זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975 (להלן חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שנגרם לתובעת  ביום 10.2.2006. הצדדים חלוקים רק בשאלת הנזק. שני מומחים מונו להערכת נכות התובעת. ד"ר יורם אנקשטיין, אורטופד, קבע שלתובעת נכות בשיעור 10% בגין הגבלת התנועות בעמוד שדרה צווארי בצורה קלה על פי סעיף 37(5)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל). הוא העריך שיתכן שהתובעת סובלת מפיברומיאלגיה, והמליץ על מינוי מומחה בתחום הריאומטולוגיה לקביעת נכותה בשל כך, אך גם סבר שנכות זו תהיה חופפת לנכות האורטופדית. ד"ר מירב לידר, ריאומטולוגית, קבעה לתובעת נכות בשיעור 10% בשל פיברומיאלגיה עפ"י סעיף 35(1)ב לתקנות המל"ל שעניינו ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית מכל סוג אחר בצורה קלה.

התובעת סבורה שד"ר אנקשטיין טעה כשהעריך את נכותה ב – 10% בלבד ולדעתה מגיעים לה 15% נכות. המומחה העדיף להעריך את מצבה של התובעת לפי סעיף 37 לתקנות המל"ל ולא לפי סעיף 35, מפני שסעיף 37 עוסק ספציפית  במגבלות עמוד השדרה הצווארי וסעיף 35 הוא סעיף סל  העוסק במגבלות הנובעות מפרקים לא ספציפיים. העדפה זו היתה במקומה ולא היה על המומחה להזקק לסעיף סל בנסיבות שיש סעיף ספיציפי העוסק בנכות שמצא. לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת לגבי פרטי הבדיקה והמדידות שערך המומחה, ברור שהוא פעל לפי הפרקטיקה המקובלת. מובן שבכל בדיקה מימד של מיומנות אישית של הבודק והערכה סובייקטיבית שלו, ואין בכך פסול.

התובעת טענה שהופתעה מכך שהמומחה עיין בבדיקת MRI מאוחרת שערכה ולא רק בפענוח הבדיקה ששלחה לו. היא תקפה את העובדה שהעדיף לפענח בעצמו את הבדיקה ועל כך שחלק על הפענוח של הרדיולוגית ("בלי לתת לה הזדמנות להגיב" – טענה מוזרה, בשים לב לכך ש"תגובה" כזו אינה אפשרית כלל). לא ברור מדוע הופתעה התובעת מכך שהמומחה עיין בבדיקה בעצמו, לאחר שהוא עצמו כתב במפורש שעשה כן. אין שום דבר חריג בכך שרופא בכיר מעדיף לראות בעצמו את בדיקות ההדמיה ולהסיק מהן את מסקנותיו. לרוב הטרוניה היא דווקא נגד רופאים שלא עושים כן. ברור שבהיותו בעל מומחיות ספציפית, יכול המומחה להפיק מבדיקת הדמיה מידע ותובנות שאין לרדיולוג, שמוחיותו בפענוח, אך לא בהבנת המשמעות האורטופדית של ממצאים.

התובעת מלינה על שהמומחה היה "מקובע" לחוות-דעתו, ולא מצא לנכון לשוב ולבדוק אותה אף שמצבה השתנה. היא סבורה שדי היה בכך כדי להצדיק את החלפתו במומחה אחר. לטענה זו אין כל בסיס והיא הועלתה תוך התעלמות מוחלטת מהסבריו של המומחה, שהיו מפורטים ונכונים: כשבדק המומחה את התובעת לא נמצאו אצלה סימנים לפריצת דיסק בין חוליות 6C- 7C. כעת יש אינדיקציות לקיום ממצא כזה. הסבר אחד אפשרי הוא, שהממצאים החדשים רק מוסיפים מידע מדוייק יותר על המצב כפי שהיה כבר אז (או במילים אחרות, שכעת ברורה יותר הסיבה למגבלות שבגינן קבע לתובעת את נכותה). אם זה המצב, אין צורך בבדיקה חדשה. הסבר אפשרי שני הוא, שמדובר בממצאים חדשים לגמרי, אך אז, לא ניתן לראות כיצד הם נובעים מפציעת התובעת בתאונת דרכים בשנת 2006. ממילא, בדיקתה כעת לא תסייע להערכת נכותה עקב התאונה. נימוקיו של ד"ר אנקשטיין משכנעים. לא מדובר במומחה "מקובע" בחוות-דעתו, אלא במומחה הוגן המוותר על הכנסה נוספת הצפויה לו בשל עבודת סרק שמבקשים שיערוך. לבסוף, המומחה הבהיר שנכות התובעת תשאר בשיעור 10% גם אם תעבור ניתוח לתיקון מצבה הנוכחי. בכל אלה לא מצאתי כל פגם ואני מקבל את הערכת הנכות האורטופדית ע"י ד"ר אנקשטיין.

