מטעם התובע: עוה"ד קרינסקי

בא-כח הנתבעים: עו"ד גינסברג

לפני תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין שעניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, בתאונת דרכים שארעה ביום 16/4/07, עת נהג באופנוע ונפגע מרכב הנהוג על ידי הנתבע-1, אשר השימוש בו היה מבוטח על-ידי הנתבעת-2 בעת התאונה.

התובע נהג ללא ביטוח תקף ומשכך, הוא טוען לחבות הנתבעים ואחריותם על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

פתח דבר

1. לאחר התאונה הובהל התובע לבית החולים בלינסון, כשהוא סובל מפגיעות ראש מינוריות, חתך בסנטר שנתפר, חבלות בברך ימין ומרפק שורש כף יד שמאל, עוד אובחנו שברים באולקרנון ושורש כף יד שמאל. התובע, עבר קיבוע של השברים בניתוח, הושם בגבס מעל המרפק כשיד שמאל מורמת ובשל חוסר יכולת ליישר את האגודל עבר פרוצדורה רפואית נוספת ובהמשך פרוצדורות רפואיות של הוצאת התפרים והסיכות.
2. ד"ר צבי בן יעקב, המומחה מטעם התובע העריך את נכותו הצמיתה בשיעור של 10% בשל השבר של האולקרנון משמאל שהוא הצד הדומיננטי, 5% בעבור השבר בשורף כף יד שמאל ו- 10% בעבור הצלקת בברך ימין ושאר הצלקות והשפשופים. בסה"כ נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 23%.

ד"ר שמחה וסרלאוף, המומחה מטעם הנתבעות, העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 1% בגין השבר במרפק שמאל, 1% בגין השבר בשורש יד שמאל, 5% נכות אסתטית בגין הצלקות.

ד"ר מיכה רינות, המומחה מטעם בית המשפט, העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין השפעה על כושר הפעולה הכללי ו- 5% נכות אסתטית בשל הצלקות. המומחה קבע, כי אין לצפות לשיפור או החמרה במצב הרפואי בעתיד, וכן הוסיף, כי קיימות כתוצאה מן התאונה מגבלות תפקודיות קלות בעיקר בעבודה פיסית ובהפעלה אינטנסיבית וממושכת של יד שמאל הדומיננטית. הוסיף המומחה, כי לדעתו התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד הרלוונטיים לתאונה.

1. נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הוגש כתב אישום בגין אירוע התאונה בטענה, בכתב האישום נטען, כי הנתבע נכנס שמאלה לצומת מבלי לשים לב לדרך ולא אפשר לאופנוע להשלים את חציית הצומת. במסגרת הסדר טיעון, הודה הנתבע בעובדות כתב האישום ככתבן וכלשונן והורשע על פי הודאתו בעבירות של אי מתן זכות קדימה ונסיעה בקלות ראש.
2. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, העיד התובע והצדדים סיכמו טענותיהם. הנתבעים אינם חולקים, כי הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין מהווים ראיה בתיק זה בהתאם להוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ואולם טוענים לאשם תורם של התובע לקרות התאונה. התובע חולק על טענה זו מכל וכל וטוען, כי הנתבעים שהנטל עליהם לא הוכיחו קיומו של אשם תורם. כן חלוקים הצדדים בשאלת הנכות התפקודית וגובה הנזק.

אכריע איפוא, תחילה, בנסיבות קרות התאונה והאשם התורם ולאחר מכן אפנה לדיון בשאלת הנכות ושיעור הנזק ואולם קודם אציב את המסגרת הנורמטיבית לדיון.

המסגרת הנורמטיבית

1. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בשל תאונת דרכים מתבררת על דרך השגרה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") מכוח כלל ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק. סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה את הנפגעים שאינם זכאים לקבל פיצויים לפי החוק, ובתוך כך, מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח (סעיף 7(5) לחוק), דוגמת התובע בענייננו, שבעת התאונה נהג ברכב ללא פוליסת ביטוח כדין.

עם זאת, סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים מוסיף וקובע, כי אין בכלל ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק הפיצויים. לפיכך, אין כלל ייחוד העילה חוסם את התובע מלהגיש תביעת נזיקין נגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב בביטוח חובה (ראה פסק הדין בת"א 92-08 עזבון המנוח סאמח אבו שקארה ז"ל נ' סמאח סועד (30/3/2011), על פסק הדין הוגשו ערעורים הדדיים בע"א 3763/11 שנדחו בהסכמת הצדדים ובהמלצת בית המשפט (להלן: "עניין אבו שקארה")).

אשר לתחולת תקרות הפיצוי הקבועות לפי חוק הפיצויים על תביעה המוגשת מכוח פקודת הנזיקין, נקבע בפסיקה, כי מקרה בו נפגע בתאונת דרכים אינו זכאי להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים ועומדת לו הזכות להגיש תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין, לא יחולו עליו המגבלות הקבועות בחוק הפיצויים ובכלל זה המגבלות לעניין גובה הפיצוי ברכיב הנזק הלא הממוני והשכר.

בהקשר זה, קבע, לדוגמא, כב' השופט ריבלין בע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22/2/11), כי אין להגביל את גובה הפיצוי שיפסק למי שנשללה זכותו לתבוע לפי חוק הפיצויים והגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין. המחוקק בחר שלא להטיל על משוללי העילה לפי החוק, התובעים לפי הפקודה, את אותן מגבלות הקבועות בחוק. הטעם העיקרי הוא שבתביעה כזו, הנדונה לפי דיני הנזיקין המסורתיים, מאבד הנפגע את היתרונות שמקנה החוק והוא נדרש לבירור שאלת האחריות לתאונה לפי הפקודה. בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי החוק, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה, כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם. טענה זו יכול שתושמע גם מקום בו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע. כלומר, אם בוחנים את מצבו של מי שתובע במסגרת הפקודה, קודם מעשה, הרי שעומדים לפניו מכשולים שאינם ניצבים בפני התובע לפי החוק.

1. כעת, לא נותר אלא לבחון האם הוכיח התובע, על פי נסיבות אירוע התאונה, את אחריותו של הנתבע מכוח פקודת הנזיקין והאם ניתן לייחס לתובע "אשם תורם" לקרות התאונה, אם לאו.

אופן התרחשות התאונה ואחריות הנתבע לתאונה

1. כאמור, נגד הנתבע, הוגש כתב אישום במסגרת ת.ד. 2097/07 לבית משפט התעבורה בפתח תקווה. על פי כתב האישום, בתאריך 16/4/07 בשעה 15:30 או בסמוך לה, בכביש 40, נהג הנתבע 1, במכוניתו הפרטית מצפון לדרום והתקרב לצומת מועצה אזורית דרום השרון. באותה שעה ובאותו כביש כנגד נסיעת הנתבע 1, נסע התובע באופנועו התקרב לצומת והחל לחצותו.

על פי כתב האישום, בו הודה הנתבע, הוא נכנס לצומת בנסיעה שמאלה מבלי לשים לב לדרך, לא אפשר לאופנוע להשלים את חציית הצומת, חסם את דרכו של האופנוע וכלי הרכב התנגשו.

עוד צוין, כי כתוצאה מן התאונה ניזוקו כלי הרכב ונחבל רוכב האופנוע חבלות של ממש.

הנתבע הואשם בעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, עבירה על תקנה 64 (א) (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ועבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62 (2) בצירוף סעיף 38 (2) ו- 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

בתאריך 23/10/07, נשמע משפטו של הנתבע, הנתבע הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום ככתבן וכלשונן והורשע על פי הודאתו.

במסגרת הטיעונים לעונש, הפנה הסניגור לסרט וידאו ונטענה הטענה, כי התמרור בקצה אי התנועה יוצר הפרעה בשדה הראיה.

בגזר הדין ציין בית המשפט, כי אכן התמרור יוצר הפרעה כלשהי בשדה הראיה, אולם משעה שמדובר בתמרור תקין וחוקי על הנהג היה להתאים נהיגתו. הנתבע נדון לקנס בסך 540 ₪ פסילת רשיון נהיגה למשך 3 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים.

1. סעיף 42א לפקודת הראיות קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי.

לעניין זה נקבע בפסיקה, כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט פ"ד מא(4) 327 (1987)). ההנחה היא, ש"בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" ו"חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974); י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353). פסק הדין הפלילי, יכול לשמש ראייה גם נגד זרים, מי שלא היו צדדים במשפט הפלילי (ע.א. 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פד"י מ"ט (5) 141 (1996), ראה גם: ת"א (חי) 565/03 ראובן בן ציון נגד חזן דוד (25/1/2007), (להלן: "עניין ראובן")).

כפי שנקבע לא פעם, הרציונלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42א, ובכלל זה, עקרון העקביות המחייב למנוע סתירות בפסיקת בתי המשפט, מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מקל וחומר בהליך האזרחי וההנחה, כי בהליך הפלילי כבר ניתנה לנתבע ההזדמנות להתגונן ואין מקום לדון שוב בטענות הצדדים, מצדיקים את קבלת הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, גם בהליך האזרחי (ראה עניין ראובן, וראה גם ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה(א) 92, כה(ג) 372, תשכ"ט-1969).

