בפני תובענה כספית על סך של 387,027 ₪ ותביעה שכנגד, אשר עניינן ביטוח אחריות מקצועית.

התובע עוסק בעריכת דין במסגרת משרד עצמאי החל משנת 1991. התובע מבוטח בביטוח אחריות מקצועית אצל הנתבעת, איילון חברה לביטוח בע"מ, החל משנת 1991.

התובע ייצג את מר עזרא בן יהודה (להלן – הלקוח) בשני ערעורי מס הכנסה, שהדיון בהם אוחד בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. מאחר והתובע לא הגיש סיכומים במועד, ניתן בחודש מאי 1997 פסק דין נגד הלקוח.

ביום 17.08.1997 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט דחה את הבקשה.

על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. יצוין, כי הבקשה הוגשה באיחור. ביום 19.10.1998 הגיש התובע בקשה להארכת מועד להגשת הבר"ע (כ- 15 יום לאחר המועד האחרון להגשתה). ביום 6.01.1999 נדחתה הבקשה להארכת מועד ע"י רשמת בית המשפט העליון. ביום 17.01.1999 הגיש התובע ערעור על החלטת הרשמת. ביום 15.03.1999 ניתנה החלטת בית המשפט העליון הדוחה את הערעור על החלטת הרשמת.

על פי גרסת התובע, ביום 12.03.2000 נערכה בינו לבין הלקוח פגישה, במסגרתה שאל הלקוח את התובע האם יש בידיו ביטוח אחריות מקצועית. עוד באותו יום, שלח התובע פקס לנתבעת בו עדכן אותה בפרטי האירוע וציין, שעל רקע זה ייתכן ותוגש נגדו תובענה. שבוע לאחר מכן אף שלח את המכתב בדואר רשום. לטענתו, עד לרגע זה לא חשב כלל, כי ייתכן והלקוח יגיש נגדו תובענה.

לבקשת הנתבעת במכתב מיום 26.03.2000, שלח אליה התובע טופס הודעה על מקרה הביטוח וכן מכתב הבהרה (25.05.2000). במכתב נוסף מיום 18.6.2000, השיבה הנתבעת לתובע, כי על פי תנאי הפוליסה, על המבוטח למסור הודעה בכתב למבטח על כל אירוע העלול לגרום לתובענה או על תביעה או תובענה, מייד לכשיגיעו לידיעת המבוטח או נציגו, או כאשר יש חשש סביר שאדם כלשהו ייחס אחריות למבוטח בשל הפרת חובה מקצועית כלשהי.

לטענת הנתבעת, מהמסמכים שהועברו לידיה עולה, כי החשש שתוגש תובענה נגד התובע על ידי הלקוח התעורר עוד בחודש מאי 1997, עת נודע לו, כי ניתן פסק דין בתיק עקב אי הגשת סיכומים, אך התובע הגיש הודעתו רק בחודש מרץ 2000. עוד ציינה הנתבעת באותו מכתב, כי ההודעה המאוחרת גרמה נזק לנתבעת, אותו היא מעריכה במלוא סכום התביעה, שכן לו היה מודיע במועד על מקרה הביטוח, הייתה הנתבעת מנחה את התובע, להגיש במקביל לבקשה לביטול פסק הדין, ערעור או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור עד לאחר שתינתן החלטה בבקשה לביטול פסק הדין.

עוד טענה הנתבעת, כי על פי תנאי הפוליסה, שום הודאה בחבות, הצעה, התחייבות או פיצוי כלשהו, לא יעשו ולא יינתנו על ידי המבוטח, ללא הסכמה מראש של הנתבעת, וכי מהמסמכים שהוגשו עולה, כי התובע הפר את התנאים האמורים.

נוכח כל האמור הודיעה הנתבעת לתובע, כי הוא אינו זכאי לכיסוי ביטוחי. במכתב מיום 19.06.2000, מחה התובע בפני הנתבעת על עמדתה ועמד על דעתו, כי הוא זכאי לכיסוי ביטוחי. ביום 22.06.2000 השיבה לו הנתבעת וחזרה על עמדתה.

