1. במהלך עבודות בניה ותיקון תשתיות במדרחוב בצפת, נפער בור גדול באדמה אשר גודר ומנע נגישות לחנות הבגדים של התובעת במשך חודשים אחדים. הוצא צו סגירה של החנות לעמד בתוקפו חודשים אחדים. התובעת תבעה פיצוי מהעירייה, מהקבלן המבצע ומחברת התיירות שהשתתפה בפרויקט זה. בבסיס התביעה עומדת טענת התובעת כי הנתבעות ביצעו כלפיה עוולת רשלנות.

כתב התביעה

2. התובעת הגישה תביעה בסך 148,398 ₪ נגד הנתבעות, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב צו סגירה לחנות בגדים המנוהלת על-ידה. תמצית המסכת העובדתית שתוארה בכתב התביעה הינה כדלקמן: במדרחוב ברחוב ירושלים בצפת בוצעו עבודות בניה ושיפוץ, באחריותה של הנתבעת מס' 1 (להלן: העירייה), בתקצובה, תכנונה וביצועה של הנתבעת מס' 3 (להלן: החברה לתיירות) ובביצועה של הנתבעת מס' 4 (להלן: החברה הקבלנית). במהלך עבודות אלו נפער בור מול אחת משתי חנויות הבגדים של התובעת המצויות במדרחוב, האזור גודר באופן שמנע מעבר הולכי רגל והעירייה הוציאה ביום 11.2.2007 צו סגירה האוסר שימוש באחת משתי החנויות. אישור לפתיחת החנות ניתן ביום 27.5.2007, והיא שבה ונפתחה ביום 5.6.2007.

3. לטענת התובעת, עקב רשלנות הנתבעות, ומכוח פקודת הנזיקין [נוסחח חדש] (להלן: הפקודה) ופקודת העיריות [נוסח חדש], חלה עליהן החובה לפצותה בגין הנזקים הבאים שנגרמו לה בעקבות צו הסגירה:

* דמי שכירות חודשיים - 400 דולר;

* עלויות שיפוצים והסבת החנות לממכר בגדים - 23,812 ₪;

* עלויות רכישת בגדים ומוצרי אופנה - 61,796 ₪;

* ארנונה - 2,000 ₪;

* ערך ימי עבודה של התובעת ובעלה - 10,000 ₪;

* צער ועגמת נפש - 50,000 ₪.

כתב ההגנה של העירייה

4. בכתב הגנתה הכחישה העירייה את כל טענות התובעת, וטענה כי חידוש פני המדרחוב ושיפוצו היטיבו עם בעלי העסקים שבו, וביניהם התובעת, וסייעו להם להפיק הנאה כלכלית מעסקיהם.

כתב ההגנה של החברה לתיירות

5. בכתב ההגנה של החברה לתיירות הועלו הטענות הבאות:

* צו הסגירה הוצא בגלל בור שהתגלה במהלך טיפול במערכת הניקוז באזור בו בוצעו העבודות, ושנועד להרחיק עוברים ושבים מאזור זה. הבור נפער עקב מצבן הרעוע של התשתיות באזור וללא קשר לעבודות השיפוץ.

* לחברה לתיירות אין אחריות לנזקיה הנטענים והמוכחשים של התובעת. במסגרת פעולותיה לעידוד תיירות לישראל, ובכללן שיפוץ המדרחוב, כרתה החברה לתיירות מספר הסכמים עם הנתבעות האחרות: עם העירייה נחתם הסכם מסגרת ונספח להסכם, שעניינו השיפוץ במדרחוב, ועם החברה הקבלנית נחתם הסכם לביצוע עבודות השיפוץ ברחוב ירושלים בצפת (להלן: הסכם קבלן). על-פי תוכן הסכמים אלו, האחריות לכל שהתרחש במדרחוב מוטלת על העיריה ועל החברה הקבלנית.

* העיכוב בפתיחת החנות לאחר שהוסר צו הסגירה מעיד על תרומת התובעת להיקף נזקיה.

* אל מול הנזקים הנטענים יש להביא בחשבון את הרווחים הצפויים לתובעת בעקבות עבודות שיפוץ המדרחוב.

