בבסיס התיק מצויה תביעה כספית שהוגשה ביום 15.11.09 בסדר דין מקוצר על סך של 539,500 ₪.

ניתן פסק דין חלקי בסך של 391,000 ₪ וניתנה רשות להתדיין רק בנוגע לדרישה שמעבר לכך.

בפתח ישיבת ההוכחות, ביקשו הנתבעים למחוק את ההודעה לצד ג'.

לאחר שבקשתם זו נדחתה, ביקשו כי ההודעה תידחה.

ההודעה לצד אכן ג' נדחתה, וניתנה לצד ג' ולנתבעים זכות טיעון בכתב בסוגיית ההוצאות.

לאחר שההודעה לצד ג' נדחתה, בפועל לא נותר טעם לקיים דיון בשאלות של חבות בתביעה העיקרית, שכן הגנת הנתבעים מפני התביעה העיקרית התמקדה הלכה למעשה רק בהעלאת טענות כנגד צד ג', והמחלוקת הצטמצמה עד מאד. נותרו להכרעה שתי נקודות בלבד: ריבית והוצאות.

התובע והנתבעים הגיעו להסדר דיוני כלהלן:

"הגענו להסכמה לפיה הנתבעים מסכימים לקבלת התביעה כנגדם והצדדים יסכמו בכתב בשתי נקודות אלה –

1. מהו הסכום שיש לפסוק על פי התביעה כפי שהוגשה.

2. שאלת ההוצאות ושכ"ט – לגבי ניהול התיק כולו".

הוסכם כי הצדדים יהיו רשאים לצרף חישובים ותדפיסי שערוך, אך לא יצרפו חוו"ד או תצהירים.

הגשת הסיכומים בסוגיית ההוצאות בגין ההודעה לצד ג' נדחתה בהתאמה כך שההכרעה תינתן יחד. הצדדים הגישו סיכומים בהתאם להסדר הדיוני.

רקע - העובדות יפורטו בתמצית, ככל שהן צריכות להכרעה בנקודות שיש להכריע בהן.

התובע הוא איש עסקים. הנתבע 1 הוא בעל תואר שלישי במדעים אשר פעל גם באמצעות הנתבעת 2 ופיתח מכשיר לטיפול בבעיות פוריות אצל גברים אשר נרשם כפטנט.

ביום 16.12.07 נחתם בין התובע והנתבעים הסכם, ולפיו התובע העמיד לרשות הנתבעים מימון בסך של 100,000$ לצורך המשך השלמת פיתוח המכשיר ושיווקו, ובתמורה להשקעתו זו אמור היה התובע לקבל 7% מהון המניות של הנתבעת 2 (להלן: "ההשקעה"), אלא אם יבחר התובע בתוך 12 חודשים מעת ההשקעה להמיר את ההשקעה להלוואה.

בסעיף 12.3 שבהסכם ההשקעה (סעיף 12.3 "השני", שהסימון בצידו אמור היה להיות 12.4 אך יכונה סעיף 12.3 ככינויו ע"י הצדדים) נקבע כי לתובע זכות לדרוש מהנתבעים תוך 12 חודשים "להשיב לו את סכום ההשקעה כהלוואה בריבית חודשים, בגובה בפי שלוש [טעויות במקור] מהריבית הבנקאית בחשבון עו"ש, ריבית חובה, של בנק לאומי לישראל", ובמידה ועשה כן, לא יהא זכאי למניות.

בטרם חלפה שנה מההשקעה גילה התובע כי עוד ביום 19.12.07 בוצע ללא ידיעתו שינוי בהרכב מניות הנתבעת 2 באמצעות הגדלת הון והקצאת מניות הנהלה לנתבע 1, דבר שהביא לשינוי בשווי המניות נשוא ההשקעה.

בעקבות זאת, התובע הודיע לנתבעים בישיבה שקוימה כי הוא מבקש לנצל את זכותו להמיר את ההשקעה בהלוואה ולקבל את כספו חזרה בצירוף הריבית המוסכמת.

ביום 2.11.08 נחתם בין הצדדים הסכם, ולפיו הוסכם על הארכה של שישה חודשים, כך שמועד הבחירה אם להותיר את הסכום כהשקעה או להמירה להלוואה, הוארך עד ליום 27.5.09.

ביום 20.5.09 אישרו הנתבעים בכתב כי קיבלו הודעה בדבר מימוש הזכות לפי סעיף 12.3 להסכם ההשקעה, וביקשו "להחזיר את ההלוואה בהתאם לסעיף 12.3 לא יאוחר מיום 31.8.09".

בהמשך, ביקשו וקיבלו ארכה נוספת עד סוף ספטמבר 2009, ובהגיע המועד שוב ביקשו ארכה.