הנתבעים לא הפנו שאלות הבהרה לראומטולוגית, ד"ר לידר וגם לא ביקשו לחקור אותה. למרות זאת תקפו את מסקנותיה. לטענתם, התבססה קביעתה שהתובעת סובלת מפיברומיאלגיה עקב התאונה על  תשתית עובדתית לקויה, שכן התובעת הסתירה חלק מעברה הרפואי הרלבנטי (למשל, בריחת שתן, שלפי חוו"ד המומחית הוא ממצא המצביע על פיברומיאלגיה). לדעת הנתבעים, נשמט בכך הבסיס לקביעות ד"ר לידר.  סברה מעין זו ראוי היה להציג בפני המומחית, כדי לשמוע מפיה אם באמת חל שינוי רלבנטי ומשמעותי במסד העובדתי שעליו בוססו מסקנותיה ואם נגזר מכך גם שינוי המסקנה הרפואית. הדבר לא נעשה. למעשה, ספק בעיני אם אכן  היה המסד העובדתי שבפני המומחית חסר. המומחית למדה את ההיסטוריה הרפואית של התובעת לא רק מדיווחה בע"פ, אלא  גם מהתיעוד הרפואי ששלחו הצדדים (שלכאורה כלל את תיקה הממוחשב בקופ"ח). אם נודעו לנתבעים מסמכים רפואיים חדשים שהם לא שלחו למומחית, חייבים היו להציגם בפניה ולבקש את תגובתה עליהם. ואם שלחו למומחית את כל התיעוד, לחששם אין יסוד. כך או כך,  הנתבעים לא ביססו את טענתם כראוי ואני מקבל את הערכת הנכות ע"י ד"ר לידר.

מחלוקת ממשית בין הצדדים נוגעת לשאלה אם יש או אין חפיפה בין הנכויות שקבעו המומחים. ד"ר אנקשטיין סבר שהנכויות חופפות ואילו ד"ר לידר (שחיוותה דעתה אחריו), לא אמרה בענין דבר. הצדדים מסיקים מכך מסקנות סותרות. ד"ר אנקשטיין העריך שיש לתובעת נכות בשיעור 10% וביטויה הוא הפרעה בתנועות הצוואר. הוא קבע אותה לפי סעיף נכות העוסק בפגימות הקשורות לעמוד השדרה הצווארי ונמנע מקביעת נכות עפ"י סעיף סל כללי יותר. ממילא, לא תתכן חפיפה בין נכות זו לבין הפרעות או מגבלות החורגות מאזור גוף ספציפי למדי זה. דומני שצדק ד"ר אנקשטיין, כאשר שיווה לנגד עיניו חפיפה אפשרית בין נכות זו לבין היבטים זהים של הפיברומיאלגיה, דהיינו, כאבים מסוג דומה בתנועת הצוואר (ואולי גם באיברים המושפעים ישירות מתנועת הצוואר).  עם זאת, הערכת הנכות של התובעת ע"י ד"ר לידר  נעשתה על בסיס  הפרעות נרחבות ומגוונות הרבה יותר – ובאיברים שונים שלחלקם אין כל קשר או קרבה לעמוד השדרה הצווארי.  תסמונת הפיברומיאלגיה מתאפיינת גם בין השאר, בעייפות כרונית, תשישות, חוסר מוטיבציה וכאבים מפושטים במקומות שונים בגוף – ורק מעט מאוד מכל זה נוגע או חופף למגבלות בתנועות הצוואר שבגינם נקבעה לתובעת נכות אורטופדית. לגבי חלק ניכר מהיבטים אלה של התסמונת אין כל זיקה לנכות שקבע ד"ר אנקשטיין. ממילא, הנכויות שקבעו שני המומחים אינן חופפות.