בסמוך לחודש דצמבר 2002, קיבל התובע מכתב התראה מהלקוח. התובע הודיע על כך לנתבעת במכתב מיום 02.12.2002, אשר השיבה לו עוד באותו היום, כי עמדתה לא השתנתה.

ביום 16.06.2005 הגיש הלקוח תובענה נגד התובע על סך של 710,906 ₪. ביום 28.06.2005 הודיע על כך התובע לנתבעת. הנתבעת חזרה על עמדתה, כי התובע אינו זכאי לכיסוי ביטוחי. על כן, ובמסגרת תביעת הלקוח, הגיש התובע הודעה לצד שלישי נגד הנתבעת.

במהלך ההליכים המקדמיים בתביעת הלקוח, הציע בית המשפט הצעת פשרה לפיה הלקוח יקבל פיצוי חלקי אשר ישולם לו בחלקו על ידי הנתבעת ובחלקו על ידי התובע. הנתבעת הסכימה להצעת הפשרה, התובע התנגד, שכן לגישתו, סיכויי התביעה נגדו היו קלושים. במועד הדיון הראשון אשר נקבע להוכחות, נדונה שוב הצעת הפשרה. התובע חזר על עמדתו. לטענת התובע, ב"כ הנתבעת הודיע לו, כי אם לא יסכים לפשרה וככל שתביעת הלקוח תתקבל ותוכר אחריותה של הנתבעת, היא לא תישא בסכום שמעל לסכום הפשרה, שכן התובע לא הסכים לפשרה. בנסיבות אלו הסכים התובע לפשרה, אך הצהיר והבהיר, כי בכוונתו להגיש את התובענה הנדונה.

במסגרת הפשרה, שנערכה בצורה של הסדר גישור אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוסכם על דחיית תביעת הלקוח. עוד הוסכם, שהתובע והנתבעת ישלמו ללקוח, לפנים משורת הדין, סך של 50,000 ₪ בצירוף 10% שכ"ט עו"ד, כאשר התובע נושא ב- 2/3 מהסכום והנתבעת ב 1/3.

במסגרת התובענה שבפני טוען התובע, כי הנתבעת הפרה את חיוביה על פי פוליסת הביטוח ולפיכך הוא זכאי, על פי דיני החוזים, לשיפוי על נזקיו. נזקים אלה כוללים, לטענתו, ייצוג משפטי בתובענה שהוגשה נגדו בשווי של 40,310 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ, שכר טרחה עבור הודעה לצד שלישי, שנאלץ להגיש נגד הנתבעת בסכום זהה. הוצאות משפט וכן הסכום ששילם התובע ללקוח במסגרת הסכם הפשרה וסך הכול 40,840 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. מהסכומים שלעיל, על פי טענת התובע, יש להפחית דמי השתתפות עצמית בסך של 26,061 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. סך הכול טוען התובע, כי על הנתבעת לשלם לו בגין הפרת ההסכם ובגין הוצאותיו, סך של 137,027, כאשר סכום זה כולל הצמדה וריבית.

בנוסף טוען התובע, כי התנהלות הנתבעת גרמה לו לעגמת נפש ולפגיעה במוניטין, אותם הוא מעריך בסך של 250,000 ₪ (200,000 ₪ בשל עגמת הנפש ו-50,000 ₪ עבור פגיעה במוניטין).

