1. התובע, יליד 1961, נהג משאית במקצועו, נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 18.6.06, לאחר שנפל מגג של משאית בעת ששטף את סל הבטון שעליה, תוך שנגרמו לו נזקי גוף (להלן: "האירוע" או "התאונה").

לטענת התובע, מדובר באירוע העונה על הגדרת "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה–1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), שכן ניקוי סל הבטון הינו חלק מהשימוש במשאית והוא נועד למנוע את הסיכון שבשימוש בה, ולפיכך על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו.

הנתבעת, מצידה, כפרה בחבותה על פי החוק, וטענה כי הנסיבות שפורטו אינן עולות כדי תאונת דרכים המזכה את התובע בפיצוי, ולפיכך דין התביעה להידחות.

על מנת להכריע בשאלת החבות על פי חוק הפיצויים, יש לבחון תחילה מה היו נסיבות האירוע וכיצד התרחשה התאונה, והאם בהנחה שהפגיעה נגרמה תוך כדי ניקוי ושטיפת סל הבטון, משמעות הדבר שמדובר בתאונת דרכים.

נסיבות האירוע – כיצד ארעה התאונה?

2. בעת האירוע עבד התובע כנהג משאית ומפעיל משאבת בטון בחברה למשאבות בטון (להלן: "החברה").

ביום 18.6.06, בשעות הצהריים, סיים התובע את עבודתו באתר בניה במושב רשפון, ונסע עם המשאית לכיוון היציאה מהאתר.

לטענת התובע, לאחר שהחל בנסיעה ועוד בטרם יצא לכביש הראשי, החליט לעצור בצד הדרך על מנת לשטוף את סל הבטון, ובשלב כלשהו במהלך מלאכת השטיפה, הוא איבד את שיווי המשקל, נפל מהמשאית ונפגע בגופו.

כשנה לאחר האירוע, הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בו כנפגע עבודה, תביעתו התקבלה ונכותו נקבעה בשיעור של 10% (להלן: "התביעה למל"ל").

בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית באשר לסוגיות הבאות:

א. מדוע עצר התובע את המשאית בשלב ובמקום בהם עשה זאת, ומה היתה מטרת העצירה;

ב. כיצד התרחשה התאונה והאם הנפילה הנטענת קשורה לשטיפה;

ג. מה היה מצבו של התובע לאחר האירוע וכיצד פעל לאחר הנפילה.

3. התובע תיאר את השתלשלות האירוע בהודעה שמסר למל"ל ביום 16.10.07 (כשנה ו-4 חודשים לאחר מכן), כדלקמן:

"עמדתי על סל הריקון כדי לשטוף את הצנרת ואת הסל ואת הפיסטונים, עמדתי ממש על הסל עצמו... תוך כדי עמידה במהלך השטיפה והזרמת המים אל המשאבה הצינור נתפס לי והייתי צריך למשוך אותו, נתתי משיכה לצינור ואז ממש החלקתי ונפלתי מגובה של מטר וחצי מהסל על הרצפה... לא היו עדים כי לא היו פועלים לידי... אני שכבתי על הרצפה דקה וחצי קמתי שטפתי את עצמי ונקיתי את עצמי לא סיימתי לשטוף את המשאבה, נכנסתי למשאית הזזתי אותה טיפה הצידה... " (נספח א' למוצגי הנתבעת).

4. התובע חזר על פרטי האירוע בתצהיר נסיבות שהגיש (ת/3).

במסגרת התצהיר הדגיש התובע, שצינור המים באמצעותו שטף את סל הבטון היה מחובר למשאית והופעל ע"י כוח המנוע של המשאית, וכי שטיפת סל הבטון הינה פעולה נדרשת למניעת נפילת שיירי בטון על הכביש באופן שעלול לסכן נהגים אחרים.

5. התובע נחקר על תצהירו ומסר שהתחיל את יום עבודתו באתר בניה ברשפון, ומשם התכוון להמשיך ליציקה נוספת במקום קרוב אחר באזור השרון.

התובע נשאל על אופן פעולת משאבת הבטון ועל מטרת שטיפתה, והשיב:

"יש צנרת שמרימים אותה והיא יורדת אל תוך האתר. המערבל שופך לסל הבטון ואני שואב אותו מתוך הסל למקום שאליו הוא מיועד. בדרך כלל כלפי מעלה לאתר הבניה" (עמוד 18).