ביום 15.10.09, לאחר ש"הצדדים ערכו חישוב של החוב למועד 30.9.09 וביקשו לפרוס את החוב למספר תשלומים, וכך סוכם כי החוב יעמוד על סך של 530,000 ₪" (הציטוט הוא מכתב התביעה), נערך הסכם בכתב להסדרת התשלום בסכום זה. הוסכם כי החוב יועמד על 530,000 ₪, וישולם ב-4 תשלומים, ולפי ההסכם מיום 15.10.09 - שהתובע כבר חתם עליו - אמורים היו להימסר 4 שיקים בסך 132,500 ₪ כ"א. למרות שההסכם נוסח על פי הסיכום עם הנתבעים, כך נטען בתביעה, בסופו של דבר הנתבעים חזרו בהם, לא חתמו על ההסכם מיום 15.10.09 ולא מסרו את השיקים לפי הסיכום.

ביום 15.11.09 הוגשה התביעה, כתביעה בסדר דין מקוצר על סך 539,500 ₪.

ביום 11.1.10, לאחר שהנתבעים לא התגוננו, ניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה.

לאחר הליכים שונים, ביום 26.9.11 ניתנה החלטה בבקשה לביטול פס"ד, בה נקבע כי פסק הדין שניתן יבוטל ותחתיו יינתן פסק דין חלקי בסכום של 391,000 ₪, הוא הסכום שהעביר התובע לנתבעים. נקבע כי לגבי סכום זה, שהוא למעשה קרן ההלוואה, אין לנתבעים כל טענת הגנה. עוד נקבע כי בנוגע ליתרת סכום התביעה, תינתן לנתבעים רשות להתגונן בכפוף להפקדת מלוא הסכום בקופת בית המשפט.

ביום 2.2.12, שילמו הנתבעים לתובע סכום של 391,000 ₪ וכן הפקידו בקופת בית המשפט את יתרת סכום התביעה בסך של 148,500 ₪. סכום זה מופקד בתיק עד היום.

יצוין כי בפסק הדין שניתן בהעדר הגנה חויבו הנתבעים בהוצאות משפט בסך של 40,000 ₪ בצירוף האגרה ששולמה. לאחר שפסק דין זה בוטל, בסמוך למתן פסק הדין החלקי נחתמה ע"י הרשם פסיקתא לפיה חויבו הנתבעים בהוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בצירוף אגרה ששולמה, אולם בהמשך בוטל חיוב זה, ונקבע כי הוצאות ההליך ייפסקו בסיום המשפט. ערעור שהגיש התובע נדחה.

כאמור בפתח הדברים, בפתח ישיבת ההוכחות בפניי הסכימו הנתבעים כי דין ההודעה לצד ג' ששלחו - להידחות, וכי דין התביעה שהוגשה כנגדם - להתקבל. ההשלכות הן כמובן מרחיקות לכת. בין השאר, המשמעות היא כי הנתבעים אינם יכולים לחלוק עובדתית על נכונות הנטען בכתב התביעה, ובעיקר, על כך שהצדדים הגיעו להסכם ביום 15.10.09 לפיו הועמד החוב על סך של 530,000 ₪. כמו כן, המשמעות היא כי אין לשעות לטענות כלשהן בסיכומים מצד הנתבעים העומדות בניגוד לכך, או מתייחסות לאחריות כביכול של הצד השלישי. המשמעות היא כי אין לנתבעים - וחשוב מכך, כי מלכתחילה לא היתה לנתבעים - טענת הגנה מפני התביעה.

נותר לדון בשאלה לאיזה סכום בדיוק זכאי התובע עם קבלת התביעה, וליתר דיוק לדון בטענות התובע לפיה הוא זכאי לסכומים העולים על סכום התביעה.

בתמצית, התובע טוען כי הוא זכאי למלוא הריבית ההסכמית בהתאם להוראות סעיף 12.3 בהסכם ההשקעה, ששיעורה מחושב על פי ריבית החובה על חשבון עו"ש בבנק לאומי (להלן: "ריבית בנקאית") ואמור להיות פי שלוש מהריבית הבנקאית (להלן: "ריבית משולשת").

ואילו הנתבעים טוענים, בתמצית, כי לא ניתן לפסוק סכומים העולים על אלה שהתובע תבע בכתב התביעה; כי הריבית ההסכמית היא ריבית "בלתי חוקית בעליל"; ולחילופין כי הריבית היא למעשה פיצויים מוסכמים ובית המשפט רשאי להפחיתה על פי שיקול דעתו בהתאם לדיני החוזים.

דיון -

בפתח הדברים, נשאלת השאלה אם יש לקבל את טענת הנתבעים לפיה דרכו של התובע לדרוש ריבית הסכמית כלשהי חסומה, בשל טעמים הקשורים בסדר דין, וביתר פירוט בשל האופן בו נוסחה תביעתו. במה דברים אמורים?

סכום התביעה הנקוב בכתב התביעה חושב ע"י התובע לפי ההסכם בין הצדדים מיום 15.10.09, בתוספת ריבית עד ליום 15.11.09 (חודש אחד בלבד) בסך של 9,500 ₪. בכתב התביעה נטען כי חישוב נכון של החוב מגיע לסכום גדול בהרבה וכי סכום התביעה הועמד על סכום זה לאור ההסכמה על חוב בסך 530,000 ₪. נטען כי שערוך קרן החוב, סך של 391,000 ₪, בהתאם לריבית ההסכמית (המשולשת), היה מוביל לסכום גבוה בהרבה. נטען כי הריבית הבנקאית עמדה על כ- 18% לפי טבלה שצורפה, דהיינו בסכום של כ- 70,000 ₪ לשנה אחת, וכי למעשה מן הראוי היה להוסיף לקרן סכום העולה על סכום זה פי שלוש. זאת, שכן שיעור הריבית ההסכמית אמור היה לעמוד על כ-54% בשנה. לכאורה, הריבית בגין כל אחת מהשנים שחלפו בין ההשקעה לבין הגשת התביעה (שנתיים) אמורה היתה להסתכם בסך של למעלה מ- 200,000 ₪, וסכום התביעה אמור היה להיות כ- 800,000 ₪.

