1. מונחת לפניי תביעה כספית שעניינה חוב נטען בגין אי תשלום תמורה עבור תערובת מזון לבעלי חיים שסיפקה התובעת לנתבעים אשר עיסוקם, בין היתר, בגידול עופות לצורך מכירתם למאכל.
2. ראשיתו של ההליך בבקשה לביצוע שטר שהגישה התובעת, מכון תערובת נהלל בע"מ (להלן: "התובעת" או "מכון התערובת") במסגרת תיק הוצל"פ- 01-28346-49-3 שנפתח בתאריך 18.10.09 על סכום קרן בסך של 447,552 ₪. הנתבעים הגישו התנגדות לבקשה ובהתאם להחלטת כבוד הרשמת ג'. ג'בארין-כליפה (כתוארה אז) מיום 24.06.10 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן והתצהיר שהוגש מטעמם שימש ככתב הגנה בהליך זה.
3. עיון בשטר מושא התובענה מעלה, כי מדובר בשטר נושא מספר 2231364, תאריך פירעון 21.9.09, שנמשך מחשבונם של הנתבעים, ה"ה קלי יפתח ושרה, בבנק הפועלים (להלן: "שיק הביטחון"). הסכום הנקוב בשטר במספרים הוא (475,552 ₪) ובמילים נרשם (ארבע מאות ושבעים וחמשה אלף וחמש מאות עשרים ושתיים). השיק לא כובד וחזר במועד הפירעון הנקוב ועליו הכיתוב "חשבון מוגבל וחשבון סגור".
4. במעמד השקידה על כתיבת פסק הדין נמצא, כי הנתבעים הגישו בקשה לצירופה של ראיה, אליה צורפו כנספחים עשרות עמודים, וזאת מבלי לקבל רשותו של בית המשפט לכך. מסיבות שאינן נהירות לי, בקשה זו לא הובאה לעיוני לצורך מתן החלטה ומעיון בתיק עולה, כי הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת סיכומי הנתבעים, 3 חודשים לאחר ישיבת ההוכחות שנתקיימה בתיק דנן. אחר שעיינתי בבקשה החלטתי לדחותה, ללא צורך בקבלת תגובת התובעת, מששוכנעתי כי אין היא מגלה טעם ענייני המצדיק צירוף ראיה נוספת מטעם הנתבעים לאחר תום שמיעת הראיות בתיק. הנתבעים לא הבהירו הסיבה בשלה מסמכים אלה מצורפים רק עתה ומה מנע בעדם הגשת הראיות הללו במועד שמיעת ההוכחות. יתרה מזו, וזה העיקר, ראיות אלו נוגעות להוכחתן של טענות שלגביהן קבעתי, כפי שיפורט בגוף פסק הדין, כי הן מהוות הרחבה או שינוי חזית אסורה. מכאן, אין מקום להיעתר לבקשה ולהתיר צירופן של ראיות נוספות.

