1. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פקודות המאסר שהוצאו כנגדם במסגרת התיק לאחר שלא שילמו את הקנסות שהוטלו עליהם במסגרת גזר־הדין שניתן בתיק זה, וזאת על־מנת שיתאפשר להם לפנות למשיבה להסדרת נושא התשלום.

2. עוד הם מבקשים בבקשתם, כי בית־המשפט יפטור אותם מתשלום תוספת הפיגורים שהתווספה לסכום הקנס וכן לפרוס את התשלום מחדש, והכול "אם הדבר נופל בגדר סמכותו", כלשון המבקשים (סעיף 8 לבקשה). המשיבה הגישה מצדה תגובה מפורטת ובה ביקשה לדחות את הבקשה על כל מרכיביה.

3. בעקבות הגשת תגובת המאשימה קבעתי דיון בבקשה ליום 12/06/2017. ביום 08/06/2017 עתרה ב"כ המשיבה בבקשה לביטול הדיון מאחר והמועד אינו מתאים לה, בין היתר, בשל השתתפותה בהשתלמות וכן בשל ריחוק בית־משפט זה ממשרדה השוכן בעכו. עוד היא ביקשה במסגרת אותה בקשה "להכריע בבקשה על פי הבקשות והתגובה אף ללא דיון" (סעיף 6 לבקשה) (ההדגשה במקור). ביום 11/06/2017 ניתנה על־ידי החלטה שבה נעתרתי בחיוב לבקשת ב"כ המשיבה האמורה והוריתי על ביטול הדיון שהיה קבוע בתיק.

4. תחילה, אדון בבקשתם הנוספת של המבקשים לפריסה מחדש של יתרת חובם בגין הקנסות. בהחלטתי מיום 04/05/2017 הפניתי תשומת לב הצדדים לפסק־הדין שניתן לאחרונה ב-ע"פ 4919/14 – שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2017(1), 11456 (06/03/2017) אשר דן בהרחבה בסמכויות בית-המשפט להידרש ולהכריע בעתירות דומות לאלו המועלות בבקשה דעסקינן.

5. בעניין שמעון אזולאי הנ"ל דחה בית־המשפט העליון את העמדה שלפיה לבית־המשפט ולמרכז לגביית קנסות קיימת סמכות מקבילה, וקבע כי הסמכות לדחות ולפרוס תשלום הקנסות לאחר מתן גזר־הדין מסורה למרכז לגביית קנסות (שם, בסעיף 22 לפסה"ד), וזאת על אף ש"ניתן, עקרונית, לקבל את הגישה כי בית המשפט הפלילי מוסמך להידרש לפריסת תשלומי החוב אחרי ש'קם מכסאו' וגזר את הדין" משום ש"אין זו התוצאה הרצויה" (שם, בסעיף 21).

6. אלא מאי? במקרה שלנו המרכז לגביית קנסות בכלל לא נמצא בתמונה והוא לא נכנס לפעולה משום שהקנסות שהוטלו על המבקשים במסגרת גזר־הדין בתיק דנן משתלמים למשיבה, כפי שאף הטעימה זאת ב"כ המשיבה בתגובתה. חוב בגין קנס שכזה אשר הוטל במסגרת הליך שננקט על־ידי וועדה מקומית לתכנון ובניה ולטובתה אינו נמנה על רשימת סוגי החיובים הנחשבים ל"חוב" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק לגביית קנסות").

7. אכן צודקת ב"כ המשיבה כי במקרה זה אין תחולה להוראות החוק לגביית קנסות, אלא שעדיין אין בידי להסכים לגישתה (בסעיף 24 סיפא לתגובה) כי לוועדות המקומיות לתכו"ב אין סמכויות נלוות הדומות לאלו שהוענקו בחוק לגביית הקנסות, ולענייננו במיוחד הסמכות שבסעיף 5ב' לחוק הנ"ל להורות על פריסת או דחיית תשלומו של חוב אם היו סיבות סבירות לאי־תשלום החוב במועדו.