הנתבעים טוענים כי משעה שהתובע פנה לבית המשפט וניסח את כתב תביעתו באופן זה, העמיד את סכום התביעה על סך של 539,500 ₪, שילם אגרה בגין סכום זה, אזי בהתאם לתקנות הוא קיבע את סכום התביעה, ולא ניתן בשום מקרה לחרוג מסכום זה ולפסוק לתובע סכום העולה על סכום התביעה. הנתבעים טוענים כי דרישת התובע לריבית הסכמית היא אף בבחינת הרחבת חזית.

אין מקום לקבל את טענת הנתבעים כפי שנטענה. התובע אמנם לא תבע ריבית הסכמית בגין פרק הזמן שממועד מתן ההלוואה עד ליום 15.10.09. אולם זאת לאור טענתו בדבר הסכמה חוזית מאוחרת, מיום 15.10.09, שכללה ויתור מצידו על חלק מהחוב בגין תקופה זו.

ואילו בסיפא של כתב התביעה ביקש התובע לזמן את הנתבעים ולחייבם לשלם את סכום התביעה בצירוף ריבית הסכמית, משולשת. כלומר התובע דרש כי הסכום "המופחת" אשר נתבע בתביעה יישא כשלעצמו, מעת הגשת התביעה ואילך, ריבית הסכמית משולשת. תשומת הלב מופנית גם לעובדה שהתובע הוסיף לסכום החוב ריבית בסכום של לא פחות מ-9,500 ₪ בגין חודש אחד, ריבית אשר עולה לאין ערוך על שערוך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"). העובדה ששולמה אגרה בגין סכום הנמוך מזה שעשוי להיפסק בסופו של יום אם תיפסק ריבית העולה על שערוך לפי חוק פסיקת ריבית, ניתנת לתיקון בשלב דיוני מאוחר להגשת התביעה ע"י תיקון פורמלי של סכום התביעה במועד הרלבנטי והשלמת האגרה הנדרשת. אין בכך כדי להכשיל את עילת התביעה.

נמצא, אפוא, כי התובע אינו מנוע מלדרוש ריבית הסכמית.

עם זאת, יש מקום ליתן את הדעת על מסקנה אחרת העולה מאופן הגשת התביעה ומהניתוח הנ"ל.

הגם שהתובע היה רשאי לבטל את ההסכם מיום 15.10.09 בעקבות הפרתו הברורה ע"י הנתבע, לא מצאנו בשום מקום כי התובע הודיע על ביטול ההסכם מיום 15.10.09, לרבות לא עם הגשת התביעה.

נהפוך הוא; התובע הגיש תביעתו על בסיס ההסכמה המגולמת בהסכם מיום 15.10.09, דהיינו על בסיס ההנחה כי הוא תקף. שהרי אם לא כן, צריך היה להגיש תביעתו ע"ס כ- 800,000 ₪, כאמור.

רק לאור ההסכם מיום 15.10.09 והחישובים שבבסיסו (נספח ד' לכתב התביעה) ניתן להבין את החישוב עליו מבוססת התביעה.

ברי כי הסכמה מאוחרת זו בין הצדדים - הסכמה המבטאת "ויתור" מצד התובע על סכומי ריבית גבוהים ביותר שלכאורה היה זכאי להם, כנגד הסדרת התשלום תוך "ויתור" מצד הנתבעים על כל טענה כנגד דרישת התובע להמרת סכום ההשקעה להלוואה - היא העומדת בבסיס עילת תביעתו.

המסקנה היא, כי במערכת היחסים החוזית בין הצדדים, ההסכם מיום 15.10.09 בא תחת הסכם ההשקעה (וההסכמות שלאחריו).

הנתבעים, אשר לא חתמו על ההסכם מיום 15.10.09 אלא ניסו לכל אורך הדרך להתנער ממנו, הסכימו לקבלת התביעה כנגדם, ומשמעות הדבר כי הם מנועים כיום מלהתכחש להסכם זה, וכי כבר לכתחילה לא היה ממש בהתכחשותם להסכם זה. הסכם זה אכן שיקף הסכמה חוזית לכל דבר ועניין.

התובע מנוע מלהתכחש להסכם מיום 15.10.09 לאו דווקא מן הטעם שחתם עליו, אלא מן הטעם שלא ביטל אותו, הסתמך על שיק בטחון שקיבל בסמוך לאחריו וצורף לתביעה, ולמעשה ביסס עליו את עילת תביעתו.

נמצא; ההסכם מיום 15.10.09 בא חלף הסכם ההשקעה, ומשקף התקשרות חוזית תקפה בין הצדדים.

