1. התובע, מר מיכאל מאיק, תבע מהנתבע, בנק אוצר החייל, סניף רמת פולג (להלן: הבנק) פיצוי בגין העברת כספים מחשבון העו"ש שלו בבנק אל חשבון פר"י, שלטענתו נעשתה ללא הסכמתו; בגין נזקים כספיים שנגרמו לו, לטענתו, בשל אי-יכולת לקבל אשראי מגורמים אחרים, ובשל הצורך בפריסה מחודשת של הלוואות, וזאת בגין אי-כיבוד חיוביו על ידי הבנק שלא כדין; בגין פגיעה במוניטין שלו אצל גופים פיננסיים אחרים, וזאת בשל החזרות של חיוביו על ידי הבנק; וכן פיצוי בגין פרסום לשון הרע אשר לטענתו ביצע כלפיו הבנק. סך כל סכומי הפיצוי שנתבעו: 64,708 ₪ (בסיכומי ב"כ התובע הופחת הסכום לסך 61,326 ₪).

התובע טוען כי פעולות הבנק, מושא התביעה, בוצעו בחודשים הראשונים של שנת 2009. לטענתו, בשנים שקדמו לכך נהג הבנק לכבד חיובים שלו, גם כשחרגו ממסגרת האשראי המאושרת באותו חשבון, אך הבנק שינה לרעה את יחסו אליו בשל כך שהתובע העביר ממנו אל בנק אחר פיקדונות של קופת העובד הלאומי, אשר התובע היה יו"ר הדירקטוריון ומנכ"ל שלה, וכן בשל חילופי הנהלה בבנק.

התובע טוען כי הבנק העמיד לרשותו אשראי בהיקף של 200,000 ₪, ולא היתה לבנק הצדקה שלא לכבד את חיוביו בחשבון שבו מדובר.

2. הבנק כופר בכל טענות התובע וטוען כי ההחזרות מחשבון העו"ש של התובע בוצעו כדין, בשל חריגות ממסגרת האשראי המאושרת.

החשבון שעליו נסבו טענות התובע הוא חשבון מס' 15652 (להלן: חשבון 15652, או חשבון העו"ש), שבעליו היו התובע ואשתו, גב' שרון מאיק (להלן: שרון).

אין מחלוקת כי מסגרת האשראי בחשבון זה היתה 14,000 ₪.

הבנק כופר בטענת התובע, כי העביר כספים מחשבון העו"ש לחשבון פר"י ללא הסכמת התובע.

אין מחלוקת כי ביום 1.7.08 חתמה שרון על הסכם הלוואה, ע"ס 60,000 ₪ (להלן: ההלוואה; אשר היתה מיחזור של הלוואה קודמת).

הבנק טען בכתב ההגנה כי בעת נטילת ההלוואה היתה שרון עובדת עיריית נתניה, וההלוואה ניתנה לה בתנאים מועדפים שיוחדו לעובדי העירייה. תשלומי ההחזר של ההלוואה היו אמורים להשתלם לבנק על ידי העירייה, בניכוי ישיר ממשכורתה של שרון.

בשל הפסקת עבודתה של שרון בעיריית נתניה לא ניתן היה להמשיך בתשלום החזרי ההלוואה בדרך זו, ועל כן סוכם בין הבנק לבין התובע כי החל מיום 1.1.09 יעביר הבנק מחשבון 15652 אל חשבון פר"י את הסכום הדרוש להחזר החודשי של ההלוואה.

על כן טוען הבנק כי העברת הסכומים לחשבון הפר"י נעשתה על פי הסכמת התובע ושרון.

הבנק כופר בטענת התובע כי על פי ההסכמה והנוהג שהיה קיים בין הצדדים, לא היה הבנק רשאי להחזיר שיקים או חיובים של התובע. הבנק טוען כי בהתאם להוראה מס' 325 של בנק ישראל-המפקח על הבנקים (להלן: הוראה 325), שנכנסה לתוקף החל מיום 1.7.06, לא היה הבנק רשאי לאפשר יתרת חובה בחשבון עובר ושב, שחורגת ממסגרת האשראי המאושרת. הבנק טוען כי על הלקוח, ולא על הבנק, מוטלת החובה לדאוג לנהל את חשבונו ללא חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, ואין התובע יכול לגלגל חובה זו על שכמו של הבנק.

הבנק טוען כי התובע היה מודע לכך, ועל כן דאג, בשנים שקדמו לשנת 2009, להפקיד בחשבון העו"ש כספים, באופן שתהא בו יתרה מספקת לכיבוד החיובים שנכנסו אליו.

אולם בשנת 2009 לא הפקיד התובע בחשבון כספים לכיסוי חיובים, שחרגו ממסגרת האשראי המאושרת, ועל כן לא כיבד הבנק חלק מהחיובים הללו.

הוראה 325 מאפשרת אמנם לבנק, על פי שיקול דעתו, שלא לסרב לכבד חיובים, בחריגה של עד 1,000 ₪ ממסגרת האשראי המאושרת, אך לנוכח החריגות החוזרות ונשנות של התובע ממסגרת האשראי המאושרת, אין לתובע להלין על שהבנק סירב לכבד חיובים שלו, גם במסגרת חריגה זו.

הבנק כופר בטענת התובע כי שינה לרעה את יחסו כלפיו, בשל כך שהתובע משך ממנו כספים של קופת העובד הלאומי או בשל חילופי הנהלה בסניף. הבנק טוען כי הסיבה היחידה לאי-כיבוד חיוביו של התובע בחשבון 15652 היתה החריגות החוזרות ונשנות שלו ממסגרת האשראי המאושרת, וכי בכך אין לתובע להלין אלא על עצמו.

בהתאם לכך, כופר הבנק גם בכל הנזקים הנלווים מושא התביעה, וכופר בעוולת פרסום לשון הרע.

3. מטעם התובע העידו הוא עצמו ואשתו שרון.

מטעם הבנק העידו גב' מזל פרג'ון, סגנית מנהלת הסניף (להלן: מזל), וגב' רונית בנט, פקידה במחלקה העסקית בסניף (להלן: רונית).

4. שרון העידה כי עוד בשנת 2006 היא חדלה לעבוד בעיריית נתניה והחלה לעבוד בקריית חינוך דרור ששייכת למועצה האזורית לב השרון.

הבנק יכול היה לעמוד על כך כיוון שתשלומי המשכורת של שרון, שהועברו בראשית כל חודש אל חשבון 15652, הועברו על ידי המועצה האזורית לב השרון, ולא על ידי עיריית נתניה (ניתן לראות זאת בדפי החשבון החל משנת 2007; המוצגים נ/ 2, נ/ 3 ו- נ/ 5).

אין מחלוקת כי אף תלוש השכר, אשר שרון צירפה לבקשת ההלוואה, היה של המועצה האזורית לב השרון ולא של עיריית נתניה.

אין מחלוקת כי ההלוואה היתה מיחזור של הלוואה קודמת, שניתנה לשרון בשנת 2004, כאשר היתה עובדת עיריית נתניה (להלן: הלוואת 2004).

ההלוואה לעובדי העירייה ניתנה בתנאים נוחים ומועדפים, שיוחדו לעובדים אלה, ועיקרם - ריבית נמוכה וכן פריסה ארוכה וללא ביטחונות (עדות רונית, בעמ' 24 לפר'; סעיף 7 לסיכומי ב"כ הבנק). ב"כ התובע טוען כי הבנק נתן הלוואות בתנאים אלה גם לעובדי רשויות מקומיות אחרות, וזאת בהסתמך על פלט של הבנק (המוצג ת/ 3), אך אין בכך כדי לשנות, כיוון שגם אם ניתנה ההלוואה באותם תנאים לעובדים של רשויות מקומיות אחרות, עדיין נותר המרכיב הבסיסי לגבי אופן הפירעון של ההלוואה: ניכוי ישיר ממשכורתו של העובד הלווה, כפי שיפורט להלן.

