תביעה כספית על סך 112,307 ₪ להשבה ופיצוי נזקי הפרה שברקע לה עסקה לייבוא אישי של רכב מארצות-הברית לישראל.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובע 1 (להלן חמו) מציג עצמו כבעל עסק לייעוץ ביבוא אישי של כלי-רכב לישראל [סע' 1 לכתב-התביעה, סע' 2 לתצהיר חמו ת/3].

2. נתבעת 1 (להלן סומרום) היא חברה פרטית שפועלת בישראל ועיסוקה במכירת כלי-רכב. נתבע 2 (להלן הנתבע או השמשוני) הוא מנהלה של סומרום [סע' 6-5 לתצהיר השמשוני נ/1]. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת טיב והיקף מעורבותה של סומרום ביבוא אישי של כלי-רכב לישראל.

3. במועדים הרלוונטיים לעסקה הנדונה בהליך זה היה תובע 2 (להלן אילן) עורך-דין שביקש לייבא לישראל ביבוא אישי רכב מסוג טויוטה קאמרי היברידי (להלן הרכב) [סע' 2 לכתב-התביעה וסע' 3 לתצהיר אילן ת/5].

4. כדי להוציא לפועל את יבוא הרכב לישראל נחתמו שלושה הסכמים: הסכם למתן שרותי יעוץ ביבוא אישי בין אילן לחמו (נספח א' ל-ת/3; להלן הסכם הייעוץ); הזמנה מס' 90501 ביחס לרכב, על-שם אילן, בין חמו לסומרום (ת/4; להלן ההזמנה); והסכם שהוגדר כנספח להזמנה ונחתם אף הוא בין חמו לסומרום (חלק מ-ת/4; להלן הנספח להזמנה). ההזמנה נושאת תאריך 30.4.2009; נטען שגם הסכם הייעוץ והנספח להזמנה נערכו בו ביום.

1. מחירו הכולל של הרכב (לרבות מע"מ) ננקב בהזמנה בסך של 170,000 ₪. אין חולק על כך שלסומרום הועברה מקדמה בסך של 40,000 ₪ על חשבון מחיר הרכב (להלן המקדמה). בסופו של יום לא יובא הרכב לישראל, אף לא רכב חלופי מאותו סוג עליו סיכמו הצדדים במועד מאוחר יותר. אשר למקדמה, היא לא הושבה לתובעים. בתאריך 9.9.2009 שיגר בא-כוחה של סומרום לחמו הודעה על ביטול ההסכם (להלן הודעת הביטול). מחלוקת ניטשה בשאלה על מה נסבה הודעת הביטול ואם היא ניתנה כדין או שמא היוותה היא עצמה הפרה של ההסכם בין הצדדים. כל אחד מהצדדים טען כנגד משנהו שעסקת הייבוא נכשלה בשל הפרה שהפר הצד האחר את חיוביו החוזיים בגדרה.
2. התביעה הוגשה לתשלום סך 112,307 ₪ (בערכי יום 24.11.2009) תוך הבחנה בין הסכום שנתבע על-ידי חמו לבין הסכום שתבע אילן. חמו תבע סך של 60,000 ₪ שהורכב מהשבת המקדמה בסך 40,000 ש"ח, מפיצוי בסך 10,000 ₪ שמבטא את העמלה לה היה זכאי מאילן בגין שירותי יעוץ שסיפק לפי הסכם הייעוץ, ומפיצוי בסך נוסף של 10,000 ₪ בגין הוצאות וביטול זמן. אילן תבע סך של 52,307 ₪; סכום זה מבטא תוספת מכס שחלה על יבוא הרכב בשל עליית שיעור המכס בין מועד יבוא הרכב שלטענת התובעים נקבע בהזמנה לבין מועד הגשת ההליך (להלן תוספת המס). התביעה נגד הנתבע הוגשה בעילה של הרמת מסך; נטען שהוא הונה את התובעים וגזל את כספם תוך שהוא עושה שימוש באישיותה הנפרדת של סומרום [סע' 41 לכתב-התביעה].
3. מנגד טענו הנתבעים שלאילן אינה עומדת עילת תביעה נגד הנתבעים או מי מהם; שחמו לבדו הוא שהתקשר בהסכם עם סומרום; וכי השמשוני פעל בכל הקשור לעסקה אך ורק בכשירותו כמנהל סומרום, באופן שאינו מקים עילה אישית נגדו. לגופו של עניין נטען כי חמו הוא שהכשיל את עסקת יבוא הרכב ובכך הסב לסומרום נזק כספי שהסתכם בסך של 41,122 ₪ – סכום שעולה על המקדמה שנמסרה לסומרום במסגרת העסקה. הנתבעים הודיעו על קיזוז סכום זה מתביעתו של חמו נגדם. כלפי אילן נטען לקיזוז סך של 23,000 ₪ שמקורו בהעמדת רכב מרצדס לשימוש אילן על-ידי סומרום ובהתנהלותו של אילן בכל הקשור לרכב זה, אשר הסבה נזק לסומרום.