משמע, הממצאים והמסקנות הנובעים מכתב האישום בו הודה הנתבע מהווים את התשתית העובדתית הנדרשת לבחינת אחריותו לתאונה.

1. כמפורט לעיל, על התובע פיצויים לפי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין להוכיח מספר נתונים: קיומה של חובת זהירות; הפרתה; גרימת נזק כתוצאה מן ההפרה וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.
2. לעניין קיומה של חובת זהירות מושגית, לא צריכה להיות מחלוקת על כך שכל נהג חב חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך, לרבות נהגים אחרים והולכי רגל, אשר נמצאים בתחום הסיכון של נהיגתו (ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' בן עובדיה, פ"ד לח(2) 285 (1984)).

ודוק: על כל נהג מוטלת חובה לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות אלה הנוצרים כתוצאה מנהיגתם של אחרים המשתמשים בכביש, אף אם אלה נוהגים ברשלנות בעצמם (השווה: ע"פ 6741/09 בן שטרית נ' מדינת ישראל (3/6/10), שם נאמרו הדברים לעניין אחריות נהג רכב גם מקום בו הייתה התפרצות הולך רגל או רוכב אופניים למעבר חציה).

1. לא יכולה גם להיות מחלוקת של ממש, על כך שקיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובע, ועל הנתבע היה לצפות את הסיכון של פגיעה ברכב התובע על תוצאותיה ולנקוט אמצעי זהירות כדי למנעה.
2. כמו כן, ברי, כי הנתבע לא מילא אחר החובות המוטלות עליו כנהג המתקרב לצומת, כמפורט בכתב האישום בו הודה. כזכור, הנתבע הודה, כי לא נתן לתובע את זכות הקדימה וכי נהג בקלות ראש בכך שנכנס לצומת וחסם את דרכו של התובע.
3. בשאלת הקשר הסיבתי, ברור, כי לולא הופרה חובת הזהירות ואילו נקט הנתבע באמצעי הזהירות הנדרשים, היה הנזק נמנע, כך שהפרת חובת הזהירות היא הסיבה לקרות הנזק. ברי, כי לו היה הנתבע נותן לתובע את זכות הקדימה הקיימת לו בצומת לא הייתה מתרחשת כלל התאונה.
4. לעניין גרימת הנזק, אין חולק, כי לתובע נגרמו הפגיעות הגופניות הנטענות כתוצאה מן התאונה אף שהצדדים חלוקים על השפעתן התפקודית.
5. בנסיבות האמורות, על יסוד הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות ונסיבות העניין, ניתן לקבוע, כי הנתבע גרם לתאונה בעקבות נהיגתו הרשלנית ובאשמתו, ומאחר שהנתבעת 2, חבה בחובו הפסוק כמבטחת רכבו, שני הנתבעים אחראים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, וכל שנותר לנתבעים לטעון בשאלת האחריות, הוא לרשלנות תורמת של התובע לקרות התאונה.

סוגיית האשם התורם

1. כמפורט לעיל, אף שהצדדים אינם חלוקים אודות הנסיבות בהן התרחשה התאונה, הם חלוקים בסוגיית האשם התורם, כאשר הנתבעים טוענים לקיום אשם תורם משמעותי והתובע מעלה טענת סף, כי משלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור ולא נשמעה עדותו של הנתבע, דינה של הטענה בדבר אשם תורם להידחות על הסף ומכל מקום לא הוכחה גם לגופה.

אדון תחילה בטענות הסף.

1. באשר לטענת הסף הסומכת על כך שלא ניתנה הרשות להביא ראיות לסתור, דינה, לטעמי, להידחות, שכן במסגרת ההליך הפלילי, בוודאי בשלב הכרעת הדין שהוא המכריע לעניין תחולתו של סעיף 42א לפקודת הראיות, לא נטענת ולא נשקלת כלל סוגיית האשם התורם של קורבן העבירה.
2. מושכלות יסוד הן, שבהליך פלילי, אין לרשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לעניין קביעת האחריות הפלילית של הנאשם. לאור זאת, נפסק לא פעם, כי על מנת להוכיח רשלנות תורמת בהליך אזרחי, אין הנתבע נדרש כלל לרשות בית המשפט לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות. מכל מקום, הפסיקה הכירה בכך שיש לאפשר למורשע בפלילים להביא ראיות לסתור על מנת להוכיח רשלנות תורמת של הנתבע ועל מנת למנוע עיוות דין.

ראה לדוגמא, בר"ע 15/76 יוסף שפין נ' יוסף כהן פ"ד ל(2), 251, עמ' 252, שם נפסק כדלקמן:

"הראיה אשר האיסור שבסעיף 42ג חל עליה, אינה אלא פסק הדין המרשיע, כאמור בסעיף 42א(א), שרק אותו אין לסתור אלא ברשות בית-המשפט. אבל אין בפסק-דין המרשיע את המערער מס' 1 בהתרשלות, כדי להוציא מכלל אפשרות שקרבן התאונה אשם היה ברשלנות תורמת: כידוע, אין ברשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לענין האחריות בפלילים, להבדילה מן האחריות בנזיקין. פסק הדין בעינו המלא יעמוד ככתבו וכלשונו ולא יהיו עליו עוררין, אף אם יימצא שהיתה כאן רשלנות תורמת מצד המשיב; ולכן אין הראיה על רשלנותו התורמת בגדר "ראיה לסתור".

ראו גם ע"א 895/80 עיריית נתניה נגד חסן אל מלק, פ"ד לו(2) 119, שם נקבע בעמ' 121 כי:

"ראיה, שהוגשה מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(כפי שתוקן בחוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973), קבילה כראיה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אם המורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי; ואולם המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. אין זה מפחית מהמימצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש".

מכאן ברור, כי הוכחת רשלנות תורמת, מצד הנפגע עצמו, אינה בבחינת "ראיה לסתור", את פסק הדין המרשיע כמפורט בסעיף 42ג לפקודת הראיות ומכאן שיש מקום לאפשר למורשע בהליך פלילי - הנתבע בהליך אזרחי, להביא ראיות להוכחת רשלנות תורמת של הנפגע בפרט, או של אחר ואין להגדירם כראיות לסתור במובן סעיף 42 הנזכר לעיל (ראה גם: ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי פ"ד לד(4) 752 (1980), עניין ראובן, ובש"א (נצ') 1834/09 ח'ורי בן חנא בשארה נ' תאופיק זנגריה (11/10/2009)).

1. באשר לטענה השניה, שעניינה בכך שהנתבע לא העיד ומכאן שלא ניתן לסמוך על הודעתו במשטרה, הרי שגם דינה של טענה זו להידחות, זאת לאור העובדה שהתובע צרף הוא בעצמו את כל תיק המשטרה לתצהירו בלא כל הסתייגות ממסמך כלשהו.

הנתבעים לא התנגדו להגשת החומר, ואף ביקשו להסתמך על החומר בתיק המשטרה לרבות הודעתו של הנתבע. הנתבעת הסבירה, כי חלף זמן רב מאז התאונה והנתבע ממלא עומד מאחורי הודעתו במשטרה ומשכך לא ראתה להזמינו לעדות.

לטעמי משבחר התובע להגיש את תיק המשטרה במצורף לתצהיריו בלא כל הסתייגות מתוכנו ולא ביקש לחקור את הנתבע או כל גורם אחר בהתייחס לתיק המשטרה, ומשהנתבעת לא חלקה על הגשת החומר ומכאן הסכימה, כי יכלל כמקשה אחת בגדר הראיות בתיק, הרי שמדובר בחומר שנתקבל לתיק בהסכמת הצדדים ואין מניעה שהנתבעת תסמוך עליו טענותיה.

1. לגופם של דברים, טוענים הנתבעים, כי יש לבחון את התיק על רקע העובדה שמדובר בתובע שנסע על אופנוע כבד, תוך סיכון משווע שלו עצמו ושל הציבור בכללותו, ללא ביטוח חובה. אמנם הנתבעים, אינם טוענים, כי בכך מתהווה אשמו התורם, אולם הם מבקשים מבית המשפט להתייחס לכך שהתובע מבקש להנות מפרי עוולתו, משום שהוא מבקש לקבל פיצוי גבוה לעין ערוך מאשר היה מקבל, לו היה נוהג כדין ומבוטח בביטוח חובה ולטעמם יש לשקלל את הרשלנות הזו, כאשר באים לחשב את הפיצוי לתובע.

באשר לשאלת האחריות לתאונה, לטעמם, המדובר בצומת המאפשרת פניה ימינה או שמאלה בלבד, לא מרומזר, כאשר לתובע הייתה זכות הקדימה והוא נסע ישר. בהתאם לעדותו, התובע העיד שלא ראה את רכב הנתבע, לא ידע לומר באיזו מהירות נסע ובתשובות לשאלון השיב, כי בסביבות 70-80 קמ"ש, כאשר מסתמן מדבריו שלא נקט כל אמצעי זהירות בהתקרבו לצומת.