מזל העידה כי הבנק לא הבחין בכך שמשנת 2006 לא בוצעו עוד תשלומי הלוואת 2004 על ידי עיריית נתניה, כיוון שתשלומים אלה נפרעו כסדרם.

עוד העידה כי ביום 6.1.08 הוכנס לחשבון 15652, על ידי עיריית נתניה, סכום תחת סוג פעולה 159 שמסמן תשלום משכורת (ניתן לראות תנועה זו בדף החשבון לינואר 2008, במוצג נ/ 3). אפשר שהדבר תרם לכך שהבנק "ראה" את שרון כמי שמקבלת שכר מעיריית נתניה ולא "נתן דעתו" לכך שהעברת משכורתה לחשבון הבנק נעשית על ידי המועצה האזורית לב השרון ולא על ידי עיריית נתניה.

לגבי הנסיבות של מיחזור הלוואת 2004, להלוואה דנן, העידה מזל כי בשנת 2008 ביקשו התובע ושרון הלוואה בסך 45,000 ₪. אותה עת עמדה היתרה לתשלום, בהלוואת 2004, על סך 14,500 ₪. על מנת להותיר בעינם את התנאים של הלוואת 2004, מוחזרה הלוואה זו להלוואה בסך 60,000 ₪ (יתרת החוב בהלוואת 2004, בצירוף סכום ההלוואה שהתבקש בשנת 2008), ובאותם תנאים שעמדו לגבי הלוואת 2004 (עדות מזל, בעמ' 17 לפר').

ב"כ הבנק טוענת (בסעיף 10 לסיכומיה), שהתובע היתמם, בבקשו מהבנק למחזר את הלוואת 2004, מבלי להודיעו כי שרון חדלה זה מכבר להיות עובדת העירייה. התובע ושרון אף חתמו, עם נטילת ההלוואה החדשה, על המסמכים נ/ 1 ו- נ/ 6 שמדברים במפורש בעירייה, וכך יצרו מצג כלפי הבנק, כאילו שרון עדיין עובדת העירייה, ומבלי להעמיד את הבנק על כך ששרון חדלה לעבוד בעירייה.

שרון, בעדותה, לא ידעה להסביר מדוע חתמה, בעת נטילת ההלוואה, על המסמכים נ/ 1

ו- נ/ 6, למרות שאותה עת כבר לא היתה עובדת העירייה. שרון העידה כי היא לא הודיעה לבנק בכתב על הפסקת עבודתה בעירייה. התובע טען כי הודיע זאת לבנק, אך הבנק כופר בכך.

כך או כך, אין ספק שמיחזור ההלוואה היטיב עם התובע ושרון, בכך שהם קיבלו כעת הלוואה בסך 60,000 ₪, תוך שהם ממשיכים ליהנות מהתנאים הנוחים של הלוואת עובדי העירייה.

מהעדויות עלה איפוא כי טענת הבנק בדבר היותה של שרון עובדת עיריית נתניה במועד נטילת ההלוואה אינה נכונה, כשלעצמה. הנכון הוא ששרון היתה עובדת עיריית נתניה בעת נטילת ההלוואה הקודמת, הלוואת 2004, ואילו בעת מיחזורה של אותה הלוואה, להלוואה דנן, לא היתה עוד שרון עובדת העירייה.

איני מקבלת את טענת ב"כ התובע, בסעיף 6 של סיכומיו, כי מעולם לא היתה לבנק כוונה, שההלוואה שבה עסקינן תיפרע באמצעות העברה, על ידי עיריית נתניה, של סכום פירעונה החודשי, שינוכה משכרה של שרון.

טענה זו נסתרת על ידי המוצגים נ/ 1 ו- נ/ 6 - מסמכים שליוו את מתן ההלוואה - שמהם עולה בבירור כי לדידו של הבנק, היו תשלומי ההחזר של ההלוואה צריכים להיות מנוכים ממשכורתה של שרון ומועברים ישירות אל הבנק על ידי העירייה. המסמך נ/ 1 הוא הוראה בלתי חוזרת, שעליה חתמה שרון, אשר מופנית אל עיריית נתניה, לניכוי ממשכורתה של סכום ההחזר החודשי של ההלוואה והעברתו אל הבנק.

במסמך נ/ 6 מעמיד הבנק את הלווה, עובד העירייה, על שיבושים שעלולים לחול, בחודשים הראשונים של פירעון ההלוואה, בהעברת סכום הפירעון החודשי מהעירייה אל הבנק.

נכון שהבנק יכול היה לעמוד על כך שבעת נטילת ההלוואה, ביום 1.7.08, לא היתה עוד שרון עובדת עיריית נתניה. היתה זו טעות של רונית, שערכה את מסמכי ההלוואה, בכך שלא הבחינה שתלוש המשכורת, ששרון צירפה לבקשת ההלוואה, הוצא על ידי המועצה האזורית לב השרון ולא על ידי עיריית נתניה. התובע ושרון תרמו, כאמור, לטעות זו בכך ששרון חתמה על המסמך נ/ 1, שמופנה לעיריית נתניה, ושני בני הזוג חתמו על המסמך נ/ 6, שאף בו דובר ב"עירייה", מבלי להעמיד את רונית על כך ששרון אינה עובדת עוד בעיריית נתניה.

אולם מדובר בבירור בטעות, ועל כן דוחה אני את טענת ב"כ התובע, כאילו הבנק לא ראה הלוואה זו כהלוואה שצריכה להיפרע באמצעות העברת סכומי הפירעון החודשיים ישירות על ידי העירייה לבנק.

טעות זו היטיבה עם התובע ועם שרון, כיוון שאפשרה להם למחזר את הלוואת 2004 להלוואה דנן, תוך הוספת סכום הלוואה בסך 45,000 ₪, באותם תנאים נוחים, כהמשך של הלוואת 2004.

על כל פנים, אין מחלוקת כי התובע ושרון חייבים לפרוע את תשלומי ההלוואה כסדרם.

5. סכום הפירעון החודשי של ההלוואה עמד בתקופה הרלבנטית על סך 1,100 ₪.

אין מחלוקת כי החל מראשית ינואר 2009 העביר הבנק, בראשית כל חודש, את הסכום האמור מחשבון העו"ש, חשבון 15652, אל חשבון פר"י (פיקדון יומי מתחדש), על מנת

להבטיח שסכום זה יעמוד לצורך פירעון התשלום החודשי של ההלוואה, שמועדו חל ב- 15 בחודש.

הבנק טוען כי הסדר זה נעשה בתיאום עם התובע ובהסכמתו, וכי התובע אישר אותו בעל-פה;

ואילו התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמתו להסדר זה, וכי הבנק ביצע העברה זו על דעת עצמו, ללא הסכמתו, וכתוצאה מכך נגרמו לו הנזקים מושא התביעה.

ההסדר השנוי במחלוקת ייקרא להלן: הסדר הפר"י.

6. מזל העידה כי התשלומים החודשיים של ההלוואה דנן, שפירעונם החל במחצית ספטמבר 2008, לא הועברו לבנק על ידי העירייה ונכנסו לפיגור.

