התובע עבד במפעל הנתבעת 1 המייצרת קרטונים. באחד הלילות נתפסה ידו השמאלית במכונת יצור ונחבלה חבלות קשות. כמו כן נגרם לתובע נזק נפשי. הצדדים חלוקים על החבות ועל הנזק. בחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים ומצאתי לקבל את התביעה. שוכנעתי כי פעולות התובע שגרמו לתאונה נעשו בשל לחץ העבודה בו היה נתון ובהתאם למקובל במפעל. עם זאת מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 10% משום שחרג במודע מהנהלים. אשר לנזק – אני מאמץ את חוות דעת המומחים מטעם בית-המשפט (28% נכות אורטופדית ו-10% נכות נפשית) וקובע כי שיעור הנכות התפקודית הוא 40% שכן מדובר באדם בשנות הארבעים לחייו, חסר השכלה אקדמית או מקצועית, שיכולתו להשתלב חזרה בשוק העבודה נפגעה באופן משמעותי.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 16/7/68, כיום כבן 46. במועד התאונה עבד אצל הנתבעת 1, בין השאר "כעוזר מפעיל" במכונת "בובס 3" שמדפיסה הדפסים על גבי כמויות גדולות של ארגזי קרטון (המכונה). אין חולק כי התובע היה עובד מנוסה ומסור, שעבד בשירות הנתבעת משך שמונה שנים ללא תלונה כלשהי. לאחר התאונה פוטר מעבודתו וכיום עובד כשומר בסופרמרקט בשכר נמוך משמעותית משכרו אצל הנתבעת.
2. הנתבעת 1, חברת קרגל בע"מ (המעביד או הנתבעת), היא בעלת מפעל לייצור קרטונים והדפסה עליהם והיתה, כאמור, מעסיקתו של התובע. נתבעת 2 הנה מבטחת.
3. ב-17/10/07 עבד התובע במשמרת לילה. בשעה 3:00 לערך נתפסה כף ידו השמאלית בין גלגלי המכונה ונמחצה. התובע הצליח ללחוץ על הכפתור 'סטופ' המפסיק את עבודת המכונה, אולם ידו נלכדה וכדי לחלצה היה צורך בטכנאי שיפרק את חלקי המכונה. תהליך החילוץ ארך כחצי שעה שבמלכה הייתה ידו הפצועה של התובע לכודה.
4. לאחר החילוץ פונה התובע לבית חולים ושם נמצא כי כף ידו נפגעה בצורה ניכרת. לימים נמצא כי התאונה הותירה גם חותם נפשי. מומחים מטעם בית-המשפט העריכו כי תובע נותרה נכות בשיעור 35.2% - 28% אורטופדי ו-10% נפשי. במוסד לביטוח לאומי נמצאו נכויות רפואיות דומות, ותקנה 15 הופעלה במלואה, כך שבפועל עומדת הנכות במל"ל על 53%.
5. לאחר התאונה שהה התובע בתקופת אי כושר ממושכת, שלאחריה לא יכול היה לשוב לעבודתו אצל הנתבעת. לימים השתלב, כאמור, בעבודה כשומר בסופרמרקט.

עיקרי המחלוקת

1. המחלוקות נוגעות לשאלות חבות הנתבעת, האשם התורם והנזק.
2. בנושא החבות שוררת מחלוקת עובדתית בנוגע לעצם נסיבות התאונה. התובע טוען כי עסק בסידור קרטונים מחוץ למכונה כשידו נשאבה פנימה. לטענתו, לא ידע כי בבוקר התאונה ארעה תקלה במכונה שכתוצאה ממנה הוסר מגן בטיחות שיכול היה למנוע את התאונה וכי כפתור הפסקת שאיבת הואקום עליו לחץ כדי למנוע את שאיבת היד פנימה, היה מקולקל. התובע מוסיף וטוען כי עבד עבודה לחוצה מאוד וכי נהלי העבודה והדרכות הבטיחות היו לקויים. הנתבעת טוענת כי נסיבות התאונה היו שונות וכי התובע לא סידר קרטונים מחוץ למכונה אלא ניסה לחלץ קרטון שנתקע בתוך המכונה, וזאת בניגוד לנהלים שאסרו זאת וחייבו הפסקה מוחלטת של המכונה. בתמיכה לטענותיה מפנה הנתבעת לגרסאותיו הראשוניות של התובע לאחר התאונה. הנתבעת מכחישה את טענת התובע כי מהמכונה הוסר מגן בטיחות או כי כפתור הואקום היה מקולקל, ומציינת כי אין כל ראיה שתתמוך בטענות אלו.
3. בשאלת הנזק חלוקים הצדדים, בעיקר, בהשפעותיהן התפקודיות של הנכויות שנותרו לתובע שכן הנתבעת סבורה שהתובע מגזים בתיאור נזקיו ומגבלותיו. מחלוקת משמעותית נוספת נוגעת לראש הנזק של כאב וסבל שיש לפסוק במקרה מסוג זה.

העדים

1. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר שלום מיכאלשווילי, מנהלו של התובע בזמן התאונה. כמו כן נחקרה המומחית בתחום האורטופדי, ד"ר בתיה יפה.
2. כל אחד מהצדדים טוען – ובצדק – שהצד האחר נמנע מלהביא עדים רלוונטיים כמו עובדים נוספים שיש להם ידיעה על נסיבות התאונה או על מצב המכונה באותו יום, וכל צד מבקש לשקול זאת לחובתו של הצד האחר.

דיון והכרעה

1. אלה הם עיקרי הדברים ואקדים ואומר כי אני מעדיף את גרסת הנתבעת לאירועים על פני גרסתו של התובע, שלא הוכיח את טענותיו ודבריו כיום סותרים גם רישומים מזמן אמת. חרף זאת מצאתי להטיל אחריות על הנתבעת משום ששוכנעתי כי בפועל לא אומצו ולא הונהגו נהלי עבודה בטוחים. נהפוך הוא. התרשמתי כי התובע עבד עבודה לחוצה ואני מקבל את גרסתו כי בפועל לא היה נהוג לעצור את המכונה שכן הדבר היה גורם לעיכובים ממשיים בשטף העבודה. אם התובע הכניס את ידו למכונה כדי לחלץ קרטון הא עשה זאת למען הנתבעת וכדי לשמור על קצב עבודה מהיר, ובהתאם למנהגי העבודה ששררו במפעל. הנתבעת אחראית אפוא לתאונה, ברם לא ניתן להתעלם לחלוטין מחלקו של התובע בתאונה ויש לייחס לו אשם תורם בשיעור 10%. בשאלת הנזק מצאתי לאמץ את קביעות המומחים הרפואיים אך להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 40%, מעט יותר משיעור הנכות הרפואית שנקבעה וזאת נוכח גילו של התובע וקשייו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה בשכר ובתנאים דומים לשכרו ולתנאיו לפני התאונה.

