1. זוהי תובענה על סך של 200,000 ₪ שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע שמקורה בכתבה אשר פורסמה בעיתון.

רקע עובדתי

2. התובע הינו שחקן כדורגל מקצועי, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל חופים, מאמן נוער פעיל ואישיות מוכרת.

3. הנתבעת מס' 1 הינה המוציאה לאור של העיתון "ידיעות אחרונות", והנתבע מס' 2 הינו העורך הראשי של העיתון. הנתבע מס' 3 הינו חוקר פרטי מבעלי חברת חקירות וותיקה.

4. לטענת התובע, ביום 29.10.09 התפרסמה כתבה בעיתון העוסקת בשחיתות בספורט, אשר תוכנה מהווה דברי לשון הרע כנגדו.

5. מנגד, הנתבעים אינם מכחישים כי ביצעו את הפרסום, אולם טענו כי עומדת להם ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965 וכן הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק.

(להלן: "החוק").

ראיות הצדדים

ראיות התובע

6. התובע העיד בתצהירו ת/3 כי הינו שחקן כדורגל מקצועי, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל חופים, וכיום משמש קפטן הנבחרת וגם מאמן נוער בקבוצת מכבי חיפה, ואישיות מוכרת וידועה בציבור הישראלי בתחום הספורט.

7. ביום 29.10.09 התפרסמה כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה: "הצעה: ועדה פרלמנטארית לבדיקת השחיתות בספורט". בכתבה, שעסקה בשחיתויות בספורט, נכתב, בין היתר, כי התובע היה מעורב בפרשת חוזה כפול ואף הורשע בפרשה, דבר שאינו נכון.

(להלן: "הכתבה"; ראה: נספח א' לת/3).

8. כשהגיע למקום עבודתו כמאמן מחלקת הנוער בעיר נתניה, פנה אליו המנהל המקצועי של המועדון ושאל אותו האם הוא מעורב בפרשות האלה, וכששאל על מה הוא מדבר, השיב לו זה "לך תקרא את הכתבה, כולם מדברים עלייך, חבל לך על הזמן."

9. לעדותו, כשקרא את הכתבה חשכו עיניו, שכן הכתבה מלאה השמצות ושקרים עליו, על הרשעתו בחוזה כפול, אודות מכירת משחקים, בעוד שדברים אלה לא היו ולא נבראו.

10. ביום בו קרא את הכתבה קיבל טלפון ממר שחר ילין, מנהל הנבחרת, אשר ביקש לברר אם יש בעיה כלשהי וסיפר לו כי מדברים עליו ועל הכתבה בכל מקום.

11. כמו כן, פנה אליו הבעלים של מחלקת הנוער בקבוצת בית"ר נס טוברוק בה הוא מאמן, וביקש ממנו הסברים האם מה שנכתב בכתבה הוא אמת.

12. יתרה מזאת, בימים שלאחר פרסום הכתבה, שוחחו עימו חברים, שחקנים ומכרים ושאלו האם הוא הסתבך ומה בדיוק קרה. מכרים וחברים אף פנו לרעייתו ולאימו ושאלו אותן לפשר הדברים.

13. עוד, העיד, כי כתוצאה מן הכתבה נגרם לו נזק אישי רב, שכן שמו הטוב נפגע והתדמית שלו ניזוקה בעיני הציבור.

14. לכתבה היו חשופים מעבר לציבור הרחב, אף משפחתו, תלמידיה של רעייתו שהינה מורה במקצועה, שחקני עבר, חברים, מכרים, האחראים עליו ואנשי מפתח בתחום בו הוא עוסק.

15. באשר לטענות בכתבה כי זומן לחקירה העיד כי בעבר הוזמן טלפונית לתשאול במשרד ויצמן יער חקירות, כשהנושא היה הטענה כי קבוצת כפר קנא קנו לו רכב ושילמו לו כספים בנוסף לאמור בהסכם. בחקירה סיפק הוא הסברים והציג מסמכים התומכים בטענותיו כי הרכב נקנה הרבה לפני שהגיע לקבוצת כפר קנא והחקירה נגדו נסגרה.