למסקנה זו שתי השלכות לענייננו.

האחת - הסכמה מאוחרת זו, ההסכם מיום 15.10.09, כוללת הסכמה גם בנוגע לריבית.

בסעיף 6 להסכם מיום 15.10.09 נכתב כי "אי פרעון שיק אחד ... יעמיד את סכום השקים לפרעון מידי. סכום יתרת החוב מאותו יום יצבור ריבית בגובה פי שתיים מהריבית הבנקאית בחשבון עו"ש, ריבית חובה, של בנק לאומי לישראל".

הנה כי כן, הריבית ההסכמית הרלבנטית לעילת התביעה, ההסכם מיום 15.10.09, שעליו מבוסס חישוב סכום התביעה, היא ריבית כפולה מהריבית הבנקאית (להלן: "ריבית כפולה"). מדובר בשיעור ריבית גבוה מאד כשלעצמו, שניתן לטעון טענות גם כנגדו, אך בכל מקרה אין לדבר על ריבית משולשת.

השניה - עניינה במועד ההתקשרות החוזית, מועד הרלבנטי לבחינת שיעורי הריבית הנוהגים במערכת הבנקאית ובשוק האשראי. להשלכה זו עשויה להיות נודעת נפקות בהמשך, בדיון בנוגע לשיעור הריבית שיש לפסוק.

עתה לשאלה המרכזית - האם יש מקום לפסוק לטובת התובע ריבית הסכמית? ומה יהא שיעורה?

הדין בנוגע לפסיקת ריבית הסכמית, גם אם שיעורה גבוה, מוצא ביטוי בע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי (ישראל – מערב גרמניה) (18.7.2011), בפסקה 54 ובריכוז ההלכות והאסמכתאות השונות המובאות שם.

ככלל, וכפי שמפורט שם, בעל דין הנתבע לתשלום ריבית הסכמית גבוהה, יכול לנסות לטעון כי הריבית ההסכמית חלה רק בתקופת ההסכם; או שהיא לא נועדה לחול במקרה של התדיינות משפטית ממושכת; או שמדובר בריבית "רצחנית וקשה" שיש להפחיתה בהתאם לפסיקה בנושא; או שמדובר בפיצוי מוסכם שהוא מופרז ועל כן יש להפחיתו. אולם יש לטעון בפועל כל אחת מן הטענות ולבסס אותה כראוי, ובמידה והנתבע לא יעשה כן – אין מקום להתערבות של בית המשפט בריבית ההסכמית, אפילו היא גבוהה.

הנתבעים אכן מעלים באריכות טענות כאלה ואחרות בנוגע לריבית ההסכמית, ומנסים לבססן. איני רואה צורך לפרטן אחת לאחת. כולן הובאו בחשבון במסגרת התוצאה כמפורט להלן.

אומר מיד; אין מקום לקבל את דרישת התובע לפסוק לטובתו ריבית משולשת, אף לא ריבית כפולה, ולו מן הטעם שריביות אלה לא הוכחו כנדרש.

בד בבד עם הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע הודיעו באי כוחו כי "בבוא העת בכוונתנו לבקש הזמנת עד – נציג מבנק לאומי לצורך הצגת מסמכים בקשר לנתוני שיעורי הריבית המירבית בחשבון עו"ש למן שנת 2007 ועד היום". אולם בסופו של דבר התובע לא הגיש בקשה לזימונו של עד כאמור ולא הוכיח בדרך אחרת כלשהי את שיעורי הריבית הבנקאית. אמנם צורפו לכתב התביעה ולתצהירים תדפיסים ובהם שיעורי ריבית שנטען כי הם הרלבנטיים, אולם אלו מתייחסים לפרק זמן מצומצם ביותר עד לאמצע שנת 2009.

התובע טוען בסיכומיו להחלתה של אחת משלוש חלופות - דרכי חישוב בנוגע לתקופות במהלכן יש לחשב ריביות בשים לב למועד הגשת התביעה ולמועד תשלום סכום הקרן על פי פסק הדין החלקי - כולן על בסיס ריבית משולשת, אולם בפועל, מפתיע ככל שהדבר יישמע, באף אחת מן החלופות הללו התובע אינו נוקב בסכומים כלשהם המגיעים לו לטענתו. ולא בכדי, שכן התובע אינו מצרף תחשיבים כלשהם, ואף לא צירף לראיותיו נתונים כלשהם שעל בסיסם ניתן יהיה לערוך את התחשיבים הללו. ברי כי שיעור הריבית הבנקאית בבנק זה או אחר הוא נתון עובדתי טעון הוכחה.