המסקנה היא שלתובעת נכות רפואית בשיעור 19% ,אך מה משמעותה התפקודית?

התובעת בוגרת תואר ראשון במנהל מערכות חינוך, מורה בכירה ועובדת משרד החינוך משנת 1987. בשנת התאונה, קודמה התובעת לתפקיד מקביל לתפקיד ממונה על קליטת תלמידים עולים בכל מחוז דרום, המקביל לתפקיד מפקחת. במסגרת תפקידה, היא נדרשת לשבת שעות רבות בישיבות ומול מסך המחשב אך גם לעמידות ממושכות בהרצאות או בסדנאות שהעבירה למורים. כמו כן, כרוכה עבודתה של התובעת בנסיעות רבות מאשדוד ועד אילת. התובעת טוענת לנכות תפקודית שעולה על נכותה הרפואית. את טענותיה היא מבססת על עדויות חברתה יהודית אוחנה, מנהלת בית ספר יסודי, ישעיהו יאסו, קולגה של התובעת במקום עבודתה ועובדת משק הבית שלה, מרי מור- יוסף. גב' אוחנה העידה שלפני התאונה נהגה לצאת להליכות ספורטיביות עם התובעת בעוד שלאחר התאונה פסקה התובעת להשתתף בהליכות ספורטיביות והחלה להסתגר בביתה. גם גב' יוסף העידה כי לא אחת מצאה את התובעת בוכה מכאבים כשהיא לא מסוגלת לעבודות הבית. מר יאסו העיד על חריצותה הרבה של התובעת ועל מוסר העבודה שלה אך הצביע על הבדל ניכר בין תפקודה לאחר התאונה לתפקודה לפניה. התובעת העידה שבעבר יכלו שלושת ילדיה החיילים להסתמך עליה אך כעת הם חוזרים לבסיס בחשש ומבלים את סופי השבוע בבית בסיעודה. כמו כן, תבשילים שבעבר נהגה התובעת לבשל לכבוד ילדיה מתבשלים כעת על ידי חברות.

הנתבעים מצביעים על העובדה שהתובעת השביחה את שכרה כדי לטעון שלנכותה אין כל משמעות תפקודית. התובעת קודמה בתפקידה והיא מתפקדת לשביעות רצון הממונים עליה. הנתבעים מבססים את טענותיהם, בין השאר על האמור בעמ' 11 לחוות דעתה של ד"ר לידר שקבעה כי התובעת יכולה לשוב לעבודתה כמפקחת ללא כל הגבלה. הנתבעים מתבססים גם על נקודות בהן בעדותו של מר יאסו נתגלו סתירות כדי לטעון שאין לתת אמון בעדותו כלל. כך למשל הנתבעים מצביעים על חוסר עקביות במקום המשרד ובתדירות האינטראקציה שבין התובעת למר יאסו. עוד טוענים הנתבעים שמצבה של התובעת לאחר התאונה דומה מאוד למצבה קודם לתאונה. מצב אותו הסתירה התובעת מעיני מומחי בית המשפט. התובעת טוענת שהיא מתקשה בישיבה ממושכת אולם לא הכחישה שטסה לחו"ל בטיסות ממושכות.

התרשמתי שהתובעת הגונה, ולא מנסה להאדיר את נזקיה. בהזדמנויות שונות אף ניסתה לגמד את נזקיה ולהפגין עוצמה בהתמודדות עם נכותה. עדי התובעת חיזקו התרשמות זו. גם ניסיון החיים מלמד שלא סביר שלנכותה של התובעת אין כל משמעות תפקודית, כטענת הנתבעים. צפוי שאדם שסובל משלל תופעות הכוללות הגבלה בתנועת הצוואר, כאבים מפושטים בכל הגוף, עייפות תמידית וחוסר מוטיבציה כללית, ייפגע בתפקודו וסביר שפגיעה זו דומה לנכות הרפואית – אך מה המשמעות הכספית של פגיעה זו?