התובע הסביר כי בסיום היציקה נותרות שאריות ב"צנרת", והנקיון והשטיפה נדרשים למניעת סתימות בתוכה: "אני שוטף את הסל והצנרת ומכניס מים ואז זה יוצא. זו השטיפה" (עמוד 19).

התובע הוסיף, כי שטיפת סל הבטון נעשית סמוך לאתר הבניה: "כי לא נותנים לנו לשטוף באתר עצמו... אני יוצא מהאתר שעבדתי בו ואני עדיין נמצא באתר ההרחבה הגדול של רשפון ואני יכול לנסוע 50 או 100 מטר זה לא משנה, ולעצור בצד ולשטוף את המשאבה לפני שאני עולה על הכביש" (עמוד 18).

6. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר משה שירביט (להלן: "משה"), נהג משאית ומפעיל משאבה, שעבד עימו בחברה בתקופה הרלבנטית לאירוע.

משה הבהיר בתצהירו שלא ראה כיצד נפל התובע מהמשאית, שכן הוא הגיע למקום האירוע בשלב מאוחר יותר, לאחר שאליעזר - מנהל החברה שהוא גם אחיו (להלן: "אליעזר"), ביקש ממנו לנסוע לשם ולבדוק את מצבו של התובע. כשהגיע למקום, כך ע"פ התצהיר, הוא מצא את משאיתו של התובע חונה בסמוך לכניסה לאתר הבניה, ואת התובע שכוב מתחת לעץ. כששאל משה את התובע מה אירע, השיב לו האחרון שנפל מסל הבטון בזמן ששטף אותו (ת/1).

משה נחקר על תצהירו ונשאל על מטרת שטיפת משאבת הבטון ועל השלב בו מתעורר הצורך בשטיפה, והסביר:

"אם היציקה הבאה היא קרובה אז אין בעיה ואפשר לנסוע עם מינימום בטון בסל, לקפל את המשאבה ולנסוע. אם היציקה היא רחוקה אז מומלץ לשטוף את הסל מפני שזה בטון, שלא יתייבש ושלא תהיה סתימה בצנרת" (עמוד 13).

משה ציין, שבשלב בו הגיע למקום האירוע, מצא כי המשאבה במשאיתו של התובע שטופה.

7. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות, הגעתי למסקנה כי גרסתו של התובע אינה מציגה משנה סדורה המספיקה להוכחת נסיבות אירוע התאונה;

בכל הקשור לכלל נסיבות התאונה, עדותו של התובע הינה עדות יחידה, שלא נתמכה בכל ראיה חיצונית אחרת, וככזו יש לבחון אותה באופן קפדני, על מנת שניתן יהיה לבסס עליה ממצאים.

אלא שלהתרשמותי עדותו של התובע היתה עמומה ולא עקבית, התגלו בה סתירות, ולא היה בידו ליתן תשובות חד משמעיות לשאלות שהתעוררו בנושא סיווג האירוע.

כך, לא הובהר מה היו נסיבות עצירת המשאית בצד הדרך, וממילא מה הייתה מטרת שטיפת סל הבטון בשלב ובמקום בהם בחר התובע לעשות כן.

אמנם התובע סיפק הסבר מדוע ביצע את השטיפה באותו שלב, אך הפרטים שונו בכל פעם, ואף נוספו פרטים שלא היה להם כל זכר במסמכים בתיק, לרבות בתצהיר הנסיבות מטעמו.

בתחילה, מסר התובע אמירה כללית וגורפת, לפיה "תמיד צריך לשטוף (ר"ל את סל הבטון)... כדי שלא יהיו סתימות בצנרת... וסל הבטון יתנקה לגמרי" (עמוד 19-20).

בהמשך, שינה התובע מדבריו, ומסר שהשטיפה מתחייבת רק כשסל הבטון מלא ו"במקרה הספציפי הסל שלי היה מלא. זה לא כתוב בתצהיר... שטפתי אותו כי הוא היה מלא... כשהוא חצי סל אני יכול לנסוע לאתר הבא בלי לשטוף" (עמוד 20).

אלא שהסבר זה, שנמסר לראשונה רק במסגרת העדות, אינו מתיישב עם דבריו של משה, שמסר בתצהירו:

"גם אני נוהג לשטוף את סל הבטון לאחר יציקות מסויימות....