עמדת הנתבעת בתובענה זו היא כפי שפורטה לעיל. לטענתה, התובע לא הודיע במועד על החשש, כי תיוחס לו אחריות, הפר את חובת ההודעה החלה עליו בהתאם לתנאי הפוליסה, שכן נמנע ממתן הודעה לנתבעת החל מיום מתן פסק הדין נגד הלקוח בהיעדר סיכומים והודיע על המקרה רק שלוש שנים לאחר מכן. התובע נקט בשורה של הליכים שאף חלקם בוצעו ברשלנות, אשר לא היה בהם כדי להועיל ללקוח ואשר בסופו של יום הביאו לדחיית בקשותיו ולפסק דין חלוט נגד הלקוח. בנוסף טוענת הנתבעת, שהתובע הפר את האיסור על הודאה בחבות הקבועה בפוליסה ובשורת הבקשות שהגיש, הכיר שוב ושוב במעשיו ובמחדליו הרשלניים.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד בה טענה, כי צורפה על ידי התובע לתביעת הלקוח לשווא ועל אף העדרו של כיסוי ביטוחי, דבר אשר גרם להכברת הוצאותיה. בעקבות ניהול הגנתה בתביעת הלקוח, נאלצה הנתבעת להוציא הוצאות רבות. לפיכך טוענת הנתבעת בתביעה שכנגד, שהיא זכאית לפיצוי בגין הוצאותיה בסך כולל של 36,992.5 ₪. סכום זה מורכב מסך של 22,310 ₪ בגין תשלום חלקה על פי הסדר הגישור בתביעת הלקוח; הוצאות ושכר טרחת עורך דינה בתביעת הלקוח בסך של 8,593 ₪; הוצאות בגין שכר טרחת מומחה, כאשר חלקה עמד על סך של 4,244.5 ₪; וסך של 933 ₪ ו- 912 ₪ ששולמו עבור אגרות בית משפט.

דיון

בפרק התנאים הכלליים בפוליסת הביטוח נקבע, כיצד על מבוטח לנהוג, עת מתעורר חשש סביר, כי תיוחס לו אחריות בשל הפרתה של חובה מקצועית כלשהי. וכך מורה הסעיף:

"1. הודעה על תביעה

על המבוטח למסור הודעה בכתב למבטח ... על כל אירוע העלול לגרום לתובענה, או על תביעה או תובענה, מיד לכשיגיעו לידיעת המבוטח או נציגו, או כאשר יש חשש סביר שאדם כלשהוא ייחס אחריות למבוטח בשל היפר חובה מקצועית כלשהי" (נספח א' לתצהיר הנתבעת).

על פי טענת הנתבעת, התובע נמנע ממתן הודעה, החל מיום מתן פסק הדין נגד הלקוח בהיעדר סיכומים ובכך הפר את חובת ההודעה.

סעיף 22 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה ביטוח או – החוק) קובע באופן דומה, כי על המבוטח להודיע למבטח על קרות מקרה הביטוח מיד לאחר שנודע לו הדבר. בסעיף 24(א) לחוק נקבעה סנקציה לאי מתן ההודעה ולפיו, אם ההודעה לא ניתנה במועד "... וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה ...".

על פי טענת הנתבעת, בנסיבות העניין אין ספק, שהימנעותו של התובע ממתן הודעה "במועד" לנתבעת מנע מהנתבעת כל אפשרות לבטל את הנזק או למזערו. לטענתה, לו היה התובע מעדכן אותה מיד כשנודע לו על קבלת פסק הדין נגד הלקוח, הייתה הנתבעת מדריכה אותו, לכל הפחות, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור עד לאחר שתינתן החלטה בבקשה לביטול פסק הדין, להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, תוך הקפדה על המועד האחרון להגשתה ולחלופין, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ולצרף לה תצהיר באשר לנסיבות האיחור בהגשת הבר"ע. הטענה אינה מדויקת.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 דנה בביטול פסק דין או החלטה אשר ניתנו במעמד צד אחד בלבד. פסק דין שניתן עקב אי-הגשת סיכומים במועד הוא פסק דין שניתן במעמד צד אחד בלבד (רע"א 442/89 עלאדין נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 824; גורן, 371).

א' גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, תשס"ט, מתייחס לשאלת היחס בין זכותו של מבקש לעתור לביטול פסק הדין לבין זכותו לערער על פסק הדין ומציין, כי לרוב הדרך הראויה היא הגשת בקשת ביטול, אלא אם כן ,השאלה המתעוררת היא שאלה משפטית בעיקרה. עוד מציין גורן כי:

"הגשת ערעור במקום הגשת בקשה לביטול היא 'נוהג נפסד'... כאמור, עדיף לנקוט הליך של ביטול ולא הליך של ערעור" (עמ' 378).