ב. השאלות במחלוקת

1. למקרא כתב-התביעה נהיר וגלוי שההליך הושתת על עילה חוזית. נזקיהם הנטענים של התובעים תוארו כנזק שנובע מהפרת הסכם בידי הנתבעים [סע' 37 רישא לכתב-התביעה והרישא לסע' 38 ו-39]. גם בסעיף 40 לכתב-התביעה הוטעם כי "[...] הנתבעים הפרו את ההסכם שנכרת עימם, ועל כן חבים הם בחובת ההשבה ובפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב ההפרה". מדובר בטרמינולוגיה חוזית מובהקת, פשוטה וברורה. על בסיס זה הוגשה התביעה ועל בסיס זה גם התבררה. לא היה צורך לציין את הדברים אלמלא הוגשו סיכומי התובעים בהתעלם מכתב-התביעה ומן העילה החוזית שביסודו, תוך שהם מסתמכים על עילות מדיני הנזיקין ומדיני עשיית עושר ולא במשפט; בתוך כך יחסו התובעים לנתבעים שלל עילות חדשות שזכרן לא בא בכתב-התביעה ובהן רשלנות, תרמית וגרם הפרת החוזה [סע' 60-55 לסיכומי התובעים]. אין לכך כל יסוד ואין להתיר זאת בגדרו של ההליך דנן.

1. על כתב-תביעה להכיל את הרצאת העובדות המהותיות אשר מקימות את העילה הנטענת ומהוות את התשתית העובדתית שעל-יסודה צומחת זכותו של התובע לסעד המבוקש. אכן, ברגיל אין תובע נדרש לצטט בכתב-טענותיו סעיפי חוק או להפנות אליהם אך עליו לפרש ברחל-בתך-הקטנה את העובדות שמקימות את עילתו. כך למשל אם נטענת העילה הקבועה בסע' 36-35 לפקודת הנזיקין נדרש התובע לציין במפורש שהנתבע התרשל, לנקוב במעשים ובמחדלים שבהם באה ההתרשלות לידי ביטוי ולהצביע על הנזק שנגרם מחמת ההתרשלות. בדומה, אם מבקש תובע סעד בהסתמך על עילת התרמית שבסעיף 56 לפקודת הנזיקין עליו להתכבד ולפרט את יסודותיה בגוף כתב-התביעה, קרי – כי הנתבע הציג עובדה מסוימת בידיעה שהיא כוזבת או באיזה מן המצבים הנפשיים המנויים בדין, כי הנתבע כיוון לכך שהתובע יפעל לפי המצג הכוזב, וכי התובע פעל על-פי המצג וסבל בשל כך חסרון כיס. בתוך כך נדרש התובע לצקת תוכן עובדתי, בגוף כתב-התביעה, אל תוך מסגרת העילה שמעמיד הדין – כל זאת בציון עובדות מהותיות. מדובר במושכלות יסוד ודומה שאין צורך להכביר על כך את הדיבור.
2. בכתב-התביעה דנן פורטו אך ורק עובדות רלוונטיות לעילה חוזית ביחס לסומרום ולעילת הרמת מסך ביחס לנתבע. אין בו זכר למסכת עובדתית שתבסס עילת תביעה בנזיקין. הטענה לגזל הועלתה בהקשרה של עילת הרמת מסך שנטענה נגד השמשוני, כפי שעולה בבירור מניסוחו ותוכנו של סעיף 41 לכתב-התביעה. יסודותיה העובדתיים של עילת גזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, לא בא זכרם בכתב-התביעה; לראיה, בסיכומי התובעים אין זכר לעילת הגזל.
3. בקדם-המשפט הראשון שהתקיים בהליך עומתו התובעים ובא-כוחם עם מיגבלות כתב-התביעה, שהושתת כאמור על עילה חוזית ועילת הרמת מסך לבדן. התובעים בחרו להימנע מתיקון התובענה על דרך של צירוף עילות נוספות; תחת זאת השליכו יהבם על הצהרת בא-כוחם כי עילות אחרות שאינן תלויות בקיום חוזה ובהן עילות מדיני הנזיקין ומדיני עשיית עושר ולא במשפט אינן צריכות לבוא לידי ביטוי בכתב-התביעה על-מנת שהתובעים יוכלו להסתמך עליהן [עמ' 2 לפרוטוקול ש' 10-8]. הצהרה זו, בטעות יסודה. היא מתעלמת מן הכללים היסודיים שחלים על ניסוח כתב-טענות ומן ההבחנה המהותית בין אזכור סעיף חוק בכתב-התביעה, שברגיל איננו חובה, לבין פירוט העובדות שמקימות את עילת התביעה וממנו אין פטור [שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 168-166, 177-176 (מהדורה שניה, 2008)].