חשוב לציין כי לא שוטפים את הסל לאחר כל יציקה ואם יש יציקה נוספת במקום סמוך אז אפשר להמשיך בלי לשטוף, אך בסוף יום עבודה חובה לשטוף את הסל" (ההדגש הוסף – ג.צ., ת/1, ראו גם עמוד 13).

דבריו של משה לפיהם השטיפה נעשית רק לאחר יציקות מסויימות (ללא שום הסבר באיזה יציקות מדובר), וכן כי השטיפה אינה נחוצה מקום שהמשאית ממשיכה ליעד קרוב נוסף, מוצאים תמיכה גם בטופס ההודעה למל"ל שמסר אליעזר, ולפיה: "אם יש נסיעה קצרה בין יציקות אז אין צורך לשטוף, בד"כ מעל שעה בין יציקות יש צורך לשטוף את המשאבות" (נספח א' למוצגי הנתבעת), וכשהתובע אישר שהיציקה הנוספת הייתה במקום קרוב, לא ברור מדוע התעורר הצורך בשטיפה.

8. בהקשר זה יש לציין, כי אליעזר לא זומן לעדות על אף ששמו עלה בכתב התביעה ובתצהירים שהגיש התובע, ועל אף שהיה, כנטען, הגורם הראשון עימו יצר התובע קשר טלפוני לאחר קרות האירוע, ויש להניח כי סיפר לו מה בדיוק קרה.

לטעמי, סביר כי אליעזר - כבעל החברה, כאחראי על עבודת הנהגים, ועל התחזוקה והשימוש במשאיות ובמשאבות - יכול היה לשפוך אור על נסיבות האירוע, והעובדה שלא זומן להעיד פועלת לחובת התובע ומפחיתה ממשקל גרסתו.

במצב דברים זה, יש קושי לקבל את גרסת התובע לפיה עצירת המשאית בצד הדרך נועדה כדי לשטוף את סל הבטון.

9. אף נסיבות הנפילה עצמה, לרבות השלב בו נפגע התובע, לא הובהרו כראוי, וגם בסוגיה זו נמסרו מספר גרסאות.

התובע מסר בתצהירו ובהודעתו במל"ל שנפל מהמשאית במהלך השטיפה, כלומר בעיצומה של פעולת השטיפה, ואילו בעדותו בבית המשפט מסר לראשונה כי נפל דווקא בסוף השטיפה, כשהיה "בדרך לכבות את הצינור" (עמוד 21). אלא שגם אם סיים התובע את השטיפה והיה "בדרך לכבות את הצינור", לא הובהר האם אכן סיים לשטוף, האם סגר את זרם המים, ואם עשה כן - היכן הניח את הצינור, וכל שנמסר בהקשר זה, ואף זאת לא מפיו של התובע, הוא שכאשר הגיע משה למקום "המשאית הייתה שטופה ועמדה בצד" (עמוד 14).

מכאן, שלא ברור מתי בדיוק אירעה הנפילה – האם במהלך השטיפה או לאחר שהסתיימה, או שמא תוך כדי פעולה אחרת שבוצעה, היכן התובע עמד בעת הנפילה וכיוצא באלה פרטים, אשר חיוניים להבהרת הנסיבות, באופן שגרסת התובע כפי שהיא איננה מספיקה לצורך הוכחת עצם קרות האירוע כקשור לשטיפה.

10. יתרה מכך, לא הוכח כי נזקיו של התובע נגרמו כתוצאה מנפילה.

לא הובאה כל ראיה, במסגרת העדויות או במסמכים הקשורים בטיפול הרפואי שקיבל התובע לאחר התאונה, שיכולה לתמוך בטענה כי התובע איבד שיווי משקל ונפל מהמשאית, וההיפך הוא הנכון. בשני ביקורים אצל רופא המשפחה ואצל האורטופד ביום האירוע, לא סיפר התובע כי נפל ממשאבת בטון, ואף לא טען כי נפגע בתאונת עבודה, אלא התלונן על בחילות והקאות, ומאוחר יותר על כאב במרפק יד ימין.

גם בפניה נוספת לטיפול רפואי ביום 20.6.06, שב התובע והתלונן על כאבים במרפק ובכתף, ללא שאזכר כי הפגיעה נגרמה עקב נפילה או במסגרת העבודה (ת/2).