16. כן העיד מטעם התובע מר ארז מסיקה בתצהירו ת/1 כי הינו שחקן כדורגל מקצועי ששיחק עם התובע בקבוצת מכבי נתניה ובקבוצת הפועל חיפה.

17. לדבריו, קרא את הכתבה נשוא התביעה, והזדעזע שזו הציגה את התובע כמורשע בגין חוזה כפול, קודם כל מכיוון שהוא מכיר אותו אישית, אולם, כל אוהד, חבר או שחקן שלא מכיר את התובע אישית, יכול לחשוב כי מדובר בדברים שהינם אמת.

18. עוד, הוסיף, כי הדברים חמורים מאחר שהתובע הינו אישיות מוכרת בספורט בישראל.

19. לאחר קריאת הכתבה, מיהר לשוחח עם התובע מאחר שהיה לו קשה לקרוא את הדברים, אשר עלולים לפגוע בכל אדם, ובמיוחד בתובע שהינו חבר ישר והגון, שמאמן בני נוער בשנים האחרונות ומשמש להם דוגמא.

20. כן העידה מטעם התובע, רעייתו הגב' שירלי אילוז, בתצהירה ת/2, כי הינה מורה ומרכזת שכבתית בבית הספר התיכון "עתידים" באור עקיבא מזה 14 שנה.

21. לדבריה, הפנה התובע את תשומת ליבה לכתבה עם פרסומה, ועוד בטרם הספיקה לעיין בה ניגשו אליה תלמידים בוגרים בני 17 ו-18 וסיפרו לה כי קראו בעיתון כי בעלה הורשע בנושא חוזים כפולים.

22. כמו כן, תלמידים נוספים מבית הספר פנו אליה ושאלו אותה מה קרה ובמה הסתבך בעלה.

23. לאחר שקראה את הכתבה, נדהמה עוד יותר מהפרסום השקרי, התביישה וכעסה מאוד לאור העובדה כי כל מה שנכתב בכתבה הינו שקר גס.

ראיות הנתבעים

24. מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 3, מר אשר ויצמן, בתצהירו נ/2, כי הינו הבעלים של משרד החקירות "ויצמן יער משרד חקירות" אשר מנהל חקירות עבור ההתאחדות לכדורגל. בין היתר, בוצעו במשרדו חקירות העוסקות בחשדות לחוזים כפולים של שחקני כדורגל ומאמני כדורגל.

25. עובר לפרסום הכתבה, שוחח עימו כתב הנתבעת מס' 1, מר משה שיינמן, וביקש ממנו לספר לו על מקרים בהם היו חקירות ונחשפו חוזים כפולים. בין היתר, סיפר לו על מקרה שנותר בגדר "חשד חמור" כפי שקרה במקרה של התובע.

26. לדבריו, ייתכן שמר שיינמן לא הבין אותו והתייחס לתובע בכתבתו כאל מי שהורשע ב"חוזה כפול", ולא כמי שהיה תחת חשד כבד.

27. כמו כן, בכתבה צוין כי מדובר בצחי אילוז מבני טמרה, ולמיטב ידיעתו, התובע לא שיחק בבני טמרה ולכן ברור כי מדובר בחוסר הבנה או שיבוש בתום לב.

28. בדיעבד, מאחר שהתובע לא הורשע אלא היו נגדו חשדות כבדים, פורסמה ביום 22.12.09 מודעת הבהרה, במוסף הספורט של העיתון, תחת הכותרת "הבהרה בעניין צחי אילוז", אשר זהו תוכנה:

" ביום 29.10.10 פורסמה בידיעות אחרונות כתבה שכותרתה: "הצעה: ועדה פרלמנטרית לבדיקת השחיתויות בספורט". בכתבה הוזכר השם צחי אילוז. נבקש להבהיר כי שחקן הכדורגל צחי אילוז, ששיחק בעבר בין היתר במכבי כפר קנא לא הורשע ב"חוזה כפול". לא היתה בפרסום כל כוונה לפגוע".