כתב-התביעה גולל מסכת עובדתית בהקשרן של עילה חוזית (כלפי סומרום) ועילת הרמת מסך (כלפי השמשוני). על בסיס זה הובאו ראיות הצדדים בשלב הבירור העובדתי. מצד הנתבעים הועלתה התנגדות להרחבת חזית המחלוקת [עמ' 50 ש' 26]. אני קובעת אפוא שהעילות הללו הן העילות היחידות שעומדות לדיון והכרעה ואין מקום להידרש לעילות אחרות שלא נזכרו לראשונה אלא בסיכומיהם של התובעים.

1. זה יהיה מהלך הדיון לשם הכרעה בשאלות השנויות בין הצדדים במחלוקת: תחילה תתואר המסכת ההסכמית בין הצדדים, טיבה ונפקותה; בתוך כך תבחן טענת התובעים כי ההסכם בין חמו לסומרום מקנה זכויות לאילן בגדרו של חוזה לטובת אדם שלישי ותידון טענת הנתבעים כי חמו שלח ידו בייבוא אישי של רכב עבור אחר שאסור על-פי דין. לאחר מכן יוקדש הדיון לחלוקת העבודה שנקבעה בהסכם בין חמו לסומרום ולאופן בו פעל כל אחד מהם בביצוע חיוביו; עוד תידון עליית המס והשפעתה על הסכמות הצדדים וחיוביהם, ותוכרע השאלה אם חטא מי מהצדדים בהפרת חיוב חוזי שנטל על עצמו ואם הודעת הביטול ששיגרה סומרום ניתנה כדין. בהמשך ידונו הסעדים שנתבעו, כמו גם טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים. לבסוף אעמוד על שאלת חבותו האישית של השמשוני.
2. מצד התביעה העידו חמו ואביו מר קובי חמו (להלן קובי), אילן והמומחה מטעם התובעים מר עופר אטדגי. מן העבר השני של המתרס העיד השמשוני. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת.
3. אלו הן נקודות הציון העיקריות ב'חייה' של עסקת יבוא הרכב עד לביטולה בהודעתה של סומרום לחמו; הן אינן שנויות בין הצדדים במחלוקת ואף הוכחו כדבעי מתוך הראיות: ביום 27.4.2009 העביר הנתבע לחמו צילום רישיון של הרכב. ביום 30.4.2009 או בסמוך לכך נחתמו הסכם הייעוץ בין חמו לאילן וההזמנה והנספח לה בין חמו לבין סומרום. ביום 1.5.2009 העביר חמו לחשבון סומרום בבנק את המקדמה על-חשבון מחיר הרכב בסך של 40,000 ₪. רישיון יבוא לרכב המקורי התקבל ביום 11.8.2009 [עמ' 21 ש' 27-26]. בין לבין, לאחר כריתתם של ההסכמים שחולשים על העסקה ובטרם התקבל רישיון הרכב, עלה שיעור המכס שחל על יבוא הרכב לישראל; שיעור המכס השתנה בתאריך 1.8.2009 [עמ' 15 ש' 7-6]. בשלב זה עדיין לא הובא לישראל ולא שולח אליה הרכב שנדון בהזמנה (להלן הרכב המקורי). רישיון הייבוא לרכב המקורי הוצא לאחר שעלה שיעור המכס [עמ' 22 ש' 2-1, עמ' 24 ש' 7-4]. את המקדמה העביר הנתבע לספק סומרום בחו"ל רק ביום 27.8.2009. בתאריך 29.8.2009 התחוור שהרכב המקורי נמכר בחו"ל ימים אחדים טרם העברת המקדמה [עמ' 31 ש' 2-1]. במהלך חודש אוגוסט 2009 קיימו ביניהם הצדדים מספר פגישות שהניבו בסוף אוגוסט הסכמה כי יפעלו לייבוא רכב אחר מאותו סוג ובעל אותו מפרט, חלף הרכב המקורי שנמכר (להלן הרכב החלופי). בתאריך 9.9.2009 שיגרה סומרום לחמו הודעה המבטלת את ההסכם. התביעה הוגשה כחודשיים ומחצה לאחר מכן.

