1) בפניי תובענה מיום 19.11.2009 בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע , לגרסתו , כתוצאה מתאונת דרכים אשר התרחשה בתאריך 6.6.2008 בשעה 00:30 בלילה באזור הישוב יסוד-המעלה, בכביש המוביל לכיוון ראש-פינה . לגרסת התובע , תאונת הדרכים נגרמה כתוצאה מפתיחתו הפתאומית של מכסה מנוע הרכב בו נסע , תוך כדי הנסיעה – רכב מסוג "מיצובישי יפן" שמספרו 3126402 (להלן :"הרכב") . לגרסתו , פתיחתו של הפתאומית של מכסה הרכב במהלך הנסיעה גרמה לחסימת "שדה ראייתו" ולאיבוד השליטה על הרכב במהלך הנהיגה . לגרסתו , כתוצאה ממצב הדברים שנוצר, סטה הרכב אל עבר צדו הימני של הכביש וכתוצאה מכך פגע הרכב במעקה הבטיחות הניצב במקום . לטענת התובע , הפגיעה במעקה הבטיחות גרמה לכך שהרכב התהפך מספר פעמים עד לבלימתו על גלגלי הרכב .

2) לטענת התובע , אדם בשם אקריש מהישוב בו מתגורר התובע , (חצור-הגלילית) , נסע עם רכבו מאחורי רכב התובע ולפיכך , לאחר התרחשות התאונה עצר את רכבו בצדי הדרך וביקש לסייע בידי התובע , ברם לגרסת התובע , מר אקריש המשיך בנסיעה לאחר שהתובע ציין בפניו כי יש בכוונתו להזמין פינוי באמצעות אמבולנס באופן עצמאי . לגרסת התובע , מר אקריש סירב לבקשתו להגיש לביהמ"ש תצהיר עדות ראשית מטעמו , בנימוק כי איננו זוכר את התרחשות האירוע בשל בעיות רפואיות השמורות עמו .

3) לטענת התובע , לאחר שהתובע הובהל באמצעות אמבולנס לביה"ח "רבקה זיו" , אובחן כי הינו סובל מפגיעה רב מערכתית באיברים רבים ובפרט בגבו התחתון , ולכן הוחלט לאשפזו במחלקה הכירורגית של ביה"ח עד ליום 7.6.208 . לגרסת התובע , בעקבות התרחשות התאונה נאלץ התובע לעבור טיפולים פיזיוטרפיים וליטול תרופות לשיכוך כאבים . התובע אמנם לא התייחס בסיכומיו לסוגיית הנזק , ברם ציין בכתב התביעה ובתצהירו , כי הינו עותר לשפותו בגין ראש הנזק שעניינו הוצאות רפואיות לעבר בסך של 5000 ₪ , בגין ראש הנזק שעניינו עזרת הזולת לעבר בסך של 5000 ₪ ובגין הוצאות נסיעה ותיירות לעבר בסך של 3000 ₪ .

4) לשיטת הנתבעת , התובע לא עמד בנטל הוכחה הרובץ לפתחו בכל הנוגע לעצם התרחשות התאונה ,כי נמנע מלזמן עדים חיוניים למתן עדות בביהמ"ש וכי נתגלעו סתירות ופרכות עובדתיות רבות בין גרסתו העובדתית לבין הטענות אשר נזכרו בהודעותיו לחברת הביטוח אודות נסיבות התרחשות האירוע לבין כתבי טענותיו ותצהיר עדותו הראשית . עוד טוענת הנתבעת , כי מדובר באדם אשר אמינותו מוטלת בספק רב , וכי מדובר באדם שאיננו מדווח על הכנסותיו לרשויות המס, המתקיים מקבלת תגמולי קצבאות נכות , ולכן עסקינן בתביעה כוזבת מתוך רצון לעשות שימוש נפסד ב"כיסה העמוק" של הנתבעת . אי לכך , סבורה הנתבעת כי על ביהמ"ש ליתן דעתו לאותן סתירות ופרכות העולות מדרך התנהלותו של התובע ולדחות את התובענה על הסף בשל העדר חבות מצידה . לחילופין , מציינת הנתבעת , כי נזקיו של התובע הינם מינוריים ביותר מאחר והתובע לא הציג בפני ביהמ"ש ולו בדל ראייה בכל הנוגע להוצאותיו הממוניות להן הינו עותר בכתב התביעה ובתצהירו . עוד גורסת הנתבעת , כי אין גם כל מקום לפסוק לטובתו פיצויים בגין כאב וסבל מאחר ועובר להתרחשות התאונה לא אובחנה על ידי הרופאים המטפלים מגבלה או פגיעה אובייקטיביים המצדיקים מתן פיצוי בגין ראש נזק זה .