הפסדי שכר לעבר- לטענת התובעת, שכרה החודשי הממוצע ערב התאונה משוערך להיום לסך 5,972 ₪. לשיטתה יש לפצותה בסך 8,958 ₪ בגין חודש וחצי של אי כושר שקבעו לה המומחים ועוד 42,000 ₪ מאז ועד הגשת הסיכומים. הנתבעים טוענים ששכרה של התובעת הושבח בעקביות לאחר התאונה. בשנת 2005 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת על 4,556₪, בשנת 2006 - 6,434₪, בשנת 2007 – 9,177₪, בשנת 2008 - 11,751₪, בשנת 2009 - 12,752₪ ובשנת 2010 - 14,035₪. אין כל ראיה שהתובעת נעדרה מעבודתה אפילו ליום אחד. תלושי השכר של התובעת לא מתעדים כל היעדרות והתובעת לא צירפה את אישור המעביד על ימי היעדרות בפועל. כן טוענים הנתבעים שחלק מאישורי המחלה שצורפו לראיות התובעת נערכו כשנה לאחר התאונה וללא קשר אליה. לשיטת הנתבעים אין התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק זה לעבר. לבסוף, מפנים הנתבעים לתצהירי התובעת שם היא טוענת שאלמלא נכותה הייתה עושה יותר אך לא טוענת שהייתה משתכרת יותר.

הפסדים בעבר הם נזק מיוחד שטעון הוכחה מפורטת. התובעת נפגעה בתאונת דרכים ונכותה אינה זניחה. על פי חוות דעת המומחים התובעת סבלה מנכות זמנית מלאה במשך כחודש וחצי לאחר התאונה. היא ניצלה בפועל רק מקצת מתקופת המחלה ובפועל שבה לעבודה בהקדם. תלושי השכר של התובעת לא מצביעים על העדרותה מעבודה או על כך שאיבדה שכר כלל. למעשה אין לבית-המשפט מידע ממשי לאמוד באמצעותו את ההפסד הכספי שנגרם לתובעת בשל העדרותה - אף שגרסת התובעת שנעדרה בפועל כשבועיים סבירה מאוד. בין אם העדר הפסד גלוי לעין בתלושי השכר נובע מקיזוז העדרויות כנגד שעות נוספות, או עקב ניצול ימי מחלה, התוצאה זהה. כאשר עובד מקבל שכר על חשבון "ימי מחלה", או "שעות נוספות" נוצרת מראית עין של העדר פגיעה בהכנסה. "תזרים המזומנים" של העובד נראה רגיל, אך למעשה, התשלום למרות אי ביצוע עבודה נעשה על חשבון זכויות שנצברו ואשר עשויות היו להיטיב עם העובד אלמלא כן, בדרך אחרת. אם נעשה קיזוז כנגד "שעות נוספות" הרי שבפועל נמנע מהעובד  שכרן הנפרד של אותן שעות נוספות. אם מנוצלים ימי מחלה, הרי שנמנע מהעובד לנצלם בעתיד, כשיהיה  חולה, או לפדות אותם (עפ"י הסידורים הנוהגים באותו מקום עבודה – וכידוע סידורים אלה שונים מאוד ממקום למקום). כך, או אחרת, העובדה שהתובעת המשיכה לקבל שכר "רגיל" רק מסתירה אובדן זכויות אשר יש לו ערך כספי. בשים לב לתקופת ההעדרות היחסית קצרה ולשכר התובעת במועד התאונה, מוערך הפסד זה גלובאלית ב – 5000₪.

בהתחשב בכך שמאז שבה התובעת לעבודה רק עלה שכרה מאוד, לא מצאתי בסיס לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי השתכרות נוספים בעבר.  ברור שלנכותה של התובעת עשויה להיות השלכה על כושר עבודתה, אך בינתיים, לא  הביא  הדבר לכל פגיעה בהכנסותיה בפועל.

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: התובעת בת 52 ולפניה עוד כ- 15 שנות עבודה. היא לא טוענת שהיא נמצאת בסכנת פיטורים ולא טוענת שמעבידה אינו מרוצה מתפקודה אבל לטענתה, אין בכך כדי להעיד על היעדר סכנה לפיטורים בעתיד. התובעת טוענת שלמרות כל קשייה היא מתפקדת ברמה גבוהה אולם גם רמת תפקוד זו אינה מובטחת בעתיד. התובעת טוענת ששיעור נכותה, כמו גם הסכנה שבעתיד תפוטר מעבודתה, מצדיקים פיצוי על פי חישוב אקטוארי (לפי 20% נכות) בסך 370,731₪ , או לחלופין, במחציתו. הנתבעים חוזרים וטוענת כי לנכותה של התובעת אין כל משמעות תפקודית. בפועל מעסיקה מרוצה מתפקודה ושכרה עולה.