ב"כ התובע טוען, בסעיף 9 של סיכומיו, כי מזל העידה (בעמ' 16 לפר'), שתשלומי ההלוואה "נפרעו לאורך כל תקופת ההלוואה ובכלל כסדרם". ב"כ התובע מייחס דברים אלה להלוואה דנן, מבלי להבחין בין הלוואת 2004 לבין ההלוואה דנן, משנת 2008, אך בכך יש הוצאה מההקשר, של דברי עדותה של מזל בקטע האמור: דבריה של מזל, במקום שעליו מסתמך ב"כ התובע, נאמרו בתשובה לשאלה: כיצד לא הבחין הבנק – בין השנים 2006 – 2008; שהן תקופה שבה עמדה הלוואת 2004 – בכך שהחל משנת 2006 מועברת משכורתה של שרון מהמועצה האזורית לב השרון, ולא מעיריית נתניה.

דברי מזל, כי תשלומי ההלוואה נפרעו כסדרם, נסבו רק על הלוואת 2004. ההלוואה הממוחזרת שבה עסקינן, מיולי 2008, היתה צריכה להתחיל להיפרע במחצית ספטמבר אותה שנה, אך תשלומיה לא נפרעו על ידי העירייה במשך מספר חודשים, אלא נפרעו מתוך היתרה שבחשבון העו"ש. מזל העידה, כאמור, כי נוצר פיגור בתשלומים.

בשלב זה עמד הבנק על כך שתשלומי ההלוואה אינם מועברים על ידי העירייה, ואז הסתבר כי שרון אינה עוד עובדת העירייה.

בחשבונותיו של התובע טיפלה רונית. ב"כ התובע טען כי יש לזקוף לחובת הבנק, בין היתר, את אי הבאתה לעדות של מנהלת הסניף, שחתמה על התצהיר המקוצר, תומך-כתב-ההגנה, אך לא מצאתי ממש בטענה זו. פקידת הבנק רונית היא שטיפלה, באופן ישיר ורצוף, בחשבונותיו של התובע, והיא אשר לדבריה סיכמה עמו את הסדר הפר"י. איני סבורה כי באי-העדתה של מנהלת הסניף יש משום "העלמת ראיות רלבנטיות" על ידי הבנק.

רונית העידה כי היא סיכמה עם התובע, בשיחת טלפון, את הסדר הפר"י, לאחר שהסתבר לבנק שתשלומי הפירעון החודשי אינם מועברים על ידי עיריית נתניה, ונוצר פיגור בפירעון ההלוואה.

התובע כפר בדברים אלה: "לא היה ולא נברא. לא ידעתי שבדצמבר 2008 לא נפרע התשלום החודשי של הלוואה 3 (היא ההלוואה שבה עסקינן - י.ק.).

עניין הפר"י עלה ביום 15.1.09. התקשרה אלי רונית בנט ואמרה לי ללכת להפקיד דחוף עכשיו סכום של כ- 1,100 ₪, כי קיבלה הוראה להחזיר לי חיובים. באותו רגע הייתי בקרבת הבנק והפקדתי את הסכום ישירות לחשבוני. ביררתי כיצד נוצר החוב הזה, ואז טענתם כנגדי שעושים לי טובה שנותנים לי את ההלוואה בתנאים של מורים.

הבנק, על דעת עצמו ובניגוד להסכמתי, גרע כל ראשון לחודש מחשבון העו"ש שלי סכום של 1,100 ₪ ושם אותו בפיקדון פר"י ללא ריבית, כדי שיעמוד לצורך ההלוואה שהיתה צריכה להיפרע כל 15 לחודש. אני מעולם לא הסכמתי להסדר הזה וגם לא הייתי ערוך אליו" (עדות התובע, בעמ' 11 לפר').

הן מזל והן רונית העידו כי לשם העברת הסכום מחשבון העו"ש לחשבון פר"י היה צורך באישור הלקוח, והבנק לא היה רשאי לבצע העברה כזאת ללא אישורו. עוד העידו כי על פי נוהלי הבנק ניתן היה לקבל אישור זה בעל-פה.

רונית אישרה בעדותה כי היתה פקידה בבנק קופת העובד הלאומי (להלן: קופת העובד), וכי עם מיזוגה של קופת העובד אל בנק אוצר החייל, עברה לעבוד בבנק. רונית הכירה את התובע עוד בתקופה שקופת העובד פעלה כבנק, וכאמור – היא הפקידה שטיפלה בחשבונו גם בבנק דנן.

רונית העידה כי סיכמה עם התובע, בשיחת טלפון, את הסדר הפר"י, על מנת להבטיח את פירעון התשלום החודשי של ההלוואה: "לאחר שראיתי שלא יורד פירעון ההלוואה מתלוש המשכורת, פניתי לתובע טלפונית ואמרנו מאחר ולא יורד מהתלוש תשלום ההלוואה, נסגור כסף בפר"י עד שתהיה הלוואה ואז נפרע אותה" (בעמ' 27 לפר').

ובהמשך עדותה – "איני יכולה לומר מי משנינו בדיוק הציע את ההסדר. מה שאני זוכרת, שכאשר התגלתה הבעיה שלא יורד סכום לפירעון מתלוש המשכורת, לצורך הלוואת 2008, התקשרתי לתובע והעמדתי אותו על הבעיה, ואמרתי שאני צריכה הבטחה של סכום לכיסוי הפירעון החודשי. דנו בינינו בכך והגענו בתיאום לפיתרון שכל תחילת חודש יופרש סכום הפירעון של ההלוואה לפיקדון פר"י" (בעמ' 40 לפר').

רונית העידה כי הסדר מסוג הסדר הפר"י אינו שכיח. היא אישרה כי היה צריך לתעד הסדר זה, במיוחד משמדובר בהסדר שהיה אמור להימשך כארבע וחצי שנים, עד תום פירעון ההלוואה; אך למרות זאת לא דאגה רונית לתעד הסדר זה בכתב.

עם זאת, העידה רונית כי אין אפשרות שהיא תבצע הפרשה כזאת מחשבון העו"ש לחשבון פר"י, לצורך הבטחת הפירעון החודשי של ההלוואה, מבלי שהדבר תואם מראש ואושר על ידי הלקוח-התובע.

7. הפירכה העיקרית בגירסת הבנק, לשיטתו של התובע, היא כי אין כל היגיון כלכלי לגרוע מחשבון העו"ש, בראשית כל חודש, סכום של 1,100 ש"ח עבור פירעון שצריך להתבצע רק כעבור שבועיים, ב- 15 בחודש. במשך אותם שבועיים מונח הסכום שהופרש בחשבון הפר"י, שאינו נושא ריבית; ואילו גריעתו מחשבון העו"ש גורמת לתובע שני נזקים:

ראשית, היא מזרזת את כניסתו של חשבון העו"ש ליתרת חוב, שבגינה הבנק כן גובה ריבית.

שנית, היא גרמה לכך שחיובים בחשבון העו"ש, שנכנסו לפני ה- 15 בחודש, חוללו על ידי הבנק, כאשר יתרת החוב בחשבון העו"ש חרגה ממסגרת האשראי המאושרת, בת 14,000 ₪ (ואף מתוספת החריגה, בסך 1,000 ₪, שהבנק יכול היה לאפשר, לפי שיקולו, בהתאם להוראה 325). אלמלא גריעת הסכום של 1,100 ₪ בראשית החודש, לא היתה נוצרת בחשבון העו"ש אותה יתרת חוב, שגרמה לאי-כיבודם של אותם חיובים. ואמנם, מזל אישרה בעדותה (בעמ' 22 לפר') שלוש דוגמאות כאלה, שב"כ התובע הציג לה, שבהן הוחזרו חיובים של התובע, שנכנסו לחשבון העו"ש לפני ה- 15 בחודש, כאשר לו היה מוחזר אל חשבון העו"ש הסכום שהועבר בראשית החודש אל חשבון הפר"י, לא היו חיובים אלה מוחזרים.

בנסיבות אלה, טוען התובע, אין זה הגיוני שהוא יסכים להסדר הפר"י. התובע טוען כי המופרכות של הסדר זה, מבחינתו, צריכה להביא לדחיית גירסתה של רונית כאילו התובע הסכים לו.

