הרקע לתביעה:

1. עניינה של התביעה שלפניי בחוב בגין אספקת מוצרי פרקט, אשר רכשה הנתבעת 1 (להלן: "ריצפרקט") מהתובעת בשנים 2004-2005. הואיל ותמורת הסחורה שסופקה לריצפרקט לא שולמה, הוגשה התביעה דנן כנגד ריצפרקט ואף כנגד הנתבעים האחרים בעילות הבאות: הרמת מסך, התרשלות, תרמית, חוסר תום לב בקיום חיובים ועשיית עושר ולא במשפט. סכום התביעה הועמד על סך 606,004 ₪.

עיקר טענות התובעת:

2. בין התובעת לריצפרקט היו יחסי מסחר החל משנת 1994. במהלך השנים רכשה ריצפקרט פרקטים ומוצרים נלווים מהתובעת. בשנים 2004 ובתחילת שנת 2005 רכשה ריצפרקט סחורה מהנתבעת בסך השווה ל- 108,215 יורו. התמורה בגין סחורה זו לא שולמה. לפיכך, יש לחייב את ריצפקרט בסכום החוב.

3. הנתבעת 2 (להלן: "ריצפרקט עץ") הוקמה בשנת 2007. ריצפרקט עץ עושה שימוש במוניטין, בזכויות ובמלאי של ריצפקרט, בכדי לחמוק מתשלום לנושים כדוגמת התובעת. על כן יש לייחס לה את חובותיה של ריצפרקט.

4. הנתבעים 3 ו-4 הינם אב ובנו, שהיו המנהלים היחידים בריצפקרט וריצפקרט עץ. נתבעים אלה ידעו שריצפרקט אינה יכולה לפרוע את חובותיה. למרות זאת הזמינו סחורה מהתובעת, תוך הטעייתה בדבר יכולת התשלום. הנתבעים 3-4 אף ניהלו את עסקיהם באופן הפוגע בתכלית התאגיד ותוך נטילת סיכון בלתי סביר. בין היתר, הזמינו סחורה מהתובעת שעה שהבנק עיקל את רכבי ריצפרקט. על כן יש להרים את מסך ההתאגדות בינם לבין ריצפקרט.

5. הנתבעים 3-4 אף אחראים באחריות אישית לחוב כלפי התובעת, הואיל ופעלו ברשלנות, בתרמית, בחוסר תום לב ואף עשו עושר ולא במשפט, בכך שקיבלו את הסחורה מהתובעת, אך לא שילמו עבורה.

עיקר טענות הנתבעים:

6. ריצפרקט לא התגוננה בפני התביעה.

הנתבעים 2-4 הדגישו שהתובעת הינה נושה רצוני של ריצפרקט (ספק סחורה), שמנסה להשית על צדדים שלישיים את הסיכון העסקי בקשרים עם ריצפרקט, הגם שהתובעת הייתה מודעת למצבה של ריצפרקט.

7. הנתבע 4 (להלן: "אורי") הועסק כשכיר בריצפרקט. לאחר קריסתה של ריצפרקט, ייסד אורי ביחד עם שותף את ריצפרקט עץ, זאת בשנת 2007. בעת הקמתה של ריצפקרט עץ בשנת 2007, חלפו כבר כשנתיים מהמועד בו סופקה הסחורה על ידי התובעת לריצפרקט. מדובר בחברה שונה מריצפרקט. תחום עיסוקה של ריצפרקט עץ הוא התקנות פרקטים והיא כמעט אינה עוסקת בתחום יבוא הפרקט, כפי עשתה ריצפרקט.

8. גם אם חלק מהציוד של ריצפרקט נרכש על ידי ריצפרקט עץ, תמורתו שולמה והיא הועברה לריצפרקט. על כן אין עילה לייחס את חובותיה של ריצפרקט לריצפרקט עץ. ריצפרקט עץ אינה עושה שימוש במוניטין של ריצפרקט. הנתבע 3, מר אמנון שוהם (להלן: "אמנון") הוא הבעלים של המותג "ריצפרקט" והשימוש בשם מותג זה הועבר לריצפרקט עץ.

9. הנתבעים 3-4 לא הציגו מצג כוזב לפני גורמי התובעת, שנהגה לערוך בדיקות מעת לעת להערכת איתנותה הפיננסית של ריצפרקט. אמנון, שניהל את ריצפרקט והיה בעל מניותיה ביחד עם רעייתו, הפסיד מיליוני שקלים אגב קריסתה. קריסה זו לא נגרמה עקב אחת העילות להרמת מסך בין חברה לבעל מניותיה.

10. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מצד התובעת: מר פרנץ פרישהוט – סמנכ"ל כספים בתובעת (העיד בשפה הגרמנית).

מצד הנתבעים: מר אמנון שוהם, מר אורי שוהם ורו"ח בנצי דנציגר (רואה החשבון של ריצפקרט).

דיון והכרעה:

11. התובעת עתרה לקבלת התשלום לו היא זכאית מכוח אספקת פרקט ומוצריו. כעולה מתצהירו של מר פרישהוט [ס' 12 לת/1], הפרקט סופק בהתאם לארבע חשבוניות: חשבונית מיום 12.8.04 ע"ס 32,588 יורו; חשבונית מיום 7.10.04 ע"ס 30,244 יורו; חשבונית מיום 2.11.04 ע"ס 26,360 יורו וחשבונית מיום 23.3.05 ע"ס 20,659 יורו [מר פרישהוט בתצהירו הפנה לחשבוניות שצורפו כנספחים 5.1-5.4 לכתב התביעה]. על פי תנאי התשלום, היה על ריצפרקט לפרוע את התשלום בגין הסחורה שסופקה לה בתוך 45 ימים ממועד החשבונית הרלבנטית [ס' 13 לת/1].

12. כאמור, ריצפקרט לא התגוננה כנגד התביעה. על כן ניתן כנגדה פסק דין על מלא סכום התביעה. יתר על כן, גם אמנון וגם אורי לא העלו כל טענה בתצהיריהם כנגד קבלת אספקת הסחורה המוזמנת או כנגד איכותה. על כן אני קובע, שהתובעת סיפקה את הסחורה לריצפרקט בהתאם להזמנות ובהתאם לסכומים הנקובים בחשבוניות.

13. לטענת התובעת, יש לחייב את ריצפרקט עץ, את אמנון ואת אורי בחוב בגין הסחורה שסופקה. התובעת זימנה לעדות לפניי את מר פרישהוט. כעולה מתצהירו, מר פרישהוט הוא בעל זכות חתימה בתובעת. בעדותו לפניי, הוסיף מר פרישהוט שהוא מנהל הכספים הראשי של קבוצת חברות המבורגר ועוסק בענייני אשראי [פר' עמ' 9 ש' 9-10]. למרות הרושם הטוב שהותירה עדותו, הלכה למעשה התברר שמר פרישהוט לא היה בקשר ישיר עם אמנון או עם אורי. למעשה מר פרישהוט לא היה מעורב כלל במשא ומתן שהתקיים בין התובעת למנהל ריצפרקט:

"ש. האם אתה אישית ניהלת איזה שהם שיחות עם מישהו מהנתבעים.

ת. לא. זה לא תפקידי לשוחח עם הלקוחות...."

[פר' עמ' 9 ש' 11-12]

14. כעולה מתצהירו של אמנון, הקשר שלו עם גורמי התובעות היה באמצעות מר המבורגר ובעיקר באמצעות מר וובר, שהיה איש הקשר בתובעת [ס' 25 לנ/2]. טענה זו לא נסתרה ואף חוזקה בהודעות הדואר האלקטרוני שצירף מר פרישהוט לתצהירו כנספח 7. כל אותן הודעות ממוענות אל מר הנס וובר. מר פרישהוט כלל אינו נמנה על רשימת התפוצה שלהן.

15. מר פרישהוט הודה בחקירתו הנגדית שמי שעמד בקשר עם אמנון היו מר הנס וובר ומזכירתו, גב' אנטוניה גרף [פר' עמ' 9 ש' 4]. מר וובר פרש לגימלאות ואילו גב' גרף עדיין עובדת בתובעת [פר' עמ' 9 ש' 1-6]. את ידיעותיו אודות המתרחש בין הנתבעים לתובעת שאב מר פרישהוט מעיון במסמכים.

לא בכדי שגה מר פרישהוט בפענוח אחת מהודעות הדואר האלקטרוני, עת ייחס בסעיף 16 לתצהירו משמעות שגויה לאחת מההתכתבויות בין הצדדים, כאילו הבנק עיקל את אחד מכלי הרכב של ריצפרקט. בהקשר זה, מר פרישהוט הוא שהעלה בעדותו וביוזמתו את הטיעון "אני בטוח שמר וובר קרא את זה כמו שצריך.." [פר' עמ' 11 ש' 4-5].

אלא שהתובעת לא זימנה את מר וובר לעדות לפניי. יתר על כן, מר פרישהוט אישר שהבסיס לטענות התובעת, לחיוב הנתבעים 2-4 בחובה של ריצפקרט לנתבעת מבוסס על תחקיר ש"עשה עורך הדין של התובעת" [פר' עמ' 11 ש' 28].

16. התובעת לא הציגה עדויות ישירות מטעמה למצגים בהם היו מעורבים כביכול אמנון ואורי. התובעת לא סיפקה עדויות ישירות בדבר הברחת נכסים כביכול מריצפרקט אל ריצפקרט עץ. העדות היחידה מצד התובעת היא של מר פרישהוט, שלא היה מעורב בקשר עם מי מהנתבעים וכל ידיעותיו מבוססות על עיון במסמכים ועל מידע שקיבל מב"כ התובעת. על כן אני קובע שהתובעת לא הניחה מסד ראייתי עצמאי לביסוס טענותיה לחיוב הנתבעים 2 - 4 בכספים שחבה ריצפרקט לתובעת.

הגם שתצהירו של מר פירשהוט אינו מבוסס על מידע ממקור ראשון אלא על ייעוץ משפטי והסקת מסקנות, אבחן טענות אלה לגופן.

17. כאמור, לטענת התובעת, יש להרים את מסך ההתאגדות של ריצפרקט על מנת להשית על אמנון ואורי את חובותיה של ריצפרקט. עוד בטרם נחקק חוק החברות, הכירו בית המשפט במספר עילות מצומצמות המאפשרות את הרמת מסך ההתאגדות. עמד על הדברים השופט רובינשטיין באחת הפרשות שנדונו בבית המשפט העליון:

"הרמת מסך כלפי בעלי מניות נעשתה "מנימוקים של עשיית צדק ויושר ושמירה על טובת הציבור, או כאשר החברה משמשת למעשי תרמית או עקיפת חוקים", וצויין כי התנהגות בלתי נאותה - השקולה כנגד תרמית - "היא זו אשר מטרתה ניצול עיקרון הפרדת האישויות שלא למטרות כלכליות מסחריות טהורות אלא כדין לזכות ביתרונות לא הוגנים להוותו של צד ג'...". ועם זאת, היתה ההנחה כי נושה רצוני בחר באורח חופשי בהתקשרות ועליו להיות מודע לתקלות כמו מימון דק, הלימות הון בלתי תקינה או קשיי נזילות, בין השאר, ואם התקשר - נטל סיכון מרצון, ולא בהכרח מצדיק כשלון החברה להרים מסך (שם, עמוד 124). ואף כי נאמר, כי "מימון דק" טעון "דבר מה נוסף" כדי שיאפשר הרמת מסך"

[ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, (ט.פ.) (2005)]

18. לימים, תוקן חוק החברות [חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005] ונוסח סעיף 6 לחוק צומצם, במובן זה שהרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל המניות אפשרית מקום בו נעשה שימוש באישיות משפטית נפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".

נבחן אם עילות אלה מתקיימות בענייננו.

19. כעולה מתצהירו של אמנון, ריצפרקט עשתה חיל בעסקיה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה- 2000. אלא, שעם כניסת גורמים מתחרים לשוק סיימה ריצפרקט את שנת 2003 עם פסדים של 547,000 ₪ ואת שנת 2004 בהפסד של 833,633 ₪. ריצפרקט ביצעה תוכנית הבראה והפחיתה את חובותיה לבנקים, כאשר אמנון הזרים כספים לחברה בסך 2,333,386 ₪, במסגרת הלוואות בעלים. למרות המאמצים, בעת חתימת הדוחות הכספיים לשנת 2005 הוסף ביאור המלמד שתוכנית ההבראה נכשלה וריצפרקט עתידה להפסיק את פעילותה השוטפת.

תצהירו של אמנון לא נסתר והאמור בו אף חוזק במסמכים חשבונאיים המאמתים את תוכנו [נספחים א-ב לת/2].

20. עדות נוספת שנועדה להפריך את טענות התובעת, הובאה לפניי על ידי רו"ח דנציגר, מי ששימש כרואה החשבון של ריצפקרט וערך את דוחותיה הכספיים.

על פי תצהירו של רו"ח דנציגר, הרווחים של ריצפרקט ירדו מאוד ולמרות ההתייעלות שבאה לידי ביטוי בהפחתת הוצאות הנהלה וכלליות ולמרות הגידול בהיקף העבודות, נשחק הרווח הגולמי בשל היחס בין ההכנסות לבין עלות ביצוע העבודות [ס' 9-13 לת/1]. טיעוניו של רו"ח דנציגר נתמכו בדוחות הכספיים (מאזן בוחן) של ריצפרקט ובדוחות השנתיים המבוקרים (צורפו כנספחים לת/1).

21. בחקירתו הנגדית, עומת רו"ח דנציגר עם מצבה הכספי של ריצפרקט בשנת 2004, ועם יכולתה הכספית לפרוע את חובותיה. רו"ח דנציגר דחה את הטענה כאילו כבר באותה תקופה, היה על הנהלת ריצפקרקט לדעת שקריסתה צפוייה:

"זה לא נכון. כל חברה עסקית יש לה שני מקורות מימון פעילות שלה. מקור אחד הוא אשראי בנקאי והמקור השני הוא אשראי בעלים.... במקרה כאן ניתן לראות לאורך השנים שבעל המניות מר שוהם, הכניס את היד לכיס והזרים לחברה מליוני שקלים מכיסו למימון הפסדיה...כך שאם בעל מניות מכניס כסף ניתן לשלם את החובות."

[פר' עמ' 20 ש' 14-19]

22. אמנון בעדותו הדגיש שבשנת 2004 לא צפה שריצפרקט עתידה לקרוס:

"החוכמה של שנת 2010 לא היתה בשנת 2004. כאשר אתה מסתכל היסטורית ההבנה היא אחרת. בשנת 2004 לא אני ולא בנצי דנציגר לא הבנו שאנו הולכים לקרוס".

[פר' עמ' 26, ש' 22-21]

23. לגרסתו של אמנון, הוא האמין בכך שיצליח להבריא את ריצפרקט, שאם לא כן, לא היה משקיע מהונו הפרטי בחברה [פר' עמ' 26, ש' 32-30]. התרשמתי מעדותו של אמנון. אני רואה בה עדות מהימנה שיש לייחס לה משקל רב. עדותו זו מתיישבת עם עדותו של רו"ח דנציגר. שתי העדויות נתמכות במסמכים החשבוניים ובעיקר בדוחותיה המבוקרים של ריצפרקט. על פי דו"חות אלה, העמיד אמנון הלוואת בעלים בסכום ניכר לזכות ריצפרקט. מהלך זה מלמד על כך שאמנון, כבעל מניות עיקרי בחברה וכמנהל שלה, קיווה, האמין ועשה כל שביכולתו בכדי להחזיר את החברה לפסים של סולבנטיות.

24. התובעת לא הציגה חוות דעת חשבונאית המלמדת על כך שאמנון או מי מטעמו פעלו באופן שיש בו כדי להונות את התובעת, כנושה רצונית של ריצפרקט. התובעת לא הציגה חוות דעת חשבונאית המלמדת שאמנון או מי מטעמו פעלו באופן שפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. כפי שכבר שנינו, עדותו של מר פרישהוט בוודאי שאינה משלימה חסר ראייתי זה, שכן היא עצמה מהווה עדות מפי השמועה, עדות סברה שלא על ידי מומחה ומרביתה המכרעת אינה קבילה ולכל היותר בעלת משקל נמוך מאוד. בנסיבות אלה, אני דוחה לגופן את טענות התובעת, כאילו התקיימו איזה מהעילות להרמת מסך ההתאגדות בין ריצפרקט לבין מי מהנתבעים 2-4.

25. התובעת העלתה טענה לחיובם של אמנון ואורי במישור האחריות האישית וזאת מכוח הפרת חובת תום הלב, הטעיה, התרשלות ועשיית עושר ולא במשפט. בהקשר זה נקבעו כללים ברורים בפסיקת בית המשפט העליון, על פיהם על התובעת להוכיח את התקיימות העילות הרלבנטיות באשר לבעלי התפקיד:

"השאלה היא, ככלל, אם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המורה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".

זהו צדו האחד של מטבע האחריות שנושא בה בעל התפקיד בתאגיד. צדו האחר של המטבע הוא כי אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבותו של התאגיד. התאגיד, בהיותו אישיות משפטית יציר הדין (להבדיל מאישיות משפטית טבעית), פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו.

עובדה זו אינה גורעת מאחריותו של התאגיד כאישיות משפטית נפרדת, אך אין בה גם כדי להטיל, מניה וביה, אחריות על האורגנים ועל בעלי התפקיד בתאגיד. חבותם נגזרת כאמור מן השאלה אם קיימו באופן אישי את יסודות העילה. מן המקובץ עולה כי מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו..."

ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42-43, (2003)].

26. באשר לחבותו של אורי, על פי הנטען בתצהירו, לאחר שהשתחרר מהצבא, הוא הועסק כשכיר בריצפרקט, בתחילה כמתקין פרקטים ולאחר מכן כמנהל התקנות ושירות הלקוחות [סעיף 5 לנ/3]. על פי הנטען בתצהירו, בחודש יולי 2005 הופסקה העסקתו של אורי בריצפרקט, לנוכח הקשיים הכלכליים אליה נקלעה. בחודשים מרץ עד ספטמבר 2006, חזר אורי להיות מועסק בריצפרקט, בכדי לסייע בצמצום פעילותה. בחקירתו הנגדית הציג אורי גרסה דומה, על פיה: "הייתי מנהל עבודה והייתי עוסק גם לפעמים במכירות" [פר' עמ' 34, ש' 19]. גרסה דומה הציג גם אמנון בחקירתו הנגדית על פיה, תפקידו של אורי היה בתחום התקנות הפרקט והוא לא הכיר ולא שוחח עם מר וובר או עם מזכירתו, אנטוניה [פר' עמ' 32, ש' 20-19].

27. גרסתו של אורי לפניי לא נסתרה. יתר על כן, התרשמתי שמדובר בגרסה כנה.

התובעת, למרות טענותיה, לא הציגה ולוּ מסמך אחד, שיש בו ללמד על כך שאורי היה מעורב בפרטי ההזמנות נשוא התביעה דנן. בנסיבות אלה, אין יסוד לטענות בדבר אחריותו האישית של אורי לתשלום הסחורה.

על כן, אני דוחה את התביעה כנגד אורי.

28. כפי שהוברר מהעדויות שעלו לפניי, אמנון שימש כמנהל של ריצפרקט. מתוקף תפקידו זה, עסק במגעים עם התובעת, כאשר מצד התובעת נוהל המשא ומתן באמצעות מר הנס וובר. כפי שכבר קבעתי, בשנת 2004 לא צפה אמנון שריצפרקט תקרוס כשנה וחצי לאחר מכן. בהקשר זה, יש להביא בחשבון שההזמנות נשוא התביעה נערכו במחצית השניה של שנת 2004 והאחרונה שבהן נערכה בחודש מרץ 2005.

29. כפי שעלה מהעדויות שנשמעו לפניי, קריסתה של ריצפרקט התבררה החל מחודש יולי 2005. ממצא זה עולה הן מעדותו של אורי [פר' עמ' 34, ש' 22-20] והן מעדותו של אמנון, על פיה הוא לא איבד את האמון בריצפרקט עד סוף שנת 2005 [פר' עמ' 26 ש' 31].

30. לצד זאת, היה ברור לאמנון עוד בשנת 2004, שריצפרקט סובלת מקשיים כלכליים וזאת לנוכח ההפסדים, בסך כ- 720,000 ₪, עימם סיימה את שנת 2003.

31. כפי שהתרשמתי מפנייתו של אמנון אל התובעת בתאריך 29.3.2004, הוא שיתף את התובעת בקשיים הכלכליים אליהם נקלעה ריצפרקט [מסמך מס' 20]. על רקע פנייה זו, נוהל מו"מ בין הצדדים שהסתיים בפריסת תשלומים, כמפורט בנספח מספר 19 שצורף לתיק המוצגים.

מסמכים אלה מחזקים את גרסתו של אמנון, על פיה, הוא מסר הסברים כנים לתובעת, במובן זה שאין לריצפרקט אפשרות לעמוד בתשלומים כסדרם.

32. כעולה מתצהירו של אמנון, הוא מסר תיאור של מצבה הקשה של ריצפרקט, "ללא שום הסתרה או צביעה בוורוד של המציאות העסקית הקשה בה היא פועלת" [סעיף 23 לנ/2]. גרסתו זו של אמנון לא נסתרה. יתר על כן, בחקירתו הנגדית שב והדגיש אמנון את היחסים הקרובים עם מנהליה של התובעת ואת המידע המלא שמסר להם:

".. פגשתי אותם פעמיים בשנה, הם ידעו אם מכרנו ואם לא מכרנו, אם אנו מרוויחים ואם לא מרוויחים, הם היו יותר מספק, הם היו יותר חברים...

ש. מה אמרת להם

ת. אני סיפרתי להם על הקשיים שלי בארץ ממכירת פרקט".

[פר' עמ' 27, ש' 31-28]

33. חיזוק נוסף לגרסתו של אמנון עולה מעסקת מכר נוספת שהתנהלה בין התובעת לבין ריצפרקט, זאת בשנת 2005 (לאחר ההזמנה מחודש מרץ שלא שולמה). עסקת מכר זו כבר גובתה במכתב אשראי, היינו התובעת הייתה מודעת למצבה הכלכלי הקשה של ריצפרקט, והמשיכה למכור לה בתנאי מזומן או תחת קיומן של בטוחות מוצקות [סע' 34 לת/2; פר' עמ' 29 ש' 30-27]. בכך שהתובעת דרשה וקיבלה בטוחות לביצוע העסקאות הנוספות שלאחר ההזמנה מחודש מרץ 2005, יש ללמד שהתובעת לא נתנה באמנון אמון וביטחון מוחלטים. ממילא אין בנסיבות אלה כדי להצדיק שינוי קיצוני "בהקצאת הסיכונים הרגילה שנוטלים על עצמם צדדים לעסקאות בין תאגידים" [ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 מחצבות בע"מ, פ"ד נח(4) 693, 703 (2004)].

34. לאורן של ראיות אלה, אני קובע שאמנון לא הטעה את התובעת בדבר מצבה הכלכלי של ריצפרקט. נהפוך הוא, אמנון פרש לפני התובעת מידע אמיתי ובזמן אמת. התובעת אשר האמינה שריצפרקט תוכל להתאושש ממצבה וממילא תוכל לפרוע את התחייבויותיה, המשיכה לספק לריצפרקט מספר משלוחים של פרקט ומוצריו. בשנת 2005, לאחר שהתברר עומקו של המשבר בו שרויה ריצפרקט, הסכימו הצדדים על מעבר לתשלום במזומן או כנגד מכתב אשראי. כל אלה מלמדים על כך שהתובעת נטלה על עצמה סיכון מסחרי סביר וזאת בהתבסס על יחסי המסחר ארוכי השנים שבין הצדדים. בנסיבות אלה יחול הכלל על פיו מנהל החברה לא יחויב באופן אישי:

"במצב הדברים הרגיל, שעה שמנהל כורת עם צד שלישי חוזה בשם החברה, ועשיית החוזה היא בגדר הרשאתו של המנהל, יש במעשהו זה של המנהל כדי לחייב ולזכות את החברה כלפי הצד השלישי, ואילו המנהל "יוצא מהתמונה". העובדה, שהחברה אינה יכולה או אינה רוצה לקיים את החוזה, אם משום שהתפרקה ואם מטעם אחר, אין בה כדי להטיל אחריות אישית על מנהל."

[ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה (2) 713, 723 (1981)].

35. נסיבות העניין כפי שהובאו לפניי, אינן מלמדות שאמנון נהג בחוסר תום לב, או הטעה את התובעת או התרשל כלפיה. בוודאי ובוודאי, שלא ביצע כנגדה עוולת מרמה, המצריכה קיומו של יסוד נפשי. אמנון אף לא התעשר על חשבונה של התובעת, שכן הסחורה לא הגיעה לידיו באופן אישי, אלא לחזקתה של ריצפרקט, שהיא זו שחבה בתשלום התמורה. מטעמים אלה, אני דוחה את התביעה האישית כנגד אמנון.

36. התובעת העלתה טענה נוספת, על פיה נכסיה של ריצפרקט הוברחו לבעלותה של ריצפרקט עץ ומכאן שיש לייחס לה את חובותיה של ריצפרקט בגין הסחורה שלא שולמה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהקשר זה, אני סבור שדין הטענה להידחות, מהטעמים הבאים:

ראשית, ריצפרקט עץ נוסדה רק בשנת 2007. היה זה למעלה משנתיים מהמועד בו נרכשה הסחורה נשוא התביעה דנן ולאחר פרק זמן בו פעל אורי באופן עצמאי בתחום התקנות הפרקט בעסק ששמו "הוליווד". הריחוק בזמן מקשה מאוד על קבלת טענותיה של התובעת, כאילו תכליתה של ריצפרקט עץ היתה קליטת הנכסים של ריצפרקט לצורך התחמקות מנושים.

שנית, אינני סבור שקיימת זהות מהותית בין ריצפרקט לבין ריצפרקט עץ. בעוד ריצפרקט עסקה בעיקר בייבוא פרקט ומוצריו, ריצפרקט עץ עוסקת בעיקר בתחום התקנות הפרקט באתרים שונים [סע' 15 לנ/3; פר' עמ' 37 ש' 27-23].

שלישית, ריצפרקט עץ הינה חברה שמצויה בשליטת אורי ושותפו, מר אברהם נבו [עדותו של אורי: פר' עמ' 35 ש' 6-9]. כל אחד מהשותפים מחזיק ב- 50 אחוזים מהון המניות המונפק. היותו של מר נבו שותף ומנהל פעיל בריצפרקט עץ, עולה גם מנספח א' לנ/3: אישור זכויות בבנק המזרחי ואישור זכויות חתימה של המוסמכים לחתום בשמה של ריצפרקט עץ. במובן זה, לא ניתן לקבל את טענת התובעת שריצפרקט עץ מצויה בשליטה הבלעדית של בני משפחת שוהם.

רביעית, שוכנעתי שהמשאית שנרכשה על ידי ריצפרקט עץ נרכשה ממקורות עצמאיים, היינו מדובר בכלי רכב חדש שנרכש באמצעות מימון בנקאי [סע' 15.9 – 15.10 לנ/3 ונספחים ד' וה' לנ/3].

חמישית, המלגזה שנרכשה מריצפרקט על ידי ריצפרקט עץ הינה מלגזה ישנה ביותר, משנת ייצור 1984 [נספח ו' לנ/3]. בנסיבות אלה, מקובלת עלי גרסתו של אורי, על פיה רכישת המלגזה בתמורה לסך 4,000 ₪, ששולמו לריצפרקט, מהווה תמורה ראויה, ואף ביתר, ששולמה בגין המלגזה.

שישית, השימוש שעושה ריצפרקט עץ במותג "ריצפרקט" אינו מהווה הברחת נכסי מוניטין מריצפרקט לריצפרקט עץ, שכן מותג זה נרשם בבעלותו של אמנון אצל רשם סימני המסחר [נספח ד' לנ/2]. בנסיבות אלה, אין מדובר במותג שבבעלות ריצפרקט אלא במותג שבבעלותו של אמנון וככזה הוא רשאי להעבירו כרצונו לשימושה של ריצפרקט עץ.

שביעית, אשר ליתרת הציוד הקבוע, מקובלת עלי הערכתו של רו"ח דנציגר, שמדובר בפרטי ציוד שתמורתן שולמה כדין וגובתה באמצעות חשבוניות [סע' 26 לנ/1]. עוד מקובלת עלי גרסתו שמדובר בציוד ישן יחסית [פר' עמ' 23, ש' 7-6]. גרסתו של רו"ח דנציגר לא נסתרה בחקירתו הנגדית. אני רואה בה גרסה מהימנה אשר מתיישבת אף עם עדותו של אורי לפניי [פר' עמ' 39, ש' 3-2]. לפיכך, אינני רואה במכירת הפריטים השונים (ריהוט, ציוד משרדי, מחשבים ישנים וכיו"ב) כהברחת נכסים אלא כסוג מסוים של הושטת סיוע של אורי לאמנון מתוך רצון להקטין את מצבת חובותיה של ריצפרקט.

37. התובעת הוסיפה וטענה שבכך שריצפרקט עץ עושה שימוש במחסן ובמשרד אשר שימש בזמנו את ריצפרקט, יש כדי ללמד שהיא נכנסה לנעליה ועושה שימוש במוניטין שצברה.

בהקשר זה, העיד לפניי אורי שהוא נזקק למקום פיזי לצרכי עבודתו, ומאחר שריצפרקט הפסיקה את פעילותה המסחרית, ולא היה בנמצא כסף כדי לפרוע את דמי השכירות, נשכר המחסן והמשרד אשר שימשו בזמנו את ריצפרקט [פר' עמ' 38, ש' 8-1]. גרסה זו מתיישבת עם עותק הסכם השכירות מתאריך 1.6.2006, אשר נחתם עם "הוליווד" שהינו שם העסק במסגרתו פעל אורי, עוד בטרם נוסדה ריצפרקט עץ [נספח י"ב לנ/3]. רק כשנה מאוחר לכך, בתאריך 1.6.2007, נחתם הסכם שכירות חדש בין הבעלים של המחסן לבין ריצפרקט עץ. מסמכים אלה, שנערכו בזמן אמת והאותנטיות שלהם אינה מוטלת בספק, מלמדים שאין ממש בטענת התובעת, כאילו ריצפרקט עץ נכנסה לנעליה של ריצפרקט על מנת לעשות שימוש בנכסיה השונים תוך הימנעות מפירעון חובות נושים.

38. התובעת הוסיפה וטענה שריצפרקט עץ עשתה שימוש במלאי של ריצפרקט וזאת לצורך התקנת פרקט בעבור החברה הכלכלית לפיתוח העיר מודיעין, כאשר ההכנסות בגין ההתקנה לא הגיעו לריצפרקט אלא הומחו לריצפרקט עץ והכל במטרה להימנע מתשלום חובות לנושים.

39. בתצהירו, ציין אורי שריצפרקט עץ רכשה מלאי בסך 100,503 ₪ בתוספת מע"מ. התמורה בגין מלאי זה שולמה לריצפרקט באמצעות שלושה תשלומים [נספח ח' לנ/3]. אחד התשלומים בוצע באמצעות מקדמה ששילמה החברה הכלכלית מודיעין לריצפרקט בסך 51,661 ₪.

40. לגרסתו של אורי, הואיל ולריצפרקט לא הייתה היכולת לבצע עבודות התקנת הפרקט בעבור החברה הכלכלית מודיעין, הוא הציע שריצפרקט עץ תיקח על עצמה את ביצוע העבודה. בסופו של דבר, העבודה בוצעה על ידי ריצפרקט עץ ויתרת התמורה בסך 283,000 ₪ הועברו לחשבונה.

41. בחקירתו הנגדית הסביר אורי שהמקדמה ששולמה על ידי החברה הכלכלית בסך 51,661 ₪ מהווה "נתח מאוד רציני ממה שאפשר היה להרוויח שם" [פר' עמ' 40, ש' 4]. בהמשך עדותו, ציין אורי שהעבודה במודיעין התארכה במשך כחודש ימים, כאשר לצורך השלמתה עבדו מספר פועלים.

42. כעולה מעדותו של אורי, ריצפרקט עץ רכשה את מלאי הפרקט שהיה במחסניה של ריצפרקט בתמורה ל- 116,080 ₪ (סכום כולל מע"מ). בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שפרויקט ההתקנה של הפרקט במודיעין התמשך על פני כחודש ימים והצריך עבודה של צוות עובדים, לא ניתן לקבל את טענתה של התובעת כאילו ריצפרקט עץ לא הייתה זכאית לקבלת התמורה מהחברה הכלכלית מודיעין. לאמיתו של דבר, ביצוע ההתקנה על ידי ריצפרקט עץ שיפר את מצבה של ריצפרקט, במובן זה שניתנה תמורה בעבור מלאי שהוחזק במחסניה, למעלה משנה.

על כן, אני דוחה את טענת התובעת בדבר זכותה לכספים ששולמו על ידי החברה הכלכלית מודיעין בגין התקנת הפרקט.

43. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות.

44. סוף דבר - התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים 2-4 בגין זימונו לעדות של רו"ח דנציגר כפי שנפסק על ידי. כן תישא התובעת בשכ"ט ב"כ הנתבעים 2-4 בסך 25,000 ₪, זאת בהתחשב בסכום התביעה, במורכבותה, ומספר הדיונים שהצריכה.

ההוצאות ישולמו לא יאוחר מיום 10.9.12.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ב, 27 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.