בפני | כב' השופט אביב שרון |
בעניין: מדינת ישראל – שלוחת תביעות ש"י
ע"י ב"כ עו"ד רינת מזרחי
נ ג ד
ענת פינטו
ע"י ב"כ עו"ד ירון ברזילי
גזר דין
כתב האישום והודאת הנאשמת
1. הנאשמת, ילידת 1982, הורשעה על פי הודאתה ובמסגרת הסדר דיוני בכתב אישום מתוקן המייחס לה עבירות של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ותקיפת עובד ציבור, בניגוד לסעיף 382א(א) לחוק העונשין.
2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 27.10.13 בשעה 11:00, במחלקת הרווחה במועצה המקומית אריאל, בעת שישבה הנאשמת בפגישה עם פקידת הסעד הגב' יפעל מויאל, החלה הנאשמת לאיים על פקידת הסעד בפגיעה שלא כדין בגופה, בכוונה להפחידה ולהקניטה, בכך שאמרה לה: "אני אזיין אותך, אני אפגע בך, אני אקרע לך את הבגדים, לא תעבדי פה", זאת על רקע שיחה של פקידת הסעד עם הנאשמת בנוגע למשפחת האומנה, בה שוהות שתי בנותיה של הנאשמת. באותן הנסיבות, תקפה הנאשמת את פקידת הסעד בכך שהכתה אותה באמצעות ידיה בראשה מספר מכות.
3. נוכח שני מאסרים מותנים בני הפעלה התלויים ועומדים כנגד הנאשמת – האחד בן 7 חודשים (שלא תעבור "עבירה שעניינה אלימות מילולית או פיזית"); והשני בן 6 חודשים (שלא תעבור "עבירה של העלבת עובד ציבור או עבירה אחרת כנגד עובד ציבור") – ביקשה ההגנה, במעמד הצגת ההסדר והודאת הנאשמת, להורות על קבלת תסקיר קצין מבחן בעניינה, אשר יתייחס, בין היתר, לשאלת הארכת שני המאסרים המותנים. התביעה התנגדה והודיעה כי עמדתה להטלת עונש מאסר בפועל בגין תיק זה ולהפעלת שני המאסרים המותנים, במצטבר.
הנאשמת נשלחה לשרות המבחן על מנת שיתקבל תסקיר לעונש בעניינה שיתן תמונה מלאה באשר לרקעה של הנאשמת, נסיבות ביצוע העבירות, ויתייחס אף לשאלת הארכת המאסרים על תנאי התלויים ועומדים כנגדה, תוך שהובהר לנאשמת כי בית המשפט לא גיבש דעתו בסוגיה.
תסקיר שרות המבחן
4. ביום 11.12.14 התקבלה הודעת שרות המבחן לפיה הנאשמת הוזמנה לפגישה בשרות, הן בשיחת טלפון והן במכתב שנשלח אליה ולבא כוחה, אך הנאשמת לא הגיעה לפגישה. הנאשמת לא הגיעה גם לפגישה נדחית שתואמה עבורה. נוכח אלה, התרשם שרות המבחן מקשיים מצד הנאשמת להתארגן ולשתף פעולה, ועל כן לא נערך אבחון לגביה.
בדיון מיום 1.1.15 טען ב"כ הנאשמת כי האמור בהודעת שרות המבחן אינו מדוייק, כי הנאשמת לא זומנה למפגש עם קצין המבחן וכי גם משרדו לא קיבל זימון עבורה. הוא הסביר כי יתכן ובשל העובדה כי הטיפול בעניינה של הנאשמת הועבר משרות המבחן בנתניה לתל אביב היא "נפלה בין הכיסאות". בהחלטתי מאותו היום, קיבלתי בקשת ההגנה והוריתי לשרות המבחן לשוב ולזמן את הנאשמת וליתן תסקיר בעניינה.