(ראה: סעיף 7 לנ/2).

29. לדבריו, הטעות היתה בתום לב ולא גרמה כל נזק לתובע. ככל שנגרם לתובע נזק הרי שהפרסום המתקן מעקר את טענותיו שעניין זה.

30. לבקשת ההתאחדות לכדורגל ביצע משרדו חקירה כנגד התובע בחשד לחוזה כפול. היה חשד כי התובע קיבל ממכבי כפר קנא סכום של 30,000 ₪ וכלי רכב שלא דווחו לבקרה התקציבית.

31. התובע נחקר בעניין פעמיים, פעם ביום 30.4.06 ופעם ביום 24.7.06. כן, הדגיש, כי התובע ויו"ר מכבי כפר קנא זומנו מספר פעמים לחקירה, ולא הגיעו, ורק בהתערבות הבקרה התקציבית ובית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל אולצו להגיע לחקירה.

32. לעדותו, בחקירה התחזקו החשדות כנגד התובע. על פי מה שמסר התובע בחקירתו, נמסרו לו 4 המחאות לביטחון על סך של 7,000 ₪ כל אחת, ובסה"כ 28,000 ₪, סכום הדומה לסכום שלגביו התקבל מידע בבקרה התקציבית, לפיו קיבל השחקן מכפר קנא הטבה בשווי של 30,000 ₪ שלא דווחה לבקרה התקציבית.

33. התברר כי התובע ניסה להפקיד שתיים מן ההמחאות אך אלה חזרו, ובעבור אחת מהן קיבל 7,000 ₪ במזומן.

34. כמו כן, נמסרה לתובע המחאת בטחון על סך של 25,000 ₪, אשר הופקדה אצל באת כוחו בנאמנות, ואולם ארבע ההמחאות הנוספות לא הופקדו בנאמנות.

35. עוד, הוסיף, כי על פי הנתונים שבידיו, התובע קיבל את משכורתו וגם הפקיד את המחאת הביטחון שניתנה לו, וזהו כמובן תשלום כפול שנמסר לתובע, כחלק ממענק החתימה ובאופן שלא מדווח לבקרה התקציבית ולא מעוגן בחוזה.

36. לדבריו, מהשתלשלות העניינים ניתן ללמוד כי רב הנסתר על הגלוי, וכי לא היתה שקיפות מלאה בהתנהלות התובע מול הבקרה התקציבית, ויש מקום לחשוד כי מדובר בחוזה כפול.

37. דברים דומים העיד מטעם הנתבעים מר משה שיינמן, בתצהירו נ/1.

38. כן הגישו הנתבעים חוות דעת מטעמם של רו"ח יאיר רבינוביץ', המוצג נ/3, אשר מסקנתה הינה כי קיימות עדויות רבות ל"חוזה כפול" כפי שעולה מחקירת משרד החקירות ויצמן יער, וכי קיימת עילה להעמדה לדין של התובע, ולו היה עומד התובע לדין משמעתי, מניסיונו, קיימת סבירות רבה שהיה מורשע.

הכרעה

39. לאחר עייני בראיות הצדדים, בעדויותיהם, ובחקירותיהם הנגדיות, מגיעה אנוכי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, והכל מן הטעמים שיפורטו כדלקמן.

האם בפנינו לשון הרע?

40. סעיף 1 לחוק קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."

41. על פי ההלכה הרווחת, מובנו של ביטוי או פרסום לו מיוחסת לשון הרע ייקבע על פי מבחן "המובן האובייקטיבי", להבדיל מן "המובן הסובייקטיבי".

42. אין חולק כי הכתבה מציגה את התובע כמי שהורשע בביצוע "חוזה כפול", המהווה עבירה פלילית חמורה.

43. במסגרת הכתבה שעסקה בשחיתויות בספורט ובתשלומים הבלתי חוקיים בכדורגל הישראלי, צוטט הנתבע מס' 4 כמי שטוען כי הצליח להוכיח מקרים רבים של חוזים כפולים, שהללו עבירות שוחד. בין היתר, מזכיר הנתבע מס' 4 את התובע כמי שהורשע בחוזה כפול ושיחק בקבוצת בני טמרה.