הבה נפנה להכרעה, ונפתח בתיאור קצר של עבודת התובע כעוזר מפעיל.

עבודתו של התובע

1. התובע עבד כעוזר מפעיל במכונה מסוג בובס 3. מדובר במכונה גדולה וגבוהה שעיקר פעולתה הדפסה על קרטונים – בצדה האחד מוזנים קרטונים שטוחים ומצידה האחר נפלטים אותם קרטונים כשעליהם מוטבעת הדפסה. עבודה זאת שנשמעת טכנית ופשוטה על הכתב אינה כה פשוטה במציאות. תפעול המכונה מצריך צוות של שלושה אנשים – מפעיל, עוזר מפעיל ופועל פשוט – שעמלים עמל רב. אנו נתרכז, מן הסתם, בעוזר המפעיל.
2. תפקידו של עוזר מפעיל הוא להכין את המכונה להדפסה ע"י הכנסת גלופות וצבע והתאמת המכונה לעבודה המתוכננת. לאחר תחילת ההדפסה – וכאן עיקר לענייננו – אחראי העוזר על הזנת הקרטונים למכונה. תפקיד זה כולל שני חלקים מרכזיים – העמסת הקרטונים למכונה ושמירה על סדר כניסת הקרטונים לתוך המכונה. מן הראיות עלה כי הקרטונים מונחים על הרצה לצד המכונה בערימות המכונות "בַלוֹת". עוזר המפעיל מעמיס את הבלות למכונה וזו מרימה אותם למסוע גבוה יותר שממנו הם נשאבים בשאיבת ואקום לתוך אזור ההדפסה. כדי שהקרטונים לא יצטברו על המסוע ויחסמו את הפתח עולה העוזר כ-6-7 מדרגות לאזור המסוע ומפקח על סדר הקרטונים. אלא שעבודתה של המכונה מהירה ובחלוף זמן קצר עליו לרדת במדרגות, להעמיס קרטונים חדשים ושוב לעלות למעלה ולשמור על הסדר במסוע. וכן הלאה.
3. משך המשמרת הוא כשמונה שעות, ובחלק מהימים, כמו ביום התאונה, מודפסת הזמנה גדולה של עשרות אלפי קרטונים, המכונה "ריצה", במהלכה עובד צוות המכונה ללא הפסקה למשך 3-4 שעות לפחות.

כיצד ארעה התאונה?

1. אין חולק כי התאונה ארעה בזמן שהתובע עבד על המכונה וכי ידו נלכדה בפתח שממנו מוזנים הקרטונים למכונה. עם זאת, הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות הספציפיות של התאונה.
2. וזו גרסת התובע: בזמן התאונה עסק בסידור קרטונים שנערמו על המגש מחוץ למכונה. לשם כך לחץ על כפתור הפסקת הואקום השואב את הקרטונים לתוך המכונה והחל בסידור. אלא שכפתור הואקום היה מקולקל ולא הפסיק את השאיבה. בשל מיקומו של כפתור הואקום שלא היה גלוי לעין הוא לא הבחין כי הואקום ממשיך לשאוב. חמור מכך, בבוקר אותו יום תוקנה תקלה במכונה ולשם כך הוסר מגן מתכת שהיה מוצב בפתח השאיבה. איש לא דיווח על כך לתובע שהגיע לעבודה במהלך ה"ריצה". פועל יוצא של שתי תקלות אלו – כפתור הואקום הפגום שלא הפסיק את השאיבה וחסרונו של המגן שיכול היה למנוע את כניסת היד פנימה – גרם לכך שידו של התובע נשאבה לתוך המכונה ונתפסה בגלגלים. רק אז לחץ התובע על כפתור 'סטופ' אשר מפסיק כליל את עבודת המכונה אולם ידו כבר נתקעה בפנים (סעיף 4 לתצהיר התובע ועמ' 27-28 לעדותו).
3. הנתבעת דוחה את גרסת התובע מכל וכל וטוענת כי התובע נפצע כשניסה לחלץ קרטון שנתקע בתוך המכונה מבלי לעצור אותה, וזאת אף שנוהלי העבודה אוסרים על כך באופן ברור. הנתבעת נסמכת על גרסתו של התובע בזמן אמת, כפי שנרשמה במסמכים, ומציינת כי סידור הקרטונים נעשה במרחק רב מהמכונה ולכן גרסת התובע אינה סבירה. הנתבעת מכחישה כי לחצן הואקום היה מקולקל וטוענת כי הפסקת הואקום יוצרת שינויים ברורים בעבודת המכונה שהתובע היה מבחין בהם. כמו כן הוכחש כי מהמכונה הוסר מגן והוסבר כי ממילא אין מדובר במגן שנועד להגן על ידו של המפעיל אלא בפס מתכת שנועד לווסת את גובה הקרטונים. עובד שמבקש לחלץ קרטון צריך להרים את המגן באופן יזום ולהכניס את ידו פנימה באופן מודע [עדותו של מר מיכאלשווילי בעמ' 25-26]. התובע הציג אמנם תמונות של המכונה ללא מגן אולם אלו צולמו יום לאחר התאונה כשהמגן הוסר לצורך חילוצו של התובע.

מבין שתי הגרסאות אני מעדיף את גרסת הנתבעת. לא-זו-בלבד שהתובע לא הוכיח את טענותיו אלא שמסמכים מזמן אמת שהתובע נלחם על הגשתם לאמיתות תכנם (ראו החלטה מ-16/4/12), וכמותם ראיות נוספות, סותרים אותן.