נתתי דעתי לשאלה, האם לא יהא זה נכון לדחות את דרישות התובע לפסיקת ריבית הסכמית מן הטעם שדרישותיו לא הוכחו כנדרש. ניתן לטעון כי מדובר בתביעה כספית בגין חוב בסכום נקוב שגובהו ניתן להוכחה במידה מספקת, ומשום כך גם טעון הוכחה במדויק במידה מספקת, ולאור ההלכה לפיה משלא הוכח רכיב זה של גובה הסכום שיש לפסוק בתביעה ממונית, לא הוכחה התביעה. הגעתי למסקנה כי לא יהא זה נכון לעשות כן. ראשית, מן הטעם שהטענה לא הועלתה ע"י הנתבעים באופן מפורש זה. שנית, וזה השיקול העיקרי, מן הטעם שדומני כי שערוך לפי חוק פסיקת ריבית בלבד, בנסיבות העניין, כאשר מדובר בנתבעים אשר קיבלו כספים למטרות עסקיות, ואשר נטלו על עצמם ביודעין התחייבות חוזית ברורה לתשלום ריביות גבוהות ביותר, תוביל לתוצאה בלתי צודקת בעליל. ומן העבר השני, יהא אשר יהא שיעורה המדוייק של הריבית ההסכמית אשר עשוי היה התובע להוכיח, וכפי שיובהר בהמשך, מדובר בריבית כה גבוהה עד שבנסיבות העניין ממילא לא היתה נפקות של ממש לשיעורה המדוייק או לגובהם המדוייק של הסכומים אשר יש לפסוק על פיה.

התובע צירף לתביעתו ולתצהירו (נספח ח/2) מסמכים מהם עולים לכאורה שיעורי הריבית הבנקאית בשנים 2008-2009 (הנעים בין 16%-20%), וכפועל יוצא ממנה עשויה היתה הריבית ההסכמית להגיע לשיעור פנטסטי של למעלה מ-50% לשנה (ריבית משולשת) או למעלה מ- 30% בשנה (ריבית כפולה). כידוע, אף אם מוכח שיעור ריבית הסכמית לכל אורך התקופה, הדבר איננו בהכרח בבחינת סוף פסוק. על אף חשיבותו של עקרון חופש החוזים, חלות מגבלות על תוכן ההתקשרות החוזית בהקשר זה.

מגבלה ראשונה, סטטוטורית, עשויה לעתים להימצא בחוק הריבית, תשי"ז-1957 ובחיקוקים מכוחו. אולם, לאור הוראות צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970, מגבלת הריבית הקבועה בצו זה חלה רק על "מילווה צמוד ערך", כהגדרתו בצו.

בהעדר מגבלה על מלווה מסוגים אחרים, התעורר בשעתו צורך לבחון ולסווג הלוואות, כמילווה צמוד ערך או כמלווה שאינו כזה, שהרי ניתן לעצב עסקאות אשראי בדרכים רבות ושונות [ר', למשל: ע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מז(5) 350 (1993); רע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נח(2) 889 (2004)]. ניתן לתהות אם בימינו יש הגיון כלכלי, או אחר, בהותרת מצב הדברים שנוצר מכוחו של צו זה על כנו; מגבלה גורפת בנוגע להלוואה צמודה והעדר מגבלה כלשהי בנוגע להלוואה שאינה צמודה. ניתן גם לתהות האם מצב דברים זה עולה בקנה אחד עם תכליתו המקורית של החוק האמור. חוק זה החליף דבר חקיקה ראשית עותמני שבו עצמו נכללה מגבלת ריבית קשיחה בנוגע לכל סוגי ההלוואות, וקבע כי ייעשה שימוש באמצעי גמיש יותר בדמות מגבלה בצו שניתן לשנותו על נקלה ובתכיפות רבה, בהתאם לשינויים במשק. צו הריבית המקורי משנת 1957, קבע שיעור ריבית מירבי בנוגע למלווה באופן כללי, ושיעור מירבי נמוך יותר למילווה צמוד ערך. האבחנה שנערכה בצו משנת 1970, בדבר הגבלה על מילווה צמוד ערך והעדר מגבלה על הלוואות אחרות, נותרה ללא שינוי עד היום, קרוב לחמישה עשורים, למרות שינויים ניכרים בחיי הכלכלה. אם עדיין יש מקום גם כיום לקיומו של צו המתערב במישרין בחופש החוזים ומטיל מגבלה גורפת על שיעור הריבית, למרות הרגולציה הקיימת בנוגע להלוואות בנקאיות ולמרות קיומם של חיקוקים המסדירים הלוואות חוץ בנקאיות, נשאלת השאלה אם אמנם יש הצדקה להטלת מגבלה כזו על הלוואות צמודות דווקא, ועליהן בלבד. מכל מקום, מגבלה חוקית זו אינה רלבנטית להלוואה בענייננו. לתכליתו הבסיסית של החוק האמור, מניעת ריביות נשך, הגיעה הפסיקה גם בנוגע להלוואות שאינם צמודות, בדרכים אחרות.

מגבלה אפשרית שניה בנוגע לריבית עשויה להימצא, במקרים חריגים וקיצוניים, במסגרת דין החוזים הכללי, מכוח ההלכות שעניינן חוזה פסול או חוזה הסותר את תקנת הציבור. כך, למשל, נקבע בפסק דינה של כב' השופטת א' חיות בת.א. (ת"א) 1277/00 לולה ישראל נ' אלחנתי יהודה (30.7.2002), אשר קנה לו בפסיקה אחיזה:

"חופש ההתקשרות בחוזים, הוא עקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו, הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים (ר' להשוואה ...)".