44. ואלו הדברים בכתבה המהווים דברי לשון הרע הנוגעים לתובע:

..." אשר ויצמן מבעלי משרד החקירות הדגיש: למרות שהצלחנו להוכיח מקרים רבים של עבירות של חוזים כפולים שעמדו במבחן משפטי, אלה מסוג העבירות שקשות להוכחה. מדובר בעבירות שוחד הנסגרות בחדרי חדרים, ולרוב בני שני גורמים בלבד. לשמחתנו הצלחנו במקרים רבים, אנשים וקבוצות הועמדו לדין והורשעו. רק לשם דוגמא: אצל ... ששיחק במכבי באר שבע מצאנו את החוזה הכפול בגרביים. .... מבני לוד הורשע בחוזה כפול וכמוהו גם ... וכן גם צחי אילוז ו... ששיחקו בבני טמרה...".

(ראה: נספח א' לת/3).

45. לטעמי, דברים אלו שצויינו בכתבה מהווים דברי לשון הרע באשר באים הם לבייש, לבזות ולהשפיל את התובע כבני אדם, ולהציגו כעבריין, כמי שנידון והורשע בביצוע עבירה של "חוזה כפול".

46. לפיכך, על פי מובנם האובייקטיבי של המילים והביטויים דנן, מהווים אלה דברי לשון הרע על פי הקבוע בסעיף 1 לחוק.

47. לעניין אמות המידה לקביעת מובנה של לשון הרע, על פי "המבחן האובייקטיבי" דנן של הבנת "האדם הסביר", נקבע בפסיקה כדלקמן:

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע."

(ראה: ע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, [פורסם בנבו]).

כן נקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נ"ח (3) 558, בעמ' 568 כדלקמן:

"בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת...בשלב השני, יש – לברר בהתאם לתכלית החוב ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיף 1 ו – 2 לחוק."

עוד ראה בספרו של המלומד מר אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, כדלקמן:

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר.

הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"."

48. אשר על כן, לאור אלה, יש לקבוע כי הדברים אשר נאמרו בכתבה מהווים דברי לשון הרע, כטענת התובע.

הגנת "אמת בפרסום"

49. הנתבעים טוענים לקיומה של טענת "אמת בפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק, אשר זהו לשונו:

"14. הגנת אמת הפרסום

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

50. על מנת לחסות תחת הגנת סעיף זה, על הנתבעים להוכיח כי הדבר שפורסם הינו אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי.

51. הנתבעים ייחסו לתובע ביצוע עבירה פלילית של ביצוע "חוזה כפול", אולם, לא הציגו בפני ראייה חותכת להוכחת אותם מעשים.

52. אין חולק כי הפרסום על פיו התובע הורשע בחוזה כפול אינו אמת. הפרסום התייחס לתובע כאל מי שהורשע ב"חוזה כפול", ולא כמי שהיה תחת חשד כבד וכמי שהתנהלה נגדו חקירה.

53. הנתבעים אף מודים בעדותם כי הדברים פורסמו בטעות וכי היתה חוסר הבנה מסוימת, אולם פוטרים עצמם בכך שפירסמו הבהרה בה נכתב כי התובע לא הורשע אלא נחקר בגין חשד לביצוע חוזה כפול.

54. על פי הפסיקה המנחה, כאשר מייחסים לנפגע ביצוען של עבירות פליליות, נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר להוכחת אמיתות הפרסום, רמת הוכחה בה הנתבעים לא עמדו, שכן לא הוצגו ראיות כי התובע אכן הורשע בביצוע חוזה כפול.

55. אף באם נחקר התובע בגין עבירה זו, הרי שכתב אישום לא הוגש בעניינו, ועל כן, הדברים הינם בגדר חשדות בלבד ולא ניתן לקבוע כי דבריהם אמת.

56. לעניין זה ראה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, [פורסם בנבו] תק-על 98(2) 1352, כדלקמן:

"לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר."