5. ביום 30.3.15 התקבל תסקיר שרות המבחן ממנו עולה כי הנאשמת בת 32, רווקה, אם לשתי בנות בגילאים 13.5 ו-11 שהוצאו מחזקתה ומתגוררות במשפחת אומנה. הנאשמת עובדת באופן מזדמן בעבודות משק בית. לצבא לא התגייסה בשל הצהרתה על קיום אורח חיים דתי ובשל העובדה שהיתה בהריון. הקשר עם אביה של הנאשמת נותק ואמה, בשנות ה-60 לחייה, מוכרת כחולת נפש. לאחר גירושי הוריה הוצאה הנאשמת למסגרות חוץ ביתיות. בגיל 13 שנים שבה להתגורר עם אמה ומגיל 15 שנים חברה לחברה שולית.
הנאשמת תיארה קשר זוגי עם אב שתי בנותיה, בהן אינו מכיר, כקשר בעייתי, במסגרתו ריצה בן הזוג עונשי מאסר. הקשר עם אמה מאופיין בדאגה למצבה וטיפול בה, אך גם בהתפרצויות כעס עליה מתוך תסכול, חוסר אונים וחוסר סבלנות.
לנאשמת הרשעות קודמות מתחום האלימות והרכוש בין השנים 2013-2009. לדבריה, עבירות הרכוש התבצעו בגין תחושת מחוייבותה לבן זוגה. באשר לעבירות האלימות והאיומים כלפי פקידת הסעד, נשוא שני המאסרים המותנים, הסבירה הנאשמת כי ראתה בה כמי שגרמה לאשפוזה הכפוי של אמה בעבר, השמתה של הנאשמת במוסד סגור ואף הוצאת צו נזקקות לבנותיה.
לנאשמת נערכה חקירת מעצר בשנת 2013, אז התרשם שרות המבחן מחוסר יציבות בולטת, חוסר גבולות, אימפולסיביות והסתבכויות עם החוק, כאשר הסנקציות העונשיות אינן מהוות הרתעה משמעותית. הנאשמת אף לא יכולה היתה להיעזר בגורמי הטיפול בשל חוסר אמון בהם.
הפרמטרים שנבדקו מעידים על רמת סיכון בינונית למעורבות חוזרת בהתנהלות אלימה וכי מידת החומרה של תוצאות האלימות צפויה להיות נמוכה.
הנאשמת שהתה בפיקוח מעצר משך כשנה, כאשר באופן הדרגתי הוקלו התנאים המגבילים בהם שהתה.
לאחר מספר פגישות פרטניות, נבדקה אפשרות לשלב את הנאשמת בקבוצת נשים, אולם סירובה לקבל טיפול פסיכיאטרי הרגעתי העלה חשש כי תתקשה להתארגן להגיע באופן מסודר למפגשים. גם לגבי המפגשים הפרטניים התעורר קושי של ממש, שכן הנאשמת הרבתה להתקשר לפני מפגש ולדווח על מחלה כלשהי או קושי אחר המונע ממנה להגיע. היא התחייבה להתחיל טיפול תרופתי אך גם בכך לא גילתה יציבות.
לענין התייחסותה לעבירות נשוא הרשעתה בתיק זה, מסרה הנאשמת כי הרקע להתנהגותה מקורו בחוויית תסכול וחוסר אונים שחשה אל מול גורמי הרווחה כבר מילדותה. היא סיפרה שבנותיה הוצאו לבקשתה למשפחה אומנה לפני כ-8 שנים, בין היתר, בשל מצוקה כלכלית. היא נפגשת איתן בקביעות אך פנתה לרווחה בגין קושי בקשר עם בתה הצעירה. טרם ביצוע העבירה נפגשה שלוש פעמים עם פקידת הסעד, המתלוננת. התנהגותה האלימה כלפיה באה בשל תחושת התסכול, הכעס והעומס הנפשי המצטבר משצרכיה לא נענו ובקשותיה לגבי בנותיה לא טופלו לשביעות רצונה. הנאשמת הביעה אמפטיה כלפי המתלוננת, התייחסה לפגיעה בה ולנזק הנפשי אותו חוותה. היא הביעה הבנה לכך שפקידת הסעד אינה אשמה במצבה ובמצב בנותיה. עוד מסרה כי הפגיעה במתלוננת לא היתה מתוכננת ונעשתה מחוסר שליטה.
שרותי הרווחה בעמנואל ובתל אביב, להם מוכרת הנאשמת, דיווחו כי הנאשמת מסורה לבנותיה ומקיימת עימן קשר רציף.