דיון והכרעה :

5) עיקר טענתה של הנתבעת בסיכומיה הינה , כי התובע פעל בכחש והגיש תביעת כזב ביטוחית כנגד הנתבעת בכדי ליהנות מכספי התגמולים אותה מעניקה פוליסת הביטוח של הרכב מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , תשל"א – 1975 מכח פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) , תש"ל - 1970 .

6) בעניין רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ מיום 12.4.2011 נדרש ביהמ"ש העליון לשורת המבחנים המשפטים אותם על ביהמ"ש לבחון בטרם יקבע האם אכן תלויה ועומדת בפניו תביעת מרמה לצורך קבלת תגמולי ביטוח . הוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע כי: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו". הוראת הסעיף נועדה, בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו (ראה : רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה מיום 19.5.1998).

7) בעניין פלדמן קבע ביהמ"ש העליון , כי בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת באופן עקרוני ביסוד חוק חוזה הביטוח , שכן בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח (ראה : ירון אליאס , דיני ביטוח , כרך ראשון (2002) , עמוד 477) . לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" (ראה : שחר ולר , "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח" , עלי משפט א (2000) 277, 278). סעיף 25 נועד לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה , ולכן ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו הינה שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה על מנת להרתיע מבוטחים מלבצע מעשי מרמה (ראה : שחר ולר , חוק חוזה הביטוח , תשמ"א-1981 , כרך ראשון (2005) 542) .

8) בפרשת נסרה הובהר, כי הדיבור "בכוונת מרמה" כולל למעשה שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות , מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. בעניין פלדמן נקבע , כי ככלל , הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25 , לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, וזאת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית . ביהמ"ש העליון הדגיש בפסה"ד , כי הרציונל הטמון בכך הינה ה"סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" , וכן משום שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח . אי לכך, נקבע כי דרושות ראיות כבדות משקל מצד המבטחת להוכחת כוונת המרמה (ראה : ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח , פ"ד מ(1) 589 (1986); אליאס, שם , בעמ' 556).

9) יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, דהיינו , כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, אשר יצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות , או שאלה התגלו במהלך המשפט , או אז יקבע ביהמ"ש על פי עובדות אלה , האם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו.

10) אשר על כן , יש להידרש לשאלה האם התובע מסר לחברת הביטוח עובדות בלתי נכונות או כוזבות אודות דרך התנהלות התאונה . ראשית , הפנתה הנתבעת את תשומת לב ביהמ"ש לכך שבמסגרת עדותו במשטרת ישראל ביחס לנסיבות התרחשות התאונה הצהיר התובע , כי האמבולנס אשר באמצעותו פונה ממקום התרחשות האירוע הוזמן על ידי אנשים שנכחו במקום , וזאת בה בשעה שבמהלך עדותו בביהמ"ש ציין התובע , כי האמבולנס הוזמן על ידו באופן אישי , וכי לא נכחו בשטח התרחשות האירוע אנשים אחרים זולת אדם בשם "מיקו" כאשר בסופו של יום לא טרח התובע לנסות לגבות ממנו תצהיר וליתן הסבר המספק את הדעת מדוע נמנע מלזמנו למתן עדות בביהמ"ש . הנתבעת הוסיפה וציינה בסיכומיה , כי התובע נתן תשובות סותרות ומבלבלות ביחס לעברו הרפואי ואף הסתיר מידע רב במסגרת תצהיר התשובות לשאלון אודות תאונות אותן עבר בעברו . עוד טוענת הנתבעת , כי התובע נמנע מלהציג בפניה מסמכים הנמצאים בחזקת סוכן הביטוח בכל הנוגע לנזקים אשר נגרמו לרכב כתוצאה מהתאונה , וכי טרם הגשת התביעה לביהמ"ש , שלח אליה בתאריך 19.10.2008 במהלך ניסיונות לקדם הליך פשרה מחוץ לכותלי ביהמ"ש , מכתב אליו צורף דו"ח שמאי רכב המתייחס לתאונה אחרת אשר אירעה בתאריך 28.4.2008 ברכב מסוג "סובארו" ולא ברכב "מיצובישי" ובתאריך 6.6.2008 כפי שצוין בכתב התביעה .