עיקר טענות התובעת

1. בתאריך 7.6.01 נחתם בין התובעת לבין הנתבעים הסכם, ולפיו תספק התובעת לאחרונים תערובת מאכל לצורך גידול עופות, כנגד התחייבותם של הנתבעים לתשלום בגין התערובת המסופקת (להלן: "ההסכם").
2. בעניין החתימה על ההסכם, טוענת התובעת כי במעמד ישיבת ההוכחות מיום 15.12.11, הודו הנתבעים בחתימתם על ההסכם, ובכך חזרו בהם, למעשה, מהכחשתם הקודמת לחתימה שניתנה במעמד הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ביום 24.6.10. עם חתימתם של הנתבעים על ההסכם, שכלל את תנאי ההתקשרות ופרטיהם המלאים של הנתבעים, מסרו האחרונים שיק פתוח לביטחון מחשבונם המשותף. מדובר בשיק – ללא ציון סכום ותאריך לשם מילוי מאוחר על ידי התובעת במקרה שהנתבעים לא יעמדו בהתחייבותם על-פי ההסכם. עוד אישרו הנתבעים על גבי ההסכם עצמו, כי הם מסכימים לתנאיו וערבים לקיומו ולביצוע התשלום על פיו. הנתבעים חתמו כל אחד בנפרד על כתב ערבות אישית להבטחת תשלום החובות של העסק שבבעלותם כלפי התובעת.
3. נטען, כי שני עדי התביעה -מנכ"ל התובעת וגזברה- העידו, כי החתימה על ההסכם ומסירת שיק הביטחון כשהוא פתוח ללא ציון סכום ותאריך, כאמור, היוו תנאי של מכון התערובת להתקשרות בהסכמים למכירת תערובת ללקוחות השונים, וביניהם הנתבעים. רק עם קבלת הביטחונות הללו החלה אספקת הסחורה לנתבעים.
4. התובעת טוענת, כי יש לדחות בשתי ידיים את טענות הנתבעים המהוות הרחבת חזית אסורה להן התנגדה התובעת, למעט טענת הזיוף ואשר בגינה ניתנה לנתבעים רשות להגן. לטענתה, בהתאם להחלטת כבוד הרשמת מיום 24.6.10, ההתנגדות לביצוע שטר שהגישו הנתבעים מהווה כתב הגנה, כאשר ההתנגדות התקבלה ע"י הרשמת אך ביחס לטענת הנתבעים, ולפיה החתימה על השיק מושא הבקשה זויפה.
5. לגופו של עניין, נטען כי יש לדחות את טענת הזיוף בהעדר הוכחה. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת מומחית גרפולוגית, גב' פנינה אריאלי , אשר בדקה את החתימה על גבי שטר הביטחון וקבעה בדרגת סבירות גבוהה ביותר (דרגה 1), כי הנתבעת חתומה על השיק מושא ההליך דנן. הנתבעים לא השכילו להפריך חוות דעת זו, ויתרו על חקירת הגרפולוגית ואף נמנעו מלהגיש חוות דעת נגדית מטעמם.
6. התובעת טוענת, כי האמור בתצהירו של המנכ"ל, מר יריב חן, ולפיו השיק ניתן ע"י הנתבעים לצורך הבטחת תשלום התמורה בגין אספקת מזון תערובת, לא נסתר כלל ועיקר. יתרה מכך, השיק תואם במדויק את ההסכם אשר הנתבעים אישרו את חתימתם עליו.
7. בבחינת למעלה מן הנדרש, במידה ובית המשפט יגיע למסקנה כי אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, ומבלי שהדבר יהווה הסכמה להרחבת חזית, מתייחסת התובעת גם ליתר טענות הנתבעים.
8. התובעת טוענת, כי בהתאם לתנאי ההסכם היא סיפקה לנתבעים תערובת מאכל, ואלה האחרונים התחייבו לשלם לה את התמורה עבור הסחורה לפי שוטף + 60. כך התנהלו יחסי המסחר בין הצדדים למשך שנים ובמחזורים גדולים מאוד שהגיעו לכדי כ- 3 מיליון ₪. התשלום בוצע באמצעות מסירת שיקים משותפים של הנתבעים. ברם, בשלב מסוים מרבית השיקים שנמסרו לתובעת ע"י הנתבעים לא כובדו. חרף זאת, נמנעה התובעת מלפרוע את שטר הביטחון וקיימה עם הנתבעים פגישות על מנת לנסות ולהגיע עמם לפתרונות לפירעון החוב בגין התערובת שסופקה. ברם, כשחוללו השיקים בעקבות הגבלת חשבונות הנתבעים, לא הייתה בפני התובעת ברירה אלא למלא את שיק הביטחון שנמסר לידיה על החלק. לטענתה, השיק היה ריק וסכום השטר ותאריכו מולאו ע"י גזבר התובעת, מר דני זיכל, לאחר קבלת ייעוץ משפטי בנושא.
9. באשר לגובה החוב, טוענת התובעת כי הצטבר אצלה חוב של הנתבעים בגין אספקת סחורה ואי עמידה בתשלומים בסך של 383,522 ₪. על סכומים אלה נצטברה ריבית בשיעור של 81,176 ₪ לפני מע"מ. כך שסכום מלוא החוב, כולל ריבית, עומד על סך של 475,552 ₪.
10. בפן המשפטי נטען כי לפי ההלכה הפסוקה, שטר ביטחון אשר נמסר 'על החלק' הוא ככל השטרות וחל עליו אותו הדין. לטענתה, אין חולק כי השיק מושא התובענה ניתן להבטחת התחייבויות הנתבעים על-פי ההסכם שבין הצדדים והדבר אף מצוין בגוף ההסכם עצמו.
11. נטען, כי אין לקבל את עמדת הנתבעים, לפיה אין הם חייבים מאומה לתובעת בגין אספקת התערובת, בהיותה טענה סתמית, חסרת תום לב שלא הוכחה כלל ועיקר. יתרה מזו, הנתבע הודה בעצמו כי חובו לתובעת נכון לחודש נובמבר 2003 עמד ע"ס 440,000 ₪, כאמור בעדותו במעמד דיון ההוכחות. הודאה נוספת בדבר קיום החוב בסך 440,000 ₪, נמצאת במכתבו של הנתבע מיום 9.12.08. זאת ועוד, הנתבע אישר את חתימתו על שני שיקים שהוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית בסך כולל של 449,620 ₪. מכאן, טוענת התובעת שיש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה היא וויתרה על למעלה מ- 240,000 ₪. חרף טענתם, כי בין הצדדים נכרת הסדר בכתב להסדרת התשלום, נמנעו הנתבעים מלהציג הסדר זה בפני בית המשפט. משכך, לא הוכחה טענתם, כי הם שילמו לתובעת סך של 207,000 ₪.
12. באשר לטענת הנתבע, כי שילם לתובעת סכום של 440,000 ₪ באמצעים אחרים, דינה של טענה זו להידחות - כך לשיטת התובעת. האישור המצורף כנספח ד' לתצהירו של הנתבע הינו בבחינת קבלה בגין מסירת השיקים ואינו מהווה אישור בגין פירעונם, באשר שיקים אלה הוצגו במקור על ידי התובעת במעמד הדיון, באופן המעיד על חוסר האמת שדבק בגרסת הנתבע, אחרת שיקים אלה היו מוחזרים לידי האחרון לו נפרעו בפועל, כטענת הנתבעים. יתרה מכך, הנתבעים לא הציגו בדל של ראיה בדבר תשלום החוב באמצעים אחרים, כנטען על ידם.
13. לטענת התובעת, עומדת לה חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודת השטרות, ולפיה אין היא נדרשת להוכיח את העובדות המצדיקות את פירעון השיק, שהוא יוצר זכות תביעה שונה ונפרדת מזכות התביעה בהתאם להסכם שבין הצדדים. לשיטתה, שומה היה על הנתבעים להוכיח כי התובעת אינה רשאית לתבוע על-פי השיק, ומשנכשלו בכך קמה לתובעת זכות לפרוע את השיק וכפועל יוצא מכך, דין התביעה להתקבל.
14. התובעת טוענת, כי עמדה לנתבעים תקופה של שנתיים בה נוהל התיק דנן, במהלכה יכלו להביא ראיות מבנקים לתמיכה בטענת פירעון החוב הנטען. לטענתה, בית המשפט המליץ להם לעשות כן כבר במסגרת קדמי המשפט שהתקיימו בתיק דנן, אך הם בחרו מטעמים השמורים עמם שלא עשו כן.
15. עוד טוענת התובעת, כי השלמת הפרטים על גבי השטר נעשתה מכוח הרשאה שניתנה לה כמחזיק בשטר לביטחון. התובעת פעלה על-פי הרשאה זו, לאחר שנמסר השיק לידיה ע"י הנתבעים, אשר בשום שלב משלבי ההתקשרות ביניהם לא ביקשו לבטל הרשאה זו. נטל השכנוע בשאלה, האם אכן נפרע החוב הנטען שלשם הבטחת פירעונו ניתן השיק, מוטל על שכמם של הנתבעים, ובנטל זה הם לא עמדו.
16. באשר לחיובם של הנתבעים, מציינת התובעת בסעיף 32 לסיכומיה את הטעמים בגינם יש לפסוק שהחוב הנתבע יוטל על שכמם של הנתבעים יחד ולחוד, ועיקרם בכך שעסקינן במשק משותף של הנתבעים, שהינם בני הזוג, להם חשבון בנק משותף, שניהם חתומים על ההסכם שניהם היו בקשר עסקי עם התובעת ומסרו שיקים החתומים על ידי שניהם.

