וועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק) שהוגש בשנת 2009 ע"י ויטוריה דאבוש ז"ל בעודה בחייה. היא נפטרה כשמונה חודשים לאחר הגשת הערר – ביולי 2010.

לפני תחילת הדיון בערר – 20.7.10, ביקש ב"כ העוררת לאחדו עם ערר של אחיה מר שלום סעדה ז"ל (ו"ע 11014-12-09) אשר נפטר עוד בשנת 2006. לאחר פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין זנזורי, יפורט להלן, הערר שהוגש ע"י יורשי שלום סעדה נמחק לבקשתם.

יורשי העוררת עותרים לקבלת הערר ולפסיקת תגמולים מיום הגשת התביעה.

המשיבה מנגד עותרת לדחייתו מן הטעם שהזכות לתגמולים לא התגבשה בחיי המנוחה וקל וחומר אינה יכולה לעבור בירושה.

בפתח הדברים ייאמר כי הנסיבות בערר שבפנינו ייבחנו לאור ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון, לאחר סיום הדיון בערר שבפנינו, בשאלת זכויות יורשים של תובעים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לקבלת תגמולים שלפי הנטען הגיעו לניצולים עצמם. טענות הצדדים נשמעו ברובן לפני פסיקת ביהמ"ש העליון ובחלקן אינן רלוונטיות עוד. מתן פסה"ד בערר, כמו בעררים דומים אחרים, עוכב בהסכמת הצדדים עד לפסיקת ביהמ"ש העליון בערעור ובבקשה לדיון חוזר: רע"א 7136/12 ו-רע"א 8725/12 גיל זנזורי ויעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה ו- דנ"א 2591/14 יעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה.

תמצית העובדות הרלוונטיות לדיון:

1. המנוחה נולדה בעיר טריפולי בלוב בשנת 1929 וחיה בלוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. ב-2001 הגישה תביעה למשיבה לקבלת תגמולים לפי החוק ובשנת 2003 תביעתה נדחתה. החלטת המשיבה לא נשלחה אליה בדואר רשום כמתחייב לפי החוק, נטען כי המנוחה לא ידעה שתביעתה נדחתה ולכן הגישה ערר על החלטת הרשות רק בנובמבר 2009.
2. עיקרי גרסת העוררת בהצהרה שבטופס התביעה:

משפחתה, כיתר יהודי לוב, סבלה קשות מהגרמנים: הם ערכו רישום של בני הבית, אביה נלקח לעבודות כפיה, סבלו מחרפת רעב, חלק מבית המשפחה נהרס בהפצצות וכל אותו הזמן האם שנותרה לבדה עם ילדיה חיה בחרדה מפני הגרמנים. בשל כל אלה וכדי להסתתר מפני הצוררים המשפחה ברחה מטריפולי לכפרים. העוררת לא ציינה לאיזה כפרים ברחו. היא נפטרה לפני שמיעת הערר ולא נחקרה על גרסתה.

1. מטעם העיזבון העיד אחיה של המנוחה מר שיאון יוסף יליד 1933 ואלה עיקרי עדותו: הגרמנים הקימו מפקדה מול ביתם ובני המשפחה מפחד הגרמנים הסתתרו על גג הבית. אבי המשפחה קיבל צו להתייצב במחנה עבודה, לא ציית לצו ונעצר בביתו. לאחר שהאב נלקח האם וילדיה ברחו לעמרוס והמשיכו בבריחתם לכפרים תאג'ורה וזאוויה.

בתצהיר שנתן העד בתמיכה לתביעת אחיו שלום סעדה ואחותו המנוחה ויטוריה, ציין כי אביו הוצא מהבית באלימות לנגד עיניו.

העד עצמו הגיש בשנת 2001 תביעה למשיבה ובהצהרה המצורפת לתביעה לא הזכיר כל אלימות כלפי האב והסתפק בציון העובדה כי האב נלקח מהבית לעבודות כפייה. יודגש כי בתביעתו ציין את הבריחה לכפרים כפי שהעיד בפנינו.

עיקרי פסיקת בית המשפט העליון:

"הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות אישית היא, השואבת מתכליתו הסוציאלית של החוק. וככזו, שאלת העברתה בירושה נגזרת מהוראותיו של החוק בעניין זה". הוראת החוק מצויה בסעיף 23 לפיו: "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה" (ראו סעיפים 27 ו-28 לפסה"ד בערעור), שכן "התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. לפיכך, רק לאחר הכרה שכזו – לכל המוקדם – הופכת הזכות הערטילאית לזכות העשויה לעבור בירושה" (סעיף 31 לפסה"ד).

המערערים ביקשו דיון נוסף ובאפריל 2015 ניתנה החלטה בדנ"א 2691/14 – פס"ד אפרתי, הדוחה בקשתם וחוזרת וקובעת כי "התנאי ההכרחי להורשת הזכות לתגמולים הינו הכרה בזכאותו של הניצול בחייו" (שם פיסקה 45).

בין יתר טענות המערערים נטען כי יש להכיר בשני חריגים העשויים להצדיק הכרה בגיבוש זכותו של נכה שנפטר לתגמולים על אף שהזכות לא הוכרה בחייו ולא הפכה לחוב קונקרטי: דחיית תביעה עקב טעות המשיבה וקיומם של הליכים תלויים ועומדים – מקרים בהם הערר הוגש ע"י הניצול עצמו ועד לפטירתו עניינו טרם הוכרע – וזה המקרה שבפנינו. באופן עקרוני המשיבה הסכימה כי היורשים יוכלו לבוא בנעלי הניצול לצורך המשך ניהול ההליך בפני אותו גורם שהחל בו.

דיון

1. על סמך הראיות שהובאו ע"י העיזבון: הצהרת העוררת המנוחה ועדות אחיה, ניתן לקבוע כי המשפחה אכן ברחה מטריפולי לכפרים מפחד הגרמנים. לאור פסיקת וועדת העררים בעניין גוליה טייר, ו"ע (ת-א) 255/08 מיום 7.4.2010, אשר שינתה את הגישה שרווחה בפסיקת כי בריחת יהודי לוב לכפרים היתה מחמת ההפצצות על טריפולי ועל כן לא הקימה עילת נרדפות, די בהוכחת הנסיבות שגרמו לבריחת משפחת העוררת כדי לבסס את "עילת הפחד" ולזכותה בתגמולים לפי החוק מיום פרסום פסה"ד בעניין גוליה טייר ועד ליום פטירתה. יצויין כי הערר הוגש אמנם בנובמבר 2009 – לפני פס"ד טייר – אך נקבע לשמיעה רק ליום 20.7.10.
2. באשר לטענה כי העוררת היתה עדה להוצאה אלימה של אביה מהבית על כל המשתמע מכך לגבי עילת התביעה שקדמה להלכת טייר, לא נוכל לקבלה. אירוע כזה לא נזכר כלל בהצהרתה, וגם אם נניח כי הדבר התרחש בנוכחות האח כטענתו, לא בהכרח גם העוררת נכחה במקום.
3. אשר על כן אנו מקבלים את הערר בחלקו וקובעים כי על המשיבה לשלם ליורשים את התגמולים שהגיעו לעוררת המנוחה מיום 1.4.10 ועד לפטירתה. חלוקת הכספים תבוצע בהתאם לצו ירושה או צו קיום צוואה.

מזכירות הוועדה תשלח את פסה"ד לבאי כוח הצדדים.

עו"ד ציפורת בלאושטיין

ניתן היום, ד' טבת תשע"ו, 16 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.