לטענת הנתבעים, כאשר המדובר בחציה של צומת, יש לנקוט במשנה זהירות ולבחון האם אין גורם מפריע בצומת שיכול להפריע למעבר החופשי. בהתאם לטענה זו, משעולה מדו"ח הבוחן המצוי בתיק המשטרה, כי התאונה ארעה לאחר שהנתבע עמד ובחן את הצומת ולאחר שהחל בנסיעה שמאלה, יש בהחלט רשלנות של התובע לקרות התאונה.

1. התובע משיב לטענות אלה, כי העובדה שהתובע נסע ללא ביטוח אינה יכולה להשליך על סוגיית האשם התורם, לגופו של עניין, במיוחד כאשר הנתבע לא העיד, לא הוכח לטעמו קורטוב של אשם תורם. מוסיף התובע וטוען, כי לא די שבית המשפט יקבע כי קיימת רשלנות תורמת על מנת להפחית את מלוא הפיצויים, אלא יש לקבוע, כי הרשלנות הנטענת גרמה או תרמה לנזק, יש להוכיח את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין התאונה. התובע טוען, כי נסע בכביש בינעירוני, הוא אינו זוכר את נסיבות התאונה אך תמיד מאט בכניסה לצומת ונסע במהירות סבירה. לטענת התובע, על מנת להוכיח אשם תורם יש להביא ראיות פוזיטיביות ובמקרה דנן, לא העיד הנתבע ולא הובאה כל ראיה לעניין מהירות נסיעתו של התובע. אדון ואכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה - אשמו התורם של התובע לקרות התאונה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בשים לב להוראות החוק והפסיקה, באתי לידי מסקנה, כי הנתבעת שהנטל עליה, לא עמדה בנטל ולא הוכיחה קיומו של אשם תורם, בעיקר שעה שלא הוכח, כי בעת שהנתבע נכנס לצומת בניגוד לתמרור ושלא כדין, היה בידי התובע לנקוט פעולות שימנעו או יקטינו את תוצאות התאונה. אפרט את טעמי.
2. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), עניין אבו שקארה לעיל).
3. בתי המשפט התייחסו לא פעם לחציית צומת, מרומזר או מתומרר וקבעו, כי תמרור הנותן זכות קדימה בצומת אינו חזות הכל ונהג מצווה על עירנות כאשר נכנס לצומת אפילו בחסות התמרור. חובת נהג להיזהר גם אם זכות הקדימה נתונה לו ואף להימנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, כי לא יכנס נוהג רב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73 מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן ז"ל שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור (וראה גם: ע"א 553/73 שלמה אליהו נגד סלם חנחן (14/4/2005), וכן ראה ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250-1257).
4. אין מחלוקת, כי זכות הקדימה בצומת הייתה נתונה לתובע, ואולם כאמור, לא יכולה להיות גם מחלוקת, כי על התובע היה לנקוט משנה זהירות בהתקרבו לצומת, גם בהינתן העובדה שקיימת לו זכות הקדימה.

בהודעתו במשטרה מיום 19/4/07 מסר התובע, כי אינו זוכר באיזה נתיב נהג, פתאום ראה מולו רכב כבד, את הצד הימני של הרכב, הוא אינו זוכר מה קרה אחר כך, לא זוכר את התאונה, רק זוכר שנסע בכביש ישר וזוכר שלא הספיק לבלום כי היה מופתע, פתח את עיניו ומצא את עצמו שוכב על הכביש.

גם בתצהיר עדותו הראשית מסר התובע, כי אינו זוכר באיזו מהירות נסע במועד התאונה, מאחר שאינו נוסע מהר וגם לפני התאונה לא נסע מהר בהתחשב בכך שמדובר בדרך בין עירונית, הוא חושב שנסע במהירות 70-80 קמ"ש, כשבתאונה עצמה מהירותו הייתה, מטבע הדברים, איטית יותר, שכן הוא נוהג להאט בכניסה לצומת וכך גם נהג לפני התאונה ומטבע הדברים גם בזמן התאונה.

בעדותו השיב התובע, כי לא ראה את רכב הנתבע והוא בא לו בהפתעה גמורה לשאלה חוזרת השיב התובע: "לא ראיתי אותו פונה, ראיתי אותו מולי ומאותו רגע איבדתי הכרה לא ידעתי מה קורה" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12, 14). התובע שב והשיב, כי אינו זוכר את מהירות הנסיעה, אבל הוא יודע שלפני צומת הוא בדרך כלל מאט.

הנתבעת הפנתה עוד לתשובות לשאלון, לשאלה 6, בה נשאל התובע באיזו מהירות נסע לפני שהבחין ברכב הנתבע 1, והשיב "אני חושב בסביבות 70 או 80 קמ"ש".

הנתבע מסר בהודעתו במשטרה מיום 18/4/07, כי כאשר הגיע לצומת, עצר לפני הפניה שמאלה, ראה שיש רכבים רחוקים ופנה, לא ראה את האופנוע כלל ורק כאשר נשאר לו כמטר ראה את האופנוע מאחור נכנס לו בדלת אחורית ימנית. האופנוע העיף את הרכב שלו, כריות האויר נפתחו וראה את הרוכב על הכביש.

בדו"ח הבוחן המשטרתי המצוי בתיק, צוין, כי מהירות הנסיעה המותרת בכביש היא 80 קמ"ש, וכי לכל אחד מהנהגים שדה ראיה של 270 מטר פתוח לפנים, כן צוין, כי ברכב הנתבע נגרמה פגיעה בין הדלתות עם סימני גלגל האופנוע, כאשר דלת אחורית ימנית נמעכה פנימה עם קרעים. באופנוע גלגל קדמי ימני יצא ממקומו, הכידון נשבר וקיימת מעיכה כלפי פנים הכידון. בתמונות שצילם הבוחן נראה, כי האופנוע פגע חזיתית בדלת האחורית של הרכב. הבוחן הסיק מן הממצאים, כי רכב הנתבע חסם את דרכו של האופנוע, וציין, כי לא מצא ליקוי בכביש, בכלי הרכב או בשדה הראיה היכול לגרום לתאונה.

1. אשמו התורם של התובע צריך להיבחן על פי מיקומו והתנהגותו בעת הכניסה לצומת, תוך בחינה קונקרטית של השאלה האם במועד כניסתו לצומת, היה הנתבע בטווח ראייתו והאם מרגע שהחל הנתבע את חציית הצומת ועד למפגש בין כלי הרכב, היה בידי התובע לנקוט אמצעים שימנעו את התאונה או יקטינו את תוצאותיה, בשים לב למהירות נסיעת שני כלי הרכב המרחק שעברו מאז הכניסה לצומת, מרחק הבלימה של האופנוע וכיוצ"ב.

משמע, יש "להחזיר" את שני כלי הרכב אחורה, את רכב הנתבע לתחילת חציית הצומת ואת האופנוע למסלול נסיעתו טרם הכניסה לצומת ולקבוע שבפרק הזמן שחצה רכב הנתבע את הצומת, בהתאם לרוחב הצומת, מרחק הנסיעה ומהירות הנסיעה, היה מספיק התובע להבחין בו, לעצור או להאט, באופן שהיה משפיע בצורה ממשית על תוצאות התאונה ועל נזקי הגוף שספג.

1. מדובר בנתונים שיש להוכיחם בדרך כלל באמצעות חוות דעת מומחה, או למצער העלאת טיעון מבוסס בהתאם לנתונים הקונקרטיים של הצומת. לא לחינם תיק המשטרה העוסק בגורמים להתרחשות תאונת דרכים נתמך בחוות דעת בוחן תנועה, השוללת גורמים אחרים לתאונה ומתייחסת לאחריות כל אחד מהנהגים. מחוות דעת הבוחן לא ניתן להסיק, כי קיים אשם תורם של התובע לקרות התאונה ואשם תורם כזה גם לא נטען במסגרת משפטו הפלילי של הנתבע, בטיעון לעונש לדוגמא, שם עשויה סוגיית התנהגות התובע להיות סוגייה רלוונטית. לא נטען שם, כי התובע נסע במהירות שאינה מותרת ואף לא נטען כי היה בידו למנוע את התאונה, אלא הועלתה הטענה לגבי קיומו של תמרור בצומת שהסתיר את שדה הראיה.

גם אם אניח, כי מהנתונים בתיק המשטרה עולה שרכב הנתבע היה בשדה ראייתו של התובע בעת כניסתו לצומת, הנתבעים לא הגישו כל חוות דעת מטעמם ולא הוכיחו באמצעים אחרים, כי החל מרגע שהנתבע נכנס לצומת ועד לנקודת המפגש בין שני כלי הרכב, היה בידי התובע לנקוט באמצעי זהירות שהיה בהם כדי לשנות באופן ממשי את תוצאות התאונה. בנתונים הקיימים בתיק, לא ניתן לשלול את האפשרות, כי הנתבע נכנס לצומת כאשר האופנוע היה כבר קרוב מדי ובלא שהיה בידו לנקוט באמצעי זהירות שהיו מונעים את התאונה או מפחיתים את תוצאותיה.