עיקר טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, אין עסקינן בתביעה שטרית רגילה אלא בתביעה חוזית ועסקית (כך לטענתם), כאשר התובעת עושה שימוש שלא כדין בשיק ביטחון שבו החזיקה לאחר ששקטה על שמריה משך 5 שנים מן המועד האחרון לאספקת הסחורה ועד למועד הגשת דרישת תשלום בכתב בשנת 2008 ו- 6 שנים עד להגשת השטר לפירעון, ללא שנתנה מענה והתייחסות לטענות הנתבעים כפי שעלו במכתב תשובה מטעמם ששיגרו אליה עקב הדרישה לתשלום, באופן המלמד על חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותה של התובעת, תוך הטעיית הנתבעים אשר הסתמכו על מצגי שווא של התובעת לאורך שנים.
2. לטענתם, אין כל מחלוקת, כי לנתבעים לא נשלחה כל הודעה או דרישה מהתובעת בנוגע לחילול השיק שבדנן. לבקשה לביצוע השטר, המהווה למעשה כתב תביעה, לא צירפה התובעת את הכרטסת עליה היא נסמכת – כך על-פי הנטען. הנתבעים הכחישו את כלל טענות התובעת, לרבות החתימה על השטר. ב"כ הנתבעים סקר בפרק א' לסיכומיו את השתלשלות התביעה דנן, תוך מתן דגש לעובדה שבמועד הישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק דנן ביום 8.2.11 היו הנתבעים ללא ייצוג משפטי.
3. ב"כ הנתבעים חולק על הפרשנות המצומצמת שמעניקה התובעת להחלטת כב' הרשמת ביחס למתן רשות להגן. לשיטתם, אמנם היו טענות ההגנה של הנתבעים כלליות במהותן, תוך הכחשה גורפת של כל המצוין על גבי השטר, לרבות עצם השימוש שנעשה בשטר. ברם, לא ניתן ללמוד, לשיטת ב"כ הנתבעים, מהחלטת כבוד הרשמת כי ניתנה לאחרונים רשות להגן מוגבלת בגין טענה אחת בלבד. עסקינן בשיק ביטחון אשר ניתן במסגרת עסקת היסוד בין הצדדים. לפיכך, משהוכיחו הנתבעים הן זכותה של התובעת לעשות שימוש בשיק והן הפרטים המופיעים בו, הופך הדיון בשאלת החתימה על השיק למשני ולא טענת הגנה יחידה. משכך, על בית המשפט לקבוע, כי ההחלטה המעניקה לנתבעים רשות להגן כנגד התביעה לא הגבילה אותם לטענת זיוף החתימה בלבד, אלא לכל הכיתוב המופיע על גבי השטר, ובכלל זה השימוש שעשתה בו התובעת.
4. לטענתם, אספקת הסחורה ע"י התובעת הסתיימה בחודש 11/03, ובמועד זה נערך הסדר לפריסת חוב עם התובעת המבטל את עסקת היסוד, ובמסגרתו הועמד חוב הנתבעים לתובעת ע"ס של 205,000 ₪ בלבד. כבטוחה להסדר הנ"ל, ניתן לתובעת שיק ביטחון משוך מחשבונה של אם הנתבע, ע"ס 60,000 ₪. עוד נטען, כי התובעת התחייבה להעניק לנתבעים זיכויים שונים, להוציא חשבונית זיכוי ע"ס של 215,000 ₪ ואפשרה להם לקבל אספקת תערובת מספק אחר ע"י שחרור המחאת זכות שהחזיקה אצל המשחטות כמקובל בענף זה. לטענתם, התובעת היא זו שהפרה את ההסדר עם הנתבעים. חרף העובדה, שהשיקים שמשכו במסגרת ההסדר ע"ס של 4,313 ₪, כל אחד, נפרעו במשך 4 שנים, היינו בין השנים 2004-2007, לא הוציאה התובעת בגינם חשבונית זיכוי, נמנעה מלהציג במעמד הדיון את כרטסת הנהלת החשבונות המלאה ואף הפקידה שלא כדין את השיק שנמסר כבטוחה ע"י אמו של הנתבע, כאמור.
5. הנתבעים טוענים, כי במידה וייקבע כי השטר הינו שטר ביטחון לעסקת היסוד, כטענת התובעת, הרי שהאחרונה לא הייתה רשאית לעשות בו שימוש, שכן עסקת היסוד בוטלה או נסתיימה מכוח ההסדר שהושג בין הצדדים בשנת 2003, אשר בסופו של דבר הופר ע"י התובעת.
6. לשיטתם, במצב דברים זה נטל ההוכחה מוטל על שכמה של התובעת, הואיל ומדובר בשיק על תנאי (שיק ביטחון) מכוח עסקת היסוד, והן מכוח הכלל לפיו כאשר זכות הקניין בשיקים לוקה בפגם קנייני, כאמור בסעיף 29(ב) לפקודת השטרות, נטל הראיה בדבר היות האוחז הוא אוחז כשורה מוטל על שכמו של האוחז. גם אם הנטל הראשוני מוטל על הנתבעים, הרי למשמע עדויות הצדדים, לאור דרך התנהלותה של התובעת למשך שנים, לנוכח הראיות החלקיות שהציגה והראיות שנמנעה מלהציג, כל אלה מביאים למסקנה כי הנתבעים עמדו בנטל השכנוע והוכיחו את טענותיהם.
7. עוד טוענים הנתבעים לתחולתו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), מכוח הרחבת תחולתו על ידי סעיף 61(ב) לחוק החוזים, על נסיבות המקרה שלפנינו. נטען כי התנהלותה של התובעת, החל מהפרת הסדר החוב, עבור באי הוצאת חשבונית זיכוי ושתיקתה משך שנים במהלכן הנתבעים סומכים על מצג השווא שמציגה בפניהם התובעת, וכלה בשימוש בשטר הביטחון שנים לאחר הפסקת האספקה של התערובת לנתבעים, מהווה חוסר תו"ל.
8. לטענת הנתבעים, התובעת נמנעה, ולא בכדי, מצירוף מלוא הכרטסת הנוגעת לנתבעים שעליה היא נסמכת בתביעתה כאן, בעוד שהחלק אשר צורף אינו מתייחס לתקופת ההסדר הנטען ע"י הנתבעים. שומה היה על התובעת להוכיח את כל מרכיבי הכרטסת, לרבות יתרת הפתיחה. מדובר בכרטסת חלקית שמי שערכה (ציונה מנהלת החשבונות אצל התובעת) לא הובאה למתן עדות. יתרה מכך, גזבר התובעת הודה במהלך הדיון, כי קיימת כרטסת קודמת וכי יתרת הפתיחה המופיעה בכרטסת החלקית שהגיש עברה מן המערכת הקודמת. בנוסף לכך, התובעת נמנעה מלזמן עד רלוונטי בשם מודי לביא שהוציא תחת ידו מכתב שצורף לתצהיר הנתבע מחודש 2/04 הטוען לחוב בסך 135 אלף שקלים בלבד (נ/1). זאת ועוד, התובעת נמנעה מלהעיד את עו"ד יובל מידר, עורך המכתב ששיגרה התובעת בשנת 2007 (נ/2) והמאשש את גרסת הנתבעים בדבר קיומו של הסדר פריסת חוב משנת 2003.
9. הנתבעים טוענים, כי גזבר התובעת אישר את גרסת הנתבעים לעניין קיומו של הסדר חוב, הודה כי הופעל שיק ביטחון שהיה בידיה של התובעת ואשר נמשך מחשבונה של אם הנתבע והחזרת סכום שיק זה באמצעות העברה בנקאית לחשבונה של אם הנתבע לאחר פירעונו, זאת חרף טענת התובעת בדבר חובותיהם הכבדים של הנתבעים, וכן הודה בדבר פירעון רוב השיקים אשר נכללו בהסדר החוב ותשלום סך של 40,000 ₪ ע"י הנתבעים במהלך שנת 2007. הנתבעים שטחו בסיכומיהם תהיות בהן לקתה עדותו של גזבר התובעת, כגון אי השימוש בשני שיקים ע"ס 440,000 ₪ שמסרו הנתבעים לתובעת במסגרת הסדר החוב, חוסר הזיכרון שלקה בו הגזבר לגבי המועדים בהם חזרו השיקים של הנתבעים, הימנעות התובעת מהצגת השיקים של הנתבעים שחזרו וכדומה.
10. לסיום, טוענים הנתבעים לעניין נטל הראיה הראשוני המוטל על כתפי התובעת לנוכח טענת הנתבעים כי מדובר בשטר על תנאי שהתובעת מילאה בו את הסכום והתאריך. משכך, אי הצגת ראיה פוזיטיבית לפירעון השיקים שמשכו הנתבעים במסגרת הסדר החוב, אינה פוגמת ממשקל הגנתם.

דיון ומסקנות

1. אחר עיון בכתבי הטענות, התצהירים וסיכומי הצדדים ואחר בחינת שלל הראיות שהוגשו בתיק, אני מחליטה לקבל את התביעה, כפי שיפורט להלן.
2. בטרם אדון בתביעה לגופה עליי למקד את גדר המחלקות בין הצדדים, בשים לב לטענת התובעת בדבר קיומה של הרחבת חזית ו/או שינוי חזית אסורה.