דברים אלו צוטטו בהסכמה ברע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, 428 (2004). נפסק כי במקרים שבהם הריבית שנקבעה היא גבוהה במיוחד, ריבית "רצחנית" כדברי כב' השופט רובינשטיין, גם בהעדר חיקוק ממנו עולה כי הריבית אינה חוקית, ניתן להסתייע בדיני החוזים הכלליים, לקבוע כי החוזה פסול ולהפחית מן הריבית.

באותו מקרה נקבע כי ריבית בשיעור 24% על הלוואה במט"ח בין אנשים פרטיים, היא אמנם ריבית גבוהה אך לגדר "רצחנות" שתביא להתערבות שיפוטית מעבר לחוקי הריבית, היא אינה מגיעה. בענייננו, מחד גיסא שיעור הריבית הכפולה לא הוכח כדבעי. מאידך גיסא, הגם שמדובר בריבית גבוהה בהחלט (בחודשים שלפני הגשת התביעה עמדה על כ- 35%) הנתבעים לא ביססו די הצורך את טענתם בדבר היותה ריבית "רצחנית", לא באמצעות הבאת ראיות ולא באמצעות הפניה לפסיקה קונקרטית בנסיבות קרובות. לאור האמור להלן, איני רואה צורך להכריע בטענתם זו.

מגבלה אפשרית שלישית בנוגע לשיעור הריבית עשויה להימצא בהוראותיו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"), והיא המגבלה העיקרית הרלבנטית לענייננו, לאור הפרשנות שניתנה בפסיקה להוראותיו בהקשר זה.

האם הוראות החוק חלות על החוב נשוא תביעה זו?

התשובה לשאלה זו חיובית.

בהתאם לסעיף ההגדרות, סעיף 1 לחוק, "לווה" מוגדר "למעט תאגיד". בענייננו, הנתבע 1 חתום באופן אישי, יחד עם הנתבעת 2, על כל החוזים, לרבות ההסכם מיום 15.10.09.

"מלווה" מוגדר בסעיף 1 לחוק בתור "מי שנותן הלוואות, למעט תאגיד בנקאי ...".

לכן עסקינן בלווה ומלווה כהגדרתם בחוק.

ודוק; השאלה שנדרש לעתים לדון בה - האם מדובר ב"מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק" - רלבנטית לעניין תחולת הסייג הקבוע בסעיף 15(א) לחוק. הפטור הקבוע בסעיף זה שולל תחולתן של הוראות אחרות בחוק (סעיפים 2,3 ו-7). זאת, בעוד שהסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 5 לחוק, אשר מגדיר תקרה של ריבית מותרת מירבית, המכונה בסעיף שיעור עלות האשראי המרבי. השיעור המרבי הקבוע בסעיף 5 לחוק חל בין אם ההלוואה ניתנת ע"י מי שמתן הלוואות הוא עיסוקו בין אם לאו.

למעלה מן הצורך יוער כי בכל מקרה התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הוא מלווה שנתן את ההלוואה שלא דרך עיסוק, ובפסיקה נקבע כי הנטל להוכיח שהלוואה ניתנה שלא דרך עיסוק, מוטל על המלווה [ע"א 5099-05-13 עזבון המנוח גלבוע ז"ל נ' עבדייב (19.2.2014), פס' נ"ד-נ"ט לפסק הדין; ר' גם אסמכתאות נוספות המפורטות בתא"ק (נצ') 24515-05-14 בית הגופר בע"מ נ' ח'ורי (12.6.2017), פס' 19 לפסק הדין, שיש להניח כי הוא מוכר לתובע]. מכיוון שמדובר בהוכחת יסוד שלילי, ייתכנו מקרים בהם לצורך עמידה בנטל זה לא יהא צורך בראיות כבדות משקל. אולם התובע נמנע במפגיע אפילו מלטעון במפורש כטענה עובדתית בתצהיר עדותו הראשית, כי נתן את ההלוואה שלא דרך עיסוק. משכך, ברי כי הנטל לא הורם. אלא שכאמור, הסייג הקבוע בסעיף 15(א) לחוק ממילא אינו רלבנטי.

סעיף 15(ב) לחוק קובע כי הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק לא יחולו על הלוואה בסכום העולה על הקבוע בסעיף (כיום 1,197,707 ₪). ההלוואה בענייננו ניתנה לאחר המועד בו הוגדל הסכום הנקוב בסעיף 15(ב) לסך של 1,000,000 ₪ [תקנות הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (קביעת סכום לענין סעיף 15(ב)(1) לחוק), התשס"ז-2007, ק"ת תשס"ז 6597 מיום 28.6.2007 עמ' 796, תחילתן 30 ימים מיום פרסומן]. נמצא; עסקינן בהלוואה חוץ בנקאית ומגבלת סעיף 5 לחוק חלה על ההלוואה נשוא תביעה זו במישרין.