1. פעולות התובע בזמן התאונה: התובע טוען, כאמור, כי ביקש לסדר קרטונים על המגש המוביל למכונה אך ידו נשאבה פנימה. הנתבעת טוענת כי התובע ניסה לחלץ קרטון תקוע מבלי שהפסיק את פעולת המכונה. הצדדים מסכימים שעל פי הנהלים חילוץ קרטון חייב את עצירת המכונה ואין די בהפסקת פעולת הואקום. בהמשך נדון בשאלה האם הנוהל היה בר יישום מנקודת מבטו של התובע (התשובה שלילית, ומכאן אחריות הנתבעת) ברם לעת הזו נבחן רק את השאלה העובדתית של פעולות התובע.
2. האדם היחיד אשר יכול להעיד על התאונה מקור ראשון הוא התובע עצמו שכן בזמן התאונה היה לבדו ואין לה עדים. אלא שמדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי שלא ניתן לבסס עליה הכרעה אלא במקרים חריגים (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971), ולפיכך עלינו לבחון את הראיות הנוספות, הכוללות את הרישומים מזמן אמת, את התמונות שהוצג ואת העדויות לגבי אופן עבודת המכונה ועובד המפעיל. נעיר כי המכונה נמכרה ואינה נמצאת עוד במפעל הנתבעת. לפיכך רבים מן ההסברים ניתנו על גבי צילומים של מכונה חדשה יותר, שאינה זהה למכונה בה ארעה התאונה. איש מן הצדדים לא טרח לפנות למפעל אליו נמכרה המכונה המקורית, ובו היא עובדת עד היום, כדי להציג תמונה טובה ומלאה יותר של המכונה ושל דרכי העבודה עליה.
3. נפנה אפוא לראיות שבתיק, ונמצא כי קיים פער של ממש בין גרסת התובע כיום לבין גרסתו מיד אחרי התאונה כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים מזמן אמת. כך, ב- 11/11/07, כחודש אחרי התאונה, מסר התובע, במסגרת תביעתו לקבלת דמי פגיעה, "עבדתי בהכנסת חומר (קרטונים) למכונה, קרטון נתפס במכונה. ניסיתי להוציא אותו וידי נמשכה למכונה בין שני גלילים" [מוצג 11 למוצגי התובע]. כך בדו"ח רישום התאונה מ-18/10/07, יום אחרי התאונה, בו נרשם "הנ"ל עבד בהכנסת חומר במכונה וניסה להוציא קרטון שנתפס תוך כדי נסיעה של המכונה היד נמשכה לו בין שני הגלילים" [מוצג 8 למוצגי התובע]. וכך בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה ללא תאריך אך על פי האמור בו נכתב לפני הדיווח למל"ל (שנעשה ב-21/10/07) ובו נרשם כי התובע "עסק בהכנסת חומר (קרטונים) במכונה וניסה להוציא קרטון שנתפס תוך כדי פעולה של המכונה...". מדובר אפוא בגרסה עקבית, מפורטת וברורה שאינה תואמת את גרסת התובע היום. לא מוזכר כי התובע סידר קרטונים על המגש ולא מוזכר כפתור הואקום, אלא נאמר מפורשות כי התובע ניסה להוציא קרטון שנתקע תוך כדי שהמכונה עובדת. רישומים עקביים אלו מחלישים מאוד את גרסת התובע כיום, שהיא, כאמור, עדות יחידה של בעל דין ללא כל ראיה שתתמוך בה. יתרה מכך, התובע הוא שהגיש מסמכים אלה ואף דרש להגישם כראיה לאמיתות תכנם. הנתבעת התנגדה, ולאחר שהצדדים טענו בנושא התקבלה עמדת התובע ואף נפסקו לטובתו הוצאות (החלטה מנומקת מ-16/4/12). ברי כי התובע אינו יכול להתנער ממסמכים אלו כעת משום שהגרסה שנרשמה בהם אינה מתאימה לגרסתו הנוכחית, וממילא, כאמור לעיל, גם ללא ההחלטה הנ"ל היה ברישומים אלו מזמן אמת כדי להחליש מאוד את גרסתו הנוכחית.
4. אני ער לעובדה שחלק מן הרישומים הנ"ל נרשמו על ידי המעביד. אלא שסביר כי המעביד למד על הדברים מפי התובע ומשמיעת עדותו של זה התרשמתי כי הוא מבחין היטב בין שני המצבים ומתארם באופן שונה בתכלית. מכל מקום, התובע לא טען כי המעביד רשם את גרסתו באופן שגוי, וכאמור: אף דרש להגיש את המסמכים כראיה לאמיתות תכנם. ממילא לא הובאו ראיות לכך שגרסתו שובשה על ידי המעביד או כי בזמן אמת מסר גרסה אחרת, וזאת למרות שאחיו עבד עימו במפעל הנתבעת וסביר כי ידע מה ארע, וכי היו בוודאי עובדים אחרים ששמעו ממנו על נסיבות התאונה בזמן אמת ויכלו להעיד לטובתו.
5. נוסיף כי קיימות ראיות נוספות שאינן תומכות בגרסת התובע ומחזקות את האפשרות כי התובע קרב ידו למכונה באופן מכוון כדי למשוך קרטון. מר מיכאלשווילי, מטעם הנתבעת, העיד כי המרחק שבין המגש לבין פתח הקרטונים הוא מרחק של כחצי מטר, ודבר זה נתמך בעדות התובע אשר תאר באריכות את מיקום עמידתו בזמן התאונה [עמ' 33-36]. אכן, מדובר בהדגמה מוגבלת שנעשתה על בסיס תמונות של מכונה אחרת, חדשה יותר, אולם ככל שניתן להבין מעדותו שלו ומהאופן בו תיאר את הדברים הוא עמד במרחק מה מפתח שאיבת הקרטונים וקשה לקבל את גרסתו כי התכופף מצד המכונה, הרים קבוצת קרטונים ואז ידו נשאבה בטעות עם הקרטון האחרון [עמ' 34, 18 ואילך].

המסקנה העולה מכל אלו היא כי הגרסה הסבירה יותר, זו המתיישבת עם הראיות ועם הדברים שנכתבו בזמן אמת, היא שהתובע אכן ניסה לשחרר קרטון שהיה תקוע במכונה מבלי שעצר את עבודתה. גרסת התובע בנוגע לסדור הקרטונים והלחיצה על הפסקת הואקום היא גרסה מאוחרת, ועולה חשש כי באה לעולם משום שהיה ברור לתובע שחילוץ קרטון ללא עצירת המכונה מנוגד לנהלים.

