבטיחות מסודרים, מפורטים בהם שמות העובדים ומספרי ת.ז., נושאי ההדרכה, שם המדריך, משך ההדרכה, מיקומה, ותאריך ההדרכה (והתובע לא מופיע בהם). לעומתם, מוצג ג' עליו חתום התובע אינו מתאר הדרכה בפועל אלא לכל היותר אישור כי נמסרה לידי העובד תמצית מידע בכתב, והעיקר, המסמך אינו נושא תאריך או כל פרט נוסף. יש בכך כדי לחזק את גרסת התובע כי לא קיבל הדרכה מסודרת באשר לעבודה על המכונה.

שנית, גם אם עבר התובע הדרכה כללית כלשהי עם קבלתו לעבודה, מהעדויות שוכנעתי כי הוא לא הודרך כראוי באשר לעבודה על המכבש עליו החל לעבוד ימים ספורים לפני התאונה. הוא לא הוזהר כראוי באשר לסכנות הטמונות בו, ולא נאסר עליו באופן מפורש וברור להכניס את לוח הפח בידיו ללא שימוש בשולף. בהינתן הסיכון העצום הטמון במכונה, אשר מנועהּ עובד בכוח של כ- 60 טון (ר' חוות דעת המהנדס סלים מטעם הנתבעת) ובהעדר גידור לבטח של חלקיה המסוכנים, אין כל ספק כי ההדרכה שהעבירה הנתבעת לתובע, אם בכלל, היתה בלתי מספקת. בנוסף, ברור כי הנתבעת לא דאגה לפקח על קיום הוראות הבטיחות, ככל שניתנו כאלה.

11. ברורה אפוא אחריותה של הנתבעת כלפי התובע.

אציין כי ראיתי להביא את הדברים שהובאו על אף ההסדר עם התובע וההסכמה בדבר אחריותה של הנתבעת, משום שיש לדברים השלכה גם לבחינת שיעור אשמה המוסרי של הנתבעת ביחס לאשמה של חברת לימור ככל שקיימת כזו.

טענות הנתבעות כנגד הצד השלישי

12. לטענות הנתבעות, יש להטיל על הצד השלישי אחריות לתאונה ולתוצאותיה מהטעמים הבאים, או חלקם: המכונה שסיפקה לנתבעת היתה פגומה וכתוצאה מהפגם שהיה בה ארעה התאונה; המכונה לא היתה מגודרת לבטח ולא היו בה אמצעי מיגון כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה; החברה לא סיפקה לנתבעת עם מכירת המכונה ספר הוראות הדרכה ובטיחות לשימוש במכונה.

בגין אלה עוולה חברת לימור כלפי התובע וגרמה גם היא לנזקיו יחד עם הנתבעת, כמעוולות במשותף. על כן, טוענת הנתבעת, יש לחלק את האחריות בינה לבין הצד השלישי באופן שווה.

13. הצד השלישי, חברת לימור, מכחישה מכול וכול את הטענות. ראשית, היא טוענת, לא הוכח פגם כלשהו במכונה. שנית, היא מבהירה כי מכרה לנתבעת מכונה משומשת שיוצרה עוד בשנות השבעים. המכונה נמכרה לנתבעת כפי שהיא לאחר שנבדק כי לא בוצעו בה שינויים כלשהם ולא הוסרו ממנה חלקים. לטענת חברת לימור לא היה עליה להוסיף למכונה חלקים כלשהם והיא נמכרה לנתבעת במצבה כפי שיוצרה שנים רבות קודם לכן. עוד נטען כי מנהלי הנתבעת אשר רכשו את המכונה הם בעלי מקצוע ותיקים ומיומנים והם הכירו את המכונה ושכמותה.

דיון והכרעה

פגם במכונה

14. הנתבעות נסמכות בטענתן על עדות התובע כי החלק העליון של המכבש ירד לפתע מבלי שדרך על הדוושה להפעלתו, ועל חוות דעת מומחה הבטיחות שהוגשה מטעמן.