הפסיכיאטר המטפל בנאשמת מסר כי היא סובלת מהפרעת אישיות ומטופלת באופן תרופתי. בולטים אצלה סימפטומים מאניים, התנהגותה מאופיינת באי שקט פסיכומוטורי, סובלת מנדודי שינה, חרדות, תפקודה הוערך כירוד, סובלת מתחושות דיכאון, עצבנות יתר, סף גירוי נמוך וחוסר סבלנות. על רקע מצבה הנפשי הומלץ לאשר לה נכות נפשית.
גורמי הסיכון להישנות העבירות עליהם הצביע שרות המבחן – היעדר מערכות תמיכה קרובות ומשמעותיות, תחושת פגיעות וחוסר אמון כלפי גורמים ציבוריים, עומס רגשי בשל הטיפול באם במקביל לקשר עם הבנות, קושי במציאת מקום תעסוקה קבוע. בנוסף, ביצוע עבירות דומות בעבר, קיומו של עבר פלילי ושני מאסרים על תנאי אשר לא היוו גורמים מרתיעים עבורה.
גורמי הסיכוי לשיקום עליהם הצביע שרות המבחן – היותה בטיפול פסיכיאטרי ונטילת טיפול תרופתי, הבעת מוטיביציה לשמירה על הקשר עם שרות המבחן ולשיתוף פעולה, יכולת להביע אמפטיה כלפי המתלוננת, הבעת חרטה והבנת השלכת התנהגותה האלימה על חייה ועל חיי בנותיה.
בסיפת התסקיר, הביע שרות המבחן התלבטות באשר להמלצתו. לאור השתלבות הנאשמת בטיפול במסגרת בריאות הנפש ונטילת תרופות, כמו גם הבעת מוטיבציה מצידה לשיתוף פעולה עם שרות המבחן והבנתה כיום את משמעות ההליך הפלילי וההשלכות במידה ותנהג פעם נוספת לא כשורה, סבר שרות המבחן כי יש לבחון את האפשרות להליך שיקומי ובהתאם להאריך את שני המאסרים המותנים התלויים ועומדים כנגדה.
לאור זאת, המליץ שרות המבחן להעמיד את הנאשמת בצו מבחן למשך שנה במהלכו תשתלב בשיחות פרטניות בנוסף לטיפול בבריאות הנפש ולהטיל עליה פיצוי לטובת נפגעת העבירה.
טיעוני ב"כ הצדדים
6. ב"כ המאשימה הפנתה לערכים המוגנים שנפגעו ממעשי הנאשמת. היא דיברה על הצורך לספק הגנה לעובדי הציבור בכלל, ולעובדים הסוציאליים בכלל, אשר משרתים את הציבור, וכי על בית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי על פני אינטרס הנאשמת, זאת על ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. התובעת הפנתה לכך שלצד עבירת האיומים ביצעה הנאשמת גם עבירת תקיפה שאינה ברף הנמוך. היא הפנתה לעברה הפלילי של הנאשמת הכולל 7 רישומים קודמים, מתוכם 5 הרשעות, בעבירות רכוש ואלימות. עוד הפנתה לעובדה כי זו הפעם השניה בה הנאשמת תוקפץ פקידת סעד ומאיימת עליה, כשבפעם הקודמת איימה שתחתוך לה את הורידים, זרקה אבן לעברו של קטין, נתנה סטירות ועוד.
התובעת ציינה כי שרות המבחן לא מצביע על הליך שיקומי שהחל או הסתיים, ועל כן, אין לסטות ממדיניות הענישה המקובלת, כאשר מדובר בנאשמת רצידיביסטית, וכאשר תלויים ועומדים כנגדה שני מאסרים על תנאי בני הפעלה.
התובעת ביקשה לקבוע מתחם עונש הולם שבין 6 ל-15 חודשי מאסר, לצד רכיבי ענישה אחרים ולהטיל על הנאשמת עונש מאסר, להפעיל את שני המאסרים על תנאי במצטבר, להפעיל את ההתחייבות על סך 5,000 ₪ עליה חתמה הנאשמת במסגרת התיק הקודם, קנס כספי, פיצוי למתלוננת וחתימה על התחייבות.