1. התקלה בכפתור הפסקת הואקום: לא הובאו ראיות שיתמכו בטענת התובע כי היתה תקלה בכפתור הפסקת הואקום. התובע הודה כי באותו יום לחץ על הכפתור מספר פעמים וזה עבד והיה תקין (עמ' 42, 20). התובע הודה גם כי הוא עצמו אינו יודע בוודאות שהכפתור היה מקולקל ואף לא חשד בכך אחרי התאונה. הדבר נאמר לו בדיעבד על ידי עובד אחר בשם אהרון בוטרשווילי, וכדבריו: "הוא אמר לי ... - אתה יודע שהכפתור לא היה עובד? אמרתי – לא יודע. אמרתי – לא יודע, איך זה? הוא אומר שהואקום המשיך לעבוד, אתה לחצת על הכפתור? אמרתי – כן. הוא אמר – לא היה תקין" [עמ' 42, 7]. ובמקום אחר מסר התובע גרסה שונה מעט לגבי דבריו של מר בוטרשווילי מהם עולה כי גם זה אינו יודע בוודאות שהכפתור לא עבד: "הוא אמר לי, אתה יודע שהכפתור הזה הוא לא היה דלוק, כאילו דולק אור, הוא אומר זה דבר ראשון והדבר השני אפילו שאתה לוחץ אתה צריך ללחוץ יותר חזק בגלל שזה כפתור כבר שמה יש גומי בכפתור, שהוא כבר נאכל..." [עמ' 40, 19]. מר בוטרשווילי עצמו לא זומן לעדות, לטענת התובע משום שהוא עדיין עובד הנתבעת וסרב להעיד. אלא שבמהלך עדות התובע התברר כי פנייתו למר בוטרשווילי היתה בבית-החולים מיד לאחר התאונה, ולא נעשתה פניה עדכנית לקראת המשפט לברר את נכונותו להעיד [עמ' 42, 13]. לשלמות התמונה נוסיף כי הנתבעת הכחישה תקלה בכפתור הואקום וכי מעדות העד מטעמה עלה כי הפסקת הואקום גורמת לשינויים ניכרים לעין ולאוזן (פעולת הואקום יוצרת רעש של 85 דציבלים) וסביר שהתובע היה מבחין בין המצבים. עם זאת, העד הסכים שאין לשלול כי התובע לא הבחין בשינוי ברעש משום שהעובדים השתמשו באטמי אוזניים [עמ' 29].

אין אפוא כל ראיה שתלמד כי כפתור הפסקת הואקום לא פעל. מדובר במסקנה המתבססת על עדות שמיעה, כשבפועל התובע הודה כי עשה שימוש הכפתור באותו יום זה היה תקין. טענת התובע במישור זה נדחית.

1. האם המגן הוסר?: משקבענו כי התובע ניסה לחלץ קרטון תקוע וקרב את ידו למכונה בכוונת מכוון פוחתת מאוד חשיבות השאלה אם למכונה היה מגן אם לאו, שכן סביר שהתובע, שהיה עובד מנוסה והכיר את המכונה היטב, היה מבחין בחסרונו של המגן בטרם ניסה לחלץ את הקרטון. לפיכך אין הבדל של ממש אם ניסה לחלץ את הקרטון מבעד למגן החסר (דבר שהקל את קירוב היד לגלגלים) או אם הרים את המגן כדי לחלץ את הקרטון (כפי שהניח העד מיכאלשווילי). בשני המקרים פעל התובע מתוך מודעות למצב העובדתי ולסיכון שהוא נוטל על עצמו וניסה לחלץ קרטון תקוע ממכונה פועלת. אלא שפטור בלא כלום אין ולכן נאמר כי התובע לא הביא ראיה שתתמוך בטענתו כי המגן פורק באותו בוקר וכי הנתבעת הכחישה עובדה זו. שני הצדים לא הביאו עדים שיסייעו במחלוקת זו, ואף שהדבר פועל לחובת שניהם, נטל ההוכחה הראשוני הוא על התובע. אוסיף כי לא סביר בעיני שהתובע לא היה מבחין בחסרונו של המגן, ואף שהתובע טען שהגיע באמצע עבודה ולא היה זה שהכין את המכונה [עמ' 16, 5] עדיין לא ברור כיצד במשך שעות העבודה מאז תחילת המשמרת לא הבחין בשינוי החזותי שנוצר כתוצאה מהסרת המגן. לחובתו פועלת גם העובדה שתפקידו של ה"מגן" היה, בעיקרו, סינון וסידור הקרטונים וסביר שחסרונו היה מביא לשיבוש העבודה באופן חריג. אולם התובע הודה כי ביום התאונה ה"בלגן" בקרטונים לא היה חריג [ע' 27, 5]. לשלמות התמונה נוסיף כי מהעדויות עלה כי גובה החרך שדרכו עברו הקרטונים למכונה היה בין 3 ל- 15 מ"מ – גובה שאינו מאפשר כניסת יד אנושית. לפיכך ברור שאם המגן היה מותקן היה על התובע להרימו כדי להכניס את ידו פנימה.

לאחר שקילת מלוא הראיות דומה כי האפשרות לפיה התובע הרים את המגן כדי לשלוף קרטון היא העדיפה, אולם אין לשלול כי ניסה לחלץ את הקרטון דווקא משום שהמגן היה חסר. כך או כך, אינני מקבל את גרסת התובע כי הדבר נעשה בטעות או כי לא ידע על חסרונו של המגן - אם זה אכן היה חסר.

מדוע אם כן יש לייחס אחרות לנתבעת?