11) אשר למסמכים הרפואיים אותם הציג התובע בפני ביהמ"ש , מדגישה הנתבעת כי חלק מהתיעוד הרפואי אותו צירף התובע לתיק ביהמ"ש נוגע לתאונת דרכים אשר נגרמה לו בתאריך 28.4.2008 ולטיפולי פיזיוטרפיה אותם החל לעבור מכח אירוע תאונתי זה במהלך חודש מאי 2008 , וכי עיון בתעודות הרפואיות מלמד, כי הרופא המטפל הנפיק לתובע שתי תעודות פיקטיביות וכפולות בתאריך 22.7.2008 , כאשר אחת מהן מתייחסת לתאונה מחודש 4/2008 בעוד שהשנייה מתייחס לאירוע דנן מחודש 6/2008 . מכאן , מבקשת הנתבעת להסיק , כי התובע העיד עדות כוזבת במצח נחושה מאחר וטיפולי הפיזיוטרפיה אותם עבר , נוגעים לתאונה אותה עבר התובע במהלך חודש אפריל 2008 . עוד טוענת הנתבעת , כי עדויותיהם של אנשי מד"א הינן מגמתיות , אינן מהימנה ורוויית סתירות , וכי התובע טוען להתרחשות תאונה ברכב אשר לגביו הוצאה פוליסת ביטוח חובה על שם לירן אבוטבול , בה בשעה שהרכב נרשם על שם אדם אדואי אלי ושעה שהתובע טען , כי הוא עצמו היה בעל הרכב . אי לכך , אליבא דעמדת הנתבעת , הסתירות הנובעות מגרסאותיו הרבות לעניין אופן השתלשלות נסיבות האירוע וכן דפוס התנהגותו היומיומי הבעייתי מלמדים , כי עסקינן באדם בלתי מהימן אשר דפוס התנהגותו הנכלולי חוזר כ"חוט השני" באורחות חייו בכך שהינו ממאן לעבוד לפרנסתו וליצור לעצמו "מקורות תמיכה" חיצוניים דוגמת קצבאות נכות .

12) עיקר המחלוקת בענייננו הינה , האם עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע מסר הן למבטחת וכן לביהמ"ש עובדות בלתי נכונות או עובדות כוזבות ביודעין . ראשית , יש לציין כי במקרה דנן , הרי שבניגוד למרביתן המכריע של התובענות מן הסוג בו אנו עסקינן , בחרה הנתבעת לוותר על העדתו של החוקר פרטי מטעמה (ראה : עמוד 11 שורה 20 לפרוטוקול) , ולכן , במקרה דנן על ביהמ"ש להגיע למסקנות הרלוונטיות אך ורק על יסוד המסמכים והעדויות אשר הובאו בפני ביהמ"ש .

13) הנתבעת טרחה להצביע בסיכומיה על סתירות ותמיהות העולות מגרסתו של התובע לעניין נסיבות התרחשות התאונה , ובכלל זאת אי העדתו של אותו אדם בשם מיקו אקריש אשר לגרסת התובע , היה עד ראייה לעצם התרחשות המקרה . סתירות בין עדותו בביהמ"ש אל מול עדותו במשטרת ישראל בכל הנוגע לנוכחותם של אנשים אחרים במקום האירוע , עובר להתרחשות התאונה , זהות מזמין האמבולנס , אי הצגת חוו"ד שמאי רכב בכל הנוגע לנזקי הרכוש אשר נגרמו בעטייה של התאונה , אי גילוי מלוא המידע אודות תאונות נוספות אותן עבר התובע לרבות תאונה נוספת אשר התרחשה בתאריך 28.4.2008 וכן , אי ציון העובדה שפוליסת הרכב הייתה רשומה על שם אדם בשם אלי אדואי .