התובעת אכן מתפקדת כיום ברמה גבוהה למרות נכותה והיא ראויה על כך להערכה ולכבוד. בפועל לא גרמה נכותה לפגיעה בהכנסותיה מעבודה. לכאורה, היא עובדת קבועה, בכירה, במשרד החינוך ולא מרחפת מעליה סכנת פיטורין. עם זאת, אין לדעת מה יקרה בעתיד ואין לדעת אם ומתי תביא נכותה לפגיעה ממשית בכושר השתכרותה.  דומה, שראוי לבטא חשש זה בפיצוי על בסיס מחצית החישוב הקונבנציונאלי, דהיינו מחצית מהסכום שמתקבל בחישוב מהוון של  מכפלת שכרה הנוכחי 12,801₪ ב- 19% (נכותה הרפואית) לשארית תקופת עבודה עד גיל פרישה – סך  176,097₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד: התובעת טוענת שמאז התאונה נפגע תפקודה בבית. דברים נופלים לה מהידיים, היא מתקשה לסחוט סמרטוט רצפה, לשאת סירי בישול מהגז לחדר האוכל או להכניסם למדיח, לתלות כביסה, לגהץ ועוד. חברתה של התובעת העידה כי התובעת כבר לא מארחת בביתה ולעתים היא מכינה תבשילים אהובים על ילדיה החיילים של התובעת בעצמה. התובעת העידה את עוזרת משק הבית שלה, גב' יוסף. על פי עדותה, היא עובדת אצל התובעת בתדירות של אחת לשבוע לפחות, משך כארבע-חמש שעות בכל פעם בעלות של 40₪ לשעה. התובעת טוענת גם לעזרה הניתנת על ידי בני הבית אלא שאותם לא הזמינה לעדות. התובעת טוענת להפסד של 67,200₪ הכוללים את עזרת בני המשפחה. היא טוענת שתזדקק בעתיד לעזרה בעבודות משק הבית ומבקשת כי תפוצה בסך 133,097₪ לפי חישוב עלות עוזרת בית בתדירות אחת לשבועיים למשך כ- 5 שעות בכל פעם הנתבעים טוענים שנכותה הזניחה של התובעת לא מצדיקה קבלת עזרה בכלל בהווה ובעתיד. התובעת  יכולה להמשיך ולתפקד בביתה כשם שהיא ממשיכה ומתפקדת בעבודתה. הנתבעים אף מפנים לפסיקה הדנה בתנאים שצריכים להתקיים על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי נפרד עבור עזרת בני משפחתו. הנתבעים מצביעים על סתירה בעדות גב' יוסף שאמנם העידה שהיא החלה את עבודתה אצל התובעת אחרי התאונה אך גם הודתה כי לפני התאונה הועסקה גיסתה בידי התובעת כך שאין כל קשר בין התאונה לבין הצורך בהעסקת עזרה בשכר. התובעת התבקשה עוד במסגרת ההליכים המקדמיים להמציא אסמכתאות על העסקת עזרה בשכר לרבות אסמכתאות תשלום דמי ביטוח לאומי עבור העובדת אך אלה לא הומצאו עד היום. לבסוף, מצביעות הנתבעות על כך שבסיכומיה טוענת התובעת לעלות חודשית של 800₪ - 1,000₪ ומהנספחים עולה תשלום בפועל של לא יותר מ- 600₪ לחודש.