כן נקבע בע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא (2) 169, כדלקמן:

"הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) המידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה."

עוד נקבע בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598, כדלקמן:

"בין אם נאמר, כי במקרים האמורים דרושה מידת שכנוע של למעלה מ-% 51 אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שנקבע, כי אין לסטות גם כאן מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-% 50על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של % 51- התוצאה על-פי שתי הגישות היא אחת, היינו, שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים."

57. לאור דברי הפסיקה הללו, עולה כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש במקרה זה, ועל כן, דוחה אנוכי טענתם זו. לאור העובדה כי לא הוכח בפני כי מדובר בדברי אמת, מתייתר הצורך לדון באם יש בדברים "עניין ציבורי".

הגנת "תום הלב"

58. עוד טוענים הנתבעים לקיומה של הגנת "תום הלב" המצויה בסעיף 16(א) לחוק לפיה קמה למפרסם חזקה בדבר תום ליבו אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות הנזכרת בסעיף 15 לחוק, וכן שלא חרג מהסביר באותן נסיבות.

59. וזהו לשון סעיף 15 לחוק:

"15. הגנת תום לב

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3.

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום..."

60. באשר לתחולת הגנת סעיף 15(1) לחוק, הרי, שלטעמי, ידעו הנתבעים כי התובע עלול להיפגע בעקבות פרסום הכתבה.

61. באשר לתחולתה של ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק, נתבע יכול שיזכה בהגנת תום-הלב הקבועה בסעיף אם יוכיח שני תנאים במצטבר: האחד, כי פרסם את לשון הרע בתום לב, והשני, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות את הפרסום: חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית.

62. לטענת הנתבעים, מר שיינמן הודה כי הפרסום היה שגוי ונבע כתוצאה מאי הבנה.

(ראה: פרטיכל בעמוד 26 שורות 2-5, שורות 15-17).

63. לעניין זה העיד הנתבע מס' 3, כדלקמן:

"ת. ההסבר שלי הוא פשוט: נתתי למר שיינמן מקרים של חוזים כפולים ומקרים ברורים שנחזו להיות מקרים חמורים שביניהם צויין גם המקרה של התובע. ברור לכל בר דעת שקורא את הכתבה שנפלה פה פליטת קולמוס משום שכתוב

בכתבה "וכן צחי אילוז וחיים סלבס" צחי אילוז מעולם לא שיחק בקבוצת טמרה ולכן ברור שהיתה כאן אי הבנה שיכולה לקרות בין בני אנוש ומהדברים רואים בוודאות שאין קשר בין הדברים ולכן זו טעות בתום לב."

(ראה: פרטיכל בעמוד 28 שורות 10-15).

64. התרשמתי כי הנתבעים לא נהגו בתום לב בעת פרסום הכתבה, שכן לא פנו אל התובע לקבל תגובתו טרם פרסום הכתבה, דבר המתבקש במיוחד בנסיבות פרסום פוגע זה הנושק לפלילים. כמו כן, התרשמתי כי הנתבעים לא ביצעו בדיקה מוקדמת של אמיתות תוכן הדברים.

65. הנתבעים טוענים כי הכנת הכתבה נעשתה בצורה מקצועית ומר שיינמן הסביר את העדר בקשת התגובה מן התובע משום שהיה סבור כי מדובר באדם שהורשע בדין משמעתי, ולו היה יודע כי מדובר בחשד בלבד, היה פונה לקבלת תגובתו של התובע.

(ראה: פרטיכל בעמוד 26 שורות 26-27).

66. התרשמתי כי הנתבעים לא נקטו טרם הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הסיפור הינו אמת אם לאו, ודי בכך כדי לשלול את טענת תום הלב.