8. מעצם העובדה שאין בחוק התכנון והבניה הסמכה מפורשת לפריסת החוב על־ידי וועדות התכנון והבניה, אין ללמוד לדעתי על קיומו של הסדר שלילי. סבורני, שבעל חוב יוכל לנהוג בחוב המגיע לו לפי שיקול־דעתו (כמובן בכפוף לכללי המינהל התקין ככל שהמדובר בגוף ציבורי), ובכלל זה רשאי הוא להתחשב במצבו הכלכלי של החייב ולאפשר לו פריסה מחדש של החוב. כל עוד אין איסור מפורש על כך, הרי שהדבר הוא בגדר המותר.

9. בעניין זה אוסיף ואציין כי אין בפנינו מקרה של פגיעה בזכות קניינו של האזרח, שאז נדרשת הסמכה מפורשת בחוק [סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו], אלא דווקא ההפך מכך. הסמכה מפורשת בחוק נדרשת כשהרשות פוגעת בזכויות יסוד של האזרח וזאת כדי לקיים את התכלית של הגבלת כוחו של השלטון והבטחת חירויותיו של היחיד, ואולם במקרה כמו זה שלפני אין לנו עניין בפגיעה ביחיד אלא דווקא להטיב עמו.

10. לדעתי, לוועדות המקומיות לתכנון ובניה אכן ישנה סמכות לפרוס מחדש חובות הנובעים מקנסות שנפסקו לטובתן. גישה זו עדיפה בעיני על־פני החזרת העניין לבית־המשפט הפלילי, וזאת על־מנת שלא להפוך את בית־המשפט למעין לשכת הוצאה לפועל לאחר שכבר סיים את מלאכתו וקם מכסאו. על־כן, ראוי הוא שהגוף המינהלי הוא זה שידון בבקשת החייב לפריסה מחדש של החוב ולצורך כך לבחון את שאלת יכולתו הכלכלית של החייב.

11. אני סבור שגישה זו מחויבת גם מכוח עיקרון השוויון. כידוע, כתבי אישום לפי חוק התכנון והבניה יכול ויוגשו על־ידי המדינה או על־ידי הוועדות המקומיות לתכנון ובניה. לפי סעיף 223 לחוק התכנון והבניה:

"כל קנס או תשלום חובה אחר שאדם שילם על פי פסק דין לפי פרק זה בקשר לעבירה שנעברה במרחב תכנון מקומי פלוני, למעט פיצוי לפי סעיף 220, ישולם לועדה המקומית של אותו מרחב תכנון כשכתב האישום הוגש מטעמה לפי סעיף 258; ולאוצר המדינה – כשכתב האישום הוגש מטעם המדינה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו"

12. קבלת עמדת המשיבה יוצרת בהכרח אפליה בין מי שחויבו בתשלום הקנס לטובת המדינה – שאז העניין מועבר לטיפול המרכז לגביית קנסות – לבין אלה שחויבו בתשלום הקנס לטובת הוועדות המקומיות לתכנון ובניה, שהטיפול בגביית הקנסות נותר בידיהן. אפליה כזו בין שווים אין לה הצדקה ואין לה מקום. הפגיעה בזכות החוקתית לשוויון – שהיא תוצאת קבלת עמדת המשיבה – היא זו המצריכה הסמכה מפורשת בחוק. לפיכך, כדי לשמור על אכיפה שוויונית יש להכיר בסמכותן של הוועדות המקומיות לתכנון ובניה לברר בקשות המוגשות אליהן לפריסת החוב מחדש ובעניין זה עליהן לאמץ עד כמה שניתן את הקריטריונים שנקבעו בחוק לגביית קנסות או קריטריונים הקרובים להם.