כתב ההגנה של החברה הקבלנית

6. בכתב הגנתה העלתה החברה הקבלנית את הטענות הבאות:

* הבור נפער עקב מצבם הרעוע של הכביש והתשתיות באזור המדרחוב;

* היפערות הבור הייתה אירוע תאונתי בלתי ניתן למניעה, ולחילופין - "סיכון מוסכם" כמשמעותו בהסכם קבלן.

* אלמלא בוצעו העבודות במדרחוב, היו נגרמים לתובעת נזקים חמורים יותר;

* כל פעולות החברה בוצעו על-פי הסכם קבלן ולפי תכנון, הנחייה ופיקוח של העיריה ושל החברה לתיירות.

הודעה לצדדים השלישיים

7. החברה לתיירות הגישה נגד העירייה והחברה הקבלנית הודעות לצדדים שלישיים, בהן טענה כי בהתאם להסכם עם העירייה והסכם קבלן - האחריות למניעת נזקים במהלך ביצוע העבודות במדרחוב רובצת עליהן, ולפיכך היא זכאית לשיפוי ופיצוי מהן בגין סכומים בהן היא תחויב, ככל שתחויב, בתביעת התובעת נגדה.

האחריות וההתרשלות

8. התובעת הגישה תביעה נזיקית. כך צוין בכותרת כתב התביעה ובגופה. העוולה בנזיקין מכוחה נתבע תשלום פיצוי בגין נזקי התובעת עקב אחריותן של הנתבעות הינה עוולת הרשלנות (סעיפים 19, 20 ו-29 לכתב התביעה). על התובעת להוכיח התקיימות יסודות עוולה זו. בסיכומיו זנח בא-כוח התובעת את הטענה בסעיף 29 לכתב התביעה בדבר החלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודה). אכן, בענייננו לא מתקיים התנאי הראשון מבין שלושת התנאים המצטברים הנדרשים להחלת כלל זה, המעביר את נטל הראיה. אין לומר כי לתובעת לא הייתה ידיעה או לא יכולה הייתה לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שגרם, לטענתה, לנזקיה. אין עמימות ראייתית והתובעת מתיימרת להציג בכתב התביעה גרסה עובדתית פוזיטיבית באשר לנסיבות האירוע.

9. משמעות הקביעה לפיה על התובעת להוכיח את התקיימות עוולת הרשלנות הינה כי עליה לעשות זאת בדרך שנקבעה בפסיקה. נזכיר כי לעוולה זו שלושה יסודות: נזק, אשם וקשר סיבתי בין השניים. יסוד האשם מורכב מחובת זהירות (מושגית וקונקרטית) והתרשלות, שהינה הפרה של חובת הזהירות. בפסיקה קיימות כיום שתי גישות לניתוח יסוד האשם:

(1) דרך הניתוח ה"קלאסית", לפיה תחילה נבחן קיומה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, ולאחר מכן נבחן קיום רכיב ההתרשלות;

(2) דרך ניתוח נוספת, אשר בשנים האחרונות תפסה מקום בולט בפסיקה, בוחנת תחילה את ההתנהגות שהביאה לנזק (ההתרשלות), ורק לאחר מכן את קיומה של חובת הזהירות. במקרים מסוימים הובעה בפסיקה דעה כי מוטב להידרש להתרשלות וחובת הזהירות הקונקרטית בלבד, מאחר ורק במקרי קיצון תישלל חובת הזהירות המושגית. (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) , 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.3.2007); ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.8.2012)).

10. השלב הראשון בניתוח התקיימות עוולת הרשלנות על-פי המודל השני המתואר לעיל הינו בדיקה האם התקיימה התרשלות מצד אחת הנתבעות. אם הוכח כי בוצעה התרשלות על-ידי אחת מהן, נסללה הדרך לבחינת הרכיב הבא הנדרש להוכחת עוולת הרשלנות - הוא חובת הזהירות.

11. בסיכומי בא-כוח התובעת הוא ייחס לעירייה אחריות בתוקף תפקידה הציבורי-שלטוני, לחברה לתיירות - אחריות תכנונית ולחברה הקבלנית - אחריות כמבצע, אולם הוא לא ציין, ולוּ ברמז, קיומה של התרשלות מצד מי מנתבעות אלו.