67. לעניין זה ראה: ת.א. (ת"א) 160211/09 מינה טאובר נ' יאיר הרוש (פורסם בנבו), כדלקמן:

"כאמור, הפרסום לא היה אמת. גם אם, משום מה וללא כל בסיס אמיתי, האמין הנתבע 1 באמיתות הסיפור, ואינני קובע זאת, על אף שהמבחן לאמונה זו הינו סובייקטיבי בלבד, הרי, לטעמי, הנתבע 1 לא נקט לפני הפרסום באמצעים הסבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא, כלשון החוק, ודי בכך על מנת לשלול את טענת תום הלב. גם "אמת סובייקטיבית", מן הדין כי תתבסס על בסיס ראייתי ראוי ואיתן.

אין מחלוקת בכוחה הרב של העיתונות. חובתו של הכתב לבדוק היטב את נושא כתבתו פן יגרום לנזק כבד לנפגע, ובמיוחד כשברור שכתבתו עשויה לפגוע, ולפגוע קשות. חובה זו, המוטלת על כל מפרסם, כפולה ומכופלת כשמדובר בעיתונאי. "

68. יתרה מזאת, אף בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, בסעיף 8 לו, נאמר כדלקמן:

"פרטיות ושם טוב

(8) לא יפרסמו עתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים ענין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו".

69. הוראות האתיקה המקצועית מחייבות את הכתב, במיוחד כשאין כל ספק כי הפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של נשוא הכתבה, לערוך בירור מוקדם של הסיפור העומד להתפרסם, ואף חובה להוסיף לכתבה את תגובתו. הנתבעים הפרו חובה מקצועית זו באופן בוטה ואין בפיהם מענה מספק למחדל זה.

70. מכל האמור לעיל, קובעת אנוכי כי הנתבעים לא פעלו בתום לב, ועל כן, דוחה אנוכי את טענותיהם אלו וקובעת כי לא עומדת לזכותן הגנת תום הלב אשר בסעיף 15 לחוק.

סכום הפיצוי

71. באשר לגובה הפיצוי, קובע סעיף 7א.(ב) לחוק כדלקמן:

"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. "

72. בתביעה דנן, לא הוכיח התובע בפני כי נגרם לו נזק ממוני כלשהו בעקבות הפרסום, ולא הוכח כי נפגע משלח ידו, כי פוטר או כי נותקו קשרים חברתיים עימו, ויש בנסיבות אלה על מנת לשמש אבן בוחן לעניין גובה הפיצוי.

73. לעניין הנזקים, העיד הנתבע מס' 3, כדלקמן:

"ש. איך אתה יודע שלא נגרם נזק לתובע? בושה? עוגמת

נפש? גם היום אתה משוכנע שלא נגרם לו שום נזק.

ת. אני משוכנע בכך מכמה סיבות: בדקתי מפרסומים שנעשו לאחר הכתבה ולא מצאתי שום איזכור. שנית, אני נמצא כחוקר בתחום הכדורגל כמודיעין ויש לי פידבקים גבוהים לגבי שמות ותופעות ולא קיבלתי שום פידבק על דיבור כלשהו

הקשור לתובע. שלישית - אני במקצועי כ – 40 שנה חוקר תביעות נזיקין ומכיר את כל סוגי הנזק שאותו אני בודק שנים ארוכות ויודע להעריך על הנזק וכאשר קורה כך, מביאים חוו"ד על נזק נפשי או אישי ולגבי התובע, לא ראיתי שום חוו"ד כזאת."

(ראה: פרטיכל בעמוד 29 שורות 15-21).

74. התובע לא צירף חוות דעת מטעמו המעידה על הנזקים שנגרמו לו.

75. יתרה מזאת, התרשמתי כי הכתבה לא עוררה הדים גדולים, כטענת התובע, מה גם שכעבור מספר ימים התפרסמה הודעת ההתנצלות אשר נעשתה באופן בולט וברור.

76. יש להביא בחשבון בקביעת גובה הנזק גם את העובדה כי הכתבה אינה עוסקת בתובע, אלא בשחיתויות בספורט, והתובע הוזכר בה אגב אורחא, וכי רק חמש מילים עסקו בתובע, ואף נכתב כי שיחק בבני טמרה, דבר שאינו נכון.

סיכומו של דבר

77. דין התביעה להתקבל, איפוא, באופן חלקי.

78. הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

79. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.