7. ב"כ הנאשמת הפנה לנסיבות חייה הקשות של הנאשמת – לעובדה שלא זכתה לגדול במחיצת שני הורים תומכים ואוהבים, לעובדה שלא זכתה לסיים 12 שנות לימוד, לעובדה שאמה חולת נפש סכיזופרנית המתאשפזת חדשות לבקרים, לעובדה כי נשלחה בגיל צעיר לפנימייה לנערות במצוקה ונכנסה להריון לא רצוי בגיל צעיר שלאחריו נטש אותה בן זוגה. זהו הרקע לביצוע העבירות כלפי פקידת הסעד, אותה פגשה הנאשמת שלוש פעמים בלבד.
הסנגור טען כי מדובר בתקיפה ברף הנמוך, ללא סימני חבלה או פגיעה, איומים מן הפה ולחוץ, "שפת רחוב", להבדיל מכוונה קונקרטית לפגיעה, כי זו השפה בה מדברת הנאשמת, אשר לא יודעת לבטא רגשותיה כאחד האדם.
ב"כ הנאשמת הפנה לתסקיר שרות המבחן ולהערכתו כי הסיכון להישנות עבירות הינו בינוני, לנטילת האחריות של הנאשמת ולחרטתה. עוד הוסיף כי כיום, בניגוד לעבר, מגלה הנאשמת הבנה למצבה והחלה להיות מטופלת בבריאות הנפש וליטול תרופות, זאת לאחר ששהתה בתנאים מגבילים ובמעצר בית משך כ-10 חודשים. לדבריו, ניתן להעריך כי בעת ביצוע העבירות הנאשמת לא היתה מאוזנת נפשית. הסנגור טען כי ייגרם נזק בלתי הפיך לנאשמת אם תישלח למאסר. כתוצאה מכך, גם אמה של הנאשמת תינזק וכן שתי בנותיה שהתרגלו לפגוש אותה אחת לשבוע.
לאור זאת, ביקש ב"כ הנאשמת להאריך את שני המאסרים תנאי התלויים ועומדים כנגד הנאשמת ולהפעיל את ההתחייבות עליה חתמה במסגרת התיק הקודם.
8. הנאשמת בדברה האחרון, התנצלה על מעשיה וביקשה סליחה. היא הבהירה שלא היה לה משהו אישי נגד פקידת הסעד והיתה זו התפרצות רגשות. היא ביקשה להימנע משליחתה למאסר, והדגישה הקשר שלה עם אמה ושתי בנותיה, קשר שיינזק באם תישלח למאסר.
נסיבות הקשורות בביצוע העבירות
9. רבות נכתב על האלימות שפשתה בחברה הישראלית, אלימות שמערערת את תחושת הבטחון האישי ווגורמת לחשש מתמיד מצד אזרחים נורמטיביים שומרי חוק. לאחרונה, רבו המקרים בהם אזרחים תוקפים עובדי ציבור הממלאים תפקידם כדין. חדשות לבקרים אנו מדווחים על מטופלים או בני משפחותיהם אשר תוקפים אנשי צוות רפואי בשל חוסר שביעות רצון מטיפול רפואי או בשל המתנה בתור, על תקיפות שוטרים ומאבטחים במוסדות ציבוריים ועל מעשי אלימות כלפי שחקנים ונושאי משרה שיפוטיים במגרשי הספורט.
10. הערכים המוגנים בעבירות אותן ביצעה הנאשמת הם הגנה על הבטחון האישי – הפיזי והנפשי – של עובדי הציבור הממלאים תפקידם כדין, שמירה על עצמאות החלטותיהם ומניעת מצב בו החלטות תתקבלנה מתוך חשש או פחד מתגובתם של מקבלי השרותים וכן, שמירה על השרות הציבורי בכללותו, שכן בהיעדר נקיטת יד קשה כלפי תוקפי עובדי הציבור והמאיימים עליהם – עובדים רבים יחששו לעבוד מול קהל והשירות הציבורי ייפגע כולו.