1. כאן המקום להדגיש, כי הקביעה בגזר הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי, לפיה התמרור הסתיר את שדה הראיה, אינה יכולה להוות ראיה בענייננו, כאשר על פי סעיף 42א' לפקודת הראיות, אך ורק ממצאים ומסקנות שבהכרעת הדין מהווים ראיה לתוכנם, להבדיל מממצאים שנקבעו בגזר הדין. כך במיוחד, שעה שהסרט כלל לא הוצג בבית המשפט והנתבע לא העיד. אוסיף עוד, כי לו היה מוגש הסרט או לפחות מוכחת הטענה הטמונה בגודל שדה הראיה שמסתיר התמרור שמסתיר את שדה הראיה, ניתן היה אולי לקבל תחושה באיזה מרחק היה התובע בעת שהנתבע נכנס לצומת.
2. באשר למהירות נסיעתו, השיב התובע בתשובות לשאלון, כי נסע ככל הנראה במהירות של 70-80 קמ"ש, בבית המשפט השיב, כי אינו זוכר את המהירות בה נסע, אך נסע כחוק ואף האט לפני הצומת כפי שהוא נוהג תמיד. הנתבעים מבקשים ללמוד מאופי הפגיעות בכלי הרכב, כמו גם מדבריו של התובע, כי נסע במהירות שאינה מותאמת לתנאי הדרך.

תמונות כלי הרכב מלמדות, כי התובע פגע בחלקו האחורי של רכב הנתבע, בסמוך לדלת, כאשר האופנוע התנגש ברכב הנתבע שהיה בניצב לו.

לטעמי, משמעות הפגיעות והמסקנות שניתן להסיק מהן לעניין מהירות הנסיעה הן עניין למומחה לענות בו, הנתבעים לא טרחו לבסס טענותיהם בחוות דעת כזו. הגם שניתן להתרשם מהתיאור בדו"ח הבוחן כמו גם מאופי הפגיעות ותוצאתן, הדיפת הרכב, כי מדובר בפגיעה בעוצמה רבה, לבית המשפט אין המומחיות לקבוע את מהירות נסיעת התובע והנתונים הצריכים לעניין לא נזכרו בדו"ח הבוחן או בכל ראיה אחרת ממנה ניתן לגזור מסקנה מבוססת.

משכך לא נסתרו דברי התובע בעניין זה כי נסע במהירות של 70-80 קמ"ש, לא ראה את רכב הנתבע טרם התאונה ולא הספיק לבלום את האופנוע.

התובע אמנם טען כי האט לפני הצומת, אך גם אם אניח כי לא האט, אלא חצה את הצומת במהירות הנסיעה המותרת, אין בכך בלבד כדי להשית עליו אשם תורם, שכן אף שקיימת חובה לנהוג בהתאם לתנאי הדרך ומשכך חובה נגזרת לחצות צומת בזהירות, אין חובה אבסולוטית בתקנות התעבורה הקובעת, כי יש להאט נסיעה בטרם כניסה לצומת ומכאן ספק אם נסיעה במהירות מותרת בכביש בן עירוני, בסמוך לצומת יכולה להקים כשלעצמה אשם תורם לנהג.

1. הואיל והשאלה האם בעת כניסתו של תובע לצומת, יכול היה להבחין ברכב הנתבע מגיח מצדו ולנקוט אמצעים שהיה בהם כדי להקטין את תוצאות התאונה לא הובהרה דיה, יוצא כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפיה לתובע קם אשם תורם בקרות התאונה בשל אופי נהיגתו.
2. התובע נהג ביום התאונה ברכב ללא ביטוח חובה תקף, על כך אין מחלוקת. עם זאת, אין לעובדה זו משמעות לעניין קביעת אשמו התורם של התובע לקרות התאונה ואין בין היעדרו של ביטוח חובה לרכב ובין התרחשות התאונה כל קשר סיבתי.

כפי שנקבע בעניין אבו שקארה, מי שנוהג ללא ביטוח תקף, ביודעין, נוטל על עצמו את ההשלכות המתבקשות, הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי. עם זאת, בין נסיעה ללא ביטוח וטסט ובין הטלת אשם תורם להתרחשות התאונה, אין ולא כלום, והעובדה, כי התובע נסע ללא ביטוח לא השפיעה על אופן התרחשות התאונה ותוצאותיה.

1. הנתבעת העלתה עוד טענה המבוססת על הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", וביקשה לקחת בחשבון, כי התובע שנהג ללא ביטוח, מבקש להנות מעוולתו ולזכות בפיצוי גדול יותר, לו היה לו ביטוח והיה נכנס בגדר משטר הפיצויים של חוק הפיצויים. אף שיש צדק בטענה במידה מסויימת, אין היא יכולה להשליך על סוגיית האשם התורם של התובע, שעה שאין קשר סיבתי בין העדר הביטוח לבין התרחשות התאונה. לא אלה הנסיבות בהן יש להחיל את הכלל, וכפי שפורט כבר לעיל, בתי המשפט קבעו לא פעם, כי גם מקום שלתובע לא היה ביטוח, בתביעה נזיקית, בה עליו לעמוד בנטל גדול יותר, מן הראוי לאפשר לו לזכות בפיצוי גבוה יותר. אוסיף עוד, כי התאונה לא ארעה בשל "עוולתו" של התובע שנהג ללא ביטוח ועוולה זו לא תרמה במאומה לתאונה (לעניין זה ראו עא 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25/6/2014)).
2. מכל האמור לעיל עולה, כי לא הוכח, שרשלנות תורמת מצד התובע גרמה או תרמה להתרחשות התאונה, אלא רשלנות רבתי מצד הנתבע, היא זו שגרמה לתאונה. יוצא איפוא שהנתבע הוא אשר נושא באחריות המלאה לקרות התאונה ואין להטיל אשם תורם על התובע.
3. משנקבעה האחריות, יש להידרש לשאלת הנזק אולם קודם לכך יש לאמוד את הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית.

הנכות הרפואית

1. לאחר התאונה הועבר התובע לבית החולים בלינסון, שם אובחן כמי שסובל מפגיעת ראש מינורית, חתך בסנטר, חבלות בברך ימין, מרפק ושורש כף יד שמאל. התובע עבר קיבוע של השברים, הושם בגבס מעל המרפק. לאחר הניתוח ובעקבות חוסר היכולת ליישר את אגודל שמאל, הוצא פין אחד, שלאחר הוצאתו יישור האגודל היה תקין. התובע אושפז מיום 16/4/2007 ועד ליום 20/4/2007.
2. ד"ר יעקב בן צבי, המומחה מטעם התובע, קבע בחוות דעתו, כי התובע סבל משבר חמור של מרפק שמאל, שהיא היד הדומיננטית, דבר ששיבש לחלוטין את יכולת הכתיבה ואת יכולתו במשך יותר משנתיים לשרת את עצמו, כמו כן נאלץ להשתמש במשככי כאבים במהלך התקופה ובטיפולים פיזקליים להשמשת הגפה השמאלית. ד"ר בן צבי קבע, כי כעת טווחי התנועה הינם כמעט לגמרי תקינים אם כי עדיין יש מגבלות בכיפוף ויישור וכן בתנועות פרוסופינציה וכן קושי בהרמת חפצים כבדים עקב מגבלות שורש כף היד כאשר מדובר בשבר קשה 9 מתוך 9 בחומרתו. כמו כן חש התובע את ברך ימין במאמצים ובריצה. לאור הממצאים האלה, קבע המומחה, כי נכותו של התובע היא בשיעור 10% בעבור השבר של האלקרנון משמאל שהינו הצד הדומיננטי, לפי סעיף 41 (5) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות"), 5% בעבור השבר בשורש כף יד שמאל לפי סעיף 41 (10) (ה) לתקנות ו- 10% בעבור הצלקת בברך ימין ושאר הצלקות והשפשופים לפי סעיף 75 (ב) לתקנות. מכאן, נכותו המשוקללת, הינה 23%.
3. ד"ר שמחה וסרלאוף, המומחה מטעם הנתבעת, ציין בחוות דעתו, כי בבדיקתו לא מצא הגבלה בתנועות וכל תנועות המרפק, שורש יד שמאל, ברך ימין וגב תחתון היו תקינות ללא ממצאים קליניים חריגים. המומחה הוסיף, כי לפי רישום בתיקים הרפואיים טווח התנועות היה תקין ובצילומים השברים התחברו. התלונות האובייקטיביות שנותרו הם צלקות. בשים לב לממצאים אלה, קבע המומחה כי ניתן לומר בכנות ובוודאות שמדובר בתוצאה מצוינת של הניתוחים והטיפולים הרפואיים ולמעשה התובע החלים ללא הפרעה תפקודית אובייקטיבית. גם השברים התאחו היטב וגם התנועות מלאות. המומחה הוסיף, כי בעברו 26/11/98, היה לתובע שבר ברדיוס המרוחק של שורש יד שמאל אך שבר זה לא גרם להפרעה בתנועות ואין לו השפעה על מה שקרה בתאונה. לאור האמור, קבע המומחה נכויות כדלקמן: עקב השבר במרפק שמאל 1% נכות לפי סעיף 41 (5) א' לתקנות מותאם, עקב השבר בשורש יד שמאל 1% נכות לפי סעיף 41 (10)א' לתקנות מותאם, עקב הצלקות 5% נכות אסטטית לפי סעיף 75 (1) א-ב (בחלקו), אין נכות בגין ברך ימין, אין נכות בגב תחתון.
4. ד"ר מיכה רינות, המומחה מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו, כי לתובע נגרם בתאונה שבר תוך פרקי בשורש כף יד שמאל (דומיננטית) בגינו נזקק לשחזור סגור וקיבוע פנימי וכן שבר באולקרנון במרפק בגינו עבר ניתוח שחזור פתוח וקיבוע פנימי. התובע התלונן לפני המומחה על כאבים בשורש היד ובמרפק שמאל, קושי בספורט ובהישענות על המרפק, רגישות לחבלה אקראית והפרעה בגין הצלקות. לדעת המומחה, התלונות מתאימות למהלך הרפואי ולמצב הנוכחי הקליני. בבדיקה הגופנית מצא המומחה דלדול קל של שרירי האמה והזרוע משמאל, הפחתה קלה בכוח הלפיתה, רגישות קלה על-פי המרפק הרדיו-אולינרי המרוחק ובאספקט האחורי של המרפק, הגבלה קלה בטווחי התנועה של שורש כף יד שמאל והגבלה קלה ביישור מרפק שמאל. בצילומי הרנטגן העדכניים נמצא חיבור מלא בשברים כאשר בשורש היד קיימת הטיה אולנרית קלה של המשטח הפרקי. המומחה ציין, כי אין שינויים ניוונים פוסט טראומטיים. המומחה הוסיף, כי לתובע מספר צלקות המהוות הפרעה במידה קלה מאוד.

