1. פסק הדין ניתן בתביעת התובעת נגד הנתבעים בגין סך של 132,328 ₪.
2. על פי כתב התביעה, התובעת היא חברה שעוסקת בתחום של רקמה, הדפסי משי ואפליקציות, נתבע 1 הוא עו"ד (להלן "הנתבע") ונתבעת 2 היא חברה שעיסוקה, בין השאר, בשיווק ובמכירת נעליים (להלן "הנתבעת"). התובעת טוענת כי בזמנו ביקשה מהנתבעת לעצב עבורה דגמי רקמה לצורך ייצור נעליים, וגורמים שונים העתיקו נעליים ששיווקה וייצרה הנתבעת עם רקמה של התובעת. לטענת התובעת, הנתבעת ביקשה ממנה סיוע בתביעה נגד המעתיקים, והנתבע ייצג את הנתבעת ואת התובעת. עוד טוענת התובעת כי חתמה על ייפוי כוח לנתבע, אך סוכם כי התובעת לא תישא בשכר טרחתו של הנתבע, אלא רק תשתף פעולה עמו ועם הנתבעת, וככל שייפסק פיצוי בתביעת ההעתקה, תהא התובעת זכאית לקבל את המגיע לה על פי התביעה. לבסוף נטען כי משזכו התובעת והנתבעת במשותף ב- 200,000 ₪ ובהוצאות משפט בת.א. 1641/04 שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, זכאית התובעת לחלקה, ומשלא שולם הסכום הגישה התובעת את התביעה דנן. התביעה מוגדרת כתביעה כספית, חוזית, נזיקית ובגין עשיית עושר ולא במשפט.
3. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף משום שהתובעת לא זכתה לקבל ולו שקל אחד בעקבות התביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי ופסק הדין שניתן שם. כמו כן נטען כי התובעת דורשת מחצית הסכום שנפסק בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אולם אינה מוכנה לקחת חלק במחצית מסכום הוצאות שכר טרחת עוה"ד שהנתבעת שילמה לנתבע בסך של 245,604 ₪. לטענת הנתבעת, לא היה כל הסכם לחלוקת הזכייה עם התובעת, ולו הייתה הסכמה כזאת אז הנתבע היה דואג להכין הסכם בכתב שישקף זאת. עוד נטען כי התובעת מודה שהסכימה להצטרף לתביעה ובלבד שלא יושתו עליה הוצאות ובכך הודתה שאין לה כל עניין בתביעה האחרת ושלא הייתה מוכנה להוציא ולו שקל אחד כדי למנוע את העתקת זכויותיה הנטענות. אשר לטענות נגד הנתבע נטען כי הנתבעת לא הייתה שותפה לשיחות ביניהם ואף לא ראתה ייפוי כוח שנחתם כביכול בין התובעת לנתבע. בכתב ההגנה של הנתבעת מופיעה טענת קיזוז מפורשת שלפיה באם בית המשפט יקבל את הטענה בדבר העברת מחצית הסכום שנפסק לתובעת, אזי יש לחייב את התובעת בתשלום מחצית סכום שכר טרחת עוה"ד הנ"ל. כן הגישה הנתבעת באותו מעמד הודעת צד ג' נגד הנתבע בטענה כי ככל שנגבו כספים בעקבות פסק הדין אזי הם מצויים או צריכים להימצא בידי הנתבע.