11. במעשיה פגעה הנאשמת בערכים המוגנים הללו, כאשר לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, יובאו בחשבון נסיבות אלה הקשורות בביצוע העבירות:
ניתן היה, אולי, לקבל טיעונו של הסנגור הנכבד, לפיו "זו השפה של ענת פינטו", נוכח נסיבות חייה של הנאשמת, כפי שהובאו בהרחבה לעיל, ונוכח העובדה כי גדלה בעזובה רגשית וללא יד מכוונת. ואולם, נוכח עברה הפלילי של הנאשמת, הכולל בין היתר ביצוע עבירות דומות עד זהות לעבירות נשוא תיק זה, שבוצעו כלפי פקידת סעד בהזדמנות קודמת, ואשר בגינן הוטלו עליה שני מאסרים על תנאי, הרי שטיעון זה אינו תקף.
אמת הדבר, הנאשמת לא התכוונה לממש את דברי האיום ואף לא נטען כך, ואולם, מנקודת מבטה הסובייקטיבית של פקידת הסעד המתלוננת, בודאי בעת שהושמעו דברי האיום, לא היתה כל משמעות לשאלת כוונת המימוש מצד הנאשמת. כאמור, רגעי חרדה היו מנת חלקה של פקידת הסעד באותו ארוע אלים.
גם בענין זה, טען הסנגור כי מעשה התקיפה לא היה מתוכנן, בא על רקע "איבוד עשתונות ואיבוד שליטה" ובעקבות "עומס נפשי מצטבר". עוד טען, כי הוא משוכנע שבעת ביצוע העבירה "הנאשמת לא היתה מאוזנת נפשית". אכן, מעשה התקיפה לא היה מתוכנן, וניתן להניח שמדובר בהתפרצות רגעית כלפי המתלוננת. ואולם, אין לקבל כנסיבה לקולא את העובדה כי ההתפרצות האלימה כלפי עובדת הציבור המתלוננת באה בעקבות איבוד עשתונות או בעקבות עומס נפשי. מרבית המטופלים ומקבלי השרותים מטעם גורמי הרווחה נתונים במצב רפואי ירוד או במצב נפשי ירוד. אדרבא, כאשר מדובר באוכלוסיות כאלה, ההגנה על נותני השרותים, עובדי הציבור, צריכה להיות קפדנית יותר ונוקשה יותר, ואין לקבל גילויי אלימות, מכל סוג שהוא, כלפי עובדי הציבור על רקע אלה. התייחסות סלחנית או מקלה עלולה להתפרש כהקלת ראש או כהשלמה עם תופעה חמורה זו ועם זאת אין להשלים. לענין מצבה הנפשי של הנאשמת בעת ביצוע העבירות ולהיותה, לכאורה, "לא מאוזנת נפשית" – יתכן והנאשמת לא היתה במיטבה מבחינת מצבה הנפשי, ואולם גם בענין זה אין לה להלין אלא על עצמה. הנאשמת יודעת שעליה לקבל טיפול תרופתי על מנת לייצב את מצבה הנפשי, ובמודע נמנעה מליטול את התרופות הנדרשות. הדברים נאמרים ביתר שאת, גם בענין זה, שעה שהנאשמת ביצעה בעבר עבירות דומות עד זהות כלפי פקידת סעד, ומודעת לנזקקותה לתרופות מייצבות.
12. נוכח האמור לעיל, מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירות הוא בין מספר חודשי מאסר ל-12 חודשי מאסר לצד רכיבי ענישה נוספים.
נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות; סטייה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום?
13. נסיבות חייה של הנאשמת נפרשו בהרחבה בתסקיר שרות המבחן, כמפורט לעיל. דומה שלא יכול להיות חולק שמדובר בנסיבות חיים קשות ומורכבות – הוצאתה של הנאשמת מהמסגרת המשפחתית בגיל צעיר; כניסה להריון לא רצוי ולידת שתי בנות שנלקחו – גם אם בהסכמת הנאשמת – למשפחת אומנה; הטיפול באם חולת הנפש, לצד התפרצויות זעם וכעס כלפיה נוכח מצבה של הנאשמת; בן הזוג שלא הכיר בבנותיו ונטש את הנאשמת; הסדרי הראייה הכוללים ביקור שבועי של הבנות; היעדר רצף תעסוקתי ומצב נפשי ירוד.
הוסף לכך, היותה של הנאשמת נתונה חודשים רבים במעצר בית ובתנאים מגבילים.