כך נטען בחוות דעת המהנדס סלים: "צד ג' אשר מכר לנתבעת את המכונה כשנה לפני האירוע בדק את המכונה לאחר האירוע בהזמנת הנתבעת ומצא לנכון להחליף שסתום אויר ראשי למכונה... במידה וטענת התובע לגבי תקלה במכונה תוכח, החלפת השסתום יכולה להטיל אור על מהות התקלה ולהסביר כשל אפשרי שהביא לפעולתה בלתי המבוקרת".

15. אין בדברים כדי להוכיח כי היתה תקלה במכונה וכי תקלה זו גרמה לתאונה.

המומחה אינו מבהיר מה לדעתו היתה מהות התקלה וכיצד היא גרמה להתרחשות התאונה. גם בחקירתו אישר כי "...לכן בחוות דעתי לא קבעתי חד משמעית שהייתה תקלה כי אני לא יודע" (עמ' 19 לפרוטוקול).

זאת ועוד, שאמיה, מנהל העבודה של הנתבעת, העיד כי הפעיל את המכונה לאחר התאונה ובדק אותה ולא מצא כל תקלה בפעילותה. בעדותו סיפר: "זה היה פחות משבוע, יכול להיות משהו כמו 3 ימים. אני עבדתי בעצמי על המכונה כמה שעות ולא מצאתי כלום. היא הייתה תקינה. אחרי שאני בדקתי אותה באותו יום, סגרתי את המכונה כדי שלא יעבדו עליה עובדים ולמחרת הפעלתי אותה שוב אני אישית ובדקתי שוב באופן אישי וככה 3 ימים. אז הודעתי לבעל הבית שלא מצאתי שום תקלה.." (עמוד 23 לפרוטוקול).

אברהם לוי, טכנאי מכונות תעשיתיות בעל ניסיון רב בטיפול במכונות מסוג זה, שסיפק שירותים לצד השלישי, נתבקש על ידה לבדוק את המכונה לאחר התאונה. בתצהירו סיפר כי בבדיקתו מצא כי המכונה תקינה, עובדת כרגיל, וכי לא נדרש בה כל תיקון. הוא גם לא מצא כל סיבה לנפילה פתאומית של המכבש ואף לא פגם אחר (סע' 8 לתצהירו). ד”ר יוסיפון מנהל הצד השלישי נלווה אל לוי ובדק יחד עימו את המכונה. בתצהירו סיפר כי בבדיקתם לא מצאו כל פגם במכונה.

בעקבות אותו ביקור הוחלף שסתום לחץ האויר של המכונה. אציין כי בעדויות לוי וד”ר יוסיפון באשר לפרטים הנוגעים לבקשה להחלפת השסתום (מועד הבקשה וההחלפה וכיוצ"ב) נפלו אי דיוקים, אך התרשמתי כי מקורם של אי הדיוקים בפרטים בשכחה שנובעת מהזמן הרב שחלף מאז. עם זאת, שניהם העידו באופן נחרץ כי אין קשר בין החלפת השסתום לתאונה. כך או כך, העד מטעם הנתבעת שאמיה העיד כי אינו יודע מדוע הוחלף השסתום והאם יש קשר בין החלפתו לתאונה (עמ' 26 לפרוטוקול). מנהל הנתבעת שהיה קשור לאירוע בחר שלא להעיד ולמסור את גרסתו, ולא סתר את טענתם הנחרצת של לוי וד”ר יוסיפון כי לא היה כל קשר בין החלפת השסתום לתאונה. בהקשר זה יצוין כי אין חולק כי האחרונים הם אנשי מקצוע מיומנים ומנוסים במכונות תעשיתיות.