בנוגע להערכת הנכות, קבע המומחה, כי לאור העובדה שהנכות הנוגעת לגפה השמאלית העליונה נוגעת לשורש כף היד ולמרפק וקביעת נכות נפרדת למפרקים סמוכים אלה תביא לידי הערכה שגויה, משכך, מצא לנכון לקבוע את הנכות הכוללת על-פי סעיף סל בתקנות קביעת דרגת נכות הדן בהשפעת התאונה על כושר הפעולה הכללי. בנסיבות אלה, קבע המומחה נכות של 10% על פי סעיף 35 (1) ב' לתקנות נכות של 5% בגין הצלקות על פי סעיף 71 (1) ב' (בהתאמה, כדי מחצית הסעיף, נכות אסתטית). באשר לנכויות זמניות 100% נכות זמנית למשך 3 חודשים ו- 30% נכות זמנית למשך 3 חודשים נוספים. המומחה הוסיף, כי אין לצפות לשיפור או להחמרה במצב הרפואי בעתיד, כי קיימות כתוצאה מן התאונה מגבלות תפקודיות קלות, בעיקר בעבודה פיסית ובהפעלה אינטנסיבית וממושכת של יד שמאל הדומיננטית, כמו כן, קבע המומחה, כי התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד הרלבנטייים לתאונה.

1. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ובא-כוח התובע ביקש, הלכה למעשה, בסיכומיו לאמץ את קביעת המומחה מטעם בית המשפט לעניין שיעור הנכות הרפואית. גם הנתבעת לא חלקה בסיכומיה על חוות דעת מומחה בית המשפט בעניין הנכות הרפואית אף שציינה, כי המדובר לטעמה, בפתיתי נכויות.
2. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). כך ככלל ובפרט בענייננו, שעה שהמומחה לא נחקר בנוגע לחוות דעתו.

בנסיבות אלה, בשים לב לחוות הדעת היסודית והמשכנעת של המומחה מטעם בית המשפט ולקביעות המבוססות בחוות הדעת, ובהעדר כל ראיה או כל טענה המצדיקה לשנות מקביעתו, איני מוצאת הצדקה לחרוג מקביעת המומחה בנוגע לנכות הרפואית בגין התאונה.

הפגיעה התפקודית

1. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
2. בתצהירו התייחס התובע למגבלותיו בעבודה עקב התאונה, התובע תאר, כי לאחר התאונה השלים את לימודיו בהנדסת מכונות, ומאז יולי 2012 הוא עובד כמהנדס פיתוח מוצר במפעל לנשק. מדובר בעבודה שהיא גם משרדית וגם פיזית. יש לו שולחן עם מחשב במשרד ושולחן עמידה רק שלו עם כלי עבודה אולם הרכבות הנשק. הוא מחלק את זמנו באופן גס חצי חצי בין שני המקומות באולם הרכבות הנשק הוא נדרש בין היתר לפרק נשקים, לבדוק מנגנונים חדשים, לחקור תקלות ולצורך כך יש לו כלי עבודה. לטענת התובע, הנכות ביד הדומיננטית מאוד מפריעה ומגבילה אותו בעבודות אלו, כך לדוגמא הוא חש בכאבים בעת לחיצה על פלייר וחש שעבודתו פחות מדוייקת יותר מוגבלת ואיטית. בנוסף, טען התובע, כי מאחר שעליו לנסות מערכות נשק שונות, הפגיעה ביד הדומיננטית מקשה עליו מאוד, הוא לא ביצע הסמכת ירי במטווח והוא נמנע ככל הניתן מירי עקב כאבים עזים במרפק ובשורש כף היד, כתוצאה מכך הוא לא חווה בצורה ישירה את המוצר שלו, דבר הפוגע בו ישירות ברמה המקצועית.

מוסיף התובע, כי בחלק גדול מהיום הוא מבצע פעולות תכנון מול המחשב ובגלל הפגיעה במרפק, אינו יכול להניח את ידו על עצמים קשים ולכן עובד בצורה לא נוחה, כאשר היד נשענת על השולחן בעוד המרפק חייב לעבור את קו השולחן ולהיות תמיד באויר ללא מגע, כן טען כי אינו מניח את ידו על ידית הכסא השמאלית. הוסיף עוד התובע, כי כתיבה ממושכת של מסמכים ארוכים באמצעות מקלדת מעייפת את שורש כף היד ומכאיבה לו והוא נאלץ לבצע הפסקות, בנוסף הכאבים מפריעים לו להתרכז וקוטעים את רצף העבודה וההספק.

1. בחקירתו הנגדית, תאר התובע, כי לאחר התאונה, חיפש עבודות שאין בהן שימוש עם היד ולאחר שסיים את לימודיו נקלט בעבודה הנוכחית בה הוא עובד מחודש יולי 2012. התובע אישר, כי הוא מתקדם בעבודה, שכרו עולה והוא מקבל מענקים והשיב, כי הוא באופי שלו איש עבודה, רוצה להצטיין בכל מה שהוא עושה. התובע הבהיר, כי לא טען בפני מנהליו כי קשה לו עם היד, אף שהמנהלים יודעים על המגבלות שלו והוא לא עושה מטווח. כאשר נשאל מדוע מנהליו לא הובאו להעיד, השיב, כי מדובר בעבודה מסווגת והמנהלים לא היו באים. כאשר הוצגה לפניו האפשרות שהיה בוחר בתחום אחר של הנדסת מכונות שלא מצריך שימוש בידיים, השיב, כי היה לו נסיון קודם בזה מהשירות הצבאי והוא המשיך את המקצוע שלו.

התובע, טען כי הוא סבור שבגלל מגבלותיו שכרו עולה פחות מאחרים וכאשר נשאל מדוע לא הביא עובדים אחרים לאשש זאת, טען כי לא ביקשו ממנו והוא לא יודע אם היו רוצים לבוא. כן השיב, כי השכר הוא עניין אישי ואף אחד לא מדבר על זה ולכן גם לא הציג נתוני שכר של אחרים.

התובע אישר קבלת מענק במרץ 2013, לטעמו זה היה מענק תקופתי על כך שהצליח לשרוד כאות הערכה. התובע הוסיף, כי השכר הוא גלובלי ואין תגמול בגין שעות נוספות, וכי יש הערכות תקופתיות ואם היו מבקשים היה מביא, לדברי התובע הבוס שלו הרבה פעמים מרים גבה כשהוא נמנע מלהחזיק בנשק ולירות. התובע אישר, כי אם היו לו הערכות שליליות שכרו לא היה עולה.

