תביעה זו עניינה נזק גוף אשר נגרם לתובע, לטענתו, עת שהה במלון שלום בטבריה.

טענות התובע:

התובע יליד שנת 1948, טוען כי בעת שהתארח במלון השייך לנתבעת 1 והמבוטח ע"י הנתבעת 2, נגרמה לו פגיעת גוף. האירוע ארע בערב השני לשהותו במלון, כאשר התובע התיישב על שפת המיטה עם כוס קפה בידו. מכיוון שהמיטה היתה עשויה מזרונים המונחים אחד על גבי השני, ללא בסיס מיטה, חיבור או מסגרת אשר תמנע מהמזרונים לזוז, התרומם המזרון העליון ודחף אותו קדימה, הוא איבד שווי משקל, ובעודו אוחז בידו כוס קפה, נפל לכיוון עמוד שניצב בחדר, נחבט ונפגע בחלקי גוף שונים ונגרמו לו, בין היתר, שבר בעצם הבריח מצד שמאל וחבלת ראש.

מכיוון שהתאונה התרחשה בערב שבת ולא הייתה כרוכה בסיכון חיים והתובע אדם דתי, ומכיוון שבמוצ"ש מרפאת קופת חולים אינה פועלת, פנה התובע לקבל טיפול רפואי ראשוני, בקופת חולים שבאזור מגוריו, רק ביום ראשון בבוקר.

התובע טוען כי שהה באי כושר למשך כחודשיים, הוא קיבל את מלוא שכרו מהמעביד, אולם התחייב בפני המעביד להשיב לו את השכר שקיבל לאחר שיקבל פיצוי מאת הנתבעות.

התובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו ולא נקבעה לו נכות צמיתה. עם זאת טען, כי עד היום הוא סובל ממגבלות ומכאבים בכתף שנחבלה וגרמה פגיעה בכושר השתכרותו לעתיד.

עוד טוען התובע, כי הוא נזקק לעזרת צד ג' מוגברת בתקופת אי הכושר ולאחריה, בין היתר, נוכח היות רעייתו מוגבלת נוכח בעיות גב מהן סובלת.

טענות הנתבעות:

הנתבעות הכחישו את עצם קרות התאונה ונסיבותיה וטענו, כי התובע קיבל חדר משודרג, כי לא היתה בחדר כל בעיה, והמיטה בחדר בו שהה התובע זהה לכל המיטות במלון, בעלת תקן מלונאי ולא מהווה סיכון כלשהו.

עוד טענו הנתבעות, כי האירוע ארע ביום השני לשהותו של התובע במלון וכי אם הוסט המזרון ממקומו, הרי התובע הוא שהסיטו והנפילה, ככל שהיתה כזו, הינה תוצאה של העדר תשומת לב מספיקה מצידו וכי דין תביעתו להדחות בהעדר חבות כלשהי ולחילופין נוכח אשם תורם המגיע לכדי 100% מצידו.

עוד טענו הנתבעות, כי הפנייה המאוחרת של התובע לקבלת טיפול רפואי, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין אירוע התאונה.

מכיוון שלא הוגשה חוו"ד ערוכה כדין ע"י התובע ומאידך הוגשה חוו"ד כזו ע"י הנתבעות אשר קבעה כי לתובע לא נותרה נכות, מנוע התובע לטעון טענות שברפואה.

באשר להפסדי עבר, הרי לטענת הנתבעות לא הוכחו כאלו, שכן התובע קיבל את מלוא שכרו מאת המעביד וכל עסקה שנעשתה בינו לבין מעבידו אין בה כדי לחייב את הנתבעות. מה גם שחלפה תקופה בת 4 שנים מיום האירוע ועד היום, שכרו של התובע לא נפגע והוא לא החזיר ולו שקל אחד למעביד. עזרת צד ג' לה זכה התובע לא חורגת מעזרה רגילה של בני משפחה אשר איננה מזכה בפיצוי כלשהו.

דיון והכרעה:

התובע וגיסתו, הגב' רות לקסר, העידו על עובדות אירוע התאונה כאמור בגרסת התובע, עדויותיהם תאמו בעיקרי הדברים, הן היו קוהרנטיות וקולחות ועשו עלי רושם אמין.

חיזוק לגרסת התובע מצאתי בדו"ח שכתב מנהל המלון ביום התאונה (צורף לתשובות לשאלון ת/1), המאשר שעוד באותו יום טען התובע בפניו שנפגע בתאונה באותן נסיבות. העובדה שנרשם בדו"ח, כי התובע ברר אם קיים ביטוח למלון וכי נראה למנהל המלון שהחדר נראה תקין איננה פוגמת בעדות התובע. גם עדותו של מנכ"ל המלון, כי המיטה היתה מסודרת בזמן שירד לחדר, מספר שעות לאחר שהתאונה התרחשה, איננה מפחיתה ממהימנות התובע והעדה מטעמו.