התשובות לטענת-הפירכה של התובע הן:

ראשית, הסדר הפר"י היווה חלופה להבטחה של הפירעון החודשי של ההלוואה באמצעות ניכויו ממשכורתה של שרון והעברתו ישירות על ידי העירייה לבנק (על כך יורחב להלן).

שנית, ככל שמדובר בחיובים שנכנסו לחשבון העו"ש לפני ה- 15 בחודש, היה התובע יכול לבקש להחזיר לחשבון העו"ש את סכום ההפקדה, ועל ידי כך - למנוע אי-כיבודם של החיובים הללו (כפוף לכך שידאג בעוד מועד להפקדה של הסכום הדרוש לפירעון החודשי של ההלוואה).

בעניין אחרון זה העידו מזל ורונית, כי לו היה התובע מבקש להחזיר את הסכום מחשבון הפר"י אל חשבון העו"ש, על מנת לכסות חיובים שנכנסו לחשבון העו"ש לפני ה- 15 בחודש, היה הבנק מאפשר זאת (עדות מזל, בעמ' 21 לפר'; עדות רונית, בעמ' 41 לפר').

אין זה נכון, איפוא, כי הבנק מנע פירעונם של חיובים, שנכנסו לחשבון העו"ש לפני יום ה- 15 בחודש, ואשר היו יכולים להיפרע, לו הוחזר אל חשבון העו"ש הסכום שהופרש בראשית החודש לחשבון הפר"י.

לגבי חיובים כאלה היה הבנק מוכן לכבד הוראה של התובע להחזיר אל חשבון העו"ש את סכום ההפקדה, שנועד לפירעון ההלוואה במועד, לו נתן התובע הוראה כזאת.

הבנק צודק בטענתו, כי מי שהיה צריך לדאוג לנהל את חשבון העו"ש, לעקוב אחר החיובים שנכנסים אליו ולדאוג להחזיר מחשבון הפר"י אל חשבון העו"ש סכומים, לשם פירעון חיובים שנכנסים לפני 15 בחודש - הוא התובע ולא הבנק (לעניין אחריותו של הלקוח לניהול חשבונו, ראו הפסיקה שצויינה בסעיף 38 לסיכומי ב"כ הבנק).

לו עשה התובע כן, היה מונע את הנזקים כתוצאה מאי-הכיבוד של חיובים, שניתן היה לכבדם בדרך זו. אולם הדבר היה מחייב את התובע - בד בבד עם החזרת סכום ההפקדה או חלק ממנו אל חשבון העו"ש - גם לדאוג לכך שבהגיע יום ה- 15 בחודש יהיה סכום מספיק לשם כיסוי התשלום החודשי של פירעון ההלוואה; שאם לא כן לא היה הבנק מסכים לגריעה מסכום ההפקדה, שהועבר לחשבון הפר"י בראשית החודש על מנת להבטיח את פירעון התשלום החודשי של ההלוואה.

8. יש לזכור כי על פי התנאים המקוריים של ההלוואה, היה פרעונה החודשי אמור להתבצע באמצעות ניכוי סכום הפירעון ממשכורתה של שרון והעברתו על ידי העירייה ישירות לבנק.

בהתאם לכך, חתמה שרון, עם נטילת ההלוואה על המסמך נ/ 1 שהוא הוראה בלתי חוזרת אל עיריית נתניה, לניכוי סכום הפירעון החודשי ממשכורתה. הן שרון והן התובע חתמו באותו מעמד גם על המסמך נ/ 6 שבו מוסבר ללווה כי "עלולים לחול שיבושים בתקופה הראשונה לגבי גביית תשלומך עפ"י ההוראה שהינך מוסר באמצעות עירייה"... (ההדגשה שלי, י.ק).

משחתמו שרון והתובע על המסמכים נ/ 1 ו- נ/ 6, הרי שידעו - בעת נטילת ההלוואה - כי הציפייה של הבנק היא שסכום הפירעון החודשי ייפרע באמצעות ניכויו ממשכורתה של שרון בעירייה, למרות שלא טרחו להעמיד את הבנק על טעותו בעניין היותה של שרון עובדת העירייה.

משהסתבר שהסדר הפירעון באמצעות העירייה אינו בר-ביצוע, סוכם עם התובע הסדר הפר"י שנועד להחליפו. התחליף, על פי הסדר הפר"י: חלף ניכוי סכום הפירעון, בראשית כל חודש, ממשכורתה של שרון, על ידי העירייה - אזי עם כניסת סכום המשכורת, בראשית החודש, לחשבון העו"ש, יופרש סכום הפירעון החודשי מחשבון העו"ש אל חשבון פר"י לשם הבטחת פירעון התשלום החודשי של ההלוואה.

ב"כ הבנק צודקת בטענתה כי בניגוד לטענת התובע - לא היה בהסדר זה כדי להרע עמו: הרי סכום הפירעון החודשי היה צריך להיות מנוכה ממילא ממשכורתה של שרון. הסדר הפר"י רק החליף את אופן הניכוי, מניכוי על ידי עיריית נתניה לניכוי מוסכם ממשכורתה של שרון (מרשות מקומית אחרת), שנכנסה אל חשבון העו"ש.

אין מחלוקת כי התובע חייב לפרוע את הסכום החודשי של ההלוואה. הסכום שהופרש לחשבון הפר"י היה הסכום המדוייק של הפירעון החודשי (1,100 ₪), שהתובע היה חייב לשלם בכל מקרה. ככל שרצה התובע להשתמש בסכום זה, בשבועיים שבין ראשית החודש לבין מועד הפירעון שחל באמצעו, יכול היה להסדיר זאת, כפי שצויין לעיל.

משלא דאג התובע לנהל את חשבונו באופן שלא תהא יתרת חוב שחורגת ממסגרת האשראי - וחובותיו כללו אף את הפירעון החודשי של ההלוואה - אין לו להלין בכך על הבנק.

אין איפוא ממש בטענת התובע כאילו בהסדר הפר"י הרע הבנק את מצבו, או כאילו יצר הבנק, באמצעות הסדר זה, יתרות חובה "פיקטיביות" בחשבון העו"ש.

9. ב"כ התובע טוען כי על פי הוראה 435 של בנק ישראל (נספח א' לסיכומיו), היה הבנק חייב לתעד את ההסכמה הטלפונית של התובע לגבי הסדר הפר"י, ולפי הוראה 419 של בנק ישראל (נספח ב' לסיכומיו) היה אף חייב לשמור תיעוד זה במשך שבע שנים.

שמירת התיעוד אינה רלבנטית - לנוכח עדותה של רונית כי לא נערך כל תיעוד לגבי ההסכמה האמורה - אולם העדרו של התיעוד עומד לכאורה בניגוד להוראה 435 האמורה.

רונית אישרה בעדותה (בעמ' 42 לפר') כי היה עליה לתעד בכתב את הסכמת התובע להסדר הפר"י, אך היא לא עשתה כן.

ב"כ התובע טוען כי משלא תועדה ההסכמה הטלפונית הנטענת, כנדרש על פי הוראת בנק ישראל, אזי חזקה שלא ניתנה.

ב"כ הבנק טוענת כי לא היה צורך בתיעוד הסכמתו של התובע להסדר הפר"י, לנוכח התחייבותה של שרון, בסעיפים 7 ו- 8 של מסמך ההוראה הבלתי חוזרת לניכוי ממשכורתה, שעליו חתמה עם נטילת ההלוואה (המוצג נ/ 1). בסעיפים אלה מתחייב הלווה כי אם בעת סיום עבודתו בעירייה יחסר סכום כלשהו לפירעון ההלוואה, הוא יפרע אותו ישירות לבנק. ב"כ הבנק טוענת כי די במסמך זה כדי לקיים את חובת התיעוד של הוראת הלקוח, על פי ההוראה האמורה של בנק ישראל, ולא היה הכרח בתיעוד נוסף לגבי הסכמתו של התובע להסדר הפר"י, שנועד לאותה מטרה.