במסגרת החקירה הנגדית, הוצגה לתובע תמונה שבה הוא נראה רוכב על אופניים וסוחב עצים והתובע השיב, כי מדי פעם הוא רוכב למרות הכאבים וכי מדובר באופניים של אבא שלו שעזר לו לבנות גדר בחוץ והוא הוביל את העצים על האופניים. הוצגה לתובע תמונה בה הוא נראה בתנוחה של שכיבת סמיכה מעל לבחורה כשידיו נושאות את גופו והשיב, כי המרפק שלו לא ישר בתמונה וכי הוא יכול לעשות שכיבות סמיכה אבל אחר כך נאנק מכאבים.

1. בא-כוח התובע טען, כי נכותו של התובע, היא מטבעה נכות תפקודית, במיוחד כאשר מדובר באדם צעיר וביד דומינטטית הוסיף, כי התובע עובד בעבודה קשה ותובענית שמצריכה גם שימוש בידיים, והוא משתמש בידיים ומתקשה בכך, הכל כפי שעולה מעדותו ומשכך טען לנכות תפקודית של 15%.

הנתבעת טענה כי הנכות הרפואית מורכבת מפתיתי נכויות, הגבלה בשורש כף היד והגבלה קלה ביישור המרפק ל- 10 מעלות להבדיל מ- 0 מעלות במרפק ימין, הנתבעת הפנתה עוד לתמונות התובע כפי שצולמו והוגשו בהם נראה התובע נוסע באופניים ונשען עם גופו על ידיו וטענה, כי ניכר לראות שבשעת הפנאי התובע מתפקד באופן מלא, ומכאן שבמקרה דנן הנכות הרפואית נעדרת השלכה תפקודית. המדובר, לטעמה, במגבלות קלות שבפועל לא משפיעות, כך במיוחד כאשר התובע בחר בעיסוק הכרוך בהפעלת היד, כאשר הוא מכיר את מגבלותיו, מכאן שהנכות הרפואית נעדרת השפעה תפקודית. הנתבעת עמדה על כך שהתובע לא הוכיח כל פגיעה בשכרו או בתפקודו במסגרת העבודה, נהפוך הוא, ניכר, כי קיימת השבחה בתוך פרק זמן קצר ואין כל הוכחה שאלמלא הנכות יכל להתקדם ולהרוויח יותר.

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו (ואלה שלא הובאו), אני קובעת, כי נכותו התפקודית של התובע, זהה לנכות הרפואית בעלת המשמעות התפקודית ועומדת על 10%, זאת בשים לב למגבלות מהן סובל התובע כפי שהוא מתאר וכפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בשים לב לגילו של התובע, השתלבותו בעבודה, לנתונים בנוגע לשכרו של התובע והתקדמותו בעבודה ובהעדר הוכחה, כי אכן נגרע שכרו בוודאי במידה משמעותית ומכלול הראיות שנשמעו והובאו, הכל כפי שיפורט להן.
2. התובע נפגע בתאונה בהיותו כבן 26, על סף תחילת לימודיו כמהנדס מכונות. לאחר התאוששותו מן התאונה, השלים התובע את לימודיו, והשתלב בעבודה. מעדותו של התובע ומנתוני שכרו, ניתן ללמוד, כי התובע מבצע עבודתו נאמנה וגם אם קיימות מגבלות קלות בתפקודו אלה לא משפיעות במידה ממשית על עבודתו ועל התקדמותו.

אדגיש, כי על התובע מוטל נטל ההוכחה בעניין מגבלותיו התפקודיות, התובע לא הביא כל ראיה שיש בה כדי ללמד על מגבלה כלשהי הגורמת לעיכוב בהתקדמות או לפגיעה בשכר, ובכלל זה לא הובאה עדות של המעביד, לא הובאו עדות עובדים אחרים, לא הובאו נתוני שכר של עובדים אחרים ולו בעילום שם, לא הובאו הערכות תקופתיות.

על אף האמור, מתיאור מגבלותיו של התובע בחוות דעת מומחה בית משפט ומעדותו של התובע שהייתה בעיקרה מהימנה בעיני, אף שבתצהירו ניכרה מגמה להאדרת המגבלות, ניתן לקבוע, כי אכן לנכותו יש השפעה קלה על כושר פעולתו הכללית, כאשר, הלכה למעשה, התובע איבד את הכוח הדומיננטי של ידו הדומיננטית ולמעשה שתי ידיו שוות בכוחן. גם אם ההפרעה בתפקוד התובע לא באה לידי ביטוי מספרי בנתוני שכרו והתקדמותו, ניתן לקבוע כי יש לה השפעה על תפקודו הכללי, על קצב עבודתו, מגבלות קלות ביכולת לבצע פעולות כמו ירי, שהוא נדרש לצורך עבודתו ובדיקת כלי נשק.

1. אמנם אופי עבודת התובע לא השתנה בעקבות התאונה, התובע אף אישר שהוא המשיך את מקצועו מן הצבא, אך לא ניתן לקבוע כפי שמבקשים הנתבעים, כי לתאונה אין כל השפעה. התאונה והפגיעה בידו הדומיננטית של התובע, מכבידים במידה קלה על התנהלותו ומקשים במידה מסויימת את תפקודו.

אין, לטעמי, לקבל את טענת התובע ולקבוע נכות תפקודית גבוהה יותר, שכן לא הובאו ראיות, לא בעניין התפקוד ולא בעניין השכר המאפשרים לקבוע זאת. מאידך, כאמור, אין לקבל את עמדת הנתבעת, כי מדובר בנכות שאין לה כל השפעה תפקודית. התובע מתקשה במידה קלה בהפעלת ידו השמאלית הדומננטית ומכאן בכל הפעולות שהוא נאלץ לעשות עם אותה היד, גם אם התובע מבצע את הפעולות בסופו של דבר הן במסגרת עבודתו והן במסגרת שעות הפנאי, בין אם טיפול בכלי נשק, הדפסה או כתיבה, בין אם רכיבה על אופניים ובין אם השענות על הידיים, המגבלה בידו מכבידה עליו במידה קלה ומכאן שיש לה השפעה תפקודית קלה. שיעור נכות תפקודית של 10% מתיישב עם רמת הפגיעה שהוכחה.

1. בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, מצאתי לקבוע כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי היא כגובה נכותו הרפואית בעלת משמעות תפקודית ובשיעור 10% נכות.
2. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

ראשי הנזק

1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

התובע יליד: 25/9/1981.

מועד התאונה: 16/4/2007.

גיל התובע בעת התאונה: 25.7 שנים.

גיל התובע כיום: 33.3 שנים.

שיעור נכות רפואית: 14.5%.

שיעור נכות תפקודית: 10%.

הפסדי שכר בעבר

1. בסמוך להתרחשות התאונה התובע לא עבד, אולם התובע טען, כי גם בעת עבודתו כסטודנט הרוויח שכר יפה, ולפיכך הוא מבקש פיצוי שיגלם את האפשרות שהיה מוצא עבודה בתקופה בה שהה באי כושר. על שלושת חודשי אי הכושר מבקש התובע פיצוי גלובלי של 10,000 ₪, ביתר התקופה מבקש התובע פיצוי נוסף של 10,000 ₪. התובע מבקש עוד פיצוי בגין הפסד שנת לימודים בסך 15,000 ש"ח ופיצוי בגין איחור של שנה בכניסה לשוק העבודה, בסכום של 12,000 ₪ למשך 15 חודשים ובסה"כ 180,000 ₪. לגבי התקופה שמאז סיום לימודיו מבקש התובע פיצוי בשיעור של 15% משכר של 15,000 ₪ למשך 26 חודשים ובסך הכל 58,500 ₪.
2. הנתבעת, חולקת מכל וכל וטוענת, כי התובע לא עבד בשל לימודיו, כי לא הפסיד שנת לימודים ומכל מקום הטענה בעניין זה היא בגדר הרחבת חזית. לטעמה של הנתבעת, אין לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר בעבר שכן הפסד כזה לא הוכח.
3. התובע הציג תלושי שכר מלפני התאונה בין חודשים 3/06 – 6/06 בהם הרוויח שכר ממוצע של 9,869 ₪ לחודש (משוערך 11,741 ש"ח) כאשר מני אז חודש אוקטובר 2006 הפסיק התובע לעבוד. התובע הסביר בעדותו, כי עבד בחברת אלביט בחיפה בתור הנדסאי מכונות, עזב את העבודה כדי להירשם ללימודים ובזמן הזה עבר למרכז ולא עבד. באוקטובר 2006 הפסיק, כאמור, לעבוד במקביל חיפש עבודה, לטענתו היה לו ראיון בחברת הנדסה והתאונה קטעה לו את התוכניות.

לאחר התאונה נקלט התובע בעבודה בחודש אוקטובר 2007 (ששה חודשים לאחר התאונה) בחברת חץ הכסף, במחלקת תכנון מנועים ובהתאם לתלושים שצרף עד ל- 3/09 והרוויח שכר ממוצע משוערך של כ- 4,370 ₪.

לאחר חודש מרץ 2009 לא צרף התובע תלושי שכר ולא פרט בתצהירו או בעדותו נתונים על עבודה או השתכרות.