4. הנתבע טען כי מצא את עצמו מתמודד עם דרישות סותרות של התובעת והנתבעת לגבי הכספים שנפסקו בת.א. 1641/04 הנ"ל, והנתבעת הודיעה לו כי עליו להמשיך ולהחזיק בכספים עד שהיא מגיעה להסדר עם התובעת. בעקבות זאת הגיש הנתבע בקשה לטען ביניים בתיק ה.פ. 38568-01-10 אשר התנהל בפני כב' השופטת איילה גזית וטען כי הוא אינו צד לסכסוך שבין התובעת לנתבעת בנוגע לאופן חלוקת הכספים. בקשה זו נדחתה על הסף מן הטעם שהנתבע לא עמד בדרישת חוסר המעורבות הנדרשת ממי שמגיש הליך של טען ביניים.
5. מר יוסי אשכנזי הגיש תצהיר מטעם התובעת שבו חזר על מכלול טענות התובעת הנ"ל. לעניין ההסכם בין התובעת לנתבע הוצהר כי היה זה מר ליאני מטעם הנתבעת אשר פנה אליו וביקש לקבל ממנו סיוע בתביעה, ומר אשכנזי הצהיר כי "כאשר הסכמתי להצטרף לתביעה היה ברור לכולם כי התובעת תקבל את כל שיפסק לה ע"פ פסה"ד". כן עולה כי מר אשכנזי הודיע לנתבע שיעשה הכול על מנת שהתביעה תצליח "אבל כמובן התובעת רוצה את החלק שלה בתביעה". כן הצהיר מר אשכנזי כי בהמשך לדברים אלו הודיע לו הנתבע - "אל תדאג אני מקבל את הכסף ואני אחלק כמו שצריך". המצהיר הוסיף כי ההסכמה להצטרף הייתה כמובן בכפוף לכך שלא ישלם הוצאות כלשהן בגין התביעה.
6. מר אשר ליאני הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת. בתצהירו חזר על כך שלא קיבל ולו שקל אחד בעקבות פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, אף שהנתבע אישר כי גבה לכל הפחות סך של 169,440 ₪ וכן 20,000 ₪ נוספים בגין "הוצאות משפט". לעניין ההסכמה הנטענת לשתף את התובעת במחצית הסכום שנפסק הוצהר כי מדובר בטענה מופרכת לחלוטין, הנתבע מכחיש מכל וכל שהייתה הסכמה כזאת ובניגוד להצהרת מר אשכנזי, מה שטוענת התובעת לא "היה ברור לכולם". כמו כן הוצהר כי גם אם היה סיכום כזה, הוא אינו יכול לחייב את הנתבעת אלא את הנתבע בלבד.
7. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית בתמיכה לטענות ההגנה שלו, וצירף לתצהירו את כל מערך ההסכמים שנערכו בכתב, לרבות ייפויי הכוח וכן העתק של כתב ההתחייבות של הנתבעת ומנהלה באופן אישי לשפות את התובעת בגין כל נזק שעלול להיגרם לה ואם יגרם לה בגין התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי הנ"ל.
8. הנתבע הצהיר במפורש כי התובעת מעולם לא חתמה על ייפוי כוח המייפה את כוחו של הנתבע לייצגה בתביעה בבית המשפט המחוזי, מעולם לא חתמה על הסכם שכר טרחה עם הנתבע ומעולם לא הייתה הלקוחה שלו. כן הצהיר הנתבע כי מנהל הנתבעת הבהיר לו, וכך הבין גם ממנהל התובעת, כי התובעת תשמש אך ורק תובעת פורמלית על מנת לחזק את עמדת הנתבעת בתביעה בבבת המשפט המחוזי.
9. במהלך שני דיוני ההוכחות שהתנהלו בתיק נחקרו המצהירים בחקירות נגדיות, ובהמשך לכך הוגשו סיכומי הצדדים בכתב, כשכל צד חוזר על טענותיו בסיכומיו.