1. על המעביד מוטלת החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. בכלל זה עליו להנהיג נהלי עבודה בטוחים ולתת לעובדיו הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים במקום העבודה ולדרכים להימנע מהן (ע"א 663/88 שירוזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 [1993]; ע"א 154/88 שמעון נדל נ' פיסובי [1992]; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415 [1993].
2. בענייננו אין מחלוקת כי לנתבעת היו נהלי העבודה וכי אלה הורו לעובדים להפסיק כליל את פעולת המכונה טרם חילוץ קרטון שנתקע. הנתבעת הוכיחה גם כי התובע עבר הדרכת בטיחות, והתובע עצמו הודה כי היה מודע לנוהל האמור. לכאורה די בכך כדי להצדיק את טענות הנתבעת, אלא שאין די בקיומם של נהלי עבודה והדרכות ועל המעביד מוטלת גם החובה לפקח על העובדים ולוודא בפועל כי מונהגת שיטת עבודה בטוחה וכי הנהלים נאכפים הלכה למעשה. בטיחות בעבודה אינה עניין תיאורטי אלא עניין מעשי ביותר. המעביד אינו יכול לצאת ידי חובתו בקביעת נהלים דה-יורה אם הוא מציב את העובד בפני מציאות שבה הנהלים אינם ניתנים לקיום דה-פאקטו. עליו להנהיג סביבת עבודה בטוחה, לדאוג לקיומה ולוודא כי נהלי הבטיחות מיושמים בפועל וכי העובדים (השוו, למשל, ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 211 [1980]; ע"א 3463/95 מ"י נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 [1996]). במקרה הנוכחי מצאתי כי חובה זו הופרה, כי נהלי העבודה לא נאכפו, כי לא הונהגה שיטת עבודה בטוחה וכי התובע הוצב בפני מציאות שחייבה אותו לפעול בניגוד לנהלים ולסכן את עצמו לטובת המעביד.
3. הדברים עלו לכל אורך עדותו של התובע באופן ספונטאני ותיאוריו את הלחץ הרב שבו בוצעה עבודתו ואת חששם של העובדים לעצור את המכונה גם אם נתקעו בה קרטונים היו אמינים ביותר. הסברנו קודם לכן על מאפייני עבודתו של התובע כעוזר מפעיל וכעת נביא מקצת מהעדויות בלשונו. "אני כל פעם הייתי צריך יורד ועולה. עבודה מאוד מסוכן כי בגלל שכל דקה, כל שנייה, יכול להיות למעלה בלגן עם הקרטונים. אבל אני צריך להספיק לראות מה קורה למעלה וגם לרדת למטה להספיק להכניס עוד בַלָה, כי, למה כל בַלָה זה כמה דקות. כל בַלָה זה כמה דקות ונגמר, אז כאילו זה מהירות גבוהה" [עמ' 6, 10]. התובע העיד כי בליל התאונה בוצעה הדפסה גדולה של 20,000-30,000 קרטונים, המכונה "ריצה" שחייבה עבודה מהירה ורציפה של מספר שעות בלחץ גדול ביותר [עמ' 15, 24 ועמ' 16]. במצב זה "...הכול במהירות. הכול בלחץ. ואם חס וחלילה יש בלגן ואתה לא ראית את זה ... זה נכנס בתוך הגליל ... כמה קרטונים זה נתפס, בלגן שלם. בא מכונאי שעה שעתיים מטפל בזה ... אז בגלל זה אנחנו כל הזמן עין למעלה עין פה. זה היה משהו, זה בגלל זה כל הזמן אוהבים אותנו בגלל שאנחנו היינו עושים עבודה מכל הלב" [עמ' 25]. בהמשך הסביר התובע כי אף שהוראות הבטיחות הורו על עצירת המכונה, בפעל הדבר לא יושם "בעבודה הזה לא עוצרים מכונה. לא עוצרים. אם את כל דקה תעצרי מכנה עם 'סטופ' או משהו זה עוצר כל המכונה ... וגם הקרטונים שנכנסו כבר בתוך הפלקסור, זה פסול. אם את עצרת ותשבי כל שתי דקות לעצור 'סטופ' ושמונה עשר קרטונים את צריכה לזרוק אז לא עוצרים" [עמ' 27, 19]. כמו כן הסביר את הצורך למנוע תקיעת קרטונים במכונה "[אם] היה נכנס בתוך הגליל קרטונים זה גם הורס את הגלופה. גלופה עולה מאות אלפי שקלים" [עמ' 30, 22]. התובע הסביר כי גם ההוראה שלא למשוך קרטונים שתקעו במכונה לא היתה חד משמעית "ההוראה הזאת זה מתי כבר נכנס קרטון בתוך המכונה. בתוך המכונה נכנס לא קרטון אחד ... אחרי אחד נכנס שני, שלישי רביעי, באותו זמן – כן אני צריך לעשות 'סטופ'. אבל מתי יש בעיה במגש ... אף אחד לא עושה סטופ... את יכולה אם נכנס קרטון שניים, את יכולה לבד להוציא את זה, אבל אם נכנס עד עשר קרטונים – זהו. זה הלך. צריך מכונאי וזה שעתיים עבודה וזה גם לנו כבר על הראש אנחנו מקבלים " [עמ' 31 משונה 12 ואילך]. ודי בדברים ברורים אלו, שחוזרים גם במקומות נוספים בעדותו של התובע.
4. ברור אפוא כי אף שנוהלי העבודה קבעו שיש לעצור את המכונה אם נתקע בה קרטון, בפועל הוראה זו לא היתה ברת יישום מבחינת העובדים שעבדו בלחץ רב. הם הוצבו במצב בלתי אפשרי – מצד אחד עצירת המכונה מעכבת את העבודה ומצד שני כניסת קרטונים למכונה גורמת נזק לגלופה. בכל אחד מהמצבים הייתה נגרמת עבודה נוספת רבה והעובדים היו "מקבלים בראש" ולכן היה לעובדים תמריץ ממשי לנסות ולשלוף את הקרטונים שנתקעו גם ללא עצירת המכונה, כל עוד יכלו לעשת זאת, היינו – כשעדיין נתקעו רק קרטון אחד או שניים. העובדים פעלו אפוא כדי למנוע את עצירת המכונה שמשמעה עיכוב ניכר בעבודה ועבודה נוספת, והבינו גם כי ההוראה להימנע משליפת הקרטונים אינה חלה במצב שבו קרטון אחד או שניים נכנסים למכונה, וכי את אלה יש לנסות ולשלוף ללא עצירת המכונה כדי למנוע את העיכובים. כך נהגו בפועל ואלו היו ההוראות הבלתי כתובות. אף שגם במקרה זה מדובר בעדות יחידה של התובע, אופן מסירתה, עקביות התיאורים שנשזרו באופן אגבי בעדותו של התובע והעובדה שהיא אינה נדרשת לגרסתו העיקרית לפיה כלל לא הכניס יד למכונה, מביאות אותי לתת בה אמון. התיאורים גם היו סבירים והגיוניים ומתאימים למציאות החיים.
5. שוכנעתי אפוא כי התובע פעל לטובת המעביד באופן שהיה נהוג במפעל, ובכל מקרה מבלי שהיה עליו פיקוח, למרות שהיה על המעביד לדעת כי העובדים נוטלים סיכונים מסוג זה, ולמצער היה עליו לצפות זאת. בפועל דומה כי המעביד דווקא עודד את העובדים לקחת את הסיכון שהיה לטובתו.

מצאתי כי הנתבעת הפרה את חובתה לייצר סביבת עבודה בטוחה ולאכוף את נהלי העבודה התקינים, ובפועל אף עודדה את הפרתם לטובתה ותוך סיכון העובדים. מטעם זה מצאתי לקבוע כי לנתבעת אחריות לתאונה וכי יש לקבל את התביעה.