16. לסיכום נקודה זו: מנהל העבודה של הנתבעת בדק את המכונה במשך מספר ימים לאחר התאונה ולא מצא בה פגם או תקלה; לוי וד”ר יוסיפון בדקו את המכונה לאחר התאונה ולא מצאו בה פגם או תקלה. מנהלי הנתבעת שהיו מעורבים באירוע בחרו שלא להעיד ולא נטען על ידם כי נמצאו פגם או תקלה במכונה. גם לא נטען על ידם כי קיים קשר בין החלפת שסתום האויר לתאונה; המומחה מטעם הנתבעת הודה כי אינו יכול לקשור בין החלפת השסתום לתאונה וכי הלכה למעשה מדובר בהשערה שעשויה היתה להיות רלוונטית במקרה ותוכח טענת התובע על תקלה במכונה, טענה שלא הוכחה. המומחה גם לא הניח תשתית מקצועית מפורטת שעשויה להסביר את הקשר ואת התקלה.

לאור האמור, אני קובעת כי לא הוכחה הטענה כי התאונה ארעה כתוצאה מפגם או תקלה במכונה.

אעיר כי במבחן מאזן ההסתברות נראה לי כי חלקו העליון של המכבש לא ירד מעצמו כפי שטען התובע (טענה שהיוותה את הבסיס להשערה על תקלה במכונה) אלא התאונה ארעה עקב כך שהתובע, מבלי משים, לחץ על דוושת הרגל והפעיל את המכונה כשהכניס את הפח עם ידו החשופה. זאת, כתוצאה מהדרכה לקויה שקיבל בכל הקשור להפעלת המכונה, לאמצעי הזהירות שיש לנקוט בהם, ולסכנות הטמונות במכונה.

אי גידור לבטח

17. טענתן האחרת של הנתבעות היא כי הצד השלישי הפרה חובות הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה על תקנותיה.

מומחה הנתבעות מפנה לסעיף 45 לפקודת הבטיחות בעבודה הקובע:

"במכונה המיועדת להפעלה בכוח מיכאני –

1. כל בורג הידוק, לולב או יתד של כל גל סובב, כוש , גלגל, או סבבת שיניים יהיו משוקעים, מסוככים, או מוגנים באופן יעיל אחר כדי למנוע סכנה;
2. כל תשלובת של גלגלי שיניים או של גלגלי חיכוך, שאינה דורשת כיוונון תדיר שעה שהיא בתנועה, תהא מסוככת מכל צד, זולת אם הוצבה כך שיש בה אותה מידה של בטיחות כאילו היתה מסוככת מכל צד".

סעיף 46 קובע כי: "מכונה המיועדת להפעלת כוח מיכאני ואינה ממלאת אחרי דרישות סעיף 45, לא ימכרנה אדם ולא ישכירנה לשימוש במפעל בישראל ובחזקת סוכן של מוכר או מכשיר לא יגרום ולא יביא אדם למכירתה או להשכרתה לשימוש במפעל בישראל".

לטענת הנתבעת, לימור הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה כאשר מכרה לה מכונה לא בטוחה ולא מגודרת לבטח.

18. לימור טוענת כי הוראות אלה אינן חלות על ענייננו שכן הן עוסקות במכונה המיועדת להפעלה בכוח מיכני בעוד שהמכונה נשוא התביעה מופעלת באמצעות מנוע חשמלי.

איני מקבלת את טענת לימור שכן נראית לי בנקודה זו דעתו של מומחה הנתבעת אשר הסביר כי "הכוונה בכוח מיכני שהמכונה עובדת בשל תנועה של מיכללים מיכניים ואין פה כוונה שמקור הכוח לא יהיה חשמלי" (עמ' 18 לפרוטוקול).

עוד טוענת לימור כי ההוראות הנ"ל אינן חלות על המקרה לאור סעיף 48 לפקודה הקובע כי הוראות סימן זה לפקודה לא יחולו על מכונות אשר הוחל בבנייתן לפני 29.1.46, ותקנות לפי סעיף 47 לא יחולו על מכונות שהוחל בבנייתן לפני התקנת התקנות.