חיזוק נוסף לעדותו של התובע ניתן למצוא בתעודות רפואיות המאשרות שנפגע. גם אם לא ניתן להתייחס לתעודות אלה כאל חוות דעת רפואית, יש בהן כדי לתמוך בטענת הנתבע כי נפגע.

שני העדים מטעם הנתבעות, מנכ"ל הרשת מר יעקב יקותיאל ומנכ"ל המלון דאז, מר מרעי רג'אח הצהירו, כי כל המיטות במלון, לרבות בחדר הנדון, בעלות תקן מלונאי ולא מהוות סיכון כלשהו.

כאשר התבקש מנכ"ל הרשת בעדותו לפרט איך נראית המיטה בחדר הבהיר, כי יש בחדר שתי מיטות שניתן לחברן בעת הצורך, כל אחת מהן עשויה מבסיס מיטה ומזרון מעליו. והוסיף, כי מדובר בבסיס מיטה מלונאי תקני, המאושר על ידי יועץ בטיחות (פרוט' עמ' 18 ש' 1 עד 11).

בשלב זה נתבקש מנכ"ל הרשת לאשר חתימתו על תצהיר תשובות לשאלון עליו חתם, שם אישר, כי המיטה בחדר היתה מורכבת מארבעה מזרנים המונחים בשני זוגות, אחד על גבי השני, ללא מסגרת.

ולמרות שלא נשאל על כך דבר, ביקש רשות בית המשפט והסביר:

"... ראיתי שכתבתי מזרון על מזרון, אבל בשפה קוראים לזה כך, אך זה בסיס של מיטה שיש עליו מזרון. ... ההבדל בין מזרון לבין בסיס המיטה, הוא קשיח יותר, ויש לו רגליים כדי שיהיה יציב על הרצפה ..." (שם, עמ' 20 ש' 20 עד 25).

ההסבר המילולי שסיפק המנכ"ל, ביוזמתו, איננו מתקבל על הדעת, ולא הוסיף אמינות לעדותו. מזרון הוא מזרון ובסיס מיטה הוא בסיס מיטה, כפי שהוא עצמו ידע לאבחן ולהבהיר היטב בתחילת עדותו.

על מנת להבהיר כיצד נראה בסיס מיטה במלון, הציגה ב"כ התובע למנכ"ל המלון דאז תמונת חדר, מתוך אתר האינטרנט של המלון (ת/2). מר רג'אח אישר כי מדובר בתמונה של חדר במלון וכי המיטה הנראית בתמונה היא ככל המיטות במלון.

מהתמונה ת/2 ניתן לראות בבירור הבדל בין בסיס מיטה לבין מזרון, מבחינת מראהו, ובעיקר בכך שבסיס המיטה מוגבהה מעל הרצפה באמצעות רגליים (כפי שתאר מנכ"ל הרשת בעדותו).

תמונה דומה עולה אף מנספח א' לתצהירו של מנכ"ל הרשת המציג תמונות של מיטות המלון.

בנו של התובע, מר מעיין פאר, העיד כי ביקר במלון חודשים ספורים לאחר האירוע וצילם את החדר בו אירעה התאונה, לרבות המיטה והמזרונים ממנה הורכבה. התמונות שצילם צורפו לתצהירו. מנכ"ל הרשת, אישר בעדותו, כי התמונות הן אכן של החדר הנדון ובתצהירו נאמר, כי מאז התאונה ועד היום לא בוצע שינוי כלשהו בחדר הנדון. מנכ"ל המלון דאז אישר אף הוא, כי חדרי המלון נותרו כשהיו בעת אירוע התאונה, ולא הוחלפו מיטות בחדרים.

מכך נובע, כי התמונות שצילם בנו של התובע מציגות, אל נכון, את המיטה בחדר הנדון בעת התאונה, שאיננה נראית ככל שאר המיטות במלון. מהתמונות ניתן לראות בברור, כי אין רגליים לחלק התחתון של המיטה, הוא נראה כמזרון לכל דבר, מונח על הרצפה ללא רגליים וללא מרווח גובה כלשהו, וכי המיטה בחדר איננה אלא 4 מזרוני יחיד, המונחים זה ליד זה וזה מעל זה, ללא בסיס מיטה וללא עיגון כלשהו אשר יכול למנוע את תזוזת המזרונים.