אפילו לא זה היה המצב, ולא היתה תחולה במישרין להוראת סעיף 5 לחוק, ממילא היה מקום להפעלת שיקול הדעת בהתאם לסמכות הקבועה בהוראת סעיף 9 לחוק, וזאת בהתאם להלכה שנפסקה בע"א ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' לשם (28.6.2011), מפי כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין:

"יובהר, כי אמנם בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההלוואות, סעיפים 5 ו-6 לאותו החוק לא יחולו מקום [בו] התקבלה הלוואה העולה על 25,000 ש"ח (נכון למועד ההלוואה במקרה זה) – כפי שאכן קרה בענייננו. אלה שהוראת סעיף 15 מתייחסת אך לתחולתם של סעיפים 5 ו-6 לחוק על הסכם ההלוואה, בעוד שסעיף 9 חל ללא קשר לסכום שנטל הלווה. המשמעות היא, שבהינתן הלוואה מעל סכום מסוים (שעמד, כאמור, על 25,000 ש"ח, וכיום מתעדכן מדי שנה), הצדדים רשאים להתנות על שיעורים הריבית הקבועים בסעיפים 5 ו-6 לחוק, אולם הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה אינה מוגבלת כתוצאה מגובה ההלוואה. אף במקרה שלפנינו אין מניעה כי בית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו בהקשר זה. יתר על כן, מקובלת עלי הטענה כי חוזה הלוואה כפוף גם למערכת דיני החוזים הכלליים, אשר גם מכוחם – בהתקיים בנסיבות המתאימות לכך – רשאי בית המשפט לעדכן את שיעור הריבית שנקבע (ראו והשוו: ...".

סעיף 5 לחוק מגדיר את המושג " "שיעור עלות האשראי המרבי" - פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל" וקובע כי "שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;...".

מעיון באתר בנק ישראל עולה כי במועד בו השתכלל הסכם ההלוואה הרלבנטי לענייננו - ההסכם מיום 15.10.09 העומד בבסיס התביעה - עמד שיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור ע"י אותם בנקים שנקבעו ע"י בנק ישראל, כפי שפורסם ע"י בנק ישראל, על שיעור של 4.24% [י"פ התש"ע 6061 מיום 8.2.2010, עמ' 1834].

כאשר שיעור זה מוכפל ב- 2.25, מתקבלת התוצאה כי שיעור עלות האשראי המרבי הרלבנטי עומד על שיעור של 9.54%.

משכך, ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק, יש לקבוע כי חלף הריבית ההסכמית יש לחייב את הנתבעים בריבית בשיעור 9.54% לשנה.

את חישוב סכום הריבית המגיע לתובע יש לבצע בנוגע לשתי תקופות בנפרד:

ראשית, מיום הגשת התביעה ועד ליום 2.2.12 בו שולם לו סכום הקרן בהתאם לפסק הדין החלקי. חישוב זה מוביל לסך של 653,564 ₪, ולאחר שמפחיתים ממנו סך של 391,000 ₪ ששולם בתאריך זה, עומד חובם של הנתבעים על סך של 262,564 ₪ נכון ליום 2.2.12.

שנית, מיום 2.2.12 ועד היום.

בנוגע לתקופה שניה זו, עולה השאלה האם יש להחיל את שיעור הריבית הנ"ל, עלות האשראי המרבי הרלבנטי אשר בא חלף הריבית ההסכמית, באופן מלא ובגין מלוא התקופה.

ניתן להתעלם ממחדליו הדיוניים של התובע, אשר לא טרח בשום שלב לבקש לתקן את התביעה ולהעמידה על סכום נקוב קונקרטי שניתן יהיה להתייחס אליו ולהתגונן מפניו, ואשר לא הוכיח את שיעורי הריבית מכוחם תבע ואפילו בסיכומים מטעמו לא ציין מהם הסכומים הנתבעים על ידו. אך לא ניתן להתעלם מן השיקול של חלוף הזמן.

התיק הוא תיק ישן אשר מגיע לקו הסיום זמן רב יתר על המידה. האשם בנוגע לכך מונח לפתחם של הצדדים ושל בית המשפט במידה שווה. בתחילת הדרך, הליכים שונים בפני הרשמים התנהלו במשך למעלה משנתיים. במשך כשנתיים נוספות טופל התיק בידי מותב קודם, וניתנו החלטות שונות, מבלי שהתקיימו דיונים. לאחר שהליך גישור אליו הופנו הצדדים לא צלח, הועבר התיק לטיפולי בשל פרישת המותב. קדם משפט ראשון התקיים בפניי בסמוך לאחר מכן, באמצע 2014, דהיינו כמעט חמש שנים לאחר הגשת התביעה. בהמשך נדחו פעמיים מועדי הוכחות שנקבעו זמן רב מראש, בפעם הראשונה לבקשת התובע ובפעם השניה לבקשת הנתבע, ובהסכמת התובע.

אמנם העיכובים בקידום התיק לא נגרמו רק בשל התנהלות התובע, אך התיק נוהל כאשר דומה היה כי לתובע לא אצה הדרך, וייתכן כי הסיבה לכך נעוצה בשיעור הריבית ההסכמית הגבוה שהוא תובע, ההולכת ונצברת ככל שחולף הזמן.