גם טענה זו דינה להידחות. אשר לרישא של סעיף 48 – העדות היחידה הקיימת לגבי שנת ייצור המכונה היא עדות מנהלה של לימור, ד"ר יוסיפון, אשר העיד כי היא יוצרה בשנות השבעים (ר' סע' 9 לתצהיר עדותו הראשית וכן עמוד 35 לפרוטוקול). על כן, נראה שאין בסיס להשערה שהמכונה יוצרה לפני 29.1.46, ובוודאי שאין ראיה לכך.

הסיפא לתקנה 48 עוסקת בתקנות שהותקנו מכוח סעיף 47 ואשר יש בהן כדי להרחיב את הקבוע בסעיף 46 לפקודה. תחולת התקנות מסויגת לגבי מכונות שיוצרו קודם להתקנתן, אך אין באמור כדי לסייג את תחולתם של סע' 45-46 לפקודה.

19. לימור לא טענה כי המכונה מגודרת לבטח בהתאם לדרישות פקודת הבטיחות בעבודה הרלוונטיות במועד מכירתה לנתבעת. טענתה היא כי מדובר במכונה משומשת, שנמכרה ככזו, וכי לא מוטלת עליה כל חובה להוסיף למכונה חלקים או להכניס בה שינויים מעבר למה שהכניס בה היצרן.

איני מקבלת טענה זו. החובות המפורטות בפקודה אינן מבחינות בין מכונה חדשה למשומשת, ולמעט הסייג הקבוע לגבי מכונות שהוחל בבנייתן לפני 1946, הן חלות על כל מכונה גם אם יוצרה לפני חקיקת הסעיף. הסעיף אוסר על מכירת מכונה שאינה עונה על דרישות החוק לגבי מיגונה מפני חלקיה המסוכנים לשימוש במפעל בישראל. נוסחו של סעיף 46 - לא ימכרנה אדם ולא ישכירנה...לא יגרום ולא יביא אדם למכירתה או להשכרתה לשימוש במפעל בישראל – מלמד על מטרתו הברורה של החוק שלא תגיע מכונה שאינה בטוחה לשימוש במפעלים בישראל.

המהנדס סלים קבע בחוות דעתו כי ניתן היה למגן את המכונה באמצעים טכנולוגיים כגון קרן אור סמוך לקו העיבוד בין סרגל הכיפוף לפריזמה. קרן זו שמשודרת על ידי משדר ומוחזרת על ידי רפלקטור מבטיחה ניתוק הכח ועצירת תנועת המכונה כשמופר הרצף של הקרן, דהיינו עם חדירת היד לאזור המסוכן. המומחה הדגיש כי אמצעים כאלה היו קיימים בשוק בשנת 2007 מועד מכירת המכונה לנתבעת (סעיף 19 לחוות הדעת ועמ' 15-16 לפרוטוקול).

חוות דעתו באשר לאפשרות למגן את המכונה בדרך זו לא נסתרה ואני מקבלת אותה.

כפי שכבר ציינתי, טענתה המרכזית, והיחידה למעשה, של לימור היא כי מאחר ומדובר במכירה של מכונה משומשת, לא סביר להטיל עליה חובה להוסיף על רכיביה ולהתקין בה אמצעי מיגון מעבר לאלה שיוצרו על ידי היצרן.

מעדותו של מנהל לימור, ד”ר יוסיפון, עולה כי מכירת מכונות משומשות מהווה חלק קטן ביותר מפעילותה. הוא העיד כי: "רוב הפעילות שלנו הם במכונות חדשות שאנחנו מייבאים אבל זה די מקובל בשוק שלנו שאנשים מסוימים מבקשים טרייד-אין לפעמים אנחנו מסכימים ולפעמים לא" (עמ' 30 לפרוטוקול).

ד”ר יוסיפון העיד על ההקפדה שהחברה נוקטת בה בכל הקשור לתקני בטיחות של המכונות שהם מייבאים ומוכרים: "כל המכונות שאנחנו קונים שהם עוברים אלינו הם מכונות שעוברות את התקן האירופאי. לא קונים מכונות שאינן עוברות את התקן האירופאי" (עמ' 31 לפרוטוקול).