אשר על כן, אני מקבל את גרסת התובע לגבי עצם קרות התאונה ונסיבות התרחשותה, לרבות לעניין מבנה המיטה, העובדה שמזרון העליון התרומם בעת שהתיישב עלין ודחף אותו קדימה, והעובדה שנפגע בתאונה.

נוכח הבדל הברור בין תמונת מיטה בחדר סטנדרטי במלון לבין תמונת המיטה בחדר בו התרחשה התאונה ונוכח שינויי גרסאות מצידו של מנכ"ל הרשת כאמור, אינני סבור כי ניתן לבסס ממצאים עובדתיים בהתבסס על עדויות עדי הנתבעות. לרבות לא לעניין התאמת המיטה לתקן מלונאי.

הנתבעות לא זימנו לעדות מטעמן את יועץ הבטיחות אשר לטענתן אישר את תקינות ובטיחות המיטה.

יתר על כן, בדבריו כאמור לעיל, סיפק המנכ"ל הסבר לצורך בקיומו של בסיס מיטה: "הוא קשיח יותר, ויש לו רגליים כדי שיהיה יציב על הרצפה".

נוכח אלה אני קובע, כי עלה בידו של התובע להרים את נטל ההוכחה לכך שהמיטה בחדר הנדון לא היתה תקינה, יצרה סיכון צפוי ובלתי סביר להתרחשות תאונה כפי שהתרחשה, ולא עלה בידי הנתבעות לסתור זאת.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם נכבד. כבר כאשר נכנס לחדר לראשונה הבחין התובע בכך שמדובר במיטה מאולתרת ממזרונים ללא בסיס, מסגרת, או חיבור כלשהו שימנע תזוזה של המזרונים, החיכוך בין המזרונים היה אפסי והם נפרדו אחד מהשני בקלות כמעט בכל תזוזה (סע' 4 ו- 10 לתצהירו), הוא אף פנה לנציג המלון בקבלה בעניין זה מייד לאחר כניסתו לחדר והעיר על כך שהמיטה מסוכנת ( שם, עמ' 5 ש' 24 עד עמ' 6 ש' 2). התובע שהה בחדר זה כיממה לפני התאונה. כלומר, התובע היה מודע היטב לקיומו של סיכון במיטה, הוא אף השתמש במושג: "זו נבואה שהגשימה את עצמה" (פר' עמ' 7 ש' 6). העמוד הניצב בחדר היה גלוי ונראה לעין.

בנסיבות העניין, יכולתו של התובע לצפות את הסיכון המסויים וכן יכולתו למנוע אותו, לא היו נמוכות מאלה של הנתבעות. חובת הזהירות הנדרשת מאדם כלפי עצמו, לא אמורה להיות פחותה מחובת הזהירות הנדרשת מהאחר כלפיו. בהתחשב בכך, היה על התובע להיזהר זהירות יתרה ולא להתישב על קצה מיטה שכזו, כאשר הוא אוחז בידו כוס קפה חם. או להסתכל על המקום בו הוא מתכוון לשבת, לראות למשל, האם המזרון העליון בולט מחוץ לקו המזרון התחתון, ולהתיישב ביתר זהירות, מה שעשוי היה למנוע את התאונה כליל. אשר על כן, אני מחליט לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 50%.

הנזק:

התובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, אך הציג תעודה רפואית מיום 19/10/08 המעידה על קיום שבר בעצם הבריח, רגישות בכף שמאל עם הגבלה בתנועות, ללא אבדן הכרה, ללא תסמינים נוספים ובדיקה נוירולוגית תקינה. עוד הציג התובע אישורים על כך שעבר סדרת טיפולי פיזיוטרפיה בת 24 טיפולים.

למרות שהתובע טוען לקיומה של נכות צמיתה בשיעור 5% הוא לא הגיש חוות דעת רפואית כדין מטעמו. הנתבעות הגישו חוות דעת של דר' בלנקשטיין הקובעת כי לא נותרו לתובע מגבלות ולא נכות צמיתה בעקבות התאונה. על כן אני מקבל את טענת הנתבעות, כי לא נותרה לתובע נכות.

בהתחשב בכל אמור, לרבות בכך שלא הוכח קיומה של מגבלה צמיתה כלשהי, בכך שמאז התאונה, במשך כארבע שנים, המשיך התובע לעבוד באותו מקום עבודה, ללא ירידה בשכרו ואין כל סכנה כי יפוטר ממקום עבודתו נוכח פגיעתו זו ובהיות התובע יליד 48 ועומד לצאת לפנסיה בקרוב, אינני סבור כי נגרמה פגיעה כלשהי בכושר ההשתכרות שלו כלפי העתיד, ואין מקום לפסוק דבר בראש נזק זה.