ג. המסכת החוזית

בחלק זה יבחנו ההסכמים שנכרתו בין הצדדים – הסכמים שנועדו לחלוש על תהליך יבוא הרכב ולהסדירו, משתי נקודות מבט: מחד גיסא, תוך התייחסות פרטנית לכל הסכם כשהוא לעצמו; מאידך גיסא, תוך עמידה על טיבם של הקשרים והזיקות בין ההסכמים זה לזה.

1. הסכם הייעוץ

(א) הסכם הייעוץ נערך בין חמו לבין אילן, מזמין הרכב [נספח א' ל-ת/3]. חמו, שכונה בו 'היועץ', חתם על הסכם הייעוץ כעוסק מורשה [עמ' 11 ש' 9]. מהסכם הייעוץ עולה כי אילן גמר בדעתו לייבא את הרכב לישראל בייבוא אישי וכי זיקתה של סומרום לייבוא הרכב נבעה מהיותה נציגתו בישראל של ספק הרכב בחו"ל [שם, בסע' 2]. סומרום והנתבע אינם צד להסכם הייעוץ. סומרום נזכרה בהסכם הייעוץ כמי שעימה יבצע חמו התקשרות על-מנת שהיא תרכוש את הרכב בחו"ל, תוביל אותו לישראל ותסדיר את שחרורו מהמכס [שם, סע' 7]. עוד נקבע כי שחרור הרכב מהמכס יהא גם באחריות חמו [שם, סע' 10].

(ב) בהסכם הייעוץ נקבעו התמורה שישלם אילן בגדרה של עסקת יבוא הרכב והוגדרו מרכיביה. בנוסף לעלות רכישת הרכב בחו"ל (26,500 $) כללה התמורה גם תשלומי מכס ומע"מ (14,500 $), הוצאות תקינה ורישוי (6,000 ₪) ומה שהוגדר כעמלת יעוץ וביצוע לה זכאי חמו (10,000 ₪). במפורש צוין שמדובר בפרוט חלקי של עלויות משוערות הכרוכות בייבוא הרכב [שם, בסע' 4]. עוד נקבע בסעיף 5 להסכם כך, בכל הקשור לרכיב המס שחל על העסקה: "תשלום המכס הינו משוער ומבוסס על מחיר קנית הרכב והובלה ימית וכן על פי התקנות במועד חתימה על הסכם זה. שינוי בתקנות המכס והמע"מ ו/או סטייה של מעל 5% ממחיר משוער זה תגרור עדכון במחיר הרכב בהתאם למס המשולם בפועל". אילן התחייב לשאת בתשלום שיידרש לשם שחרור הרכב מהמכס [שם, סע' 5 ו-9]. בהסכם הייעוץ נקבעו מועדים להעברת התמורה לחמו; בשלב ראשון וכל עוד לא הונפק רישיון יבוא לרכב נדרש אילן להעביר לחמו מקדמה בסך 20,000 ₪ [שם, בסע' 5].