13. אעיר, כי קבלת עמדת ב"כ המשיבה בעניין זה תוביל בהכרח לקבלת עמדת הסניגוריה הציבורית כפי שהוצגה בעניין שמעון אזולאי הנ"ל, עמדה שנדחתה לאור קיומו של החוק לגביית קנסות, שכאמור לעיל אינו חל במקרה שלנו, אלא שלדעתי אין זו התוצאה הרצויה ומאותם נימוקים שפורטו על־ידי כב' השופט עמית בפסק־דינו בעניין שמעון אזולאי הנ"ל.

14. לסיכום נקודה זו, סבורני כי לוועדות התכנון והבניה מוקנית סמכות הדומה לזו של מנהל המרכז לגביית קנסות בעניין פריסת חובות או דחיית מועד תשלומם. ככל שלוועדות התכנון והבניה תוגש בקשה על־ידי החייב לפריסת החוב או לדחיית מועד תשלומו, כי אז יהיה עליהן לדון בבקשה זו לגופה ואין הן מוסמכות לסרב לדון בה כלל. על־כן, על המבקשים לפנות למשיבה בבקשה לפרוס את החוב ועל המשיבה לדון לגופה בבקשה זו.

15. יחד־עם־זאת, ברצוני להעיר כי אין בהחלטתי לעיל משום הבעת עמדה באשר לקיומה או היעדרה של סמכות מקבילה של בית־המשפט במקרים כגון דא, ואני נוטה לדעה שאכן סמכות שכזו קיימת אם כי יש להפעילה רק לאחר שהנאשם פנה לוועדות התכנון והוא סורב אם כי אין בדעתי להכריע בשאלה זו במסגרת הנוכחית ובטרם מוצו ההליכים מול המאשימה.

16. באשר לעתירת המבקשים לביטול תוספת הפיגורים, הרי שסעיף 69 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אכן נותן בידי בית־המשפט סמכות לפטור אדם מתשלום תוספת הפיגורים, אך זאת כאשר הוכח "שהיו סיבות סבירות לאי-תשלום הקנס או חלק ממנו במועד הקבוע".

17. גזר־הדין נגד המבקשים ניתן על־ידי כבוד השופטת עיריה מרדכי עוד ביום 13/12/2010. על המבקש מס' 1 הוטל קנס בסך של – 20,000 ₪ ואילו על הנאשם מס' 2 הוטל קנס בסך של – 10,000 ₪. עוד נקבע בגזר־הדין שהקנסות ישולמו בעשרים תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 20/01/2011.

18. כעולה מנספחי הבקשה וכפי שצוין בתגובת המשיבה, הנאשם מס' 2 שילם בסה"כ סך של – 6,000 ₪ מסכום הקנס המקורי, ואילו הנאשם מס' 1 שילם לפי גרסת המשיבה סך של – 2,500 ₪ בלבד (יצוין, כי נאשם זה טען בתצהירו שצורף לבקשה בצורה סתמית כי הוא שילם חלק מהקנס אך לא נקב בסכום כלשהוא ולא צירף לתצהירו שוברי התשלום המעידים על התשלום כפי שעשה הנאשם מס' 2).

19. אמנם לבקשה צורפו אישורים של המל"ל שמהם ניתן ללמוד על כך שהמבקש מס' 2 היה מעורב בתאונת עבודה מיום 30/12/2013, שעל פני הדברים נראה שהיא הייתה תאונה קשה לנוכח העובדה כי למבקש זה נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100% (לא ברור אם עקב הכרה בו כנכה נזקק) לתקופה ממושכת של כשלוש שנים תמימות, כאשר לבסוף נכותו הצמיתה הועמדה על שיעור של – 28% החל מיום 01/12/2016, אלא שאין בכך די משאין התייחסות כלשהי לא בבקשה עצמה, לא בתצהיר המבקש מס' 2 ואף לא בנספחי הבקשה לגבי התקופה שקדמה לתאונת העבודה האמורה והסמוכה לאחר מתן גזר־הדין.