אמנם התובע טען כי אמר לרופא המטפל מה הוא מקור תלונותיו, וזה לא רשם את הדברים, אלא שהדברים נותרו בגדר אמירה בעלמא, ואין כל סיבה הגיונית מדוע רופא קופת חולים יתעלם מדברי מטופל לגבי הדרך בה נפגע.

גם משה שהגיע למקום סמוך לאחר האירוע, נמנע מלהשיב בצורה ברורה וחד משמעית, האם התובע מסר לו שהוא נפל מהמשאית, והסתפק באמירה שבעיניו נפילה או פגיעה "זה אותו דבר", ו"הוא קיבל מכה בכתף וזהו... לא זוכר. אני חושב שהוא נפל מהסל" (ההדגש הוסף – ג.צ., עמודים 13-14).

עדות כזו שהיא מהוססת ולא החלטית, על ידי מי שפגש את התובע בסמוך לאחר האירוע, מעלה סימני שאלה בדבר עצם ההתרחשות ומה בדיוק קרה, ובמיוחד לאור אמירה נוספת של משה, במסגרת הודעתו במל"ל, לפיה "אני זוכר שקיבלתי טלפון מאחי שאמר לי ללכת לבדוק מה קורה עם איתן הוא סיפר לי שאיתן נפגע באופן כלשהו" (ההדגש הוסף – ג.צ.).

ע"פ התרשמותי, ניסה משה לסייע לתובע להרים הנטל, אולם עדותו אינה עדות ישירה או מדויקת של הנסיבות, ומלבד אמירה כללית על פגיעתו של התובע, הוא לא הוסיף דבר.

מכאן, שלא הובהרו הנסיבות בהן נפגע התובע - האם נפל והאם הנפילה קשורה למשאית ולשימוש בה.

11. אף השלב שלאחר הנפילה הנטענת נותר בגדר תעלומה.

התובע מסר בתצהירו שלאחר הנפילה הוא נשאר שכוב על הרצפה, עד שהגיע משה ופינה אותו לביתו. דברים הפוכים מסר בהודעתו במל"ל, ולפיהם לאחר הנפילה שכב על הקרקע למשך דקה וחצי, ולאחר מכן קם, שטף וניקה את עצמו, ואף טיפס חזרה למשאית, הניע אותה והחנה בצד הדרך.

אלא שגם בגרסה המפורטת לכאורה, אין התייחסות לפעולות שהיה על התובע לבצע במסגרת השטיפה, לרבות סגירת צינור השטיפה והנחתו במקום.

התובע נחקר, אך לא ידע להסביר את הסתירות שבדבריו, ומסר: "אני לא יודע להגיד זה היה מזמן. זה לא שנשכבתי וזהו... זה מדוייק. גם פה וגם פה. קודם שכבתי, הזעקתי ואז קמתי והתאוששתי. הזזתי את האוטו וחיכיתי בצד. הודעתי מיד לאליעזר כשאני עדיין שכוב על הרצפה" (עמוד 21).

הנה כי כן לא ניתן להבין מדבריו של התובע מה הייתה השתלשלות האירועים לאחר הנפילה הנטענת – האם נותר לשכב כל העת עד שהגיע משה למקום ופינה אותו לביתו, או שמא קם על רגליו וחזר להשלים את השטיפה, ורק לאחר מכן חזר לשכב על הקרקע, ותמיהות נוספות הקשורות בנפילה הנטענת.

12. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לביסוס נסיבות האירוע הנטענות, ובהן פשר ההחלטה לעצור בצד הדרך ולשטוף את סל הבטון, האופן והשלב בו התרחשה התאונה, והתנהגותו לאחר האירוע. גרסתו של התובע כגרסה יחידה והתמיהות שהתעוררו לגביה, אינה מספקת כדי לקבוע שהוא נפגע תוך כדי נפילה בעת שטיפת סל הבטון של המשאית.

נוכח קביעה זו, ניתן לדחות את התביעה כבר עתה.

עם זאת, למעלה מן הצורך, אבחן האם בהנחה שגרסתו הייתה מתקבלת, והוא נפל מהמשאית במהלך שטיפת סל הבטון, היה בכך כדי להכניס את התאונה למסגרת חוק הפיצויים.