אני סבורה כי ההתחייבות שבסעיפים 7 ו- 8 של המסמך נ/ 1 היא כללית, וכי קיום נכון של הוראה 435 חייב לתעד את הסכמתו הטלפונית של התובע להסדר הפר"י, שהוא הסדר מיוחד שאינו שכיח. אף רונית אישרה בעדותה שכך היה צריך לעשות.

עם זאת, מקבלת אני את טענת ב"כ הבנק, שהתובע אינו יכול להיבנות מהעדר התיעוד לגבי הסדר הפר"י, וזאת משני טעמים:

ראשית, נפסק כי הפרת הוראות בנק ישראל על ידי בנק היא במישור היחסים שבין בנק ישראל לבין אותו בנק, ואין צד שלישי יכול להיבנות ממנה; אלא אם מדובר בהפרה כה יסודית, עד כדי להביא לבטלותו ולאיונו של הסכם ההלוואה שבין הבנק לבין הלקוח (ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ. שפוך ואח' (פ"ד מ"ז (1), 593, ופסיקה נוספת שצויינה בסעיף 13 של סיכומי ב"כ הבנק).

במקרה דנן אין כל טענה בדבר תוקפו של הסכם ההלוואה. לגבי ההסכם של הסדר הפר"י, המחלוקת היא עובדתית: האם ניתנה, או לא ניתנה, הסכמתו של התובע להסדר זה.

העדר התיעוד, כשלעצמו, אין משמעו שהסכמה זו לא ניתנה.

שנית, לעניין המחלוקת העובדתית האמורה, איני מקבלת את טענת ב"כ התובע כאילו העדר התיעוד מקים חזקה של העדר הסכמה, או כי הוא מהווה ראייה לכך שהסכמת התובע לא ניתנה. לו תועדה כנדרש הסכמתו הטלפונית של התובע להסדר הפר"י, אפשר שהמחלוקת בעניין עצם קיומה לא היתה מתעוררת; אולם העדר התיעוד - אף אם הוא מהווה הפרה של הוראת בנק ישראל - אין משמעו שלא ניתנה הסכמת התובע להסדר הפר"י.

המחלוקת העובדתית בעניין הסכמה זו תוכרע על פי הראיות. במכלול הראיות שלפני, העדר התיעוד אינו נסיבה שיכולה להכריע לטובת גירסת התובע.

10. ההיגיון שבהסדר הפר"י ברור: ההלוואה שמוחזרה ניתנה לתובע בתנאים נוחים, שיוחדו להלוואות לעובדי העירייה.

בהעמידו לעובדי העירייה הלוואה בתנאים מועדפים כאלה, נסמך הבנק על כך שפירעונה של ההלוואה מובטח באמצעות ניכוי תשלומיה ממשכורתו של העובד בעירייה. לשם כך חותם העובד הלווה על המסמך נ/ 1 שהוא הוראה בלתי חוזרת לעיריית נתניה לנכות ממשכורתו את סכום הפירעון החודשי של ההלוואה.

כפי שצויין, אחד התנאים הנוחים של הלוואה זו הוא שאין נדרשים ביטחונות. לפיכך, אם חדל הלווה להיות עובד העירייה, נשמטת ה"בטוחה" שהיתה לבנק, כי ההלוואה תיפרע כסדרה באמצעות העברת התשלום החודשי ישירות על ידי העירייה.

כך אירע במקרה דנן, ולפיכך צדק הבנק כשדרש להחליף את הסדר הגבייה באמצעות העירייה בהסדר מקביל, שיבטיח מראש, בראשית כל חודש, את העמדת הסכום הדרוש לפירעון החודשי של ההלוואה.

העובדה שהבנק לא עמד, במשך מספר שנים, על כך ששרון חדלה להיות עובדת העירייה, פעלה לטובת התובע, כיוון שהוא המשיך ליהנות מהתנאים הנוחים של הלוואת עובדי העירייה. כך אירע גם בעת מיחזור הלוואת 2004, בקיץ 2008, תוך הגדלה ניכרת של סכומה, כפי שפורט לעיל.

ב"כ הבנק צודקת בטענתה (בסעיף 11 של סיכומיה), כי כשעמד הבנק על כך ששרון אינה עוד עובדת העירייה, היתה זו עילה מספקת להעמדת ההלוואה לפירעון מיידי, בהעדר הסדר-ההבטחה של הפירעון החודשי באמצעות העירייה. למותר לומר שהעמדת ההלוואה לפירעון מיידי לא היתה רצוייה לתובע.

על כן, במקום להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי הלך הבנק לקראת התובע, כשסיכם עמו את הסדר הפר"י, שנועד להוות תחליף להבטחת-הפירעון באמצעות העירייה.

לבנק לא היה אינטרס להמשיך להעניק לתובע את ההלוואה בתנאים המועדפים, משהסתבר כי נשמט הבסיס של הבטחת הפירעון החודשי. האינטרס בכך היה של התובע, על מנת שיוכל להמשיך ליהנות מאותם תנאים נוחים של ההלוואה.

הבנק צדק בדרישתו להבטיח הסדר-חליף לפירעון באמצעות העירייה, הסדר שיבטיח כי בהגיע יום ה- 15 בחודש, יעמוד סכום מובטח מראש לצורך הפירעון החודשי של ההלוואה, מבלי שהבנק יצטרך "לרדוף" לשם כך אחרי התובע. לכך נועד הסדר הפר"י.

הסדר הפר"י נעשה איפוא לטובת התובע, וזה היה "ההיגיון הכלכלי" שבבסיסו.

אני מאמינה לדברי רונית, שהיא העלתה עניין זה בשיחה עם התובע, על מנת לסכם עמו הסדר קבוע, שיבטיח מראש כי הסכום הנדרש יעמוד לפירעון ההלוואה בהגיע מועד הפירעון החודשי.

אני משוכנעת כי התובע מצידו סבר וקיבל את דרישת הבנק, כי הסכום לפירעון התשלום החודשי של ההלוואה יובטח מראש, בראשית כל חודש, וכי הבנק לא יסכים להמשך המצב שבו אין סכום הפירעון מועבר על ידי העירייה, ואין גם שום מקור אחר להבטחה מראש של פירעונו במועד. זה הוא איפוא "ההיגיון הכלכלי" שבהסדר הפר"י.

ב"כ הבנק טוענת כי אל מול טענת התובע, כי הוא לא הסכים להסדר זה, לא הציג התובע למה כן הסכים, על מנת להבטיח את הפירעון החודשי של ההלוואה, וכל זאת - כאשר חשבון העו"ש מצוי תכופות בחריגה ממסגרת האשראי.

התובע מעיד על עצמו כי שימש בתפקיד בכיר (יו"ר הדירקטוריון) בבנק קופת העובד.

בצדק מקשה ב"כ הבנק (בסעיף 15 לסיכומיה): "האמנם התובע, המעיד על עצמו כמי שכיהן בהנהלת בנק בעברו, סבור שלבנק אין זכות לגיטימית להבטיח פירעון מסודר של ההלוואה, אלא אמור להסתפק ברצונו הטוב להפקדות ספורדיות של תשלומים, רק אימת שירצה בכך?" (ההדגשה במקור).