אשם תורם

1. ההלכה בנושא זה ידועה וברורה. בתאונות עבודה יש להקפיד עם המעביד ולצמצם בייחוס הטלת רשלנות תורמת על העובד. עם זאת, גם על העובד מוטלת חובה להיזהר בבואו לבצע את עבודתו והוא נדרש למלא אחר כללי הזהירות ולהשתמש בציוד הבטיחות שסיפק לו המעביד. אם נמצא כי תרומת העובד לקרות התאונה בולטת וברורה יש לחייבו ברשלנות תורמת. עמד על כך בית-המשפט בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 [1982], 603-604:

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד."

1. הלכה זו השתרשה במשפט הישראלי ונפסק כי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [2010]. בהקשר זה נדרש בית-המשפט לבחון גם את "מידת האשמה המוסרית" של העובד והמעביד ולהציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, זה מול זה, כדי להעריך את מידתם ומשקלם (ע"א 417/81 רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח(1)72, 81).
2. במקרה הנוכחי קשה למצוא פגם מוסרי בהתנהלותו של התובע שפעל למען המעביד יצר סביבת עבודה תובענית ולא בטוחה. עם זאת, לא ניתן להתעלם כליל מן העובדה שהנתבעת כן קבעה נוהל ושהתובע הפר אותו במודע. לא ניתן להתעלם גם מיכולתו של התובע למנוע את התאונה. בנסיבות אלו, ובאיזון השיקולים השונים מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 10%.

סיכום ביניים לעניין האחריות

1. מצאתי כי יש לקבל את התביעה בניכוי אשם תורם בשיעור 10%.

נזקי התובע

1. לאחר התאונה הובהל התובע לבית החולים "אסף הרופא" ונותח בידו. בהמשך נותח פעם נוספת.
2. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לתובע נקבעו תקופות אי כושר מלא מיום התאונה (18/10/07) ועד 16/1/08 (89 יום) וכן שולמו לו דמי פגיעה בגין תקופה זו. מיום 17/1/08 ועד ליום 30/4/08 נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100%. בין התאריכים 1/5/08-30/4/09 נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 40% אולם התובע הוכר על ידי המל"ל כ"נכה נזקק" ונכותו הזמנית הועלתה ל-100% לאחר שהנתבעת הודיעה ואישרה למל"ל כי לא קיימת עבודה המתאימה למגבלתו התפקודית של התובע במפעלה.
3. בתום תקופת הנכויות הזמניות קבע המל"ל כי לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 35.2% (אורטופדית- 10%+20% ופסיכיאטרית 10%), נכות זו הוגדלה ב-50% לפי תקנה 15 היות ונקבע כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו בעקבות התאונה ונכותו הועמדה על שיעור של 53%.

הנכות הרפואית

1. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת אורטופדית ונפשית. האורטופד (ד"ר משה קמחין) סבר כי נותרה נכות של 28% - 20% בשל הנזק לעצב המדיאלי ו-10% בשל נזק לעצב האולנרי. כן קבע המומחה כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה. הפסיכיאטרית (ד"ר נינה שליאפניקוב) מצאה כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 34(ב).
2. הנתבעות צרפו חוות דעת נגדיות. אורטופד (ד"ר גד ביאליק) סבר כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 14.5% הפגיעות העצביות ופסיכיאטר (ד"ר אברהם פלד) סבר כי לא נותרה נכות בתחומו.
3. לאור הפערים מונו מומחים מטעם בית-המשפט, ואלו מצאו נכויות רפואיות דומות לנכויות שנקבעו במל"ל ושנמצאו על ידי מומחי התובע, היינו – נכות רפואית משוכללת של 35.2% בעלת השלכות תפקודיות משמעותיות. בתחום האורטופדי מונתה ד"ר בתיה יפה אשר מצאה כי נותרה נכות צמיתה של 28% בשל הפגיעה בעצבי היד - 20% בשל פגיעה בינונית בעצב המדיאנוס ו-10% בשל הפגיעה הבינונית בעצב האולנרי. ד"ר יפה סברה כי מדובר בנכות תפקודית שכן התובע יתקשה לשוב לעבודה פיזית והמליצה על הפעלת תקנה 15 במלואה. בתחום הנפשי מונתה ד"ר שגית משגב אשר מצאה כי התובע סובל מהפרעה בתר חבלתית (פוסט-טראומה) וכי בעקבו זאת נותרה נכות בשיעור 10%.

הנכות הרפואית היא, אפוא, 35.2%.