14) עם זאת , בפני ביהמ"ש העידו כעדי תביעה מטעם התובע שני אנשי מד"א , ה"ה כפיר עייש המשמש כפרמדיק וגולן קדוש המשמש כנהג אמבולנס וחובש בכיר , אשר היו בצוות האמבולנס אשר הגיע למקום התרחשות האירוע מיד לאחר התרחשותה , ואשר פינו את התובע לביה"ח . מעדותם בביהמ"ש עולה , כי התובע אכן נפגע בגופו כתוצאה מהתאונה וכראייה לכך אף הציגו בביהמ"ש את דו"ח התאונה מיום 6.6.2008 (ראה מוצג ת/1) , כאשר למקרא הדו"ח עולה , כי מדובר בתאונת דרכים עצמית קלה אשר אירעה בתאריך 6.6.2008 בשעה 24:30 בלילה כתוצאה מנהיגה ברכב מספר 31-264-02 , וכי התובע התלונן על כאבים בצלעותיו ופונה במצב קל ממקום האירוע לביה"ח בצפת . אנשי צוות האמבולנס הבהירו בעדותם בביהמ"ש , כי התרשמותם הראשונית בשטח העלתה , שהתובע נפגע בגופו ולכן הוחלט לפנותו לביה"ח לאור התרשמותם כי מדובר בפגיעה קשה (ראה : עדות העד , מר כפיר עייש , בעמוד 17 שורה 29 – עמוד 17 שורה 9 עדות העד , מר גולן קדוש , בעמוד 19 שורות 6 – 8 לפרוטוקול מיום 10.9.2012) . כמו כן , מעדותם של השניים עולה , כי הליך הזמנת האמבולנס וכן גם הפינוי מתועדים במקביל גם ברשת הקשר של מד"א (ראה : עדות מר עייש בעמוד 17 שורות 18 – 19 ; עדות מר קדוש בעמוד 19 שורות 25 – 26 לפרוטוקול) .

15) עיקר הספיקות אליהם התייחסה הנתבעת בסיכומיה נוגעים למהימנותם של שני אנשי מד"א שכן , לגבי דידה של הנתבעת , עדותם של אנשי מד"א מוטה לטובת התובע לאור היכרותם האישית עמו , ולכן יש להטיל ספק בטוהר מניעיהם וכי משום שלגבי דידה של הנתבעת , הינם מונעים מתוך רצון אישי לסייע לתובע . כמו כן , מציינת הנתבעת , כי רישום פרטי הרכב בדו"ח האירוע מלמד , כי הרישום נעשה על ידי מתנדבת במד"א בשם בת-אל , אשר לא העידה בביהמ"ש , ולכן יש לראות בד"וח מד"א , בבחינת עדות מפי השמועה . כמו כן , העלתה הנתבעת ספק רב במהימנותו וביושרו של הרופא המטפל , דר' שטרן , אשר לגבי דידה של הנתבעת הנפיק בעבור התובע אישורי מחלה כפולים ופיקטיביים הן ביחס לתאונה מחודש אפריל 2008 והן ביחס לאירוע דנן .

16) בסופו של יום , סבורני כי לא עלה בידי הנתבעת להפריך את עצם התרחשותה של התאונה , ובפרט משלא עלה בידה לסתור את טענות עובדי מד"א ביחס לטוהר מניעיהם וכן ביחס למהימנות רישום הרכב בדו"ח התאונה . כידוע , מגן דוד אדום הינו תאגיד סטטוטורי הפועל מכח הוראת חוק מגן דוד אדום , תש"י – 1950 והתקנות שלפיו כאשר עובדיו הוכרו על ידי המחוקק כעובדי ציבור לכל דבר ועניין (ראה : סעיף 382א(ג) לחוק העונשין , תשל"ז – 1977) ולפיכך, על התנהלותם חלה חזקת התקינות המנהלית כאשר על המתנגד לה להביא ראיות להפרכתה . מר עייש אמנם ציין , כי הינו מכיר את התובע בהיותו דמות מוכרת ביישוב חצור-הגלילית (ראה : עמוד 18 שורות 5 – 6 לפרוטוקול) אולם עובדה זו איננה מלמדת על כך שהתובע תיאם עם מר עייש גרסאות ביחס לעצם התרחשותה של התאונה , וכי התאונה לא התרחשה בהתאם למתואר בכתב התביעה ובתצהיר התובע . לעומת זאת , עד התביעה השני , מר קדוש , ציין כי הינו מתגורר בישוב משמר הירדן וכי איננו מכיר את התובע באופן אישי (ראה : עמוד 19 שורות 11 – 12 לפרוטוקול) . זאת ועוד , הנתבעת לא השכילה להציג בפני ביהמ"ש ולו בדל ראייה אחת המלמדת על כך שעובדי מד"א בדו את האירוע וכי תיאמו גרסאות עם התובע על מנת לסייע בידיו , ולכן חזקה על הנתבעת , כי ככל שהיו עושים כן, הרי שהיו פונים אל משטרת ישראל ו/או אל מד"א בדרישה להעמידם לדין משמעתי .