בהתייחס לשאלה, האם ניתן לנקוט את שני ההליכים גם יחד, כלומר, אם נדחתה בקשת הביטול, האם ניתן לערער אז על ההחלטה נושא הבקשה לביטול וההיפך, מציין כי:

"מלכתחילה נקבע בפסיקה, כי אין לנקוט הליכים מקבילים ועל בעל הדין לבחור לו את הדרך הנראית לו מועילה יותר ו'אין בידו הזכות לבקש את שתי התרופות גם יחד. זאת אומרת, על בעל-הדין הנ"ל לבחור את התרופה שברצונו להפעילה. אם תרופת הערעור ואם תרופת ה'התנגדות'"...

בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי ההגבלה האוסרת על נקיטתן של שתי הדרכים מיועדת להגביל את נקיטתן בעת ובעונה אחת. אולם, אם תאמר למבקש 'עליך למצות קודם את זכויותיו על-פי שיטה אחת ורק לרחק מכן על-פי השיטה השנייה' יווצר מצב שבו הוא יחמיץ את המועד הקבוע להליך האחר. 'גם אם הגיש צד בקשת ביטול על-פי תקנה 201 לתקנות, אין נחסמת בפניו הדרך להגיש ערעור, ובלבד שלא חלף המועד...

הקושי בסוגיית המועדים נפתר עם הוספת תקנה 398א לתקנות" (גורן, 378 – 379).

תקנה 398א. קובעת כדלהלן:

"א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).

(ב) מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי העניין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השנייה יהיה לפי הוראות סימן זה".

עוד מציין גורן בספרו, כדלהלן:

"תקנה 398א באה למנוע את הצורך להגיש – מחמת זהירות – בו זמנית גם בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד וגם ערעור על אותו פסק-דין. בכל מקרה, שבו מוגשת בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד יתחיל המרוץ לחישוב הזמן להגשת ערעור על פסק הדין ממועד ההחלטה בבקשת הביטול. כשמוגשת בקשה לביטול – ממילא מוארך המועד להגשת הערעור מכוח התקנה" (גורן, 379 - 380).

מהאמור עולה, כי התובע פעל כדין עת בחר ללכת במסלול הביטול, מסלול הערעור נותר פתוח בפניו ועל כן יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין זה. בהקשר זה יצוין, כי לא ברור מדוע בסופו של יום לא הוגש ערעור על פסק הדין. על כן אין זה ברור, האם עצותיה של הנתבעת היו מונעות את הנזק כולו ובכל מקרה, הדבר מטיל ספק רב בדבר החלטת הנתבעת לשלול באופן גורף כיסוי ביטוחי מהתובע.

לא נעלמה מעיני העובדה, שבסופו של יום הוגשה בקשת רשות הערעור על ההחלטה, שלא לבטל את פסק הדין, באיחור. עם זאת לא מצאתי, כי יש בכך כדי לשלול לחלוטין את זכות התובע לכיסוי ביטוחי. סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח אינו שולל מהמבוטח את הכיסוי הביטוחי. "החוק מבקש להבטיח שתגמולי הביטוח או חלקם לא ישללו מהמבוטח אלא אם כן יש קשר סיבתי בין התנהגותו הפסולה לבין החבות של המבטחת" (ש. ולר, ביטוח, מהדורה ראשונה, תשס"ה-2005, בעמ' 531-532; להלן - ולר). התנערותה המוחלטת של הנתבעת מחובותיה כלפי התובע בעניינינו, אינה מוצדקת. סעיף 24 דן במקרים בהם אין המבוטח מבצע את המוטל עליו וקובע, כי תגמולי הביטוח יכול שיופחתו אך הוא אינו מתיר לנתבעת לנהוג כפי שנהגה ולהתנער מחובותיה כלפי התובע באופן גורף. אף אם נאמר, שהנתבע לא הודיע בזמן לנתבעת על קרות האירוע, הרי שעדיין אין בכך כדי לפטור אותה מאחריותה כלפיו:

"ההסדר בחוק חוזה הביטוח נועד למנוע את ביטול החוזה כשההפרה לא גרמה נזק למבטחת ואם גרמה נזק - להקנות לה תרופה העומדת ביחס ישיר לנזק שנגרם" (ולר, 532).