בחודש יולי 2012, לאחר סיום לימודיו נקלט התובע בחברת מפעלי נשק ישראל בע"מ ומני אז עובד באותו מקום. התובע נקלט במשכורת ממוצעת לשנת 2012 (בהתעלם מחודש יולי שהיה חלקי) של 14,251 ₪ (משוערך 14,440 ש"ח), בחודש מרץ 2013, קיבל התובע מענק, בחודש ספטמבר עלה שכר הבסיס של התובע, וכתוצאה מכך עלה גם שכרו. בחודש יולי 2014, הגיע שכרו הממוצע של התובע לסך של 18,196 ₪.

1. כפי שעולה מן הנתונים האובייקטיביים, כמו גם מעדותו של התובע, תקופת לימודיו של התובע התאפיינה בעבודה לא יציבה, כאשר התובע הסביר בעדותו שעבר ממסלול בוקר של 4 שנים למסלול ערב של 6 שנים על מנת שיוכל לעבוד. באותה תקופה, כפי שניתן לראות מדיווחי שכרו של התובע לפני התאונה ואחריה, היו תקופות ארוכות בהן התובע לא עבד וכאשר עבד בחברת חץ הכסף, עבד התובע בהיקף משתנה ובשכר נמוך יחסית לשכרו קודם לתאונה וקודם לתחילת לימודיו. כאמור, לא נמסרו בתצהיר התובע או בתלושי השכר נתונים על שכרו של התובע ממרץ 2009 ועד ליולי 2012.
2. מאז יולי 2012 ועד היום עובד התובע בעבודה יציבה, תוך עליה בשכרו, וכמפורט לעיל מבלי להוכיח פגיעה ממשית בהתקדמותו או בשכר עקב התאונה. נתונים שכאמור לא הייתה כל מניעה להוכיח.
3. מכלול הנתונים, מצדיקים לטעמי פסיקת פיצוי גלובלי על הפסד השכר בעבר, כאשר יש לקחת בחשבון את תקופת אי הכושר בה שהה התובע ובד בבד את העובדה שהתובע ממילא לא עבד באותה תקופה, את העובדה שגם אם התובע לא הפסיד שנת לימודים כפי שניסה לטעון לכתחילה (ראו ההבהרה של התובע לשאלות בית המשפט לאחר סיום הסיכומים, בעמ' 28-29 לפרוטוקול), הרי שנאלץ לבטל קורסים בעקבות התאונה ולהשלים אותם במועדים מאוחרים יותר, דבר שמנע ממנו את האפשרות לעבוד או לפחות הגביל את אפשרותו לעבוד באותם מועדים.

אציין עוד, כי בניגוד לנטען בתצהירו, התובע לא הוכיח ירידה בציוניו בעקבות התאונה, עובדה שלא הייתה כל מניעה להוכיחה. נהפוך הוא. התובע העיד, כי בקורס היחיד שעשה לאחר התאונה קיבל את הציון הכי טוב במכללה (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 29). בעניין זה, אדגיש, כי לא הייתה כל מניעה להוכיח את משך הלימודים במכללה כמו גם את ביטולי הקורסים בעקבות התאונה, מכל מקום התובע הסביר, כי בעקבות ביטולי הקורסים קיבל החזרים כספיים והשלים את הקורסים לאחר מכן במהלך הלימודים, בין היתר בסמסטרי קיץ.

1. אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם בהתאם לפסיקה, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, למשל, משום שהניזוק היה בתחילת דרכו המקצועית וכשברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין עשוייה היתה השתכרותו לגדול או שנגרמו לו הפסדים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)." (ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009)).

ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

1. בנסיבות, בשים לב לנתונים שהוכחו ולאלה שלא, יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר בסכום של 35,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון מחד את תקופת אי הכושר בה שהה התובע, את חלוף הזמן מאז הארוע, את העיכוב שנגרם בלימודיו שיכול ופגע במידה מסויימת גם ביכולתו לשלב את לימודיו בעבודה וגם במועד סיום לימודיו, את הפוטנציאל הגבוה של התובע ומאידך את העובדה שחלק מתקופת לימודיו התובע לא עבד בלא קשר לתאונה ומאז שהחל בעבודה יציבה, עם סיום לימודיו לא הוכחה פגיעה ממשית בשכרו.

גריעה מכושר ההשתכרות

1. מטבע הדברים גם בנושא זה חלוקים הצדדים מחלוקת ממשית ועמוקה. התובע טוען לנכות תפקודית של 15%, ולבסיס שכר של 30,000 ₪ בהתחשב בפוטנציאל ובעלייה בשכרו מאז החל לעבוד. מכאן, סבור התובע כי הפיצוי מגיע לכדי 1,145,000 בתוספת הפסדי פנסיה בסך של 137,430 ₪.

הנתבעת לעומת זאת סבורה, כי משלא הוכחה כל פגיעה בכושר השתכרותו, אין לפסוק פיצוי, שכן התובע לא הוכיח פגיעה ואף יש השבחה תוך זמן קצר ומכאן שאין לתאונה כל השפעה על תפקודו, יתירה מזו, אם בעתיד יסבור התובע שהעבודה קשה לו מדי הרי שפתוחה לו הדרך לעסוק בתחומים אחרים שמניבים שכר דומה. לטענת הנתבעת, השתלבות התובע בשוק העבודה לא מפריע לתפקודו השוטף.

1. בפסיקה, נעשתה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה, בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל -

"אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה, טיבו של הנתבע מהות הפגיעה וגורמים נוספים.

יובהר כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86, יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 ,878).

הנה כי כן, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה. גם לטיבו של המעביד, עשויה להיות נודעת חשיבות כגון אלה, לעובדת היותו של המעסיק, מוסד ציבורי או ממלכתי, נודעת בעניין זה חשיבות ראויה ולעתים מכריעה.

"הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר השתכרות" הם מעין שלושה מעגלים, המצויים זה בתוך זה, כאשר במעגל החיצוני מצויה הנכות הרפואית, במעגל הפנימי יותר, הנכות התפקודית, ובמעגל הפנימי ביותר, מצוי אובדן כושר ההשתכרות. כאשר באים לקבוע הפסדו של ניזוק, יש להשתמש, ככל שמאפשרים הנתונים, במעגל הפנימי ביותר, אך כאשר אין במעגל הפנימי ביותר די כלים כדי לאפשר קביעת הנזק, יוצאים החוצה לכיוון המעגלים החיצוניים יותר ומהם משליכים ולומדים על המעגלים הפנימיים יותר.

בהעדר נתונים מיוחדים, המעגל החיצוני של הנכות הרפואית ישליך על המעגל האמצעי של הנכות התפקודית וכך גם בהעדר נתונים ישליך המעגל האמצעי של הנכות התפקודית על המעגל הפנימי של הפסד ההשתכרות (ראה: ת"א 1672/03 חאיק פואד נ' מגן חברה לביטוח (30/10/05)).

ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות, נפסק מפי כבוד הנשיא ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281:

"סיכומו של דבר: אב הנזק בר הפיצוי הוא "אבדן השתכרות" או "אבדן כושר השתכרות" - הכול לפי בחירתו האישית של הפרשן. בין שני אלה אין הבדל בעל אופי תיאורטי, שכן ערכו של כושר ההשתכרות הוא על-פי זרם ההשתכרות, הנובע ממנו הלכה למעשה ("הגישה המוחשית"). בקביעת הזכות לפיצויים והיקפה יש לבחון את הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה. סיכוי זה אינו נמדד על-פי עודף מאזן ההסתברות" האזרחי הרגיל אלא במידת הממשות שלו, על-פי מבחני השכל הישר. יש להתחשב בסיכוי, גם אם אין הוא בטוח, ובלבד שאינו אפסי או ספקולאטיבי או היפותטי גרידא". (פ"ד לו(1) 281, 307).

כן נקבע מפי כבוד השופט ת' אור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989):

"אמת, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השווה ע"א 586/84, 587, 588 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב פסקי דין מ"ג (1) 137בעמ' 152 מול האות ב'). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו". (ור' גם פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"א 413/88 זוהיר באדר אחמד אלג'נזאראה נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ).

1. במקרה דנן, לאור הראיות כמפורט לעיל, המגבלה של התובע קלה ולה השפעה מוגבלת על כושר השתכרותו. המדובר בנכות בשיעור של 10% ביד דומיננטית ומכאן חזקה, כי יתקשה לבצע עבודות מסויימות, אולם השתלבותו של התובע בעבודה והסתגלותו מלמדים, כי השפעת הנכות היא קטנה ומוגבלת. התובע מתפקד ללא הפרעה ניכרת בעבודתו גם אם לטענתו אינו יכול לבצע פעולות מסויימות, לא הוכחה פגיעה בשכרו או בפוטנציאל התקדמותו. נהפוך הוא. התובע אישר כי הוא עושה עבודתו נאמנה, מוערך בעבודתו, זוכה להעלאה בשכר ולמענקים.