לא מעט אנשים מעסיקים עזרה בשכר במשק הבית. דומה שיש להבדיל בין מי שעושה זאת מפני שידו משגת והדבר נח לו, לבין מי שעושה כן כי הדבר נחוץ לו בשל מגבלה רפואית. מקום שבו לא ידוע מה היה היקף העזרה בשכר במשק הבית בעבר, אי אפשר לחשב אם ועד כמה גדלה עקב התאונה. ראוי להזכיר, שאפילו לא חל שינוי בהיקף העזרה אחרי התאונה, יתכן שחל שינוי בסיבתה. מה שבעבר אולי נרכש מטעמי נוחות ויכולת, עשוי להרכש כעת בשל חוסר ברירה. על רקע זה, כל שנותר הוא להעריך גלובאלית את הוצאות התובעת ברכיב זה עקב התאונה. ד"ר לידר כתבה בחוות-דעתה, שהתובעת מוגבלת ביכולתה לנהל את משק הבית והיא זקוקה לעזרה בניקיון הבית בעריכת קניות ובנהיגה ממושכת. על בסיס זה, ובהעדר נתונים טובים יותר, אין מנוס מלהעריך את הפיצוי גלובלית. על דרך האומדן נפסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך 60,000₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד: התובעת טוענת שנגרמו לה הוצאות רבות וייגרמו לה הוצאות בעתיד בשל הצורך בקבלת טיפול רפואי יקר והצורך בנסיעה לשם קבלתו. התובעת צירפה לראיותיה קבלות רבות המעידות על טיפולים אלטרנטיביים כדיקור סיני, עיסוי רפואי והידרותרפיה. הקבלות שהוגשו מסתכמות בכ- 11,000₪. התובעת מסתמכת על הערכת ד"ר אנקשטיין שהיא תזדקק לשתי סדרות טיפול פיזיותרפי בשנה (6 - 8 טיפולים בסדרה). עלות כל טיפול במגזר הפרטי היא כ- 250₪. ד"ר לידר המליצה, אף היא, על טיפולים הכוללים תרופות, פיזיותרפיה והידרותרפיה אך ציינה כי הם ניתנים במסגרת סל הבריאות. התובעת טוענת שאין מקום "להסתתר" מאחורי סל הבריאות שאין איש היודע מה יכלל בו בעתיד. סה"כ היא טוענת להפסד של 40,000₪ בעבר ובעתיד. מכיוון שהיא גרה במושב תימורים היא טוענת להוצאת 15,000₪ למימון הנסיעות לקבלת טיפול.

הנתבעים מצביעים על כך שחלק מהקבלות שהגישה התובעת הן על שמו של בעלה, שמנהל תביעה נפרדת ותובע בגינם גם הוא פיצוי (התובעת הסבירה שהקבלות על שם בעלה מתעדות קניית תרופות בשבילה תוך שימוש בכרטיס קופ"ח שלו). הנתבעים מסתמכים גם על קביעת ד"ר לידר בדבר המצאות התרופות והטיפולים בסל הבריאות. התובעת מבקשת פיצוי עבור טיפול במסגרת פרטית פשוט משום שלא נוח לה להתערות במערכת הציבורית, כפי שהיא בעצמה העידה, וללא כל קשר להרכב סל הבריאות בעתיד. התובעת אף העידה שאינה מקבלת טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה פשוט משום שהמקום בו ניתנו הטיפולים לא נראו לה ובשל המרחק שלהם ממקום מגוריה.

חלק ניכר במחלוקת נוגע להוצאות שהוציאה התובעת או תוציא בשל רכישת שירותי רפואה פרטיים, אשר אמורים להיות זמינים גם ברפואה הציבורית. ככל שהערכת הנזק בפריט זה צופה פני עתיד יש בה יסוד ספקולטיבי מאוד. ראוי לזכור שגם כאשר הרפואה הציבורית קיימת, לצריכתה ע"י מי שגר במקום קטן ומרוחק ממקום קבלת טיפול, עלויות של בזבוז זמן והוצאות נסיעה. יוצא, שאם חובת התובעת היא להקטין את נזקה ולצרוך שירותי רפואה ציבורית דווקא היא זכאית לפיצוי בשל אובדן הזמן והוצאות הנסיעה הכרוכות בכך. אם צריכת שירותי הרפואה הציבורית אינה סבירה בנסיבות אלה, זכאית התובעת לפיצוי בגין רכישת שירותי רפואה פרטיים. הקושי הממשי בפסיקת הפיצוי בנסיבות ענייננו, נובע מהעדר ראיות לצריכה בפועל של השירותים. לאור זאת אין מנוס מפסיקת פיצוי גלובאלי והוא מוערך בסך כולל 20,000₪.

כאב וסבל- בהתאם לכללי החישוב הנוהגים עפ"י חוק פלת"ד תפוצה התובעת בסך 33,680₪.

לסיכום: התביעה מתקבלת והנתבעים ישלמו לתובעת סך 294,777₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 44,835₪, האגרה והוצאות משפט, שאותן ישום הרשם עפ"י הודעה מפורטת הנתמכת באסמכתאות, שתגיש התובעת.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.