החובה להוכיח את הנזק מוטלת על הנתבעת:

"מבטחת המבקשת להפחית את שיעור תגמולי הביטוח מכוח סעיף 24 נדרשת להוכיח שני יסודות: ראשית, שאילו קיים המבוטח את המוטל עליו מכוח סעיפים 22 ו-23(ב) היא הייתה חייבת שיעור נמוך יותר של תגמולי ביטוח; שנית, עליה להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח שהיה נחסך אילו קיים המבוטח את חובותיו האמורות" (ולר, 534).

מעיון בחומר הנוגע לתביעת הלקוח לא שוכנעתי, כי לו היו הדברים נעשים אחרת, היה בכך כדי לשנות את התוצאה ולא שוכנעתי, כי הנתבעת אכן שקלה את העניין כראוי.

כל האמור לעיל, יחד עם העובדה שהתובע הודיע לנתבעת על האירוע, שנתיים לפני שהתקבל בידיו מכתב ההתראה מהלקוח וחמש שנים לפני שהוגשה נגדו התובענה, מובילים למסקנה, כי הנתבעת פעלה שלא כדין עת הודיעה לתובע, כי הוא אינו זכאי כלל לכיסוי ביטוחי ובהעדר הוכחה של נזקיה, ככל שנגרמו, לא ניתן אף להפחית מהשתתפותה.

בנוסף יש לציין, כי טענת הנתבעת בבואה לדחות את בקשת התובע לכיסוי ביטוחי בדבר "הודאות" למיניהן אשר הוגשו על ידו, תלויה על בלימה. בעת שהגיש התובע את הבקשות הקשורות לביטול, הייתה לו ציפייה לגיטימית שהן תתקבלנה והייתה לו חובה כלפי הלקוח להצהיר אמת. בנוסף, ספק בעיניי אם פרשנות הנתבעת למונח "הודאות" היא פרשנות ראויה.

נוכח כל האמור, יש לדחות את התביעה שכנגד.

לטענת התובע, על הנתבעת לשלם לו בגין הפרת ההסכם ובגין הוצאותיו, סך של 137,027 ₪, כאשר סכום זה כולל הצמדה וריבית. הסכום מורכב מסך של כ- 80,000 ₪ עבור ייצוג משפטי וכן סך נוסף של כ-38,000 ₪ עבור הוצאות משפט וחלקו בהסכם הפשרה, פחות ההשתתפות העצמית.

בשים לב לאמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי על נזקיו ודין תביעתו להתקבל בחלקה. לטעמי, הסכום לו טוען התובע עבור "ייצוג משפטי" מופרז בהתחשב בעובדה, שבסופו של יום תביעת הלקוח הסתיימה, בהמלצת הנתבעת, בפשרה. הנתבעת טוענת, כי שילמה סך של כ- 8,500 עבור הייצוג המשפטי שם. בהתחשב בהליכים שהתנהלו ולא התנהלו ובעובדה, שהתובע ייצג את עצמו סבורני, שיש לפצות את התובע בסך של 15,000 ₪ עבור ייצוג משפטי.

כמו כן, יש לפצות את התובע בסך של 40,840 ₪ עבור הוצאות משפט וחלקו של התובע בהסכם הפשרה. מסכום זה יש להפחית את ההשתתפות העצמית של התובע בסך של 26,061 ₪.

בנסיבות העניין איני סבור, כי יש לפצות את התובע בגין עוגמת נפש או פגיעה במוניטין.

סוף דבר

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והתביעה שכנגד נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 40,840 ₪ פחות 26,061 שהם 14,773 ₪. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 15,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התובענה דנן ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום מלא בפועל.

ניתנה היום, ‏כ"ב אלול, תשע"ב, ‏9 ספטמבר, 2012, בהעדר הצדדים.