התובע קיבל אישורים רפואיים לחופשת מחלה ונעדר מעבודתו לתקופה של חודשיים ושבעה ימים.

עבור 24 ימים מתוכם קיבל התובע שכר במסגרת ימי מחלה שהיו צבורים לטובתו. בגין יתרת ימי היעדרותו מהעבודה (חודש וחמישה ימים) ניתן לו שכרו כרגיל, לפי עלות שכר של 23,945 ש"ח, על פי הסכמה בינו לבין המעביד, שסכום זה ייחשב כחוב של התובע כלפי המעביד, אשר יוחזר במהלך שנת 2009, בתשלומים או מתוך ימי חופשה בשכר שיגיעו לו.

חשבת השכר במקום עבודתו של התובע העידה, כי החוב טרם הוחזר למעביד למרות שהתקופה להחזר החוב חלפה עברה זה מכבר, זאת מאחר ואין הם עומדים עם שוט על הצוואר כאשר מדובר בעובד ותיק, עם זאת החוב עדיין בתוקף, המעביד לא ויתר על החזרו, ואם התובע לא ישלם את החוב, יקזזו לו את הסכומים מהשכר או מהפנסיה שהוא אמור לקבל בקרוב. עדותה עשתה עלי רושם אמין. לא התרשמתי כי תסטה מהאמת כדי להיטיב עם התובע והיא לא נמנעה מלומר גם דברים שלא היו בטובתו. כך למשל, העידה, כי לא ניתן בחברתם אין מדיניות של פדיון ימי מחלה לא מנוצלים.

מכיוון שהסכום שקיבל התובע לא ניתן לו בגדר משכורת, אלא כהלוואה, פסיקת פיצוי בהתאם לא יהווה כפל פיצוי. על כן, אני קובע פיצוי בגין אבדן השתכרות בעבר בסך 23,945 ₪.

לא ראיתי לנכון להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית, שכן לא הובאה כל עדות שהחזר ההלוואה אמור לכלול החזרים בגינם.

לעניין הצורך בעזרת צד ג', אינני מקבל את עדותו של בן התובע באשר לעזרה יום יומית אותה העניק לאביו, שכן לא הובאו בפני כל ראיות לטיפול יום יומי לו נזקק התובע ולכן, ככל שניתן טיפול לתובע, הוא לא חרג מעזרה רגילה של בני משפחה שאיננה מזכה בפיצוי בגין עזרת צד ג'. יש לזכור כי למרות הפגיעה, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי רק 3 ימים מקרות התאונה. התובע העיד כי לא נשאר בחדרו משעת האירוע ועד פינוי החדרים, אלא יצא מחדרו. התובע עצמו העיד כי מצבו איננו כמצב נכה, אלא הוא נמנע ומתקשה לעשות פעולות מסוימות. עם זאת בגין הצורך לקבל עזרה נוספת במשק הבית, במקום הפעולות שהיה התובע מבצע בעצמו, במהלך התקופה הראשונה שלאחר התאונה, בעיקר בתקופת היותו באי כושר כאשר כתפו היתה נתונה בסד, אני קובע פיצוי גלובאלי בסך 2,000 ₪.

בנסיבות ונוכח היעדר מגבלה של ממש, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד והוא הדין ביחס לניידות והוצאות רפואיות.

מקובל עלי כי התובע נזקק לנסיעות לצרכי בדיקות וטיפולים (24 טיפולי פיזוטרפיה), במהלך התקופה הראשונה שלאחר הפגיעה, וכן להוצאות רפואיות מסויימות, שאינן מכוסות בביטוח הרפואי, שלחלקן הוצגו ראיות. אני מעריך את פיצוי בגין ראשי נזק אלה, באופן גלובאלי, בסכום של כ- 2,000 ₪.

בנסיבות העניין, לרבות מידת החומרה של הפגיעה, כמות טיפולי פיזיוטרפיה והצורך ללכת עם מתלה לתקופה של כחודשיים, היעדר נכות וימי אשפוז, היעדר הוכחה לקיומה של מגבלה קבועה כלשהיא ובהתחשב בגילו של התובע, אני קובע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 18,000 ₪.

סך כל הנזקים שנגרמו לתובע עומדים על 46,000 ₪.

סוף דבר

לסיכום, לאחר הפחתה בת 50% בגין אשם תורם, כאמור, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע 23,000 ₪.

בנוסף, תשלמנה הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.