17) אשר למהימנותו של רישום מספר הרכב בו נסע התובע על ידי המתנדבת הרי שלא היה כל צורך לזמנה לביהמ"ש מאחר ודו"ח האירוע הינו דו"ח הנרשם על ידי הנתבעת כדבר שבשגרה המתועד בארכיונים של מד"א ונתון לביקורת רפואית (ראה : עדות עייש בעמוד 17 שורות 18 – 20 ; עמוד מר קדוש 19 שורות 22 –28) , ומכאן , ברי כי דו"ח הרישום מהווה תעודה מוסדית כאמור בהוראת סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש) , תשל"א – 1971 , ואבאר . דו"ח מד"א הינו מסמך שמולא מיד עובר למועד התרחשות התאונה ולדו"ח האשפוז , ולכן ניתן לקבוע , כי מוצג ת/1 נערך בסמוך להתרחשות האירוע. ההתרשמות מעיון בדו"ח וממבנהו יוצרת רושם של עריכת רשומה שתוכנה אמתי ולכן , אף ניתן לראות בדו"ח מד"א רשימה מוסדית קבילה גם לאמיתות תוכנה . עצם העובדה כי המתנדבת , בת-אל , לא זומנה למתן עדות בביהמ"ש אינה שוללת קבילות הדו"ח שעל פניו נראה כדו"ח אמתי ואשר אחד מעורכיו , מר עייש , העיד בביהמ"ש על כך שערך חלק גדול ממנו (ראה : עמוד 17 שורה 20 – עמוד 18 שורה 4 לפרוטוקול) . אי לכך , הנטל לזימונה של המתנדבת ולהפרכת אמיתות הרישום המופיע בדו"ח רבץ לפתחה של הנתבעת ולא לפתחו של התובע (ראה גם : רע"א 5020/04 מוטי לוי נ' קופת-חולים לאומית לאומית ואח' תק-על 2004(3), 2183 ,עמ' 2184) . בנסיבות אלו הנני קובע , כי מוצג ת/1 (דו"ח מד"א) קביל גם בכל הנוגע לאמיתות תוכנו.

18) לא זו אף זו , הנתבעת אף לא השכילה להציג בפני ביהמ"ש ראיות לכך שהרופא המטפל , דר' שטרן , פעל בכחש ובמרמה בצוותא חדא עם התובע והנפיק בעבורו תעודות מחלה פיקטיביות . כאמור מעלה , הנתבעת לא טרחה לבצע במקרה דנן חקירה באמצעות חוקר פרטי , אלא העלתה בעלמא טענות חמורות ביותר כלפי משרתי ציבור (דר' שטרן ואנשי מד"א) , ולכן מסקנתי היא , כי נוכח ויתורה של הנתבעת על זימונו של החוקר מטעמה וכן נוכח העובדה כי לא הובאו כל ראיות לביצוע מעשים פליליים מצד התובע ו"שותפיו", על אף שהמקרה דווח על ידי התובע למשטרת ישראל , הרי שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי עסקינן בניסיון מרמה מצד התובע לפעול בקנוניה עם משרתי ציבור בכדי לזכות בתגמולים המגיעים מכח חוק הפלת"ד . אשר על כן , על אף הסתירות בין גרסאותיו השונות של התובע ואי זימונו של עד הראייה למקרה , הגעתי לכלל מסקנה , כי אין עסקינן במעשה מרמה מצד התובע וכי תאונת הדרכים התרחשה במועד המפורט בדו"ח מד"א .

19) אשר על כן , כל שנותר הוא לבחון את קביעת שיעור הנזק . התובע לא פירט בסיכומיו את גובה הנזק לו הינו עותר ולא פירט בסיכומיו ולו אחד מראשי הנזק הרלוונטיים לתובענה כגון דא . יתירה מכך , התובע לא צירף לכתב התביעה ו/או לתצהירו ולו בדל ראייה המלמדת על קביעת הנזקים הממוניים הנגזרים מהאירוע התאונתי (כגון : חשבוניות מס , קבלות , הוצאות נסיעה , אסמכתאות לעזרה צד ג' וכו') . עם זאת , משבא-כח הנתבעת מצא לנכון להתייחס לעניין סוגיית ה"כאב והסבל" בסיכומיו , הרי שלאור אופי פגיעתו של התובע כפי המתואר בדו"ח , אשפוזו במשך יום אחד והטיפולים הרפואיים אותם עבר לאחר תאונה והנני מוצא לנכון לפסוק לטובת התובע על דרך האומדן בגין ראש נזק זה פיצוי כספי בסך של 7000 ₪ .

20) אשר על כן , הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסך של 7000 ₪ . בנוסף לכך , הנתבעת תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 1500 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 910 ₪ בצירוף מע"מ כחוק .

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ד, 29 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.