דיון

1. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי נפסק לטובת שתי התובעות שם (שהן התובעת והנתבעת בתביעה שבפני), סך של 200,000 ₪ (50,000 ₪ מנתבעים 1-3 שם, ו- 150,000 ₪ מנתבעים 4-9 שם) וכן נקבע כי נתבעים 1-3 שם ישלמו בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ונתבעים 4-9 שם ישלמו 30,000 ₪ בצירוף מע"מ. נוסף על כך ניתן נגד כל הנתבעים שם צו מניעה קבוע כמבוקש בסעיף 71 לתובענה.
2. בפסק הדין הנ"ל נקבע, אם כן, כי הסכום נפסק לטובת התובעת והנתבעת יחד, וכן ניתן לטובתן שתיהן צו מניעה קבוע.
3. התביעה הוגשה כאמור בעילה חוזית, בעילה נזיקית ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
4. תחילה יש לקבוע האם נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעים שלפיו אם בית המשפט המחוזי יפסוק סכומים כלשהם לתובעת ולנתבעת יחד, התובעת תהא זכאית למחצית מסכומים אלה מכוח הסכם.
5. אין בצירוף התובעת כצד נוסף לתביעה כדי להוות הסכמה מכללא לכך שאם ייפסק סכום כלשהו לטובת התובעת והנתבעת יחד, יש לשלם לתובעת מחצית מסכום זה מבלי להביא בחשבון הוצאות ושכ"ט עו"ד שהוציאה הנתבעת כדי להגיע לתוצאה הנ"ל.
6. בית המשפט אינו נדרש לדון ולהכריע בשאלה האם היה הכרח לצרף את התובעת לתביעה בבית המשפט המחוזי כדי לזכות בה. מהראיות שהוצגו בפני בית משפט זה עולה כי התובעת צורפה לתביעה ביוזמת הנתבעת, והלכה למעשה, הנתבע ייצג גם את התובעת אף אם לא קיבל לידיו ייפוי כוח חתום ואף אם הנתבעת התחייבה לשאת במלוא סכום ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד.
   
7. אין חולק כי לא נערך כל הסכם בכתב בין התובעת לבין הנתבעים שלפיו התובעת זכאית לקבל מחצית מהסכומים אשר ייפסקו, ובאם יפסקו, בתביעה בבית המשפט המחוזי. המצהיר מטעם התובעת טוען כי הגיע לסיכום כזה, שהרי "היה זה ברור" שהוא יקבל "את חלקו", אולם מנגד, הנתבעים טוענים כי לא הייתה כל הסכמה כזו, וגרסתם לא נסתרה. לפיכך, אין אלא לקבוע כי לא נערך כל הסכם עם התובעת, בכתב או בעל פה, אשר מזכה את התובעת במחצית מהכספים הנ"ל.

1. בסיכומי התובעת נטען כי יש לחייב את הנתבעים גם מכוח סע' 59(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, שעל פיו יש לראות את התובעת ואת הנתבעת כשותפות, ועל כן התובעת זכאית לקבל מחצית מהסכומים שנפסקו לטובתן בפסק הדין.
   
2. אין חולק כי הוסכם שהנתבעת תישא במלוא ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד בגין התביעה בבית המשפט המחוזי. אין ללמוד מכך על קיומו של הסכם בעל פה או מכללא שעל פיו התובעת תהא זכאית לקבל מחצית מהסכום הפסוק מבלי לקזז תחילה את ההוצאות ששילמה הנתבעת לרבות שכר טרחת עוה"ד ששולם לנתבע על ידי הנתבעת.
3. מכאן שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי היא זכאית לקבל מחצית מהסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי מכוח הסכמה חוזית כלשהי בינה לבין הנתבעים.
4. כך גם לא ביססה התובעת כלל, ולו לכאורה, עילת תביעה נזיקית נגד הנתבעים.
5. לפיכך, כל שנותר הוא לבחון האם התובעת ביססה תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. מטרתה של תביעה בעילה הנ"ל היא למנוע מצד אחד להתעשר שלא כדין על חשבון הצד השני. ברוח זו, ככל שיש לפסוק סכום כלשהו לטובת התובעת בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אין לעשות זאת באופן שהתובעת תתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת.
6. מהראיות שהוצגו בפני עולה כי בעקבות ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ניתן לטובת התובעת צו מניעה קבוע נגד הנתבעים שם האוסר עליהם להפר את זכויות התובעת, ככל שהופרו, וזאת מבלי שהתובעת שילמה בגין הליך זה הוצאות או שכר טרחה כלשהו. כן עולה כי הנתבעת היא שנשאה בכל ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד בסך כולל של 245,604 ₪, וכי הנתבעים נאלצו לנקוט בהליכים משפטיים נוספים על מנת לגבות ולו חלק מהסכומים שנפסקו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
7. מהראיות שבפני עולה כי כל שהצליח הנתבע לגבות בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא סך של 169,440 ₪ וסך נוסף של 20,000 ₪ בגין "הוצאות משפט", ולאחר שנגבו כספים אלה ביקשה הנתבעת מהנתבע לחדול מהליכי גבייה נוספים.
   