חלוף זמן רב עשוי לעתים להוות שיקול המצדיק שלא להחיל ריבית הסכמית כלל, או לא להחיל אותה על מלוא התקופה בגינה נתבעת ריבית הסכמית. אפנה בהקשר זה, לדוגמא, לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א 7420/11 גרומן שירותי דלק בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (29.1.2013), פסקה 8א. לפסק הדין, שם נפסקה ריבית הסכמית בגין פרק זמן של מעט יותר משנה, ולאחריו צבר החוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ר' גם פסק דינו של כבוד הנשיא א' אברהם בע"א (נצ') 20783-01-15 מחמיד נ' נסיר (10.5.2015), פסקה 30, שם נשללה לחלוטין הריבית ההסכמית בשל השיהוי הכבד בהגשת התביעה.

בענייננו, אין הצדקה לשלול באופן מלא את הריבית שיש לפסוק חלף ריבית הסכמית. כאמור, האחריות לחלוף הזמן הרב אינה מוטלת רק על התובע. עם זאת, גם לתובע אחריות חלקית לכך, שבנסיבות הענין אני רואה לנכון להעמידה על שליש. בהתאם לכך, יש להפחית בעת חישוב הריבית בגין תקופה שניה זו שליש מן הפער שבין חישוב על פי ריבית בגובה עלות אשראי מרבי בשיעור 9.54% לבין שערוך על פי חוק פסיקת ריבית, ויש לפסוק לטובת התובע (במעוגל), סך נוסף של 361,500 ₪, מעבר לסכום הקרן ששולם לפי פסק הדין החלקי.

עתה לשאלת ההוצאות –

עיינתי בטיעוני הצדדים בסוגיה. התובע הדגיש את ריבוי ההליכים בתיק ודרש הוצאות בסכום גבוה. הנתבעים טענו כי דווקא הם שיצאו "קרחים מכאן ומכאן" בסופו של דבר ושמו את הדגש על כך שנחסך ניהול הוכחות וחקירות עדים. צד ג' פירט במדוייק את שלל ההליכים בתיק, והפנה לתקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפסיקה רלבנטית לגביה.

אעמוד, בתמצית, על השיקולים המרכזיים שיש להביא בחשבון.

התובע זכה בתביעה זו בסך הכל בסכום מצטבר של 752,500 ₪.

ראוי לזכור, ולהדגיש, כי בסופו של דבר לא שולמו הוצאות משפט בגין הסכום ה שנפסק לטובת התובע בפסק הדין החלקי. נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע את סכום הקרן בלבד, בסך 391,000 ₪, וכי הוצאות ושכ"ט עו"ד, לרבות בגין ההליכים שקדמו לפסק הדין החלקי, ייפסקו רק בסיום ההליך.

ראוי לזכור כי התובע נאלץ לנהל הליך משפטי ממושך על מנת לזכות בסכומים שהוא זכאי להם, לרבות לצורך זכיה בסכומים שלאמיתו של דבר כלל לא היו שנויים במחלוקת, ולכל הפחות ניתן לומר כי לא היתה מחלוקת כנה ובתום לב שהתובע אכן היה זכאי להם.

הנתבעים לא שילמו מאומה טרם נקיטת הליך, אלא רק לאחר שחויבו בהכרעה שיפוטית לשלם. הנתבעים לא שילמו אפילו את סכום הקרן, שכיום ברור כי לא היתה להם כל הצדקה שלא לשלם, וגם לא שילמו שערוך לפי חוק פסיקת ריבית בגין סכום הקרן, שגם לשיטתם ברי כי היו חייבים לשלם.

מאידך גיסא, הנתבעים הביאו לייעול הדיון במידה ניכרת בעת שהסכימו להסדר הדיוני בפתח ישיבת ההוכחות, ובכך חסכו לכל הפחות חלק מזמנם של הצדדים ומן הטרחה הכרוכה בהיקף הנושאים שיש להידרש אליהם בסיכומים. הנתבעים גם לא שללו אפשרויות פשרה שעלו במהלך הדרך.

שיקול נוסף שיש לזכור הוא כי הנתבעים כבר חויבו בהוצאות בקדם המשפט, בסכום מתון.

ראוי גם לזקוף "לחובת" התובע אלמנטים מסוימים בהתנהלותו הדיונית, שפורטו לעיל, ואשר הקשו על התגוננות מפני התביעה במתכונת בה נוהלה.

במישור היחסים בין הנתבעים לבין צד ג', מחד גיסא ראוי לציין כי סכום ההודעה נמוך מסכום התביעה (שכן ההודעה הוגשה לאחר פסק הדין החלקי). מאידך גיסא, ראוי לציין כי הסכמת הנתבעים לדחיית ההודעה כנגד צד ג', משמעותה הכרה בכך שלא היה בסיס לטענות כנגדו לכתחילה, לרבות בטענות בנוגע לחברת בית הגופר בע"מ ובנוגע לניגוד עניינים כביכול.

לאחר בחינת טענות הצדדים ושקלול השיקולים דלעיל וכלל נסיבות העניין, הגעתי לתוצאה שלהלן.

סוף דבר – כפי שהוסכם בפתח ישיבת ההוכחות ,דין התביעה להתקבל.

הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 361,500 ₪, תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית בשיעור 9.54%, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪, וכן ישלמו הנתבעים לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪, כאשר סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ז, 08 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.