לטענת ב"כ התובע שתי חלופות אפשריות בענין זה, האחת ששטיפת סל הבטון הינה בבחינת "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" והחלת החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המכני", והאפשרות השניה היא שמדובר "בטיפול דרך".

החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המכני"

13. המסגרת הנורמטיבית של חזקה מרבה כלולה בהגדרת המונח תאונת דרכים, הקובעת כי יראו כתאונת דרכים במובן החוק גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

חזקה זו נועדה להחיל את חוק הפיצויים במקרים מיוחדים, בהם נזק הגוף נגרם עקב ניצול כוח מיכני של רכב מנועי שלא במסגרת השימושים הרגילים הקבועים בחוק, והיא מכוונת בעיקר לרכב "רב תכליתי", כלומר לרכב שעל פי ייעודו אינו משמש רק לנסיעה, אלא גם לפעולות נוספות המנצלות את כוחו המיכני בדרכים שונות (ראו פסק הדין המנחה בסוגיה זו: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

בהנחה שהתאונה קשורה במשאבת הבטון, הרי שזו עונה על ההגדרה של רכב רב תכליתי, שכן מצד אחד המשאית מגשימה ייעוד תעבורתי, בעצם נסיעתה ממקום למקום, ומצד שני משמשת ככלי עבודה, ובמקרה זה ככלי לשאיבה ויציקה של בטון.

חזקת ניצול הכוח המכני קובעת, כי באותם מקרים בהם נזק הגוף נגרם עקב הפעלת הכוח המכני להגשמת הייעוד הנוסף, הלא תעבורתי, של הרכב - ייחשב הדבר כתאונת דרכים, אך זאת כל עוד - וזוהי הנקודה המשמעותית - לא שינה הרכב במועד האירוע את ייעודו, הלא תעבורתי, המקורי, ובענייננו, כל עוד לא שינתה המשאית את ייעודה הלא תעבורתי כמשאבת בטון.

בפסק הדין שניתן ברע"א 9996/06, בעניין עזבון המנוח כהן ניסים, נקבע שהמבחן הראוי לקביעת אותו "ייעוד מקורי" הוא מבחן של שכל ישר ושיקול דעת שיפוטי, המונחה על ידי מבחן ההתוויה המקצועית, שכולל בין היתר, בחינת הפן הייעודי על בסיס תשתית ראייתית מקצועית אותה ניתן למצוא בהוראות היצרן, בספר ההפעלה, בחוות דעת מומחה, ולעיתים – תוך הפעלת השכל הישר בלבד (רע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח כהן ניסים ז"ל, פד"י עליון, בעמוד 6 (ניתן ביום 18.3.09)).

14. על מנת להכריע בשאלת תחולת החזקה המרבה על האירוע, יש לבחון האם פעולת שטיפת סל הבטון, אשר כנטען הובילה לנפילתו של התובע מהמשאית, הינה חלק מהייעוד המקורי הנוסף של המשאית, ליציקה ושאיבה של בטון.

במסגרת בחינת התשתית העובדתית וקביעת נסיבות התאונה, התעוררו סימני שאלה רבים בקשר למועד ולצורך לשטוף את סל הבטון, ונמסרו גרסאות שונות אשר מעלות אפשרויות רבות לביצוע השטיפה, החל מביצועה באופן קבוע ובכל פעם שמסתיימת יציקה, ועד אפשרות ביצוע שטיפה אחת בלבד בסוף יום עבודה.

אי הבהירות בקשר לנחיצות השטיפה והשפעתה על עבודת המשאית, משליכה באופן ישיר על הדיון בשאלת תחולת החזקה המרבה, וסיווג פעולת השטיפה כחלק מייעודה הנוסף של המשאית, שהרי ככל שהיה מוכח כי השטיפה הינה פעולה אינטגרלית והכרחית לביצוע לאחר כל יציקה, ניתן היה להניח, כי השטיפה תחשב חלק מהייעוד המקורי והלא תעבורתי של המשאית, ובמובן זה עשויה לחול החזקה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב.

אלא שסוגית הצורך בשטיפה, כחלק מהשימוש במשאבת הבטון, נותרה בלתי פתורה, למרות שבנקל ניתן היה להציג עדויות, ולחילופין הוראות יצרן בנוגע לשימושי המשאית והמשאבה, ספר הפעלה, חוות דעת מומחה או מסמכים אחרים שיכולים היו להניח תשתית ראייתית מקצועית בדבר הפעלתה של המשאית.