הרחבת חזית אסורה - האומנם

1. בתאריך 18.10.09 הגישה התובעת בקשה לביצוע השטר לביטחון בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעים הגישו התנגדות מטעמם, אליה צורפו שני תצהירים ערוכים ע"י הנתבעים. בהתנגדות לביצוע שטר ובתצהירים התומכים בבקשה זו, המהווים לימים כתב ההגנה מטעם הנתבעים, נטען, כי מדובר בשיק מזויף, החתימה אינה חתימתם של הנתבעים, וכי קיימת חוסר התאמה בשטר בשני היבטים: האחד, הסכום הרשום במספרים אינו תואם את הסכום הרשום במילים. השני, מדובר בהמחאה מתאריך 21.9.04, ואילו ההפקדה בוצעה ע"י התובעת ביום 21.9.09, כאשר חשבון הבנק של הנתבעים היה כבר סגור מספר שנים קודם לכן. עוד נטען כי, בתאריך 1.11.09 הוגשה על ידי הנתבעת תלונה למשטרה בגין קבלת דבר במרמה וזיוף בכוונה לקבל דבר, כאשר בפרטי האירוע נרשם כי "תאריך תחילת אירוע: 21/09/2004 9:00".
2. בתצהיר עדותה הראשית טוענת הנתבעת, כי "הסתבר שאין זו חתימתי ואין זה צק שניתן בתאריך הרשום 21.9.09 וניתן לקבוע בודאות שהצק הנ"ל מזויף" (סעיף 3 לתצהיר). הנתבעת הוסיפה, כי "כמו כן לא יכולים לחייב את יפתח קלי כי הוא לא חתום על השיק". דברים זהים נמסרו בתצהירו של הנתבע.
3. במעמד הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת ביום 24.06.10, נחקרו הנתבעים אודות האמור בתצהיריהם וסיכמו את טענותיהם בעצמם, כאשר במועד זה הם לא היו מיוצגים על ידי עו"ד. הנתבע סיכם באומרו, כי "אני לא חתום על השיק הזה, אני לא נתתי אותו לנהלל. החשבון הזה הוא כבר לא ברשותינו. החשבון סגור מ-3/01. המספרים לא מתאימים לספרות. תאריך השיק הוא 2004, עוה"ד פתח אותו על 2009. לכן יש לסגור את התיק ולחייב בהוצאות" (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 7-9). גם הנתבעת סיכמה וטענה, כי "זה היה כאן ניסיון להונות אותנו, כל המסמך הזה שהוא הציג לצורך העניין, זה שיק מזוייף, מראשיתו לגבי הסכום, התאריך, הכיתוב והחתימה. לא חתימתי ולא נעשה שום דבר לא ברשותי ולא תחת שום הסכם" (שם, ש' 11-13).
4. בהחלטתה של כבוד הרשמת ביחס לרשות להגן נכתב כך:

"... הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע שטר אליה צורפו תצהירים מטעמם וטענו כי אינם חתומים על השטר והחתימה שלהם מזוייפת. עוד טוענים הנתבעים כי הסכום הרשום על גבי השיק אינו תואם הסכום הרשום במילים. עוד טוענים כי מדובר בחשבון סגור עוד משנת 2001 " (עמוד 7 להחלטה).

עוד נכתב כי-

"שני הנתבעים מעלים בתצהירם טענה עיקרית שאינם חתומים על השטר ועל כן אינם חבים על פיו. מעיון בשטר עולה כי אכן השטר חתום בחתימה אחת הנחזית להיות חתימה של נתבעת 2 ועל כן ברור כי יש לתת לנתבע מס' 1 את הרשות להתגונן לצורך בירור באם הוא חב על פי השטר מכוח פק' בשטרות בחתימה מכוח שליחות. הנתבעת מס' 2 גם היא נחקרה על תצהירה וגרסתה לענין אי חתימה על השטר לא נסתרה לפחות בשלב זה" (עמוד 8 להחלטה, שורות 8-18).

1. כבוד הרשמת התוותה את הדיון שיתקיים במסגרת הרשות להגן בהתאם לטענות שהעלו הצדדים, בקובעה כי "טענת הנתבעים כי אינם חתומים על השטר ואינם חבים מכוח פק' השטרות הינה טענה הראויה להתברר במסגרת ההליך העיקרי. לא מצאתי להתייחס לטענות אשר העלה ב"כ התובעת לענין חובם של הנתבעים אצל התובעת שכן אין מדובר בבקשת רשות להתגונן בפני תביעה על פי עיסקת היסוד אלא מדובר בהתנגדות לבקשה לביצוע שטר. התובעת הגישה בקשה לביצוע שטר במסגרת תיק ההוצל"פ והנתבעים מעלים טענה שאינם חתומים על שטר זה ועל כן מדובר בטענה הראויה להישמע והמצדיקה רשות להתגונן". עוד נכתב, כי "הואיל והנתבעים מעלים טענה אחת ויחידה לגבי החתימה על שטר הביטחון, ישקלו הצדדים הצעה לבדיקת גרפולוג" (עמוד 9 להחלטה).
2. בהמשך ההליך, טענו הנתבעים שלל טענות נוספות, מעבר לטענת הזיוף, שזכרן לא בא בבקשת הרשות להגן והן הועלו, לראשונה, במעמד ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 8.2.11. בדיון הנ"ל חזר הנתבע על עיקר טענות ההגנה, אך הוסיף וציין כי בין הצדדים הייתה התנהלות עסקית החל משנת 2001 וטען למסירת שיקים והמחאות לידי התובעת, החלפת שיקים, הסכם לסיום ההתקשרות, הסדר פריסת חוב ומסירת שיק לביטחון מחשבון אמו של הנתבע (עמוד 10 לפרוטוקול ש' 14-20 ועמ' 11 החל משורה 15 ואילך). בפתח ישיבת ההוכחות התנגד ב"כ התובעת נחרצות לכל הרחבת חזית מטעם הנתבעים והטעים, כי הטענה היחידה שבגינה ניתנה לנתבעים רשות להגן הינה טענת זיוף החתימה על השטר מושא הדיון (עמוד 13 לפרוטוקול ש' 10-16). בישיבת ההוכחות הופיעו הנתבעים בעצמם, כאשר הפעם הם מיוצגים על ידי עורך דין, לאחר שהוגשו על ידם תצהירי עדות ראשית חתומים מאושרים כדבעי.
3. בהתאם לכך, קבעתי כי טענות הצדדים לעניין הרחבה ו/או שינוי חזית יידונו במסגרת פסה"ד שיינתן על ידי בהליך דנן, לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות נוספת להעלות את טענותיהם והשגותיהם בהקשר זה במסגרת הסיכומים. כמו כן, הדגשתי והבהרתי כי אין בניהול חקירה נגדית בהקשר לטענות הללו אשר מהוות, לשיטת ב"כ התובעת, משום הרחבת חזית כדי להוות מעין הכשר או חזרה מההתנגדות שהביע ב"כ התובעת, כאמור.
4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, עיינתי היטב בבקשת הרשות להגן והתצהירים המצורפים לה, וכן לאחר שבחנתי בחן היטב את החלטתה של כבוד הרשמת מיום 24.06.10, הגעתי לכלל מסקנה כי כל הטענות שהעלו הנתבעים בתצהירי העדות הראשית מטעמם ובסיכומיהם, למעט טענת הזיוף, מהוות הן הרחבת חזית אסורה. לאור מסקנה זו, יתמקד הדיון אך בטענת הזיוף, ואנמק.
5. לא יכולה להיות מחלוקת, כי התביעה המונחת בפניי הינה 'תביעה שטרית' שתחילתה בהתנגדות לביצוע שטר. התובעת יצאה ידי חובתה והוכיחה את עילתה השטרית של התובענה על ידי עצם הצגת השיק מושא דיוננו. הנתבעים העלו בגדר התנגדותם טענה אחת ויחידה, כי מדובר בשיק מזויף.
6. אין חולק בין הצדדים, כי השטר מושא הדיון ניתן לתובעת לביטחון, קרי להבטחת התחייבויות הקונים (הנתבעים) כלפי המוכר (התובעת) בהתאם לחוזה אספקת תערובת שנכרת בין הצדדים. השטר נמסר לתובעת על החלק, כאשר הוא חתום על ידי אחד מהנתבעים ונמשך מחשבונם המשותף. מדובר בשטר בין צדדים קרובים, כאשר הצדדים לשטר הם הצדדים הישירים לחוזה.