הנכות התפקודית

1. עיקר המחלוקת מייחס להשפעתן התפקודית של הנכויות, ובעיקר הנכות האורטופדית.
2. התובע טוען כי הנכות האורטופדית מגבילה מאוד את יכולתו להפעיל את כף יד שמאל עד כדי חוסר פעולה מוחלט. במהלך כל עדותו החזיק את כף ידו קפוצה בצורת אגרוף וכשנשאל על כך הסביר שאינו יכול ליישר את אצבעות כף היד, וכדבריו: "לא מתיישרות ... העצם הזה נהייה אבן ...הלכתי לפיזיותרפיה הרבה פעמים. הם עובדים, עושים מסאג', הכל, זה עוד פעם חוזר אחרי חמש-עשר דקות זה חוזר למצב כזה" [עמ' 43-44]. לטענתו כתוצאה ממצב זה הוא מתקשה מאוד להשתלב בעבודות שונות לרבות בעבודות שיקום של המל"ל, וכן בפעולות יום-יומיות כגון מקלחת, עבודות הבית (תליית כביסה) ונשיאת מצרכים מהסופר. התובע תיאר גם את קשייו הנפשיים, בעיקר משום שעבודתו החדשה כשומר בסופר הנה "עבודה של זקנים" ואילו הוא רגיל ורוצה עבודה פעילה ודינאמית יותר. עם זאת, בשל מצבו הוא חושש לעזוב את עבודתו שכן לא בטוח שימצא עבודה אחרת. נוכח כל אלו, ובהתאם לפערי השכר בין שכרו לפני התאונה לשכרו כיום, הוא מבקש כי תקבע לו נכות תפקודית משמעותית בשיעור של כ-62%.
3. הנתבעת סבורה כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה משמעותית מנכותו הרפואית וכי התובע מגזים מאוד בתיאור פגיעותיו. להוכחת טענותיה הוצגו סרטי מעקב שבהם נצפה התובע מזיז ומניע את כף יד הפגועה בפעולות שונות (מרים שקיות, משתמש בה במהלך עבודתו לסגירת קופות באמצעות שרשרת ברזל, פותח את דלת הרכב בעזרת ידו הפגועה), כביכול ללא כל מגבלה. הנתבעת חקרה את ד"ר יפה, המומחית בתחום האורטופדי, והיא מפנה לכך שהמומחית קבעה בבירור כי "אין סיבה רפואית לזה שהוא לא מזיז את [האצבעות] ... אני מאמינה שהוא כן מזיז אותן, אבל לא בטווח מלא ... הוא לא מזיז אותן כי כנראה כואב לו, אבל זה לא שהוא לא מסוגל, הוא מסוגל ... הוא מזיז כשהוא לא שם לב. הוא מזיז כשהוא לא חושב. הוא מזיז תוך שינה. הוא מזיז כשהוא לא, הוא לא נמצא בסביבה ששמה לב... זאת אומרת אני לא חושבת שיש פה באמת, באמת שיתוק, זה לא" [עמ' 84-85]. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי מדובר ביד שאינה דומיננטית וכי גם ד"ר יפה מצאה שאין פגיעה בכוח הגס של היד ואין מגבלה בהרמת משאות [עמ' 89]. כמו כן ציינה כי מדובר במצב שניתן להסתגל אליו [עמ' 92]. נוכח כל אלו מבקשת הנתבעת לייחס לתובע נכות תפקודית בשיעור 20% לכל היותר.
4. אין צורך להכביר מילים על תפקידו של בית-המשפט בקביעת הנכות התפקודית. על דרך הכלל משקפת הנכות הרפואית את הפגיעה התפקודית ומהווה נקודת מוצא להערכת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. עם זאת, בית-המשפט אינו רשאי להסתפק בנכות הרפואית בלבד ועליו לבחון את מכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע שלפניו לתפקד ולשוב ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו ועל יכולתו להשתלב מחדש בשוק העבודה. ברי כי גם שינויים שחלו בפועל בשכרו של תובע מהווים מדד חשוב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]; ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן [2011].
5. יישום הלכות אלו על נסיבות המקרה שלפנינו הביאני למסקנה כי במקרה זה יש לקבוע נכות תפקודית בשיעור 40% - מעט יותר מן הנכות הרפואית המשוקללת (35.2%). אכן, אין ספק כי התובע הפריז מעט בהיקף הפגיעות בידו, וסרטי המעקב, כמו גם עדותה של ד"ר יפה, מבהירים כי אין בסיס לטענותיו כי היד אינה נפתחת וכי אינו מפעיל אותה. עם זאת, כפי שהדגישה ד"ר יפה "לא על זה [ניתנו] אחוזי הנכות" [עמ' 86, 20]. המומחית הבהירה כי היא מאמינה שהתובע סובל מכאבים, וכי נגרמו לו פגיעות עצביות משמעותיות ובעלות סימנים אובייקטיביים שכתוצאה מהן "הוא יתקשה ... בפעולות כמו סגירת כפתור ...שזה עניין של תחושה, כמו לדפדף בספר ... הדברים העדינים כמו למשל הקלדה על מחשב, יכל להיות שהוא מפספס את הקלידים והוא לא מרגיש" [עמ' 87-88]. התובע יכול אמנם להרים, להחזיק ולהזיז דברים בידיו, אך יש חשש שהדברים ישמטו או יפלו [עמ' 91]. התובע מוגבל גם בהשתלבותו בעבודות שמירה מסוימות שכן אינו יכול להשתמש בנשק [עמ' 90, 8]. המומחית סיכמה כי "עבודה פיזית תהיה לו בעיה לעשות כי התפקוד בשתי הידיים הוא לא יוכל לעשות בצורה מלאה. הוא בוודאי לא יעשה את זה באותה המהירות ובאותה מיומנות כמו מישהו אחר, והוא לא יכול לעבוד עם מכשירים שיכולים לפגוע בו כי הוא לא מרגיש טוב את היד הזאת" [עמ' 92, 22].
6. עדותה של הרופאה היתה ברורה, עקבית, אמינה וסבירה. היא גם משתלבת עם יתר הראיות, שכן בפועל אין ספק כי התובע איבד את מקום עבודתו ופוטר בעקבות התאונה. מדובר באדם בשנת הארבעים לחייו, חסר השכלה אקדמית, שעברית אינה שפת אימו. לא סביר כי יוכל להשתלב בעבודה משרדית או בעבודה שדורשת ידיעה טובה של השפה. ממילא גם כיום הוא אינו יכול להשתלב בעבודה שמצריכה הקלדה על מחשב. מבחינת השכלתו יכול התובע להשתלב בעבודות פיזיות ומקצועיות, אלא שבעקבות פגיעותיו צומצמו מאוד סוגי המשרות שהוא יכול להשתלב בהן. לעבודת הדפוס, שבה יש לו ידע מקצועי ובה עבד בשירות הנתבעת למשך שמונה שנים, אינו יכול לשוב שכן זו מחייבת שימוש קבוע בשתי הידיים לרבות בהתקנת גלופות, כיוון מכונות הדפוס, לחיצה על כפתורים וכו'. הוא אינו יכול לעשות בעבודות של מוטוריקה עדינה, כמו תיקון מכשירים אלקטרוניים או הרכבה. הוא אינו יכול להשתלב בעבודה שדורשת שימוש במכשירים כמו נגרות או בניין, שכן השימוש במכשירים מסוכן לו. גם השתלבותו בעבודת שמירה מוגבלת לעבודות שאינן דורשות שימוש בנשק (גם בשל הפגיעה הנפשית). נותר אפוא מגוון מצומצם של עבודות שבהן השימוש בידיים הוא מינימאלי, ומטבע הדברים גם השכר בהן נמוך. בפועל אכן חלה ירידה משמעותית ביותר בשכרו שירד בכ-60%.
7. גם ההשפעה על חיי היום יום היא משמעותית. התובע איבד חלק משמעותי מכושר הפעולה בידו ואינו יכול לעשות בה שימושים של מוטוריקה עדינה. הוא מוגבל גם בפעולות פשוטות כמו רכיסת כפתור, שליחת דוא"ל או דפדוף בספר. סביר גם שהוא מתקשה מאוד בפעולות משק הבית אשר מחייבות שימוש בשתי הידיים כמו שטיפת כלים, תליית כביסה, תיקונים קלים וכו'.
8. מנגד יש לזכור כי לא איבד את כושר הפעולה של ידו לחלוטין, ולא הוכח כי הוא מנסה למצוא עבודה בשכר גבוה יותר משכרו כיום, ולכל הפחות בשכר מינימום.
9. בנסיבות אלו, בשים לב לנכויות ולמשקלה של כל נכות בנפרד, מצאתי, כאמור, לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 40%.