אני משוכנעת שהתובע הבין היטב את "ההיגיון הכלכלי" - עבורו-עצמו - שמאחורי דרישתו של הבנק כי יעמיד ביטחון חלופי לזה של העברת סכום הפירעון החודשי של ההלוואה על ידי העירייה. היה זה האינטרס של התובע להגיע להסדר כזה עם הבנק, על מנת שהבנק לא ידרוש פירעון מיידי של ההלוואה, אלא ישאיר אותה בעינה, בתנאיה המועדפים, וחרף העדר הביטחון של העברת סכום הפירעון החודשי על ידי העירייה.

זה היה הטעם ההגיוני לכך, שהתובע יסכים להסדר הפר"י, ועל כן אני דוחה את טענתו, כי הסכמה כזאת מצידו מופרכת על פניה.

אני מאמינה לרונית כי הסדר הפר"י אמנם סוכם בינה לבין התובע, וכי היא לא היתה מעבירה את סכום הפירעון החודשי של ההלוואה מחשבון העו"ש אל חשבון הפר"י ללא אישורו של התובע לכך.

אני דוחה את גירסת התובע כי הסדר הפר"י לא סוכם עמו, וכי רונית "הזעיקה" אותו - בעניין

אי-העברת סכום הפירעון החודשי על ידי העירייה - רק באופן חד פעמי, ביום 15.1.09.

אין מחלוקת כי הסדר מסוג זה אינו שכיח, וכי נדרש אישור הלקוח לשם העברת הסכום מחשבון העו"ש לחשבון פר"י.

לא מצאתי ממש בביקורת שמתח ב"כ התובע (בסעיף 12 של סיכומיו) על כך שהבנק ערך את הסדר הפר"י על מנת להבטיח פירעון חוב-הלוואה של התובע כלפיו, אך לא היה מאשר הסדר כזה לגבי נושה אחר של התובע.

אין כאן "העדפה פסולה", מצד הבנק, לגבי פירעון ההלוואה שלו, לעומת חובות של התובע כלפי נושים אחרים. ב"כ הבנק צודקת בטענתה כי אותה "העדפה" היתה קיימת מלכתחילה, כתנאי מהותי שבבסיס ההלוואה בתנאים המועדפים (היינו: כי פירעונה החודשי מובטח באמצעות הוראתו של העובד-הלווה לעירייה לנכות ממשכורתו, מידי חודש, את סכום הפירעון החודשי של ההלוואה). הסדר הפר"י היווה כאמור תחליף לאותו ביטחון שעמד מלכתחילה בבסיסה של ההלוואה לעובדי העירייה.

לא הופרכה עדותן של מזל ושל רונית, כי לפי נוהלי הבנק ניתן לקבל את אישורו של הלקוח בעל-פה (טלפונית), לפעולה של העברת הסכום, כפי שנעשתה על פי הסדר הפר"י.

הבנק לא קיים, אמנם, את הוראה 435 של בנק ישראל, לגבי תיעוד ההוראה הטלפונית של הלקוח, אך אין בכך כדי להביא למסקנה - במישור העובדתי - שלא ניתנה הסכמת התובע להסדר זה.

מסקנתי היא כי הסדר הפר"י סוכם מראש עם התובע, ועל כן פעל הבנק על פיו, כדין.

איש לא מנע בעד התובע לדאוג לכך שחיובים, שנכנסו לחשבון העו"ש לפני 15 בחודש, לא יחוללו, ככל שניתן היה לכסותם ע"י אותם 1,100 ₪ שהופקדו בחשבון הפר"י.

משחדל התובע לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

על כן דוחה אני את מרכיב התביעה שעניינו פיצוי בגין עצם ההעברה של הסכום מחשבון העו"ש, על פי הסדר הפר"י, או פיצוי בגין נזקים נטענים בשל ההחזרה של חיובים מלפני

15 בחודש, שהיו יכולים להיפרע, אם התובע היה דואג להסדיר החזרה אל חשבון העו"ש, של הסכום שהועבר אל חשבון הפר"י; ודואג כמובן אף לכך שאותו סכום יופקד על ידו בעוד מועד, על מנת להבטיח את הפירעון - במועד - של התשלום החודשי בגין ההלוואה.

11. התובע טען כי הבנק נהג להעמיד לרשותו אשראי בהיקף של 200,000 ₪, ועל כן היתה לו ציפייה מוצדקת לכך שהבנק יכבד את חיוביו בחשבון העו"ש, גם אם חרגו ממסגרת האשראי שבחשבון זה.

עוד טען התובע כי חשבון 15652 היווה איחוד של שני חשבונות שלו, שהועברו אל הבנק מקופת העובד. חשבונות אלה, לטענת התובע, הם החשבונות מס' 590701 ומס' 163390 (מוצגים ת/ 1 ו- ת/ 2; להלן: החשבונות הקודמים).

התובע טען כי בחשבונות הקודמים היתה לו מסגרת אשראי גבוהה מ- 14,000 ₪, וכי הבנק היה חייב לתת לו, בחשבון 15652, אותה מסגרת אשראי, אך הבנק הפר התחייבות זו בכך שהעמיד לו, בחשבון 15652, מסגרת אשראי של 14,000 ₪ בלבד.

הבנק כופר בכל פרטיה של טענה זו. הבנק טוען כי חשבון 15652 נפתח תחילה בסניף הבנק בשדרות בנימין, נתניה, ומשם הועבר אל סניף פולג, ואין זה נכון שחשבון זה מהווה איחוד של שני חשבונות של התובע, שהועברו מקופת העובד.

התובע לא הוכיח את טענתו. על פי המוצגים ת/ 1 ו- ת/ 2 שני החשבונות הקודמים הם בבנק אוצר החייל, "סניף נתניה". המוצגים הללו הודפסו בשנת 2005, ואילו סניף רמת פולג של הבנק נפתח רק בשנת 2006 (עדות מזל, בעמ' 13 לפר'). החשבונות הקודמים היו איפוא בסניף אחר של הבנק, והתובע לא הוכיח את טענתו, כי מדובר בחשבונות שהועברו מקופת העובד.

ב"כ התובע צירף לסיכומיו איגרת ששיגר הבנק אל בעלי חשבונות בקופת העובד, לקראת המיזוג של קופת העובד אל הבנק, ובה נאמר כי העברת חשבונותיו של הלקוח מקופת העובד אל הבנק לא תפגע באיזו מזכויותיו ולא תשנה את התחייבויותיו בחשבונות האמורים.

זו האסמכתא לטענתו של התובע, כי הבנק היה חייב להעניק לו אותם תנאים שהיו לו בחשבונותיו בקופת העובד, אשר הועברו אל הבנק.

אולם כאמור, התובע לא הוכיח כי חשבון 15652 הוא איחוד של חשבונות שהועברו מקופת העובד.

גם לו הוכיח התובע שמדובר בחשבון שהועבר מקופת העובד, הרי הוא לא הוכיח שמסגרת האשראי בו היתה גבוהה מ- 14,000 ₪: בסיכומי ב"כ התובע נאמר כי מסגרת האשראי, בחשבון הספציפי המדובר, עמדה על 90,000 ₪ על פי ההרכב הבא: 14,000 ₪ - מסגרת עו"ש;

60,000 ₪ - הלוואות; 16,000 ₪ - מסגרת כרטיסי אשראי.

מסגרת האשראי ב-עו"ש היתה, איפוא, 14,000 ₪, גם לשיטתו של התובע. התובע לא הוכיח כי הבנק חייב להעמיד את מסגרת האשראי בחשבון העו"ש על סכום שכולל גם את סכומי ההלוואות שהתובע נטל או סכום נוסף של "מסגרת כרטיסי אשראי", "מסגרת" שטיבה לא הוברר.