20. לא כך באשר למבקש מס' 1. חרף העובדה שגם בקשתו של מבקש זה לוקה בהיעדר פירוט, הרי שלבקשה צורף דו"ח מרוכז של תיקי ההוצל"פ המתנהלים כנגד המבקש מס' 1 וממנו עולה שכנגדו מתנהלים תשעה תיקי הוצל"פ בסכום כולל של כ- 330,000 ₪ אשר נפתחו במהלך השנים 2011 – 2013 (מרביתם בשנת 2011, החל מחודש ינואר). עובדה זו מעידה על כך שמבקש זה היה ועודנו שרוי במצב כלכלי רע, והעובדה שהנושים השונים לא הצליחו במשך התקופה שעברה מאז ועד היום לגבות את חובותיהם מעידה על פני הדברים על היעדרם של נכסים ממשיים של מבקש זה אותם ניתן לממש.

21. המבקש מס' 1 הצהיר כי הוא סובל ממחלת סכרת קשה, ובגין מחלה זו אף נקבעה לו נכות בשיעור של – 40% על־ידי הוועדה הרפואית שליד המל"ל במסגרת תביעתו לקצבת נכות כללית כפי העולה מהחלטת הוועדה הרפואית שצורפה לבקשה. עוד הצהיר מבקש זה בתצהירו כי בשל מחלתו האמורה אין ביכולתו לעבוד וכי הוא נקלע לחובות כבדים כפי שאף עולה מפירוט תיקי ההוצל"פ.

22. כאמור לעיל, ב"כ המשיבה ביקשה כי ההחלטה תינתן ללא קיום דיון בתיק על סמך הבקשה והתגובה ובכך היא ויתרה למעשה על זכותה לחקור נגדית את המבקשים אודות האמור בתצהיריהם. כידוע, "הלכה פסוקה היא שצד המוותר על חקירה של עד שהביא יריבו ואינו מביא ראיה לסתור נחשב בדרך כלל למסכים לתוכן עדותו" [ע"א (תל-אביב-יפו) 1286/03 – אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אלון ארבן, תק-מח 2005(1), 9891 (24/03/2005), בסעיף 5(אא).ראו גם ע"א 260/82 – שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4), 253: "על דבריו אלה הוא לא נחקר חקירת שתי וערב, וגם לא באה כל ראיה לסתור. כידוע, במקרה כזה הכלל הוא, שיש לייחס משקל להעדר החקירה הנגדית ולקבל את דברי העד כנכונים" (שם, בעמ' 258 א'-ב')].

23. עוד ראוי להדגיש כי "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת ... אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא – בהיעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא; ואפילו מוסבר אי ההתייחסות – יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות "להגן" על עמדתו" [חיבורו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, בעמ' 1949].

24. מצבו הכלכלי של המבקש מס' 1 שלא אפשר לו לשלם את חובותיו האזרחיים ואשר בשלו נפתחו נגדו תיקי הוצל"פ בסמוך לאחר מתן גזר־הדין כעולה מהבקשה ונספחיה, מסביר את מחדלו המתבטא באי־תשלום הקנס במועד כפי שנקבע בגזר־הדין.

25. לפי תגובת המשיבה, חובו של המבקש מס' 1 עומד נכון ליום הגשת התגובה על סך של כ- 34,000 ₪ (סכום הקרן הוא 17,500 ₪, שהוא סכום הקנס המקורי בניכוי הסכומים ששולמו על־ידי המבקש מס' 1 כאמור בתגובת המשיבה), ועל־כן אני מוצא לנכון להפעיל סמכותי על־פי סעיף 69 לחוק העונשין ופוטר את המבקש מס' 1 מחלק מתוספת הפיגורים ומעמיד את סכום חובו על סך של – 27,500 ₪ נכון להיום.

26. אני מורה על עיכוב ביצוע פקודות המאסר עד ליום 01/09/2017, וזאת על־מנת לאפשר למבקשים להסדיר תשלום החוב לאחר שיפנו למשיבה בבקשה מתאימה.

ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"ז, 10 יולי 2017, בהעדר הצדדים.