8. בידי התובעת כתבי התחייבות של הנתבעת ושל מנהלה שלפיהם הנתבעת התחייבה שהתובעת לא תישא בהוצאות כלשהן בגין התביעה (ת/2 ות/3), ובסיכומי התובעת נטען כי בהחלט ייתכן שבאותו שלב הנתבע לא ידע על קיומם של כתבי התחייבות). הנתבע העיד, לאחר שהוצגו בפניו כתבי ההתחייבות הנ"ל, כי הם אכן מונעים חיוב בהוצאות אך גם שוללים מהתובעת זכויות (עמ' 44 בפרוטוקול) והוסיף כי דברים אלו לא צריכים להיות בחוזה משום שהם מן הדין (עמ' 45). בהמשך לכך העיד הנתבע כי מעולם לא דיבר עם מר אשכנזי ולו על שקל אחד, לא חבות ולא זכות.
   

להלן נוסח כתבי ההתחייבות הנ"ל:

"אני הח"מ, מר אשר ליאני, מתחייב בזאת לשלם לפנינת השני בע"מ את כל הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו אשר יפסקו, אם יפסקו, בתובענה אשר מוגשת מטעם מודה שווק נעליים בע"מ ופנינת השני בע"מ כנגד נסים כהן, הצעד השלישי ואח' אשר נודעה כת.א.1641/04 וכן הוצאות משפט בכל הליך אחר הכרוך בתובענה זו.

כמו כן אני מתחייב לבוא בנעלי פנינת השני בע"מ, ולשלם במקומה פיצויים למשיבים היה ופנינת השני תחויב בתשלום פיצויים כלשהם למשיבים על כל נזק שייגרם על-ידי מי מהצווים הזמניים המבוקשים בגדר תובענה זו, אם תפסק התובענה או יפקעו הצווים מסיבה אחרת."

1. בסיכומי התובעת נטען כי אין בידי הנתבעים ראיות אשר מבססות את הטענה כי התובעת ויתרה על זכאותה לקבל פיצוי וכספים מכוח פסק הדין, כאשר פסק הדין ברור על פניו וקובע כי התובעת זכאית לסכומים שנפסקו יחד עם הנתבעת.
   
2. הנתבעת טענה בסיכומיה, בין היתר, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי אינו קובע כי על הנתבעת לחלק את הסכום עם התובעת, וככל שרלוונטית לענייננו החזקה שבסעיף 59 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, אזי מדובר בחזקה אשר ניתנת לסתירה. בהקשר זה נטען כי הסך של 200,000 ₪ נפסק "יחד" ומכאן שחלוקת הסכום היא בין הצדדים בהתאם לנסיבות המקרה, וזאת להבדיל מקביעה של "יחד ולחוד" שלא הייתה במקרה שבפנינו. לעניין כתבי ההתחייבות הנ"ל נטען בסיכומי הנתבעת כי הם ממחישים שמדובר בתובעת פורמלית נוספת אשר הצטרפה לתביעה כדי לסייע לנתבעת ולא יותר מזה.
   
3. בסיכומי הנתבע נטען תחילה כי לתובעת לא הייתה כל עילת תביעה נגדו, ועל כן יש לדחות את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות, משום שפעל כעוה"ד של הנתבעת בלבד. כמו כן נטען כי התובעת מבססת את תביעתה על הטענה כי הוסכם בין הצדדים שהתובעת "תקבל את חלקה" ולא על יסוד פסק הדין עצמו ובהיותה בעלת דין עיקרית בתביעה. עוד נטען כי הוכח שהתובעת הצטרפה לתביעה משיקולים מסחריים בלבד, משום שהיו לה קשרים עסקיים עם הנתבעת קודם לכן (20% מנפח הפעילות של התובעת בתקופה הרלוונטית).
   
