1. זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 1944, בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב, ביום 10.03.09.

2. התביעה הוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "חוק הפלת"ד"), כנגד נתבעת 1, שביטחה את הרכב בו נהג התובע בעת התאונה וכנגד נתבעת 2 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). העילה כנגד קרנית הינה חלופית, וזאת הואיל והרכב שפגע בתובע, פגע בו ונמלט מהמקום.

3. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום האירוע, בשעה 20:00 לערך, חזר התובע לביתו, החנה את הרכב שבו נהג, ירד מהרכב והתכוון לגשת לתא המטען כדי להוריד את המצרכים שבתא המטען. מיד לאחר צאתו מהרכב נפגע על ידי רכב אחר שחלף במקום (להלן: "הרכב החולף"). כאמור, הרכב החולף המשיך בנסיעתו ולא עצר.

כתוצאה מהפגיעה, התובע איבד את הכרתו וכשהתעורר הוא היה מוטל על הכביש ליד הרכב, כשהוא סובל מכאבים בכל גופו, לרבות באזור הגב התחתון.

4. למחרת הוא פנה לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי זבולון, נבדק ואובחן כסובל מרגישות והגבלה בתנועות גב תחתון. הוא טופל ושוחרר באותו יום. עקב התגברות הכאבים, פנה לבית חולים רמב"ם ביום 13.3.09, שם אובחן כסובל משבר בחוליות ובלט דיסק. התובע אושפז במחלקה האורתופדית ושוחרר כעבור 3 ימים.

5. שתי הנתבעות הכחישו את הנזק, וכל אחת מהן כפרה בחבותה. נתבעת 1 טענה, בין היתר, כי קרנית היא שחבה בפיצוי, היות ולרכב שבו נהג התובע לא הייתה כל מעורבות בתאונה, וכי מעמדו של התובע ביחס לרכבו הינו מעמד של "אדם מחוץ לרכב".

מנגד טענה קרנית, כי התובע נפגע במהלך שימושו ברכבו למטרות תחבורה, ולכן חובת הפיצוי מוטלת על מבטחת הרכב לא עליה.

6. בית המשפט מינה את פרופ' גרשון וולפין כמומחה מטעמו בתחום האורטופדיה. המומחה בדק את התובע וקבע כי הנכות שנותרה בעקבות התאונה הינה בשיעור של 10% לפי תקנה 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, וזאת בגין מצב שלאחר שבר פיצוץ של החוליה L1, אשר התחבר תוך עיוות צורת החוליה, ללא הגבלת תנועות בגב.

7. העד היחיד שהעיד בפניי הוא התובע, ומלבדו לא היו עדים מטעם מי מהצדדים.

דיון

8. המחלוקת בין שתי הנתבעות נוגעת לשאלה האם התובע עשה "שימוש" ברכב שבו נהג, כהגדרת מונח זה בחוק הפלת"ד, עת ארעה התאונה, שכן אם התשובה לכך הינה חיובית, אזי החבות תרבוץ על כתפי מבטחת הרכב – נתבעת 1, ואם התשובה הינה שלילית, החבות תהא של קרנית לאור הטענה כי התובע נפגע מרכב שפגע וברח מהמקום.

9. חבות הנתבעות בענייננו תוכרע על בסיס הקביעה האם התאונה אירעה לתובע במהלך הירידה מהרכב, כשבעניין זה, מצד אחד טענה נתבעת 1, כי התאונה אירעה לאחר שהתובע יצא לחלוטין מהרכב ולאחר שעמד על שתי רגליו ובכך תהליך הירידה והיציאה הסתיים, ומצד שני, לטענת קרנית, ירידתו של התובע מהרכב טרם הושלמה ובכך לא הסתיים השימוש של התובע ברכב.

10. לצורך ההכרעה בשאלה הנ"ל התמקדו שתי הנתבעות בשאלה אם ברגע שבו התרחשה התאונה הספיק התובע לסגור את הדלת הקדמית שליד הנהג או שמא היא נותרה פתוחה ?

כבר ייאמר כי מדובר בנסיבה חסרת כל נפקות או השלכה על המקרה שלפנינו, שכן וכפי שיובהר בהמשך, מששוכנעתי כי פעולת הירידה והשימוש ברכב עצמו טרם הסתיימה, וזאת ללא כל זיקה לשאלה אם אותה דלת הייתה פתוחה או סגורה, מתייתר הצורך לייחס משקל כלשהו לנסיבה זו.

נוסף על כך, מהתשתית הראייתי הדלה שהוצגה בפניי, לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי בנוגע לשאלה אם הדלת הקדמית הייתה פתוחה או סגורה ברגע שבו התרחשה התאונה, כפי שיפורט להלן.