12. בתצהיר התובעת (ת/1) נאמר כי ביום 11.2.2007 היא קיבלה מהעירייה צו אי שימוש זמני, המורה לה שלא להשתמש באחת משתי החנויות אותן היא ניהלה במדרחוב, מפאת בור שנפער מול אותה חנות עקב עבודות שביצעו הנתבעות. הצו לא הוצג כראיה, ובחקירתה הנגדית אמרה התובעת:

"לדעתי זה נאמר לי בעל-פה ואם היה בכתב זה צריך להיות בתיק אבל לדעתי זה היה בעל-פה" (עמ' 17);

"כל האנשים שעבדו בשטח, פועלים, אמרו בשום פנים ואופן לא להיכנס, המקום סגור" (עמ' 18).

13. הטענה כי נחסמו דרכי הגישה לחנותה של התובעת כל עוד עמד צו הסגירה בתוקפו (באופן שמנע מהתובעת לגשת לחנות ולהוציא בגדים ולהעבירם לחנותה הסמוכה) נסתרה על-ידי התובעת עצמה. בסעיף 4 לתצהירה היא ציינה כי סביב החנות הועמדה גדר תיל, אשר מנעה לחלוטין מעבר של הולכי רגל, אולם בחקירתה הנגדית אישרה כי אף לאחר גידור הבור היה מעבר אשר איפשר הגעה אל החנות (עמ' 17). המהנדס נחום הוכמן, אשר במסגרת עבודתו בחברת ט.י.ר.א.ן ניהול ופיקוח פרוייקטים בע"מ ועל-פי הסכם בינה לבין החברה לתיירות, פיקח על העבודות ותפקידו כלל תיאום בין חברת התיירות לבין החברה הקבלנית, אמר בחקירתו הנגדית לאחר שנפער הבור הונח בסמוך לחנויות מִדְרָך מפלדה על מנת לאפשר גישה לחנויות שבסמוך לבור (עמ' 33). אף גיורא דמתי, מנהל הפרויקט מטעם החברה הקבלנית, ציין בחקירתו הנגדית כי בעקבות היפערות הבור נותר מעבר להולכי רגל, אם כי לא לכלי רכב (עמ' 48).

14. בחקירה הנגדית אישרה התובעת כי החנות השניה שניהלה, שאף היא הייתה חנות בגדים, ושמצויה בסמוך לחנות לגביה הוצא צו סגירה, נותרה פתוחה והמשיכה לפעול כל העת.

15. התובעת לא הוכיחה כי היפערות הבור נבעה מתשתיות רעועות. אולם אף אם התשתיות במדרחוב היו רעועות, עצם ביצוע עבודות הבניה והשיפוץ של המדרחוב נועד לשנות מצב זה. תכלית העבודות הייתה החלפת התשתיות הרעועות ברחוב ירושלים בצפת (ראו דברי גיורא דמתי בעמ' 52).

16. לא הייתה מחלוקת כי הבור נפער בעת שהחברה הקבלנית עבדה במדרחוב (עמ' 41), אולם גיורא דמתי ציין בתצהירו (נ/4) כי לא הייתה לה זיקה כלשהי להיפערות הבור.

17. התובעת לא הוכיחה מה היו הסיבות להיפערות הבור. חוות הדעת שהוגשה על-ידה (ונפסלה כראיה, כפי שיתואר מִיָד) שותקת בעניין זה.

במסגרת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, הוגשה חוות דעת מיום 21.8.2007 של ההנדסאי אפרים בן-ארי, בה ציין כי התבקש על-ידי שאול גנון לבדוק מהן הסיבות שהביאו לשקיעת הבור שבקדמת חנותו ברחוב ירושלים 70 בצפת וקיומה של רשלנות או כשל הנדסי. מאחר ובן-ארי נפטר בטרם החלה שמיעת הראיות, קבעתי ביום 20.1.2013 כי חוות דעתו (שניתנה לבקשת אחר, ששמו שאול גנון, ולא לבקשת התובעת) לא תהווה ראיה בתיק זה. בהחלטה מיום 6.3.2013 דחיתי את בקשותיו החילופיות של בא-כוח התובעת להגיש חוות דעת מומחה חדשה, לאפשר העדת מומחה אחר בעל-פה או למנות מומחה מטעם בית המשפט. באותה החלטה ציינתי:

"2. במקרה הנוכחי אין מדובר בבקשה להגשת חוות דעת של מומחה לאחר שחוות דעת כזו טרם הוגשה עובר להוכחות, אלא במתן מענה שלא יפגע בתובעת למצב המצער שנוצר עם פטירתו של המומחה בן-ארי. לו מר בן-ארי היה בחיים ומתייצב היום להיחקר על חוות דעתו, ברור כי לא הייתה מוגשת בקשת בא-כוח התובעת כאמור.