שטר זה מקפל בתוכו תנאי מסירה, ולפיו יהיה ניתן לממש את השטר אם הנתבעים לא יעמדו באיזו מהתחייבויותיהם על-פי ההסכם. האוחז בשיק בטחון נחשב כ- "אוחז בעד ערך" "כדי הסכום שיש לו עכבון כנגדו", כך על-פי סעיף 26(ג) לפקודת השטרות. הלכה פסוקה היא, כי האוחז בשטר לביטחון זכאי לדרוש פירעונו רק בהתקיים התנאי שבמסירת השטר. בהתאם לחזקות שבפקודת השטרות (נוסח חדש), הנטל להוכחת קיומו של תנאי במסירה, כאמור, תכנו ואי קיומו בפועל של התנאי, מוטל על שכמי הנתבע (ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, בעמ' 692-693).

1. בספרו של המלומד ש. לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה, תשס"ז- 2007, בעמ' 313 (להלן: "לרנר") נאמר כי "טענת הנתבע שאין הוא חייב לפרוע את השטר, מורכבת למעשה משתי טענות משנה: ראשית, כי חיובו על פי השטר אינו מוחלט אלא מותנה בקרותו של אירוע פלוני; ושנית, התנאי לחבותו לא נתקיים. הפקודה קובעת במפורש, כי עול ההוכחה ביחס לגורם הראשון מוטל על הנתבע וכי 'השטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר' ... הפסיקה הוסיפה כי על הנתבע להוכיח גם את הגורם השני, קרי-כי התנאי לא קוים. מדיניות הפסיקה היא להעביר את כלל נטלי הראייה בתביעה שטרית לשכמו של הנתבע, כדי להעמיק את הפער בין העילה השטרית לבין העילה החוזית. נטילת השטר להתחייבות חוזית מלמדת שהצדדים התכוונו להעניק לתובע יתרונות שונים שלא היו לו על פי העילה החוזית".
2. בענייננו, הודו הנתבעים בכך שהשטר ניתן כבטחון לעסקת היסוד שנכרתה בינם לבין התובעת, קרי ההסכם לאספקת מזון תערובת משנת 2001, ובכך נתמלא הרובד הראשון של נטל ההוכחה. עיון בהסכם הנ"ל מעלה, כי שטר הביטחון נועד להבטיח את התחייבויות הנתבעים על פיו. דהיינו, התנאי שבקרותו יכולה הייתה התובעת לפרוע את שטר הביטחון, הינו כישלונם של הנתבעים מלעמוד בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם, וזהו התנאי השני שאם יוכח תהיה הצדקה לתובעת לפרוע את שטר הביטחון בו החזיקה. במילים אחרות, על הנתבעים להוכיח כי הם אכן עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם.
3. דין טענת הנתבעים, לפיה על התובעת מוטל העול להוכיח כי היא עמדה בהתחייבויותיה מכוח ההסכם, להידחות. שטר בטחון ניתן ביד צד לחוזה כדי שתהיה לו זכות תביעה מכוח השטר בנפרד מזכות התביעה העומדת לו מכוח החוזה, ומבלי שיצטרך להוכיח את זכותו על פי החוזה. עקרון זה נוסח בע"א 485/67 'גילת' חברה לבנין ושיכון באזורי פיתוח בע"מ נ' קולנוע 'אסתר' אשדוד בע"מ, וערעור שכנגד, פד"י, כרך כא (2), עמ' 802 (בעמ' 804), שם נקבע כי "הצדדים לחוזה המתנים כי החייב ייתן שטרות מתכוונים לכך שלנושה יהיה שטר בהרבה מובנים הוא 'שווה כסף' ולפחות שיוכל לתבוע את סכום השטר בדיון נפרד ויקבל תשלום". לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הביטחון הייתה מסוכלת. הלכה זו נקבעה בע"א 333/63, דן שמולוביץ נ' 'סיקו' חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, שותפות מוגבלת, פד"י, כרך יח'(1), עמ' 550, בעמ' 553) שם נאמר כי "אין כל יסוד לטענת בא-כוח המערער כי על המשיבה היה להוכיח את הפרת החוזה על-ידי המערער ואת נזקה, כדי לזכות בסכום השטרות. עילת התביעה לא היתה הפרת חוזה, אלא התחייבות המערער על-ידי שטרות, ואף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הביטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על-פיו 'מוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו לפי סעיף 29(א)" [הדגשה הוספה - ראו: ע"א 421/74 שגן נ' מדר, פ"ד כט (1) 455 ).
4. סעיף 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע, כי "(א) היה השיק חסר פרט מהותי, האדן המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו. (ב) מסמך כאמור הושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה;...". דהיינו, אוחז השטר- במקרה שלפנינו היא התובעת- רשאי להשלים את הפרטים החסרים בשטר ככול שנראה לו, ובלבד שהפרטים הושלמו תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה, שאם לא כן זכותו של האוחז בשטר - בטלה. כפי שנפסק על ידי כבוד השופטת י. וילנר בע"א 17742-01-12 לנדסהוט נ' פחימה (25.06.2012); במקרים בהם השיק ניתן לביטחון, מתחיל מניין ה'זמן הסביר' ממועד זכאות האוחז לתמורה ולא ממועד מסירת השיק לידיו, שהרי קודם לכן, לא היה זכאי האוחז לפורעו.
5. בראשיתו של ההליך, ובמהלך הדיון בבקשת הרשות להגן הכחישו הנתבעים באופן גורף את החתימה על ההסכם, ובכך הציגו מצג ולפיו בינם לבין התובעת מעולם לא היה כל קשר עסקי וחוזי מוסדר בכתב (עדות הנתבע בעמ' 1, ש' 14-21 ועמ' 2, ש' 24-32).

הנתבע נשאל מפורשות ע"י ב"כ התובעת אודות ההסכם והעיד כי:

"ש. ההסכם שאני מתייחס אליו משנת 2001, האם אתה מאשר הסכם זה.

ת. לא מאשר אותו ולא ראיתי. זה לא חתימתי. החתימה שלי אינה דומה למכתב ששלחתי לך אשר הוגש וסומן ת/3.

... ת. אני מדבר על שיקים של 4,000 או שיקים אחרים שחוזרים ונמצאים אצלכם. אבל השיק נשוא תיק זה לא המצאתי ולא מסרתי לכם.

ש. איך הגיע השיק הזה לנהלל.

ת. אין לי מושג" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 22-32).

עוד העיד הנתבע, כי:

"ש. במכתב תשובה שלך לא טענת על זיוף חתימה.

ת. בזמן המכתב לא ראיתי את השיק והוצאתי את העתק השיק רק כשנפתח תיק ההוצל"פ, אני הראיתי את העתק השיק לאשתי והיא טענה שזה לא חתימה שלה, השיקים האלה בחיים לא ניתנו לנהלל במשך כל העבודה השוטפת, תאריך פירעון השיק זה 2009.

ש. האם במסגרת ההסכם נתת שיק ביטחון.

ת. לא נתתי שיק ביטחון, אולי לספקים אחרים נתתי".

(עמוד 4 לפרוטוקול ש' 1-6).

לעומתו, העידה הנתבעת בדיון בפני הרשמת, כי היו בינם לבין התובעת הסכמים והסכמות שבחלקם אף נערכו בכתב (עמ' 4, ש' 21-22). ברם, כאשר הוצג בפניה ההסכם, העידה הנתבעת כי היא אינה זוכרת שנכרת הסכם שכזה בינם לבין התובעת (שם, ש' 27). בהמשך עדותה מסרה עדות מתפתלת ביחס להסכם, כלהלן:

"ש. כשרשום בהסכם שיק ביטחון פתוח ימסר למכון התערובת עם חתימת הסכם זה ועוד רשום נא לחתום ולהחזיר אלינו, ללא בטחונות לא נוכל לשלוח תערובת.