בנסיבות אלה, בהן לא ניתנה תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה מתי יש לבצע שטיפה של סל הבטון, ולא הובהר האם השטיפה הינה חלק אינטגרלי והכרחי לצורך ביצוע פעולת השאיבה, לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת כי שטיפת סל הבטון באמצעות צינור השטיפה הינה חלק מן הייעוד המקורי והלא תעבורתי של המשאית.

בשים לב לכך שנטל ההוכחה באשר לתחולת החזקה, כמו גם להוכחת הימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב - מוטל על התובע, והוא נמנע מהנחת התשתית העובדתית לביסוס החזקה, לא ניתן לקבוע כי הוא אכן נפגע "עקב" ניצול הכוח המכני של המשאית, ואני דוחה את הטענה בעניין זה.

שימוש ברכב – "טיפול דרך"

15. עוד טען התובע, שגם ללא תחולת החזקה, האירוע חוסה תחת ההגדרה הבסיסית של "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" ועונה על המונח "טיפול דרך", שכן שטיפת סל הבטון נועדה למנוע נפילת שאריות בטון על הכביש במהלך הנסיעה, ובכך למנוע סכנה לנהגים אחרים.

אלא שלטעמי, אין הדבר כך.

סעיף 1 לחוק הפיצויים, מגדיר שימוש ברכב מנועי כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו...".

בית המשפט העליון פסק זה מכבר כי 'טיפול דרך' הוא טיפול שנועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכה המיידית (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475).

ובעניין אחר, אשר עסק גם הוא בנסיבות של נפילה ממשאבת בטון עקב החלפת צינור בטון, נפסק כי ההגדרה הבסיסית של 'טיפול דרך', כאשר הרכב המעורב באותו מקרה הוא רב ייעודי, אינה חלה מקום בו הטיפול או השימוש נעשו לצורך מימוש המטרה הלא תחבורתית, ומבלי שאותו טיפול או שימוש נועדו להפחית סיכון תחבורתי (ת"א 1113/01 סלימאן יאסין נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים)).

עוד נפסק ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פד"י עליון, בעמוד 11 (ניתן ביום 4.2.09)) כי הכנסת טיפולי הדרך לגדר 'שימוש ברכב מנועי', נועדה לענות על התרחשות פתאומית של תקלות, המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה.

כך, בפסק דין שניתן לאחרונה, אשר עסק בנזקי גוף עקב נפילה לאחור מארגז של משאית, נסקרו כל התנאים לבחינה האם אירוע מסוים הוא בגדר "טיפול דרך" ואלה הם: התרחשות הטיפול או התיקון בדרך, כלומר החל מהעליה לרכב ועד לירידה ממנו בסיומה; הידרשות לטיפול עקב אירוע פתאומי והכרחי להמשך הנסיעה; אין מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע, וכן שהטיפול יתבצע ברכב עצמו או באחד ממרכיביו (רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח נ' רבו ספייב, פד"י עליון, עמודים 5-6, (ניתן ביום 16.6.10)).

16. ומהכלל אל הפרט:

מהראיות שהוצגו עולה כי שטיפת המשאבה לא היתה בבחינת טיפול מפתיע או פתאומי, והיא לא נועדה לטפל בתקלה על מנת לאפשר את המשך הנסיעה.

מדובר בפעולה שגרתית וסטנדרטית שככל הנראה נוהגים הנהגים לעשותה לפני נסיעה ארוכה או בסוף יום עבודה, כשהימנעות מלבצעה בזמן עלולה להוביל, לכל היותר, לסתימה בצנרת דרכה נשאב הבטון לתוך סל הבטון ותו לא, ולכן פעולת השטיפה לא נועדה למנוע או להפחית סיכון תחבורתי.

גם ההיגיון והשכל הישר תומכים במסקנה שלא זו הייתה כוונת המחוקק בהגדרת טיפול או תיקון דרך.

לפיכך, אני קובעת כי לא מתקיימות נסיבות של 'טיפול דרך', ואני דוחה את טענת התובע גם בעניין זה.

17. סיכומו של דבר – התובע לא הוכיח כי הוא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ועל כן דין תביעתו להידחות.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך של 6,000 ₪.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ג, 21 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.