אך נראה שהתנהלות החברה בכל הקשור למכונות המשומשות שונה. ד”ר יוסיפון העיד:

"אנחנו מוכרים יד שנייה ורק בודקים שמתפקדות טוב ומוציאים אותם למכירה. אסביר; מכונות יד שניה הם בדרך כלל מאוד זולות שאם נצטרך לעשות את כללי הבטיחות אז אף אחד לא יקנה אותם מאיתנו וגם אנחנו לא נקנה אותם מאף אחד" (עמ' 32 לפרוטוקול). ובהמשך הוסיף: "אנחנו לא מעמידים את המכונה לבדיקה, אם היא עומדת בתנאי החוק..." (עמ' 35 לפרוטוקול).

מנהל הצד השלישי אישר גם בעדותו כי לא היה מודע כלל להוראות הפקודה האוסרות מכירת מכונות שאינן עונות על דרישות הפקודה באשר למיגונן (עמ' 36 לפרוטוקול).

20. אי כדאיות העסקה ושיקולים כלכליים אינם פוטרים את המוכר מהחובות הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה. החוק אינו מחייב את המוכר להוסיף אביזרים למכונה אלא הוא אוסר עליו למכור מכונה שאינה עומדת בדרישות החוק.

הפרת הוראות פקודת הבטיחות בעבודה מהווה הפרה של חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיפים 45 ו- 46 לפקודת הבטיחות בעבודה נועדו להגן על כל העובדים במפעלים בישראל ולמנוע פגיעה בעבודה על מכונות שאינן מגודרות לבטח.

במקרה זה הפרה חברת לימור את החובה החקוקה האוסרת מכירת מכונות בלתי מגודרות לבטח, ההפרה גרמה לנזק לתובע, נזק אותו התכוון למנוע החיקוק, ועל כן אחראית לימור כלפי התובע בגין נזקיו כתוצאה מאותה הפרה.

אי צירוף הוראות בטיחות

21. עוד טוענות הנתבעות כי לימור הפרה את החובה לצרף למכונה, עם מכירתה לנתבעת, הוראות הפעלה, אחזקה ובטיחות, בשפה העברית, חובה הקבועה בסעיף 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (מכירה והשכרה של מכונות, מיתקנים וציוד) תשס"א -2001 (להלן: התקנות).

22. אני מקבלת את טענת לימור כי התקנות אינן חלות על המכונה נשוא התביעה. התקנות תוקנו מכוח סעיף 47 לפקודת הבטיחות בעבודה. כפי שהובא כבר בפרק קודם, סעיף 48 לפקודה סייג את תחולת התקנות בקובעו כי "תקנות לפי סעיף 47 לא יחול על מכונות, מיתקנים או ציוד שהוחל בבנייתם לפני התקנתן".

במקרה זה המכונה נבנתה שנים לפני התקנת התקנות ועל כן הן אינן חלות עליה.

23. אשר לחובה למסור לרוכש המכונה הוראות הפעלה והוראות בטיחות מכוח חובת הזהירות הכללית. ד"ר יוסיפון העיד כי מי שפנו אליו בבקשה כי יאתר עבורם מכונה משומשת לכיפוף פח היו מנהלי הנתבעת אלפרד וסלים (אלפרד מוניאר וסלים אבו ראס); כי אלפרד הינו איש מקצוע ותיק ומיומן שהכיר היטב את סוג המכונה שרכש שכן בחברה בה עבד במשך שנים היו שתי מכונות כאלה; וכי אלפרד וסלים הודיעו לו שאינם זקוקים להדרכה על המכונה שכן הם מכירים אותה 'יותר טוב ממנו', ולמרות זאת ניתנה להם הדרכה כזו (ר' סע' 11-15 ו-29 לתצהירו). גם בחקירתו העיד ד"ר יוסיפון כי העביר את הוראות הבטיחות למנהלי הנתבעת (ר' עמ' 32 לפרוטוקול). עדותו של ד"ר יוסיפון בנקודה זו לא נסתרה, והימנעות מנהלי הנתבעת, אלפרד וסלים, מעדות, מהווה חיזוק של ממש לגרסתו.