11. בעדותו תיאר התובע כיצד התרחשה התאונה:

"הגעתי מהקניות עם הרכב שלי. חניתי ליד הבית ויצאתי מהרכב. איך שפתחתי את הדלת קיבלתי מכה בגב. הגב שלי היה בכיוון הנסיעה. זה היה כביש ראשי. קיבלתי מכה, נפלתי, איבדתי הכרה. ראיתי במטושטש רכב שכנראה פגע בי וברח" (עמ' 4, ש' 19-21)

עינינו הרואות כי הן בעדותו והן גם בכתב תביעתו, התובע לא ציין כלל וכלל, במסגרת תיאורו העובדתי לאופן שבו התרחשה התאונה, אם בעת הפגיעה, הדלת הקדמית הייתה פתוחה או סגורה, ורק כשנשאל באופן ספציפי סביב נסיבה זו, הוא נאלץ להתייחס לעניין, כשבתחילת עדותו הוא לא זכר אם הספיק לסגור את הדלת:

"יצאתי החוצה. הדלת הייתה פתוחה. אני לא זוכר אם הספקתי לסגור או לא. בדיוק בשלב הזה קיבלתי את המכה וראיתי במטושטש רכב שברח" (עמ' 4, ש' 23-24)

בהמשך חקירתו הוא נשאל שוב אם סגר את הדלת והשיב:

"זה מה שאני לא זוכר בדיוק. נפלתי ישר, הייתי מטושטש. אני לא זוכר כלום. נפלתי ואני לא זוכר פרטים נוספים, נוסף למה שאני הצהרתי" (עמ' 6, ש' 19-20)

אומנם לקראת סוף חקירתו הוא ציין כי הדלת הייתה פתוחה:

"..אני משער שקיבלתי מכה בגב. נהדפתי לעבר הדלת. הדלת הייתה פתוחה והיא חסמה לי את המכה ולכן אני לא עפתי" (עמ' 9, ש' 12-13)

וכי מנגד בהודעה שמסר למשטרה (נ/2) נרשם כדלקמן:

"אני החניתי את הרכב נעלתי אותו יצאתי כבר מהרכב ואז הגיע רכב ופגע בי"

ובתצהירו לשאלון שנשלח אליו מטעם נתבעת 1 (נ/1) השיב בחיוב לשאלה אם התאונה אירעה לאחר שכבר יצא מהרכב, סגר את הדלת, נעל אותה וכשהיה עדיין בדרכו לכיוון תא מטען. הוא אכן השיב בחיוב, אך סייג תשובתו בכך שהתאונה אירעה לפני שהספיק לנעול את הרכב.

12. עם זאת ועל אף האמור לעיל, לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי שהדלת הקדמית הייתה פתוחה ברגע שבו התרחשה התאונה, שכן וכפי שציינתי לעיל, התובע לא ייחס לנסיבה זו כל חשיבות והיא לא צוינה בכתב תביעתו או בכל אותן ההודעות שנמסרו על ידו, ורק כשנשאל אודות סוגיה זו, הוא התייחס לעניין. ועל אף שלעיתים ניתן לכאורה לומר שהוא סתר את עצמו בעניין זה, איני רואה בסתירות האלו כסתירות שיש בהן כדי ללמד אותנו על קיומה או אי קיומה של נסיבה כזו או אחרת. דברים אלו מקבלים משנה תוקף במיוחד לאור היות התובע חסר כל אינטרס בכל הנוגע לשאלה על מי מהנתבעות תוטל אחריות בגין הנזקים שנגמרו לו.

13. נוסף על כן, חשוב לציין כי התרשמתי מעדותו האמינה של התובע אשר הותיר עליי רושם של עד אמין ביותר, שכן הוא ניסה במהלך חקירתו למסור גרסתו האמיתית והמדויקת, ולא נותר צל של ספק כי התובע בניסיונו זה לתת תשובות מדויקות אודות נסיבות האירוע, הוא התקשה לזכור אם סגר או לא סגר את הדלת הקדמית של הנהג, לפני שנפגע על ידי הרכב החולף.

יתירה מזו, סביר מאוד בעיניי שהתובע, כמו מרבית בני האדם בסיטואציה דומה, לא יצליח להיזכר בנסיבה הנ"ל. שכן הפעולה של סגירת דלת נעשית כדבר שבשגרה והיא נעשית מבלי שתוקדש לה מחשבה מיוחדת. קל וחומר כשמדובר באותה שניה שבה הוא נפגע ואף איבד הכרה לאחר מכן.

14. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי בנוגע לשאלה אם הדלת הקדמית הייתה פתוחה או סגורה ברגע שבו התרחשה.

עם זאת, הנני סבורה וכפי שיפורט להלן, כי אין לנסיבה זו כל נפקות או השלכה על שאלת החבות, וזאת לאור מסקנתי כי פעולת הירידה והשימוש ברכב טרם הסתיימה, וזאת ללא כל זיקה לשאלה אם אותה דלת הייתה פתוחה או סגורה.

השימוש ברכב

15. כאמור על מנת לקבוע אם הרכב היה בשימוש התובע עת התרחשה התאונה, יש להוכיח כי התאונה עונה על ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד אשר מגדיר תאונת דרכים כ-"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;...". כאשר שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק כ-"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו...".