אין ספק שכל אלה, מטים את הכף לכיוון הקלה בעונשה של הנאשמת. ואולם, נשאלת השאלה האם יש לסטות ממתחם העונש ההולם, מטעמי שיקום, כאשר תלויים ועומדים כנגדה שני מאסרים על תנאי ששניהם בני הפעלה בשל העבירות אותן ביצעה.
14. סעיף 56. (א) לחוק העונשין קובע:
"בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי".
סעיף 40ד.(א) לחוק הענשין קובע:
"קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969".
האם נמצא כי הנאשמת השתקמה, או כי יש סיכוי של ממש שתשתקם?
15. בענין זה יש להפנות לעברה הפלילי של הנאשמת (תע/1), הכולל 7 רישומים פליליים, בגין ביצוע עבירות רכוש, אלימות ואיומים.
במיוחד יש להפנות לשני תיקים קודמים בהם הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של תקיפה (מספר עבירות), איומים (מספר עבירות) והעלבת עובד ציבור (תע/2).
מן העובדות שם עולה, כי בהזדמנות אחת, בשנת 2007, תקפה הנאשמת אשה ביישוב עמנואל, הכתה אותה, איימה עליה ובהמשך העליבה שוטר (ת.פ. (כ"ס) 2427/09); ובהזדמנויות אחרות, בשנת 2009, איימה הנאשמת על מנהלת מחלקת הרווחה בעמנואל מספר פעמים והטרידה מזכירתה באמצעות הטלפון, התנהגה באופן פרוע במשרדי מחלקת הרווחה, תקפה קטין באמצעות זריקת אבן אשר פגעה בראשו וסטרה לו, תקפה קטינה אחרת ואיימה על אביהם של הקטינים (ת.פ. (כ"ס) 20339-11-09).
בגין ארועים אלה, ובהתחשב בנסיבות חייה של הנאשמת כמפורט לעיל, נגזרו על עליה, במסגרת הסדר טיעון, חודשיים מאסר לריצוי בעבודות שרות. עוד הוטלו עליה שני מאסרים מותנים, כאמור, האחד בן 7 חודשים והשני בן 6 חודשים, שהינם בני הפעלה בתיקנו, וכן התחייבות בסך 5,000 ₪.
16. ומה אירע מאז גזר הדין שניתן בעניינה של הנאשמת ביום 23.3.11?
ביום 18.3.12 הורשעה הנאשמת על פי הודאתה בעבירת איומים שבוצעה על ידה בחודש פברואר 2011 ובשל העובדה שתיק זה לא צורף, בשגגה, לתיק נשוא המאסרים על תנאי, בית המשפט נמנע מלהרשיעה בדין, והוטלה עליה התחייבות כספית בסך 2,000 (לא הוגשה לעיוני בהליך זה).
ביום 27.10.13 ביצעה הנאשמת את העבירה נשוא תיקנו.
כאמור בתסקיר שרות המבחן, במסגרת פיקוח המעצר, לא השכילה הנאשמת להשתלב בהליך טיפולי אפקטיבי. היא סירבה לקבל טיפול תרופתי פסיכיאטרי הרגעתי ונמנעה מלהגיע באופן סדיר לפגישות הפרטניות, כשהיא מתרצת אי הגעתה בתירוצים שונים.
שרות המבחן העריך את הסיכון להישנות עבירות מצידה של הנאשמת כרמת סיכון בינונית, זאת נוכח חוסר יציבותה, חוסר גבולות, אימפולסיביות, הסתבכויות חוזרות ונשנות עם החוק, כאשר סנקציות עונשיות לא הרתיעו אותה, כמו במקרה הנוכחי.
השינוי היחיד שחל בנאשמת, ואינני מזלזל בו, הוא נכונותה לקבל טיפול תרופתי במסגרת המרכז לבריאות הנפש. ואולם, בכך, לטעמי, אין די על מנת לקבוע כי הנאשמת השתקמה או שיש סיכוי של ממש שתשתקם, לעת הזו.