3. עיון בעמוד 3 לחוות דעת בן-ארי מגלה כי משימתו הייתה כפולה: בדיקת הסיבות שהביאו לשקיעת קרקע והיפערות הבור, ומתן חוות דעתו האם הייתה רשלנות והאם ניתן היה למנוע את הכשל. באשר למשימה השניה, ההנדסאי בן-ארי אינו האיש הנכון ליתן חוות דעת בענין זה שהרי מדובר בסוגיה משפטית שהיא בלב המחלוקות בתיק זה. באשר למשימה הראשונה, עיון בהמשך חוות הדעת מעלה כי בפרק המסקנות לא מצוי המענה לשאלה שהוצבה על-ידי בן-ארי. פרק ההמלצות אינו רלוונטי לענייננו. ששת סעיפי פרק המסקנות אינם כוללים סיבות להתמוטטות לפי השקפת המומחה. ייתכן ובדוחק ניתן לטעון כי סעיף 2 בפרק המסקנות כולל סיבה משוערת.... מאחר ולהשקפתי, לאור המתואר לעיל, ערכה של חוות הדעת הוא מצומצם ביותר, ואין בו כדי לסייע לתובעת בהוכחת הסיבות שהביאו לשקיעת הבור, ומכאן להטלת האחריות על מי מהנתבעות (בכפוף לאמור לגבי סעיף 2 בפרק המסקנות) - אינני נעתר לבקשת בא-כוח התובעת".

18. לא נסתרה עדותו של המהנדס נחום בוכמן, שפיקח על העבודות, אשר קבע כי החברה הקבלנית פעלה לכל אורך הדרך במקצוענות רבה ובזהירות אין קץ. הוא אף ציין כי סימונו ותיחומו של הבור אשר נפער במקום בעומק 10 מטרים ובקוטר 7 מטרים היה מחויב המציאות הן מבחינה בטיחותית והן לצורך המשך ביצוע פרויקט העבודות במדרחוב.

19. משלא הוכח רכיב ההתרשלות של מי מהנתבעות, לא הוכח יסוד האשם, שהינו אחד משלושת יסודות עוולת הרשלנות. בהעדר אשם, אין רלוונטיות לנזק וממילא לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק.

הנזקים

20. במקרה הנוכחי ניתן היה להתחיל בניתוח עוולת הרשלנות בשאלת הנזק, ולהגיע עד מהרה למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את קיומו. כלומר, אפילו הייתה התובעת מוכיחה את התרשלות הנתבעות, לא הוכח נזק.

לתצהיר התובעת לא צורף מסמך כלשהו שיש בו כדי לבסס את הסכומים שנטענו בראשי הנזק השונים שפורטו בכתב התביעה. בישיבה ביום 6.3.2013 טען בא-כוח התובעת כי תצהירה של התובעת מסתמך על כתב התביעה, אשר אליו צורפו המסמכים הרלוונטיים. טענה זו, שהועלתה לראשונה לאחר שהסתיימו חקירתה הנגדית וחקירתה החוזרת של התובעת, ונועדה "להשחיל" את נספח כתב התביעה את תצהירה של התובעת, הינה משוללת יסוד. כתב התביעה לחוד ועדויות בעלי הדין לחוד. פרשת ראיותיה של התובעת כללה את עדות התובעת בלבד (לאחר שחוות הדעת של בן-ארי הוצאה מחומר הראיות). עדותה הראשית של התובעת הובאה בדרך של תצהיר, אשר נעדר בו כל אזכור או הפניה לנספחי כתב התביעה. לתצהיר לא צורף נספח כלשהו. מטעם זה לא נשאלה התובעת, בחקירתה הנגדית, שאלות כלשהן אודות נספחי כתב התביעה. אין בכוחה של אמירה אגבית, בדיעבד, כדי להכשיר ראיות שלא בא זכרן במסגרת התצהיר. די בכך כדי לקבוע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את מרכיבי נזקיה (למעט נזק שאינו ממוני).