ת. ההסכם הזה ברמת העיקרון יש הרבה כיתוב נוסף שאני לא זוכרת אותו. אם יוצא הסכם במקום מכובד כזה צריך להיות הכל כתוב ולא בכתב יד.

ש. יש חתימה שלך על ההסכם.

ת. יש חתימה. זה דומה. לא אמרתי שזה קיים. כל המסמך הזה כתוב בכתב יד ולא יכול להיות שכל המסמך הינו תוספת בכתב יד".

(עמ' 5 ש' 2-8).

1. הלכה שיצאה מלפני בית המשפט קובעת, כי "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 152; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), 92).
2. בעניין טענותיהם של הנתבעים הכרוכות בעסקת היסוד, אוסיף את הדברים הבאים. אמנם הנתבעים זכאים להעלות כנגד התובעת, האוחזת, שעמה הם כרתו חוזה, טענות הנובעות מעסקת היסוד שביניהם, ואולם מאחר והעילה מכוחה הוגשה התביעה שלפניי הינה עילה שטרית, הרי שהנטל אינו רובץ על כתפי התובעת להוכיח קיומו של חוב, אלא הנטל רובץ על כתפי הנתבעים להוכיח אחת מטענות ההגנה כנגד השטרות. דיני השטרות מעניקים עדיפות מהותית, ראייתית ודיונית לאוחז השטר. לפיכך, בעסקה שטרית קיימת הנחה בדבר אומד-דעת הצדדים ליתן לאוחז יתרונות, לרבות הקטנת החשיפה לטענות השאובות מעסקת היסוד, והיפוך נטל הראיה במקרה של סכסוך משפטי (לרנר בעמ' 313).
3. איני מסכימה עם דעת ב"כ הנתבעים בסיכומים באשר לגדר יריעת הרשות להגן שניתנה לנתבעים. עיון בתצהירי הנתבעים שהוגשו בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר, בעדויות הנתבעים במהלך הדיון בפני כבוד הרשמת, כמצוטט מעלה, והחלטת הרשמת מיום 24.06.10 שהתירה מתן רשות להגן לנתבעים, מעלה כי התיק הועבר לבית המשפט שכאן על מנת לברר טענת הגנה אחת ויחידה והיא טענת זיוף החתימה על גבי השטר. כל ניסיון להרחיב את חזית המחלוקת בין הצדדים, שהותוותה ע"י הרשמת בהחלטתה האמורה, באמתלות שונות, הינו ניסיון פסול שדינו להיכשל, זאת בהעדר כל הסכמה מפורשת או מכללא מטעם הצד שכנגד ואי עתירת הנתבעים לביהמ"ש בבקשה לתיקון כתב הגנתם, ובשים לב למהות ההליך כתביעה שטרית והאבחנה בין ההגנות השונות העומדות למושך השטר. הסכמה מפורשת או מכללא מצד התובעת לא התקיימה בנסיבותיו של תיק זה, ודבריה של הרשמת בהקשר לגדר הרשות להגן הינם ברורים ואינם משתמעים לשני פנים.
4. מן המקובץ לעיל עולה, כי טענותיהם של הנתבעים שלא נזכרו בכתב ההגנה ואשר אינן קשורות לטענת הזיוף, מהוות הרחבת חזית אסורה ודינן להיפסל. כך למשל, טענות הנתבעים שעלו לראשונה ולפיהן השטר הופקד תוך זמן לא סביר; ביטול עסקת היסוד וכריתת הסדר חלופי; אי עמידה בהתחייבויות התובעת לפי ההסדר; אי המצאת חשבונית זיכוי; סוגיית הכרטסת ועוד. הגרסה היחידה שהעלו הנתבעים בתחילת ההליך, לפיה שיק הביטחון לא נמסר על ידם לתובעת, החתימה המזויפת על גבי השטר והכחשת עסקת היסוד מיסודה, הינה גרסה השונה בתכלית משלל הטענות המאוחרות שטענו הנתבעים בהמשך ההליך, ולפיהן הודו בקיומה של עסקת היסוד, לרבות החתימה על שטר חלק שנועד להבטחת התחייבויותיהם מכוח ההסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 2001 והוסיפו טענות בדבר גובה החוב, קיזוזים, הסכם הסדר ועוד [ראו והשוו: ע"א 358/80 קדש נפתלי נ' מושב שאר ישוב (1983)].

טענת הזיוף

1. מכאן, נעבור לשאלה היחידה העומדת למחלוקת בין הצדדים אשר טעונה הכרעה והיא, האם הוכיחה התובעת כי החתימה על גבי השטר הנחזית להיות חתימתה של הנתבעת 2 הינה אכן שלה. באם כן - האם יש בחתימה זו כדי לחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, בחוב הנתבע.
2. הנחת המוצא לדיון הינה, כי התובעת היא אוחזת בשטר, כאשר מדובר בצדדים קרובים. בתביעה שטרית נהנית התובעת ממעמד האוחזת כשורה, שכן "מכוח האחיזה יש לו לאוחז זכות על פי השטר כלפי מי שחתם עליו. אחיזה בשטר מעניקה, אפוא, לאוחז, 'מעמד' בדין: מכוח האחיזה בלבד, ובלא כל צורך להוכיח תנאים נוספים, זכאי האוחז לפירעון השטר. זכות זו כפופה, כמובן, לטענות הגנה שיש לחייב נגדו. טענות אלו יכול שיצביעו על כך, כי חבותו של החייב פגומה היא ("הגנה יחסית" או "הגנה מוחלטת"), ויכול שיצביעו על כך כי זכות הקניין של האוחז פגומה היא. אך כפוף לטענות הגנה אפשריות- שהנטל להעלותן הוא על הטוען אותן- אחיזה מעניקה זכות על-פי השטר" (ע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' FASHOIN INC, פ"ד מו (4) 573, עמ' 576-577) וכן סעיפים 28 ו-29 לפקודה). יחד עם זאת, טענתו של עושה שטר הביטחון שאינו חייב על פי השטר, צריכה הוכחה בשני היבטים שעליהם כבר עמדתי למעלה [ראו סעיפים 20(ג) ו- 29(א) לפקודת השטרות].
3. כבר עמדנו על כך, שטענת הנתבעים העומדת ביסוד הגנתם ובגינה ניתנה להם רשות להתגונן, הינה טענת זיוף החתימה. הנתבעת טענה, כי החתימה על גבי השטר אינה חתימתה. במצב זה, נסוג הכלל לפיו "בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973)). במקרה שכזה, בו מועלית טענת זיוף, עובר עול ההוכחה אל שכמי התובעת. כבר נפסק, כי אין בעובדה שנתבע הוא זה שמעלה את טענת הזיוף כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו אל כתפיו, זאת הואיל וטענת הזיוף שנטענה מפיו של נתבע 'אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך', ומששימש המסמך מקור החיוב בתביעה של התובע, הרי על האחרון הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי" (ע"א 2032/06 האגי נ' עז' המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.09), פסקה 41 והאזכורים שם). הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא אשר חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד החתימה או הכיתוב, יוכל 'להוציא מחברו'. אכן, על פי הדין, כאשר סומכת התובעת תביעתה על מסמך הנושא חתימתה של הנתבעת, והאחרונה מכחישה חתימתה וטוענת לזיופה, מוטל על התובעת עול הוכחת אמיתות החתימה, מכוח עקרון היסוד ולפיו על התובע להוכיח את כל יסודות תביעתו. בעניין זה נפסק בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, 261-262 (להלן: "פרשת רחמים") כי:

"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי נ' נאמן בפשיטת-רגל של ש' וינרב [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני [17], בעמ' 315-316; י' זוסמן בספו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוונטי- כמו כתב הערבות בענייננו- חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה' ".