16. אין חולק על כך כי גם אם התובע נפגע מרכב חולף, עדיין ניתן להטיל אחריות על נתבעת 1 - מבטחת הרכב שבו נהג התובע, וזאת במידה ויוכח כי התובע עשה שימוש ברכב. כשבמקרה שלנו השאלה היא אם התאונה אירעה במהלך ירידת התובע מהרכב או לאחר שכבר סיים את שלב הירידה.

17. בספרו "תאונת דרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים" של כבוד השופט ריבלין נאמר כדלקמן:

"הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב. לעומת זאת עשויה הירידה מן הרכב להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב ונפגע "בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב" עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו מחוץ לרכב. בדומה, תובע שירד מאוטובוס בדלת הקדמית, פסע שני צעדים ונפל על האוטובוס הוכר כמי שנפגע בירידה לאחר שאיבד את שיווי משקלו; לא רק סמיכות הזמנים שבין הירידה והנפילה העידה על כך אלא גם סמיכות המרחק. לעומת זאת מי שירד מרכבו וצעד מספר צעדים לעבר מכסה המנוע ובדרכו לשם החליק על כתם שמן ונפל- נמצא שאין לראות בנפילתו חלק אינטגרלי מן הירידה מהרכב שכן נפילתו אין לה כל קשר לירידה מן הרכב" (א' רבלין, תאונת דרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית – הוצאת גדין שידות בע"מ, תשע"ב – 2012, עמ' 180)

למעשה כדי לבחון אם התובע סיים את הירידה מהרכב או שעודו משתמש בו, כך גם נקבע בפסיקה, יש לבדוק את נסיבות האירוע לפי מבחנים פיסיים ומהותיים. המבחנים הפיסיים עוסקים בשאלת סמיכות הזמן והמקום, היינו, בפער הזמנים שבין הירידה לבין הפגיעה, ובמרחק שבין הנפגע לבין רכבו. והמבחנים המהותיים עוסקים בשאלת הקשר שבין הירידה מן הרכב לבין השימוש בו.

18. בנסיבות המקרה שלפנינו, התובע אומנם עמד מחוץ לרכבו, אולם טרם סיים את פעולת הירידה מהרכב, שכן בזמן הפגיעה גבו היה עדיין מופנה אל עבר הכביש והוא טרם הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו מחוץ לרכב.

אין המדובר בתובע שהתייצב על הקרקע או הספיק לצעוד מספר צעדים. התאונה אירעה, כפי שתואר בכתב תביעתו ובעדותו, "מיד לאחר צאתו מהרכב" (סעיף 4.1 לכתב התביעה) "ואיך שפתח את הדלת" (עמ' 4, ש' 19). הרי התובע עמד במקום שבו עמד - סמוך לדלת הנהג עם גבו לכיוון הכביש הראשי, וזאת לאור רצונו לסיים את פעולת הירידה. לו היה מסיים התובע את פעולת הירידה, ומתרכז בכיוון הרכב הפוגע, ייתכן והוא היה מבחין ברכב שפגע בו וסביר כי התאונה הייתה נמנעת. התובע אומנם עמד על הקרקע, אך ללא ספק, תשומת ליבו הייתה מופנית לפעולת הירידה ולא לרכב הפוגע. מצב זה יצר את הסיכון שממנו הוא נפגע.

19. למעשה מהאמור לעיל, עולה כי גם סמיכות הזמנים וסמיכות המרחק, יש בהן כדי להוכיח כי טרם סיים התובע את פעולת הירידה מהרכב.

בכך הוכח כי בהתאם למבחנים הפיסיים והמהותיים, התובע טרם סיים את השימוש ברכב עת נפגע ע"י הרכב החולף, וזאת כמובן, מבלי להיזקק לשאלה אם הדלת הקדמית הייתה פתוחה או סגורה בזמן שאירעה התאונה.

20. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא כי יש לדחות את התביעה כנגד קרנית וכי יש לקבלה כנגד נתבעת 1 בהיותה המבטחת של הרכב אשר בו נעשה שימוש ע"י התובע עת אירעה התאונה.

הנזק

21. בסיכומיו, העמיד התובע את הפיצוי הנטען על שני ראשי נזק: כאב וסבל והוצאות.

על כן, לגבי הכאב וסבל - בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו ע"י המומחה (10%), גילו (בן 65 ביום התאונה), מהות הפגיעה, תקופת האשפוז (3 ימים) והתקופה שחלפה מאז התאונה לצורך חישוב הריבית, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 15,000 ₪.

לעניין ההוצאות – אין ספק כי התובע נאלץ לשאת בהוצאות שונות לצורך מימון חלק מהטיפולים הרפואיים שקיבל בעקבות פגיעתו מהתאונה. עם זאת, יש לזכור כי מרבית הטיפולים הרפואיים נכללים בסל הבריאות, לפיכך ובהתחשב בכל האמור לעיל, הנני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה סך של 1,500 ₪.

סיכום

22. לסיכום, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את נתבעת 1, לשלם לתובע סך של 16,500 ₪ וכן הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה