הקדמה

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, בו יוחס לו עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיפים 205 ו- 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965.
2. עפ"י כתב האישום, נדון הנאשם ב- עמ"ק 20699/03 בבימ"ש השלום בבית שאן, (להלן: "ההליך הראשון"), כאשר בתאריך 22.04.04, ניתן פסק דין, אשר ציווה עליו בין היתר, להתאים בהתאם להיתר הבניה המקורי ולהרוס, בפרק זמן של 12 חודשים, תוספת של כ – 16 מ"ר, וכן חדרים מבלוקים במקום ממ"ד, שנבנו ללא היתר, זולת אם יתקבל היתר (להלן: "פסק הדין).
3. עוד צוין בכתב האישום כי, עד ליום 22.07.09, לא הרס הנאשם את המבנה ולא התאימו, וכן לא הוציא היתר בניה למבנה הקיים, ובכך הפר את פסק הדין ביודעין.
4. מדובר בעבירה שנעברה במקרקעין מאדמות כפר מסר, גוש 22521, חלקה 113 (להלן: "המקרקעין").
5. בדיון אשר התקיים בפניי, העיד מטעם המאשימה מפקח הבניה מר (להלן: "המפקח"), אשר הוצגו באמצעותו מכתב התראה בדבר כוונה להגיש כתב אישום, (ת/1), אישור משלוח המכתב (ת/2), תמונה של המבנה נשוא האישום (ת/3), החלטת המאשימה (ת/4), כתב אישום מיום 25.08.03 (ת/5), כתב אישום מיום 10.05.07 (ת/6) והחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.02.13 (ת/7) .
6. מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו, אשר באמצעותו הוגשו היתר בניה (נ/1) והבקשה להארכת מועד (נ/2).

דיון ומסקנות

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע:

204(א)-

"המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו – דינו קנס או מאסר..."

סעיף 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע:

210-

"נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206, בתוך המועד שקבע בית המשפט, דינו - מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה".

1. העבירה הקבועה בסעיף 210 הינה עבירה נמשכת. אכן, אדם שאינו מקיים צו שיפוטי שהוצא נגדו מכוח סעיפים 205 ו-206 לחוק, עובר עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, והוא ממשיך לעבור עבירה זו כל עוד אינו ממלא אחר הצו השיפוטי (ע"פ 450/77 בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152, 158 (1977); רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 26.3.2007) (להלן: פרשת נאיף); רע"פ 3742/07 שטורק נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.05.2007); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ג 187 (1992), (להלן: פלר)). דוקטרינת העבירה הנמשכת מתייחסת לעבירה המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת (ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(2) 326, 330 (1982) (להלן: פרשת עלפי)).

מן הכלל אל הפרט

1. אשר לפעילותו העיד המפקח כי הגיע למקרקעין וצילם את המבנה נשוא האישום (עמ' 12 ש' 28-29) וזאת תמך המפקח בתמונה שצולמה על ידו (ת/3).
2. מעדותו של המפקח, שלא נסתרה, ניתן ללמוד כי בטרם הגשת כתב האישום, נשלח לנאשם ביום 05.07.09 מכתב התראה בדבר הכוונה להגיש כתב האישום (ת/1), עליו לא השיב ולא חלק הנאשם, כאשר אין חולק מהחומר שהונח בפניי, כי עד להגשת כתב האישום דנן, טרם התקבל היתר בניה או ללגיטימציה למבנה.
3. בעניין זה אוסיף כי אף החלטת המאשימה מיום 08.07.07 (ת/4), מלמדת כי בקשת הנאשם להכשרת המבנה, לא אושרה. אדגיש כי חקירתו של המפקח בדבר היתר הבניה שהוצג על ידי הנאשם (נ/1), לא נסתרה, לפיה היתר זה אינו מתייחס לתוספת או כי מצביעה על התאמת המבנה, נשוא האישום, אם כי המדובר הוא בהיתר הנוגע למבנה הקיים, טרם ביצוע התוספת. (עמ' 14 ש' 3-6).
4. על אף ניסיונותיה של ב"כ הנאשם, הן בחקירת המפקח בפניי, והן בסיכומיה, לטעון כי הנאשם לא ביצע את העבירות נשוא כתב האישום בהליך הראשון, אלא יש לזכור כי עסקינן בהליך אשר הסתיים במתן פסק דין עוד בשנת 2004, שאף בקשת הנאשם לערער עליו, במסגרת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (ת/7), נדחתה ביום 20.02.13 בהחלטה בית המשפט המחוזי בנצרת.
5. למעלה מן הצורך אציין כי עיון בחומר המונח בפניי, מלמד כי הנאשם לא חסך לציין, במספר הזדמנויות, לרבות בדיון בפניי (עמ' 15 ש' 15-22), כי ביצע את העבירה נשוא כתב האישום בהליך הראשון. במסגרת כתב האישום הראשון, הודה הנאשם בביצוע העבירות שיוחסו, וזאת לאחר תיקון כתב האישום והשמטת חלק מהעובדות שצוינו בו, כאשר במסגרת כתב אישום נוסף שהוגש נגדו, בגין אי ביצוע פסק הדין (חע"מ 20259/07) (ת/6) (להלן: "כתב האישום הנוסף"), הודה הנאשם בביצוע העבירה, ובהתאם להודאתו זו, הורשע בעבירה של אי קיום צו בית המשפט, כאשר ובטיעוניו לעונש, גולל את ההליכים שביצע בניסיון להסדרת הבניה והוצאת ההיתר (עמ' 3 לגזר הדין ש' 7-11).
6. אין לקבל בהליך שבפניי את טיעוניו של הנאשם בסיכומיו, כי לא ביצע את הבניה נשוא האישום, וכי יש לייחס חלק מביצוע העבודות לאחיו, וזאת משני טעמים, האחד הן מהעובדה כי עסקינן בפסק דין חלוט שניתן עוד בשנת 2004, כאשר אף הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נדחתה, על ידי בית המשפט המחוזי, כאשר הטעם השני נעוץ בעובדה כי עסקינן בטענות עובדתיות, אשר לא הוכחו על ידי הנאשם, ואף מעבר לכך, בכל ההליכים שקדמו להליך שבפניי, הנאשם הודה בביצוע העבירה, ולא נשמעה, עובר להגשת סיכומיו בתיק זה, כל טענה למעורבות אחיו בבניה של התוספת, ועל כן, אף דין טיעוניו בעניין זה, כלפי המאשימה, לאכיפה בררנית, לכאורה, להידחות.
7. מהאמור לעיל, מהראיות שהוצגו בפניי, הצליחה המאשימה להוכיח, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת עת לא הרס את הבניה נשוא האישום, ולא הציג היצר ביד, הכל בהתאם לפסק הדין מיום 22.04.04.

סוף דבר

1. לנוכח כל המפורט לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, של אי קיום צו בית משפט בהתאם לסעיפי 205 ו- 210 לחוק הכנון והבניה התשכ"ה – 1956 .

ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ד , 10 ספטמבר 2013, במעמד הצדדים.