1. בפרשת רחמים הנ"ל נקבע, כי קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה- היינו, עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה; השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן; והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתם למסמך שבדיון. המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של יסודות ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת השופכים אור על זהות החותם על המסמך. אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך, יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור.
2. במקרה המונח בפניי, ועל מנת להרים את העול המוטל על כתפיה, הגישה התובעת חוות דעת גרפולוגית מיום 21.3.11 ערוכה ע"י גב' פנינה אריאלי, גרפולוגית משפטית, שבחנה את החתימה הנחזית להיות חתימתה של הנתבעת על גבי השטר. במעמד ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעים, כי אין הוא מעוניין לחקור את הגרפולוגית (עמ' 13, ש' 22-23). במסגרת חוות הדעת הגרפולוגית נעשתה השוואה בין החתימה הנחזית להיות חתימתה של הנתבעת, כפי שהופיעה על גבי השיק המקורי, צילום השיק עם חתימה בלבד, וכן מסמכים אחרים שהנתבעת חתומה עליהם, כגון מכתב ששלח עו"ד שי צפוני לנתבעים מיום 26.11.08 עליו מתנוססת חתימתה של הנתבעת, וכן מדגם של 9 שיקים מקוריים מתוך 20 שיקים של בנק לאומי בחתימה של הנתבעת.
3. הגרפולוגית הגיעה לכלל מסקנה, כי ממצאי הבדיקה החד- משמעיים מצביעים על התאמה מלאה בין החתימה שבמחלוקת שעל גבי השטר לבין החתימות להשוואה. אי-לכך, כותבת הגרפולוגית "הגעתי למסקנה בדרגת סבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1), ללא ספק, שגב' שרה קלי חתמה בעצמה על גבי מסמך א-1".
4. בתצהיר עדותו הראשית, מסר מנכ"ל התובעת אודות נסיבות מסירת השיק ואחיזתו בידי התובעת, תנאי ההסכם והתנהלות הצדדים ממועד זה עד למועד הגשת התביעה דנן. מר יריב חן הצהיר, כי "ביום 7 ליוני 2001 נחתם בין מכון התערובת נהלל ובין שרה ויפתח קלי הסכם לפיו תספק מכון התערובת נהלל בע"מ לשרה ויפתח קלי תערובת מאכל לצורך גידול עופות כנגד התחייבות של יפתח ושרה קלי לתשלום בגין התערובת המסופקת. ההסכם כולל את השמות של יפתח ושרה קלי, כתובתם, מספרי הזהות שלהם, מספר הטלפון והפקס שלהם, מספרי הניידים שלהם, מחיר התערובת, מחיר ההובלה של התערובת, את העובדה כי יש למסור שיק בטחון פתוח- "צ'ק פתוח ללא הגבלות"- ותנאים מסחריים נוספים. ההסכם נחתם על ידי יפתח ושרה קלי אשר עם חתימתו מסרו הם שיק פתוח לבטחון מחשבון משותף של יפתח ושרה קלי. בסוף ההסכם חתמו יפתח ושרה קלי כי הם מסכימים לתנאי ההסכם והם ערבים לקיום ההסכם ולביצוע התשלום" (סעיף 4 לתצהיר). עוד ציין מנכ"ל התובעת בתצהירו, כי "על מנת להבטיח את התחייבויות שרה ויפתח קלי כלפי מכון התערובת נהלל בע"מ חתמו יפתח ושרה קלי, כל אחד בנפרד, על ערבות אישית כלפי מכון התערובת נהלל בע"מ, כאמור בסיפא לנספח 1. זאת ועוד, יפתח ושרה קלי העמידו לטובת מכון התערובת נהלל בע"מ שיק בטחון (ללא ציון הסכום והתאריך לשם מילוי מאוחר על ידי מכון התערובת נהלל במקרה ששרה ויפתח קלי לא יעמדו בהתחייבותם על פי ההסכם). עוד הצהיר כי "במקרה זה כתבתי מפורשות על גבי ההסכם כי: "ללא בטחונות לא נוכל לשלוח תערובת" ובאמת התקבלו הבטחונות- שטר בטחון וחתימת יפתח ושרה קלי על ההסכם ולכן התחילה מכון התערובת לספק תערובת" (סעיפים 5-6 לתצהיר). מר יריב מסר פרטים מלאים אודות צבירת החוב ומסירת שיקים נוספים לידי התובעת (נספח 4 לתצהירו). [ראו ועיינו בסעיף 5 להסכם עצמו המצורף כנספח 1 לתצהיר העדות הראשית של מנכ"ל התובעת].
5. גזבר התובעת העיד בפניי, כי הוא השלים את פרטי השיק באופן שמילא את הסכום בהתאם לחוב העומד לחובת הנתבעים ברישומיה של התובעת וכן תאריך ההפקדה בשנת 2009 ואף הודה, כי הטעות במלל לעומת הספרות, הינה טעות סופר מצדו, ברם הסיבה בשלה חזר השיק במועד ההפקדה הינה מחמת חשבון מוגבל וחשבון סגור (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 12-24).
6. מנכ"ל התובעת אשר ערך את ההסכם בעצמו העיד בפניי כי אספקת התערובת והמשכיותה הייתה משום שהיה בידי התובעת שיק ביטחון שנמסר על ידי הנתבעים בהתאם להוראות ההסכם ביניהם (עמ' 22, ש' 2-4). עוד העיד, כי הגשת השיק לפרעון נעשתה רק לאחר שכמות רבה של שיקים שנתנו הנתבעים חזרה, על פני תקופה ממושכת, ולאחר משלוח מספר מכתבי דרישה לנתבעים על מנת להסדיר את החוב שהותירו לתובעת. עדויות אלה לא נסתרו על ידי הנתבעים.
7. הנתבעים לא רק שלא סתרו ולא הפריכו את האמור בחוות הדעת הגרפולוגית, אלא חזרו בהם מהכפירה באמיתות החתימה על השטר והטענה לזיוף, כאשר הודו במהלך הדיון כי הנתבעת אכן חתומה על השיק. החל משלב זה של ההליך, הרחיבו הנתבעים חזית והעלו טענות נוספות שאין עניינן בטענת הזיוף.
8. כאן המקום להדגיש כי, עדויות הנתבעים היו בלתי עקביות, מגמתיות, בלתי מהימנות ונתגלו בהן סתירות מהותיות למכביר. הנתבעים התנהלו בחוסר תום לב משווע ומסרו אין ספור גרסאות שונות וסותרות, וככל שהתקדם ההליך כך התפתחה גרסתם וחשפו בפני בית המשפט את מה שלא חפצו למסור בתחילתו של ההליך.
9. במהלך הדיון בבקשת רשות להתגונן, נחקרה הנתבעת אודות החתימה על שיק הביטחון. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה ברורות, כי בעת שהיא נשאלה בנושא זה הוצג בפניה השיק המקורי, והיא כפרה בחתימה על גביו (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 17-26). הנתבעת אף נשאלה מפורשות, בחקירה נגדית, האם היא מוכנה לעבור בדיקה גרפולוגית על מנת לבחון את מידת האותנטיות של החתימה, ותשובתה בהקשר זה הייתה מתחמקת באומרה, כי "אני רוצה לדעת מי זה הגרפולוג, לא כל גרפולוג אני מוכנה. אני אשאל ואני אתייעץ" (עמ' 6, ש' 4-5).
10. גם בסיכומיה בפני הרשמת חזרה הנתבעת על הטענה בדבר הזיוף בציינה, כי "זה היה כאן ניסיון להונות אותנו, כל המסמך הזה שהוא הציג לצורך העניין, זה שיק מזויף, מראשיתו לגבי הסכום, התאריך, הכיתוב והחתימה. לא חתימתי ולא נעשה שום דבר לא ברשותי ולא תחת שום הסכם" (עמ' 6, ש' 11-13). אמנם נכון הוא, כי כבוד הרשמת הציעה לצדדים בסוף הישיבה לשקול מינוי מומחה גרפולוג, בהסכמה, אך הסכמה שכזו לא באה לעולם, ומשכך הוגשה רק חוות דעת גרפולוגית מטעם התובעת.
11. על טענה זו חזר הנתבע גם במעמד ישיבת הקדם שהתקיימה בפניי ביום 08.02.11, עת טען כי "אנו טוענים שמר יריב ומר שני מילאו בעצמם את הסכום ואת הכיתוב כפי שהם הודו בכך ואנו טוענים שהחתימה זוייפה והגשנו תלונה במשטרה על כך במועד שבו נודע לנו על קיומו של השיק" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 19-20). כך גם בתצהיר עדותה הראשית חזרה הנתבעת, הלכה למעשה, על טענת הזיוף וכן על הטענה בדבר אי ההתאמה הקיימת בין המלל לסכום השיק המצוינים על השטר " (ראו סעיפים 1-3 לתצהיר).
12. ברם, במעמד ישיבת ההוכחות חזרו בהם הנתבעים מהכחשה זו, ומעדותם בפניי עלה כי הנתבעת אכן חתומה על שיק הביטחון מושא התיק דנן אשר נמסר במסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2001 ולהבטחת התחייבויותיהם על פיו (עמ' 24 ש' 23-24). ברם, הנתבעים הוסיפו שלל טענות אחרות שהקשורות במהותן לעסקת היסוד שבין הצדדים, לרבות הטענה כי השיק 'לא נפרע כדין'. טענה זו, שלא הועלתה בגדר כתב ההגנה, כאמור, אין לדון בה בשלב זה של ההליך והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה.
13. הנתבעת אשר טענה במעמד הדיון בבקשת הרשות להגן על הגשת תלונה למשטרה בגין זיוף השיק, נחקרה על כך במהלך ישיבת ההוכחות ומסרה כי אינה יודעת מה עלה בגורל התלונה משום שלא ביררה אודותיה (עמ' 25 ש' 14-22). הנתבעת, אשר טוענת לזיוף שיק על ידי התובעת או מי מטעמה, ואינה מבררת מה עלה בגורל התלונה שהגישה למשטרה, זאת למשך שנתיים, יש בכך כדי ללמד על חוסר האמיתות של טענת הזיוף עליה היא נסמכת.
14. על יסוד כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי צלחה דרכה של התובעת בהרמת נטל השכנוע המוטל עליה, ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות, להוכיח כי החתימה המופיעה על השטר והנחזית כחתימתה של הנתבעת, היא אכן חתימה שלה. מנגד, הנתבעים לא רק שלא הרימו את הנטל המשני המוטל על שכמם, אלא הודו בריש גלי כי חתימות הנתבעת מתנוססות על גבי חוזה ההתקשרות והשטר וכי שטר זה נועד להוות ביטחון לעמידה בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם כפי שנרשם בו מפורשות. הצדדים פעלו על פי ההסכם והנתבעים מסרו עשרות של שיקים על פני תקופה ארוכה, כאשר מרבית השיקים חזרו ולא נפרעו, באופן שהותיר ברישומיה של התובעת חוב שלא סולק ע"י הנתבעים. טענותיהם הנוספות בעניין אי פירעון השיק כדין, ביטול ההסכם המקורי משנת 2001 וקיומו של הסכם פשרה חלופי, אי עמידה של התובעת בהסדר החוב ועוד כהנה וכהנה טענות, מהוות כולן הרחבת חזית אסורה, וככאלה בית המשפט אינו נדרש להכרעה בהן.