התובע לא הוכיח איפוא כי מסגרת האשראי בחשבונותיו בקופת העובד היתה גבוהה מזו שניתנה לו בבנק, וממילא לא הוכיח כי הבנק צמצם את מסגרת האשראי בחשבון העו"ש, לעומת זו שהיתה לו בקופת העובד.

אדרבא, ככל שמדובר בחשבון העו"ש דנן, הרי מסגרת האשראי בו עמדה תחילה על סך 10,000 ₪ (דף החשבון נ/ 4, מאפריל 2006), והיא הוגדלה מאוחר יותר לכדי 14,000 ₪.

המורם מן המקובץ הוא, כי התובע לא הוכיח את טענותיו: כי חשבון 15652 הוא איחוד של חשבונות, שהעביר מקופת העובד; כי היתה לו, בחשבון עו"ש בקופת העובד, מסגרת אשראי גבוהה מ- 14,000 ₪; וכי הבנק צמצם את מסגרת האשראי, ללא הצדקה.

על כן אני דוחה את טענת התובע כי הבנק עוול כלפיו בכך שצמצם ללא הצדקה את מסגרת האשראי בחשבון 15652.

12. טענה נוספת של התובע היא כי הבנק נהג בעבר לכבד חיובים בחשבון העו"ש, גם כשחרגו ממסגרת האשראי, ואף נהג להאריך את מועדי הפירעון של ההלוואה, באופן שחשבון העו"ש חוייב בסכום הפירעון לאחר יום ה- 15 בחודש, ולעיתים אף בראשית החודש שלאחר מכן.

על כן, לטענת התובע, היתה לו ציפייה מוצדקת לכך שהבנק יכבד גם את החיובים שלא כובדו.

מזל הסבירה בעדותה כי אם ביום ה- 15 בחודש (מועד הפירעון של ההלוואה) מצוי החשבון ביתרת חוב, אזי באמצעות סריקה אוטומטית של המחשב נדחה לסוף החודש המועד שבו יחוייב חשבון העו"ש בסכום הפירעון החודשי של ההלוואה.

אף רונית העידה - בתשובה לשאלת ב"כ התובע, מה קורה אם חשבון העו"ש מצוי על סף חריגה, כשמגיע מועד הפירעון החודשי של ההלוואה - "אז לא אני אלא המחשב, באופן אוטומטי, דוחה את מועד חיוב חשבון העו"ש בסכום הפירעון" (בעמ' 26 לפר').

רונית העידה כי המועד של "דחייה אוטומטית" זו מוגבל לתקופה של חודש, ואם בתקופה זו לא הסדיר הלקוח את פירעון התשלום החודשי של ההלוואה, יתחיל הבנק בהליכי גבייה, ואז לא יחוייב חשבון העו"ש בסכום הפיגור שנוצר בפירעון ההלוואה.

מזל העידה עוד: "לפי הוראה 325 של בנק ישראל, לגבי איסור חריגה ממסגרת האשראי בחשבון, אסור שהחשבון יהיה במינוס בסכום גבוה ממסגרת האשראי המאושרת. כאשר הלקוח במקרה זה כבר נמצא במינוס, 14,000 ₪, שזה המסגרת שלו, ועדיין לא פרע את ההחזר החודשי של ההלוואה, לפי אותה הוראה מותרת חריגה של עד 1,000 ₪ מהמסגרת, לתקופה קצרה.

לוקח יום עסקים אחד עד שרואים את החיובים בחשבון. מ- 15 לחודש הלקוח חייב את ההחזר החודשי. אם בימים שאחרי זה נוצר מינוס אסור על פי הוראה 325, והלקוח מכסה אותו תוך יום יומיים, בכך העניין נסגר. אם לא מכסה - אנו מחזירים לו חיובים" (בעמ' 18 לפר').

דברים אלה מפריכים את טענת התובע, כאילו נהג הבנק כלפיו בשרירות ובחוסר תום לב, בכך שלעיתים העניק לו הארכת-מועד לפירעון החודשי של ההלוואה, כשהיתה בחשבון חריגה ממסגרת האשראי, ובפעמים אחרות לא כיבד את החיובים בחשבון.

הארכת המועד לפירעון החודשי של ההלוואה לא נעשתה מתוך "כוונה טובה", שרירותית, של פקידת הבנק, אלא נעשתה על ידי האוטומט (המחשב) שהוא כידוע נעדר "כוונה".

במקרים שבהם דאג התובע להסדיר את יתרת החוב תוך זמן קצר - ובמהלך העדויות הוצגו מספר דוגמאות לכך - אזי "העניין נסגר", כפי שהסבירה מזל בעדותה.

במקרים שבהם לא דאג התובע להסדיר את יתרת החוב בעוד מועד, החזיר הבנק חיובים שנכנסו לחשבון, ובדין עשה כן.

ב"כ התובע טוען כי לפי הוראה 325 היה הבנק חייב לכבד חיובים בחשבון העו"ש, עד חריגה של 1,000 ₪ ממסגרת האשראי, אולם על פי האמור בהוראה זו (נספח ג' לסיכומי ב"כ התובע), הבנק רשאי, ולא חייב, לכבד חיובים בחריגה כזאת.

ואמנם, במספר מקרים השתמש הבנק בשיקול דעתו - בטווח החריגה של 1,000 ₪ שהותר על פי הוראה 325 - וכיבד חיובים בחשבון העו"ש בתחום חריגה זה (דוגמאות לכך צויינו בסעיף 40 לסיכומי ב"כ הבנק). מזל מסרה, בסעיף 15 לתצהירה, כי הובהר לתובע שכיבוד החיובים הללו שבחריגה הוא נקודתי בלבד, וכי עליו להתאים את הפעילות בחשבון למסגרת האשראי המאושרת.

אני מקבלת את טענת הבנק, כי כאשר התרבו המקרים שבהם היה חשבון העו"ש מצוי בחריגה ממסגרת האשראי, רשאי היה הבנק, במסגרת שיקול דעתו על פי הוראה 325, שלא לאפשר את החריגה של 1,000 ₪ מעבר למסגרת האשראי.

ב"כ הבנק פירטה (בסעיף 22 - 26 של סיכומיה) דוגמאות של מקרים שבהם לא כובדו חיובים, אשר בחלקם עלתה החריגה בחשבון העו"ש אף על אותה חריגה של 1,000 ₪ שהותרה על פי הוראה 325. אני מסכימה עם ב"כ הבנק כי לא ההפקדה של 1,100 ₪ לחשבון הפר"י היא שגרמה לחריגות בהיקף זה; מה גם שככל שמדובר בשבועיים הראשונים של החודש, היה התובע יכול להסדיר שימוש בסכום ההפקדה לשם כיסוי חיובים שנכנסו לחשבון העו"ש, ואילו לגבי חיובים שנכנסו לאחר מועד הפירעון של תשלום ההלוואה, אין לתובע כל בסיס לטענה בעניין הסכום האמור.

בסופו של דבר, לא הוכיח התובע את טענתו כי הבנק נהג בעבר לכבד חיובים בחשבון העו"ש, שחרגו ממסגרת האשראי, וודאי לא בהיקף של עשרות אלפי שקלים, כפי שטען.

על כן מקבלת אני את טענת הבנק כי לא היה הסכם או נוהג, בינו לבין התובע, שלפיהם כיבד הבנק בעבר חיובים כאלה.

לגבי אי-הכיבוד של חיובים, שחרגו ממסגרת האשראי, הרי על פי הראיות שלפני, הבנק פעל בעניין זה כדין. התובע לא הוכיח את טענתו כי הבנק נהג כלפיו בעניין זה באופן חריג או בחוסר תום לב.

13. התובע לא הוכיח אף את טענתו כי הבנק שינה לרעה את יחסו אליו, לאחר שהעביר ממנו סכום של כ- 300,000 ₪, מחשבון של קופת העובד.