17. לאחרונה, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 779/15, פלוני נ' מדינת ישראל (12.4.15), הממחיש באילו נסיבות חריגות ויוצאות דופן יסטה בית המשפט ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, כאשר תסקיר שרות המבחן דיבר שם, בין היתר, על "תהליך שיקומי משמעותי ביותר הכולל שינוי עמוק בהתנהגות ובדרך חשיבה" של המערער, "לאחר מהלך חיים מורכב וקשה, שבו לא הצליח להתרומם מעל לקשיי חייו – הוא אחז בהזדמנות שניתנה לו ולא הירפה" (פיסקאות 4, 8 ו-11 לפסק הדין).
אין זה המקרה שבפניי. הנאשמת לא נרתמה להליך שיקומי במסגרת פיקוח המעצר, לא נראה כי הנאשמת שינתה אורחות חייה והטיפול התרופתי אותו החלה ליטול הינו בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי" – כל זאת, כאשר ניתנה לה הזדמנות לאחר סיום ההליך הקודם משבית המשפט הקל עימה ומשלא הוטל עליה מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.
18. עוד אציין, כי אורכו של המאסר על תנאי אינו יכול להוות שיקול תקף להארכתו – ראה לענין זה רע"פ 2801/14 קניבי מראד נ' מדינת ישראל (1.5.14), בפיסקה 8.
19. יחד עם זאת, נוכח הנסיבות לקולא שפורטו על ידי בפיסקה 13 לעיל, כמו גם, הודאת הנאשמת בכתב האישום המתוקן, הבעת חרטה, נטילת אחריות וייתור הצורך בעדות המתלוננת, על כל המשתמע מכך, וכן העובדה שזהו מאסרה הראשון של הנאשמת מאחורי סורג ובריח, נראה לי כי יש למקם עונשה של הנאשמת ברף התחתון של המתחם אותו קבעתי לעיל.
עוד נראה כי יש להורות על חפיפת עונשי המאסר על התנאי התלויים ועומדים כנגד הנאשמת לעונש המאסר שיוטל עליה בגין תיק זה שכן מדובר ב"ארוע אחד" המפעיל את שני התנאים, וכן נסיבותיה האישיות של הנאשמת כמפורט לעיל, מהווים לטעמי, טעם לעשות כן (ראה סעיף 58 לחוק העונשין).
20. אני ער לעובדה כי שליחת הנאשמת למאסר, תביא לפגיעה מסויימת במשפחתה – אמה המטופלת על ידה ושתי בנותיה עימן היא נפגשת אחת לשבוע – ואולם, אין בטעם זה כדי להביא להארכת המאסרים על תנאי התלויים ועומדים כנגדה, כי אם טעם להקלה בעונשה (ראה והשווה, בשינויים המחוייבים, עפ"ג (מרכז) 45662-07-11 ענת הרמוס נ' מדינת ישראל (20.3.12); רע"פ 2955/12, ענת הרמוס נ' מדינת ישראל (26.6.12), אשר עניינם שליחתה למאסר מאחורי סורג ובריח של אם חד הורית לילדים קטינים).
21. לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:
עונשי המאסר הנזכרים בסעיפים א-ג לעיל ירוצו בחופף זה לזה.
סה"כ תרצה הנאשמת 7 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרה, 29.10.13-14.11.13.
הנאשמת תשלם סכום זה ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.11.15. לא ישולם תשלום במועד, תועמד מלוא היתרה לפרעון מיידי.
22. על הנאשמת להתייצב לריצוי מאסרה ביום 11.6.15 שעה 10:00 בבכלא "נוה תרצה" שברמלה, כשברשותה תעודת זהות או דרכון. על הנאשמת לתאם את הכניסה למאסר, כולל אפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס בטל' – 08-9787377; 08-9787336.
23. הערבויות שהוטלו על הנאשמת במסגרת תיק מ"ת 62970-10-13 יעמדו בתוקפם עד להתייצבות הנאשמת למאסר. דרכונה יופקד בתחנת המשטרה בתוך 48 שעות מהיום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 ימים מהיום.
ניתן היום, ט' אייר תשע"ה, 28 אפריל 2015, במעמד ב"כ המאשימה עו"ד יניב המי, הנאשמת וב"כ עו"ד רומח שביט.
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מאשימה 1 | מדינת ישראל | שיר קמה |
| נאשם 1 | ענת פינטו (עציר) |