21. מדברי התובעת עלה כי אין לה ידיעה אודות שווי נזקיה, וכי מידע זה יכול והוא מצוי ברשותו של רואה החשבון שלה (אשר לא זומן למתן עדות). כאשר נשאלה התובעת בחקירה הנגדית אודות רישום מסודר של הסחורה בחנות השיבה:

"אני בדרך כלל פועלת לפי הוראות של רואה חשבון. אני לא זוכרת בדיוק איך זה עובד. אבל אני חושבת שיש ספירת מלאי מחסנים וספירת מלאי של החנות, שזה ככה יודעים כמה יש בחנות וכמה יש במחסן" (עמ' 15).

22. התובעת טענה בתצהירה כי היא ביצעה בחנות השקעות בסך של כ-23,811 ₪ על מנת לשפצה ולהסבתה לחנות לממכר בגדים. סכומי ההשקעות לא הוכחו, ולא הוסבר מדוע מרכיב זה מהווה נזק ומה הקשר בינו לבין סגירת החנות לתקופה מוגבלת.

23. התובעת טענה כי בגדים ומוצרי אופנה אותם רכשה בסך 61,796 ₪ נותרו כאבן שאין לה הופכין ולא היה באפשרותה להחזירם או למכרם. אולם מדבריה, לפיהם "חלק נכבד" מהסחורה שלא נמכרה מצויה במחסן בביתה (עמ' 15) ו"חלק נכבד מהם לדעתי נמצא במחסן אבל אני צריכה לבדוק את זה" (עמ' 17), עולה כי אין מדובר בסחורה שאבדה לעד ועמדה בפניה האפשרות להעביר לפחות חלק ממנה לחנותה הסמוכה שלא נסגרה.

24. האמור בתצהיר התובעת לפיו נגרם לה ולבעלה אבדן ימי עבודה המוערכים בסך 25,000 ₪ אינו עולה בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה, בו צוין נזק של 10,000 ₪ בלבד, ונותר בלתי מוסבר.

25. בתצהיר נטען כי בתקופה בה החנות הייתה סגורה שילמה התובעת דמי שכירות בגובה 400 דולר. לא הוצג הסכם שכירות שאמור להיות בהישג ידה של התובעת או אסמכתא לביצוע תשלום דמי השכירות.

26. בתצהיר התובעת נטען כי בתקופה בה החנות הייתה סגורה שילמה התובעת ארנונה ומים. אף דברים אלה נותרו כאמירה בעלמא, ללא ציון סכום נזק והצגת אסמכתאות לתשלום חשבונות ארנונה ומים.

27. באשר לנזק בלתי ממוני - בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2004) נאמר:

"קביעת "קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו".

בתצהיר התובעת נאמר כי סגירת החנות הביאה למצב כלכלי קשה מנשוא, לנטילת הלוואות, לחוסר אונים של התובעת, למחלה ולהיזקקות לטיפול רפואי, וכי כתוצאה מהמתח בו הייתה שרויה התפשטה בגופה מחלת הפסוריאזיס.

לכאורה, הביטוי החיצוני של עגמת הנפש כתוצאה מהקושי הכלכלי שנגרם עקב סגירת אחת משתי החנויות של התובעת למשך חודשים אחדים הינו קל להוכחה. הסכמי הלוואות אותן נטלה התובעת בתקופה זו וסיכומים רפואיים המעידים על החמרת מחלתה בתקופה זו אמורים היו להימצא בהישג ידה של התובעת. למרות זאת, לא הוכח מאומה מכל אלה. לא הונחה, איפוא, תשתית עובדתית מינימלית לביסוס הטענה בדבר נזק בלתי ממוני.

28. משלא הוכחו נזקים, נשמט בסיס לטענת ביצוע עוולת הרשלנות ולחובת פיצוי התובעת על-ידי מי מהנתבעות.

התוצאה

29. מאחר והתובעת לא הוכיחה כי מי מהנתבעות התרשלה ולא הוכיחה כי נגרמו לה נזקים - דין התביעה להידחות.

הנני דוחה את התביעה, וכפועל יוצא - אף את ההודעה לצדדים השלישיים.

30. הנני מחייב את התובעת לשלם לכל אחת משלושת הנתבעות (נתבעות מס' 1, 3 ו-4) הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' סיוון תשע"ד, 30 מאי 2014, בהעדר הצדדים.