לא רק שהתובע לא הוכיח פגיעה בשכרו או בפוטנציאל ההתקדמות בטווח הקרוב, אלא שגם לא הובאה כל ראיה, כי במסלול התקדמותו הצפוי של התובע הוא עשוי להיזקק יותר לשימוש בידיו ומכאן שקידומו יוגבל. יש בהימנעות התובע מלהביא ראיות בעניין זה לפעול כנגדו, בפרט כאשר לא שוכנעתי כי הראיות אינן בהישג ידו. טענת הסיווג של מקום העבודה ופרטיות שכרם של העובדים, אינה משכנעת. ניתן היה ליתן הנחיות שיבטיחו את סודיות הדברים שיאמרו, ככל שהיה קיים חשש ונתוני שכר ניתן היה להציג גם בעילום שם. מדבריו של התובע עצמו, עלה כי אין בידו מידע ממשי המצביע על כך שאחרים בדרגתו מרוויחים שכר גבוה משלו וכי נגרע משכרו בשל מגבלותיו. בעניין זה ראה הדברים שנאמרו בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08):

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980). מצוטט בע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993)).

על אף האמור, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו של התובע השפעה על יכולתו לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, במיוחד אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו הצעיר ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: עא 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

יש אף לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

1. לאחר עיון בראיות מצאתי שיש לקבוע שבסיס השכר של התובע לעניין חישוב הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות ראוי שיהא 25,000 ₪, בהנחה של עלייה אפשרית וצפויה בשכרו. גם אם אניח שבעתיד ירוויח התובע למעלה מסכום זה, העובדה שהוא מרוויח כעת שכר נמוך מכך, מאזנת את סכום הבסיס שנקבע.

בשים לב לטיבה של עבודתו, למעמדו היציב במקום העבודה, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור טיבה וטבעה, ובהנחת עבודה עד גיל 67 מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בסכום של 250,000 ₪ המהווה כ- 35% מתחשיב אקטוארי. הסכום האמור כולל הפסדי פנסיה.

עזרת הזולת

1. כמפורט לעיל, כתוצאה מהתאונה אושפז התובע בבית החולים כחמישה ימין, הוא עבר ניתוח ולאחר מכן הוצאת פין מהאגודל, זרועו גובסה מעל המרפק ולאחר מכן הוא נאלץ לחזור לבית החולים לטיפולים רפואיים נוספים, ובכלל זה הוצאת סיכות מהרדיוס המרוחק, פעם להוצאת קיבוע מהמרפק ופעם להוצאת חוט מתכת מן היד.

התובע מתאר בתצהירו, כי התקופה הראשונה עבורו הייתה קשה, הוא סבל מייסורים וכאבים קשים ולאחר התאונה בתקופה בה ידו הייתה מגובסת ואף מספר שבועות לאחר מכן לא יכל לבצע פעולות פשוטות ויומיומיות, כגון רחצה, לבישה ונעזר לצורך כך באשתו.

כיום לטענת התובע הוא מוגבל בבית, שכן שורש היד כואב בהפעלת מאמץ פיזי, הוא מתקשה בהפעלת פעולות הדורשות מאמץ של היד, כגון עבודות צביעה, גבס, נשיאת משקלים והזזת חפצי בית כבדים, עבודות בגינה, ניסור עץ ולמעשה כמעט כל אספקט של עבודות פיזיות קשות בתחזוקת הבית, לרבות שטיפת כלים בכמות גדולה.

1. ב"כ התובע טען, כי התובע עבר 5 ניתוחים, לא נחקר אודות העזרה שקיבל בזמן התאונה, וברור, כי נוכח מצבו היה זקוק לעזרה וכי יש לו עוד כחמישים שנה לפי תוחלת החיים, לכן מגיע לו גם פיצוי לעתיד בשים לב לכך שיש עבודות בית שלא יכול לבצע, ומשכך, ביקש לפסוק לתובע סכום של 30,000 ₪.
2. ב"כ הנתבעת טענה לעומת זאת, כי העזרה לתובע ניתנה לו על ידי בת זוגתו לחיים שגרה איתו באותה תקופה, דבר שאינו חורג מעזרת קרובים לפי הפסיקה, ולגבי העתיד אינו זכאי לעזרה, מה גם שהתובע הודה שהוא עובד בעבודה המשתרעת על פני 12 שעות עבודה ביום, כך שככל שיש עבודות בבית אחרים מבצעים אותם, מה גם שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר.
3. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג' בעבר, במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לטיפול אינטנסיבי ולאחר מכן נזקק לעזרה שוטפת בפעילות היום-יום, לרבות פעולות כמו הלבשה, הכנת אוכל ורחצה.

באשר לעתיד, גם אם אניח שהתובע סובל מכאבים בידו בפעולות מסוימות, לא התרשמתי, כי הוא נזקק לעזרה ספציפית כלשהי, במיוחד כך כאשר התובע עצמו העיד בכנות שהוא מבצע פעולות שקשה לו לבצע כגון רכיבה על אופניים ובניית גדר.

לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

1. על פי חוות דעת מומחה בית המשפט לאחר התאונה שהה התובע באי כושר מלא למשך שלושה חודשים וב- 30% אי כושר למשך שלושה חודשים נוספים.

בתקופת 6 חודשים הראשונים שלאחר התאונה, ללא ספק נזקק התובע לעזרה משמעותית, החורגת מעזרה סבירה של בני משפחה, גם לאחר חלוף תקופת הנכות הזמנית, יש לשער, כי התובע נזקק לעזרה מסויימת. בנסיבות העניין וגם בשים לב לכך שהתובע עשוי להזקק לעזרה מסויימת בעתיד, אני פוסקת סכום של 8,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות ואחרות

1. התובע, טוען להוצאות רפואיות משמעותיות ואף צרף לתצהירו דרישות תשלום מבית החולים בעבור טיפולים שעבר, בעדותו הסתבר, כי בפועל לא שילם את הסכומים האמורים וכי הדבר הוסדר לבסוף מול בית החולים.
2. מחוות-דעת דעת מומחה בית משפט עולה, כי אין לצפות לשיפור או החמרת במצבו לעתיד של התובע ולא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד ככל שהדבר נובע מהתאונה.
3. התובע מטופל בקופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועיקר הוצאותיו מכוסות שם. התובע לא הציג קבלות בנוגע לטיפולים רפואיים עליהם נאלץ לשלם ואכן שילם מכיסו.
4. ניתן להניח, כי לאחר התאונה נזקק התובע לתרופות, לבדיקות רפואיות ואף קיבל טיפולים בגינם נגרמו לו הוצאות מסויימות. בנסיבות העניין אני פוסקת סכום של 2,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין רכיב נזק זה.

ניידות

1. התובע טוען להוצאות ניידות, עקב חוסר היכולת להשתמש ביד בתקופה הסמוכה לתאונה ושימוש במוניות. התובע לא הציג קבלות.
2. בהתחשב בתקופת אי-הכושר של התובע, לאחר הניתוח שעבר, משך כ- 6 חודשים ולטיפולי הפיזיותרפיה שעבר, סביר לקבוע כי נגרמו לו הוצאות ניידות בעבר. באשר לעתיד, נוכח קביעת המומחה מטעם בית המשפט כי מצב היד לא צפוי להשתנות, לא סביר שיגרמו הוצאות כאלה.
3. בשים לב לאמור, אני פוסקת הוצאות ניידות בסכום של 2,000 ₪ לעבר ולעתיד.

נזק לא ממוני

1. התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 140,000 ₪, לטענתו פי 4 ממה שנפסק על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לאור אשפוזו, תקופת אי הכושר הארוכה, הניתוחים והטיפולים הרפואיים שעבר.
2. הנתבעת טענה, כי הסכום הראוי בנסיבות הוא סכום של 40,000 ₪ והדגישה, כי חלק מן הטיפולים הרפואיים שהתובע עבר, הן פרוצדורות רפואיות בהרדמה מקומית שלא הצריכו אשפוז, ולכן לא מדובר בחמישה ניתוחים כפי שטוען התובע.
3. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לציין, כי מעבר לנכות הרפואית והתפקודית של 10%, לתובע נכות אסטטית של 5% בגין צלקות. התובע תאר בתצהירו, כי בעקבות התאונה נותרו לו צלקות גדולות במרפק ובברך וצלקות קטנות יותר בסנטר ובשורש כף היד. התובע טען, כי הצלקת במרפק מפריעה ומגרדת והצלקת בסנטר מפריעה לו בגילוח ופעמים רבות הוא חותך את העור במקום. התובע אף הראה צלקת זו במהלך הדיון. מומחה בית משפט קבע בחוות דעתו, כי הצלקות מהוות הפרעה קלה מאוד.
4. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות האסטטית בגין הצלקות, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 90,000 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

1. הנתבעים באמצעות הנתבעת מס' 2, ישלמו איפוא לתובע את הסכום שנפסק, בצירוף אגרה כפי ששולמה בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בצירוף הוצאות שהוציא התובע לצורך חוות דעת המומחים הן המומחה הרפואי מטעמו והן מומחה מטעם בית המשפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ה, 30 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.