4. לגופו של ענין נטען בסיכומי הנתבע כי מנהל התובעת הודה ואישר שלא היו לתובעת זכויות בדגמים נשוא התובענה, וכן נטען כי הוכח שכלל לא היו יחסי עו"ד לקוח בין התובעת לבין הנתבע. הנתבע מפנה בסיכומיו גם לעדותו של מנהל התובעת אשר שנשאל האם הוא חושב שזה הוגן מסחרית שלא ישלם עבור מחצית מההוצאות והשיב: "אני חושב שגם אני צריך לשלם חלק מההוצאות. אין שום בעיה" (עמ' 35-36).
   
5. במכתב הנתבע מיום 11/1/09 אשר נשלח לב"כ התובעת בפקס צוין כי טענת התובעת שלפיה הוסכם כי היא "תקבל את חלקה" אינה אמת, וכי על התובעת להסדיר עם הנתבעת את אופן חלוקת הסכום הפסוק שהועבר לידיו בניכוי שכר טרחתו. כן צוין כי אם הצדדים לא יגיעו להסדר, הוא יפנה לבית המשפט בטען ביניים.
   
6. כתב השיפוי מכניס את הנתבעת לנעלי התובעת לכל דבר ועניין הנוגע לחיוב בהוצאות, בשכר טרחת עו"ד ובתשלום פיצויים כלשהם. אין אפשרות ללמוד מתוך כתב השיפוי על הסכמה כלשהי בין התובעת לבין הנתבעת לגבי אופן חלוקת כספים שייפסקו לטובתן, אם ייפסקו.
7. כאמור לעיל, הנתבעים גבו סכום אשר נמוך בהרבה מכלל ההוצאות ושכ"ט עוה"ד שהוציאה הנתבעת. לפיכך, בהעדר הסכם בכתב בין התובעת לנתבעים, ובעקבות טענת הקיזוז של הנתבעת ותכליתה של עילת עשיית עושר שלא במשפט, אין מקום לקבל את תביעת התובעת בעילה זו תוך חיוב הנתבעים בתשלום מחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, קו"ח כאשר הלכה למעשה לא נגבה מלוא הסכום שנפסק.
8. משפסק בית המשפט סך של 200,000 ₪ לתובעת והנתבעת "יחד", ובהעדר הסדר ביניהן בנוגע לחלוקת סכום זה, בית משפט זה סבור כי הנתבע פעל כראוי כאשר יזם הליך של טען ביניים. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הסכים בשמו ובשם הנתבעת לכך שהתובעת תהא זכאית לחלקה, קרי למחצית מהסכום שנפסק. נהפוך הוא, ממכתבו של הנתבע הנ"ל עולה כי הוא מעולם לא הבטיח לתובעת דבר כזה, וביקש מהתובעת להגיע להסדר בנוגע לחלוקת הכספים ישירות עם הנתבעת.
   
9. התובעת והנתבעת העלו טענות רבות בנוגע לזכאות של כל אחת מהן לקבלת הפיצוי שנפסק בסך של 200,000 ש"ח, וכל צד טען כי הסכום נפסק בעיקר לטובתו. ואולם, לצורך הכרעה בתביעה דנן אינני נדרש לדון באופן שבו היה ראוי לחלק את הסכום שנפסק בין התובעת לבין נתבעת. די בקביעה המפורטת לעיל כי אין לקבל תביעה בגין חלק מהסכום שנפסק, כאשר הסכום הכולל שנגבה בפועל בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי נמוך מסכום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד ששילמה הנתבעת לבדה בגין ההליך, ללא השתתפות כלשהי של התובעת.
10. על כן הנני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 25,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏ה' תשרי תשע"ד, 9 בספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.