חיוב הנתבעים ביחד ולחוד

1. סעיף 22 לפקודת השטרות קובע עקרון בסיסי בדיני שטרות, ולפיו חבותו של אדם קמה מכוח חתימתו על גבי שיק, אולם רשאי להרשות לאחר לחתום תחתיו (סעיף 92(א) לפקודת השטרות). נטל ההוכחה לקיומה של ההרשאה לפעול בחשבון הנתבע מוטל על כתפי התובע, שכן מקום בו החתימה על השטר איננה חתימת הנתבע, על התובע מוטלת החובה להוכיח תקינותו של השטר. בספרו ציין לרנר בעמ' 250 כי: "ניתן איפוא לתבוע בעילה שיטרית את כל מי שניתן לתבוע מכח חוזה, בהתאם לכללי הכשרות המשפטית הרגילה. כלל יסוד בדיני שטרות קובע, כי כל מי שחתום על שטר חב על פיו. מנגד, אין נוצרת חבות ללא חתימה. חריג לכך הוא עניין שליחות או שותפות".
2. בענייננו, מבקשת התובעת לייחס לנתבע חבות על-פי השטר, מאחר ולטענתה מדובר בשיק ביטחון שנמשך מחשבונם המשותף של הנתבעים, בני הזוג (לשעבר), כך שחתימה של בת זוגו לשעבר, היינו הנתבעת, מחייבת גם את הנתבע, ככל שעסקינן בחשבון בנק משותף.
3. בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהתאם לפרשנות שניתנה להוראת סעיף 25(א) לפקודת השטרות. ברע"א 4294/90 עז' המנוחה חיה לאה רינסקי נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פד"י נ(1) 453, בעמ' 470, נקבע בדעת רוב, כי אין צורך בהקפדה צורנית על אופן החתימה דווקא, אלא ניתן להיעזר ולהסתפק בחזות השטר כולו כדי למלא אחר התנאי שבסעיף 25(א) לפקודה. מכאן, ניתן לומר כי די בציון פרטיו של השולח על השיק, ודי אם הם מוטבעים על השיק.
4. בענייננו, למקרא עדויות הצדדים לא יכולה להיות כל מחלוקת כי השטר שבדנן נמשך מחשבונם המשותף של הנתבעים, בדומה לשורה של שיקים אחרים, כאשר השיק מושא התובענה נמסר כביטחון להסכם עליו חתומים שני הנתבעים, אשר ניהלו למשך שנים עסק משותף, ושניהם נהנו מפירותיו וחובותיו של העסק. המקרה המונח בפניי אינו דומה לאותם מקרים בהם צמצמה הפסיקה את תחולת החבות ואין להקיש ממנה לעניין המונח בפניי [ראו והשוו את האמור על ידי בשני תיקים אחרים שהונחו על שולחני: תא"מ 11831-08-09 נועה שיווק 1989 בע"מ נ' קניגסברג (21.10.11); ת"ט 17233-12-08 שטיינברג נ' לבר (19.1.11)].

סוף דבר

1. אני מקבלת את התביעה ומורה על שפעול הליכי ההוצל"פ בתיק שמספרו 01-28346-49-3.
2. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט בגין האגרה, כפי ששולמה משוערכת, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪.
3. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ג, 22 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.