ב"כ התובע טוען, בסעיף 4 של סיכומיו - תוך הפנייה לעדות התובע בעמ' 10 לפר' - שהתובע קיבל הבהרה חד משמעית מרונית, כי בשל העברת הפיקדון של קופת העובד מהבנק אל בנק אחר, הוא לא יזכה עוד ליחס שזכה לו בעבר.

אולם באותו מקום בעדותו לא אמר התובע דברים כאלה. הוא חזר שם על טענתו, כי הבנק שינה לרעה את יחסו אליו, בשל משיכת הפיקדון של קופת העובד, אך לא אמר כי איום בעניין זה הושמע על ידי רונית.

זאת ועוד, באותו מקום בעדותו עימתה ב"כ הבנק את התובע כי דווקא לטענתו-שלו (בסעיף 6 ו' לתצהירו), הלך הבנק לקראתו ודחה לו מועד של פירעון סכום ההלוואה, בחודש דצמבר 2008, כחודש לאחר שהתובע משך מהבנק את כספי קופת העובד. התובע השיב על כך כי הבנק לא מימש את איומו באופן מיידי. אולם כפי שהובהר לעיל, התובע לא צדק בייחסו לבנק "כוונה אנושית" בעניין הדחייה, מידי פעם, של מועד החיוב של חשבון העו"ש בסכום החודשי של פירעון ההלוואה, כיוון שדחיות אלה נעשו באופן אוטומטי, "על ידי המחשב".

ב"כ התובע עימת את רונית עם טענת התובע, כי לאחר שנמשכו מהבנק הפיקדונות של קופת העובד, רונית התקשרה אל התובע והביעה תמיהה על כך; וכן עימת אותה עם טענת התובע כי יחסו של הבנק אליו השתנה לחלוטין לאחר משיכת הפיקדונות הללו.

רונית שללה את כל הדברים הללו, והתובע לא הוכיח אותם.

על פי עדותה של מזל (בעמ' 14 - 15 לפר') היא לא ידעה כלל על משיכת פיקדון קופת העובד על ידי התובע, וממילא לא ידעה על פנייה אליו בטרונייה בעניין זה על ידי מי מפקידי הבנק.

אני דוחה את טענת ב"כ התובע, בסעיף 4 של סיכומיו, כי באמצעות הסדר הפר"י יצר הבנק, כביכול, "יתרות חובה פיקטיביות" בחשבון העו"ש, שבהן השתמש על מנת לנקום בתובע על שמשך ממנו את הפיקדון של קופת העובד.

פירטתי לעיל מדוע אני דוחה את גירסת התובע בעניין הסדר הפר"י. כפי שצויין, התובע יכול היה לדאוג אף לכך, שבד בבד עם הסדר הפר"י הוא ישתמש – עד יום ה- 15 בחודש – בסכום הפירעון החודשי של ההלוואה, שהופקד בחשבון הפר"י, לשם פירעון חיובים שנכנסו לחשבון העו"ש, אך הוא חדל מלעשות כן, ובכך אין לו להלין על הבנק.

ב"כ התובע טוען (בסעיף 12 של סיכומיו) כי העובדה שהסדר הפר"י החל לאחר שהתובע משך מהבנק את הפיקדון של קופת העובד, מצביעה אף היא על כך שהבנק יצר הסדר זה כ"מעשה נקם" כלפי התובע, בשל משיכת כספי קופת העובד.

איני מקבלת טענה זו. התובע משך את כספי קופת העובד ביום 19.11.08. הפירעון החודשי של ההלוואה דנן החל במחצית ספטמבר 2008. אני מקבלת כמהימנים את דבריה של רונית, כי חלפו מספר חודשים עד שהבנק עמד על כך שסכום הפירעון החודשי אינו מועבר על ידי עיריית נתניה, וששרון אינה עוד עובדת העירייה.

דברים אלה נתמכים גם בעדותה של מזל (בעמ' 15 לפר') אודות הקשיים והסירבול שהיו כרוכים במעקב אחר ה"פיזור" של כספי הפירעון החודשי המרוכז שנעשה על ידי העירייה.

הדבר צויין אף במסמך נ/ 6 שעליו חתמו התובע ושרון.

הדברים הללו מסבירים מדוע חלפו מספר חודשים מהמועד של תחילת פירעון ההלוואה, עד שהבנק "גילה" ששרון אינה נמנית עם עובדי העירייה, ועל כן אין סכום הפירעון החודשי מועבר על ידי העירייה, כפי שציפה הבנק - בטעות - שייעשה, בעת מתן ההלוואה.

במהלך אותה תקופה בת מספר חודשים ביצע התובע את המשיכה של פיקדון קופת העובד, אך בראיות שלפני לא מצאתי קשר בין פעולה זו לבין הסדר הפר"י. אני מקבלת את עדותה של רונית, כי הסדר הפר"י גובש, בתיאום עם התובע ובהסכמתו, בשל הגילוי על ידי הבנק, שכספי הפירעון החודשי של ההלוואה אינם מועברים, ולא יועברו, על ידי העירייה; ולא מכל סיבה אחרת.

אני דוחה איפוא את טענת התובע, כאילו השתמש הבנק בהסדר הפר"י על מנת "לנקום" בתובע על המשיכה של פיקדונות קופת העובד.

בסופו של דבר, התובע לא הוכיח את טענתו בדבר השינוי לרעה ביחס הבנק אליו, לאחר שמשך ממנו את פיקדונות קופת העובד.

טענתו הנוספת של התובע, כי השינוי לרעה ביחס כלפיו נבע מחילופי הנהלה בסניף הבנק, היא טענה בעלמא, שלא הובאה לגביה אפילו ראשית ראייה.

14. לסיכום, מסקנתי היא שהסדר הפר"י נעשה בהסכמת התובע, ובכך נשמטת הקרקע מתחת לטענותיו בעניין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסדר זה.

התובע לא הוכיח את טענותיו, כי הבנק לא קיים התחייבות כלפיו, בעניין היקף מסגרת האשראי בחשבון העו"ש, או כי לא כיבד חיובים בחשבון, אשר היה עליו לכבדם.

בכך נשמטת הקרקע אף מתחת לטענות התובע, כי בשל החזרת חיובים בחשבון העו"ש נמנעה ממנו קבלת אשראי מגורמים אחרים, ונפגעו המוניטין שלו; וממילא נשמטת הקרקע מתחת למרכיב של תביעתו שעניינו פרסום לשון הרע כלפיו על ידי הבנק, בשל התיעוד הנטען של החזרות החיובים הללו במאגר המידע הפנימי של הבנקים.

מעבר לצורך אציין כי התובע לא הוכיח, עובדתית, את טענותיו אלה. כך, הוא לא המציא כל אסמכתא לכך שהלוואה שקיבל מחב' ויזה הועמדה לפירעון מיידי אך ורק בשל אי-כיבוד חיוביו בחשבון העו"ש בבנק. כמו כן, התובע לא הוכיח את טענתו בעניין דיווח שלילי אודותיו לחב' DBI ולא המציא את הפרסום בעניין זה, שטען לו (ראו פירוט בעניינים אלה, בסעיפים 30, 31 לסיכומי ב"כ הבנק).

ב"כ התובע טען כי הבנק לא הפריך טענות אלה של התובע, אך ב"כ הבנק צודקת בטענת-התשובה שלה, כי נטל הראייה הוא על התובע. משלא המציא התובע ראיות לטענותיו אלה, אין הבנק-הנתבע צריך להפריך את מה שלא הוכח מלכתחילה.

15. על פי כל האמור, לא הוכיח התובע אף אחת מטענותיו כלפי הבנק, ועל כן אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. אם לא ישולם הסכום תוך 45 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

16. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ג, 06 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.