על כן אני קובעת שלא הוכחה הטענה בדבר העדר הדרכה בעת מכירת המכונה לנתבעת, ובמיוחד לא הוכח קשר סיבתי בין העדר הדרכה כזו, גם אם היה, לתאונה נשוא התביעה. הוכח כי מנהלי הנתבעת הכירו את המכונה הכר היטב וכי לא נזקקו להדרכה ולהוראות כלשהן באשר להפעלתה, למרכיביה, ולנדרש לבטיחות העובדים בה.

חלוקת האחריות

24. משמצאתי כי לימור הפרה את החובה הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה ובכך עוולה כלפי התובע, הרי שהנתבעת ולימור הן בבחינת מעוולים יחד כלפי התובע, עליהם חלים סעיפים 11, 83 ו - 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

25. אמת המידה לחלוקת אחריות בין מעוולים יחד הינה ״על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק״ (סעיף 84(ב) לפקודה).

בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ר' 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם בנבו, מיום 7.9.2010), על הפסיקה שאוזכרה בו].

26. במקרה דנן, אין כל ספק כי עיקר האחריות לתאונה ולתוצאותיה מוטלת על הנתבעת. זו הפרה חובות חקוקות ואת חובת הזהירות שהיא חבה לעובדיה הפרות גסות: היא שלחה את התובע לעבוד על מכונה מסוכנת שאינה מגודרת לבטח, היא לא הדריכה אותו כראוי, לא הזהירה אותו מפני הסכנות הטמונות בעבודה על המכונה ולא פיקחה על עבודתו ועל קיום ההוראות וההנחיות שאותן העבירה, לפי טענתה, לעובדיה ולתובע בינם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובע היה פועל חדש ועל המכונה החל לעבוד ימים ספורים בלבד קודם לתאונה.

גם ביחסיה עם חברת לימור ממנה רכשה את המכונה, אף שהאחרונה הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה, אין להתעלם מכך שמנהלי הנתבעת אשר רכשו את המכונה הכירו את המכונה ואת תכונותיה ובכל זאת רכשו אותה והכניסוה לעבודה במפעל מבלי להתקין בה אמצעי מיגון, כנדרש בפקודה וכפי שניתן היה לעשות על פי חוות דעת שהגישה הנתבעת עצמה. יתרה מכך, מהראיות עולה שעד היום, גם לאחר התאונה, ממשיכה הנתבעת לעשות שימוש במכונה מבלי שהתקינה בה אמצעי מיגון וגידור לבטח.

לאור אשמה המוסרי הרב של הנתבעת ובנסיבות הקונקרטיות שהוכחו במקרה זה, שקלתי לפטור את לימור מאחריות. ואולם, בסופו של יום, לאור הפרתה את החובה הקבועה בחוק אשר נועדה למנוע הימצאותן של מכונות מסוכנות ובלתי מגודרות במפעלים תוך סיכון העובדים עליהן, סיכון שלמרבה הצער התממש במקרה זה, אני סבורה שלא ניתן לפטור אותה בלא כלום.

על כן, ראיתי להעמיד את שיעור אחריותה של הנתבעת על 90% ואת שיעור אחריות הצד השלישי, לימור, על 10% בלבד.

27. אני מחייבת אפוא את הצד השלישי להשתתף ב-10% מכל סכום שחויבו הנתבעות לשלם לתובע. בנוסף, ובהתחשב באמור בנושא האחריות וחלוקתה, אני מחייבת את הצד השלישי לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ד, 16 יוני 2014, בהעדר הצדדים.