ראשי הנזק

1. הפסדי השתכרות לעבר: התובע הרוויח אצל הנתבעת שכר חודשי של כ-7,500 ₪ ומשוערך להיום כ-9,000 ₪. כיום משתכר שכר חודשי של כ-3,500 ₪.
2. התובע שהה באי-כושר מלא למשך חמישה חודשים וחצי (עד 30/4/08). אין חולק כי הוא זכאי לפיצוי בגין תקופה זו. לאחר מכן פחתה נכותו אולם המל"ל הכיר בו כנכה נזקק בשיעור 100% למשך שנה נוספת (1/5/08-30/4/09) משום שנמצא כי אינו יכול להשתלב בעבודה. מצאתי לקבל את דרישת התובע לקבלת פיצוי מלא למשך תקופה זו שכן נוכח פגיעותיו לא יכול היה לשוב לעבודה קודמת ואף לא להשתלב בעבודה אחרת. לפיכך התובע זכאי לפיצוי מלא בגין 17.5 חודשים בהם לא עבד, סה"כ 157,500 ₪, ובתוספת ריבית חצי תקופה 172,653 ₪.
3. התובע שב לשוק העבודה רק כעשרה חודשים וחצי מאוחר יותר (ב-15/3/10), וגם אז לעבודות בשכר נמוך כשומר בבית-חולים שיבא, בשכר של 2,901 ₪ ולאחר מכן כשומר בספר בשכר של כ-3,500 ₪ התובע מבקש הפסדי שכר מלאים בגין תקופה זו, בהשוואה לשכרו לפני התאונה. אינני מקבל דרישה זו במלואה. אין ספק כי שכרו של התובע נפגע בצרה משמעותית ביותר וכפי שכבר הוסבר למעלה סביר שהתובע במצבו התקשה מאוד לשוב לשוק העבודה. עם זאת, היה לו זמן רב לחיפוש עבודה לאחר סיום הנכות המלאה, ולא הוצגו ראיות בנודע לחיפושיו, למעסיקים אליהם פנה, וגם טענותיו בנוגע לחוסר יכולתו להשתקם במל"ל ולדברים שנאמרו לו שם לא הוכחו. לפיכך מצאתי לפצותו בגין תקופה זו, למשך 60 חודשים, פיצוי שמשקף ירידה של 50% בשכר (אף שהירידה בפועל גבוהה יותר) היינו בסכום של 270,000 ₪ ובתוספת ריבית חצי התקופה: 277,010 ₪.

סך כל הפסדי העבר: 449,663 ₪.

1. הפסדי השתכרות לעתיד: בהתאם לשכרו הקובע (9,000 ₪) ולשיעור הנכות התפקודית (40%) עומדים הפסדי ההשתכרות לעתיד על סך של 672,444 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 100,000 ₪.
2. עזרת הזולת: אין ספק כי הפגיעות בתובע משמעותיות ביותר. הוא שהה בתקופת אי-כושר ארוכה בה לא יכול היה להפעיל את ידו. גם לאחר מכן הפעלת היד מוגבלת ביותר בתפקוד היום-יומי. עם זאת, אין בידי התובע להציג ראיות בגין עזרה בשכר שכן נעזר בבני משפחתו שסעדו אותו. עזרה מיוחדת שכזו מזכה גם היא בפיצוי, ובהתחשב בתקופה אי הכושר הממושכת ובמגבלותיו כיום היא מוערכת, לתקופת העבר, בסכום גלובאלי של 30,000 ₪. לגבי תקופת העתיד: כפי שפורט למעלה ההשפעה על פעולות התובע היא השפעה יומיומית, והוא זקוק לעזרה גם בפעולות פשוטות כמו סגירת כפתור. בנסיבות אלו נפסק לעתיד סכום גלובאלי של 80,000 ₪ המבוסס על עזרה חודשית של כ-350 ₪ עד סוף תוחלת חייו.
3. הוצאות רפואיות: אין ספק כי התובע יזדקק לטיפולים עתידיים הן בתחום הנפשי והן התחום האורטופדי, ובעיקר טיפולי פיזיוטרפיה. אלא שמרבית טיפולים אלו מכוסים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וממילא מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי להיפרע בגין הוצאותיו מן המוסד לביטוח לאומי. עם את, ברי כי יש הוצאות שאין מזדכים עליהן, ובמקרה זה, בשים לב לטיב הפגיעות ולטיפולים הרבים יחסית להם יזדקק, נפסק סכום גלובאלי של 15,000 ₪, לעבר ולעתיד.
4. כאב וסבל: חלק מרכזי מהמחלוקת בין הצדדים נגעה לראש נזק זה, שכן התובע דרש פיצוי בסך 1,000,000 ₪ בגין הייסורים הרבים שנגרמו לו עת ידו הייתה לכודה מחוצה במכונה. בסיכומיו מסתפק התובע בסכום של 700,000 ₪ ואילו הנתבעת מציעה סכום צנוע של 80,000 ₪. בעת שאנו בוחנים את הפיצוי בראש נזק זה עלינו לשקול מספר נתונים רלוונטיים – התובע אכן נלכד במכונה וידו המחוצה היתה תקועה פרק זמן ממושך עד שחולץ. בזמן זה סבל כאבים קשים ותחושת חוסר ודאות שלימים גרמה גם לפגיעה נפשית. יתרה מכך, התאונה גרמה לו נזק פיסי משמעותי ביותר שהשפיע על כל הלך חייו. התרשמתי כי התובע היה גאה בעבודתו המקצועית אצל הנתבעת ושמח בה. התאונה קטעה זאת. התובע תאר באריכות את חוסר החשק ממנו הוא סובל בעבודתו כיום. כמו כן תאר את קשייו בחיי היום יום. קשיים אלו תואמים את הפגיעות הפיסיות ואת הנכות הנפשית שמצאו המומחים. נזכור גם כי עבר תהליך שיקומי ממושך ושני ניתוחים. שילוב כל אלו מצדיק פסיקת פיצוי בסך 250,000 ₪.
5. סך כל נזקי התובע: 1,597,107 ₪.

ניכויים

1. מן הנזק יש לנכות אשם תורם בשיעור 10%, סה"כ 1,437,396 ₪.
2. כמו כן יש לנכות תגמולי המל"ל על פי חוו"ד אקטוארית עדכנית שהוגשה מטעם הנתבעת (נכון ליום הגשת סיכומיה) עומדים על סך של - 1,015,375 ₪.
3. סך כל נזקי התובע לאחר ניכויים – 422,021 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת בניכוי אשם תורם. הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 422,021 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ והוצאות משפט בסך 20,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.