(ג) בין התחייבויותיו של חמו כלפי אילן על-פי הסכם הייעוץ נכללו סיוע לאילן בהגשת בקשה לרישיון יבוא וקבלת אישור מתן שרות ממוסך מורשה, פיקוח ומעקב אחר תהליך הרכישה וההעברה של הרכב לישראל לרבות מעקב אחר מועדי היציאה של השילוח הימי והגעתו ארצה, וטיפול בעניינים טכניים שונים שיש לבצעם לאחר הגעתו של הרכב לישראל ושאינם רלוונטיים למחלוקת דנן [סע' 6 ו-8 להסכם הייעוץ]. הוראות משלימות שנסבו על חיוביו של חמו כלפי אילן עוגנו בסעיפים 16 ו-17 להסכם הייעוץ, כלהלן:

16. אין ליועץ אחריות לגבי מועדים הקשורים בביצוע היבוא ובכלל זה מועדי קבלת רישיון יבוא, מועדי שילוח הרכב מחו"ל, מועדי שחרור מהמכס וכדומה. יחד עם זאת, היועץ יעשה ככל שביכולתו על מנת לזרז את המועדים.

17. אין ליועץ אחריות לגבי הצלחת תהליך קבלת רישיון היבוא המונפק על ידי משרד התחבורה, כל עוד הצלחתו אינה תלויה ביועץ. ידוע למזמין כי ליועץ אין שליטה על האישור והתהליך מבוסס על נהלים ידועים והצלחות קודמות של היועץ. קיימת אפשרות שמשרד התחבורה ישנה חוקים ו/או נהלים תוך כדי תהליך הבקשה.

בשולי ההסכם נקבעו סעדים שיידונו להלן בחלק ו' [סע' 20-19].

(ד) היכרותם העסקית של אילן וחמו לא החלה בחתימה על הסכם הייעוץ. מן העדויות, כמו גם מתוך הסכם הייעוץ, עלה שהסכם קודם נערך ביניהם ביום 31.3.2009; אותו הסכם קודם בוטל עם חתימתו של הסכם הייעוץ דנן [שם, בסע' 21]. אותו הסכם קודם ליבוא רכב שנערך בין חמו לבין אילן לא צורף ולא הוצג בידי התובעים, לשיטתם על-פי עצת בא-כוחם [עדות קובי, עמ' 11 ש' 6-4; עדות חמו, עמ' 35 ש' 29-28]. דובר בהסכם לייבוא רכב אחר שביצועו נתקל בקשיים והוא הוחלף בהסכם הייעוץ דנן [עמ' 36 ש' 8-4]. במתווה שנקבע בהסכם הקודם לא הייתה מעורבות של סומרום בתהליך היבוא; מתווה זה נולד לקראת סוף אפריל 2009 ובא לידי ביטוי בהזמנה ובנספח להזמנה [עדות קובי, עמ' 11 ש' 23-14].

איני מקבלת את טענת התובעים כי ההסכם הקודם שלא הוצג היה זהה בכל להסכם הייעוץ שביסוד התביעה [עדות קובי, עמ' 11 ש' 16-15; עדות חמו עמ' 36 ש' 3-2]. לו אכן דובר בהסכמים זהים שרק סוג הרכב שנדון בהם שונה אין לראות מה טעם ניתנה לתובעים עצה שמכוונת לאי-גילויו של ההסכם המוקדם מבין השניים. בהתחשב בטיבן של הטענות בהן ביקשו התובעים להישמע – טענות שמחד גיסא מציגות את חמו כמי שכשיר לייעץ בנושאי יבוא אישי ומאידך גיסא מבקשות לגלגל את האחריות לכישלון היבוא של הרכב שעליו נסב ההליך לפחתם של הנתבעים – לא ניתן לטעון לחוסר רלוונטיות של ההסכם הקודם שנחתם בין אילן וחמו ואשר כיוון לייבוא רכב ללא מעורבות של סומרום. למצער היה על התובעים לגלות את המסמך ולהותיר לבית-המשפט את ההכרעה באשר למידת הנגיעה שלו לשאלות השנויות במחלוקת. כזאת לא נעשה. מדיניות הגילוי הברירני שאימצו התובעים מתיישבת יותר עם המסקנה שהיה בהסכם הקודם, אילו הוצג, כדי לחזק את גרסת הצד שכנגד [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

2. ההזמנה והנספח להזמנה

(א) ההזמנה מולאה על-גבי טופס של סומרום. בצד הקדמי של ההזמנה הוספו לתנאים המודפסים תאריך ומספר הזמנה, פרטיו של הרכב המוזמן לרבות מספר השלדה שלו וצוינו פרטיו של אילן כמזמין הרכב. עוד צוינו מחירו הכולל של הרכב בסך 170,000 ₪ לפי שער דולר יציג ביום החוזה, נקבע כי במעמד חתימת ההזמנה תשולם מקדמה בסכום של 40,000 ₪ והובהר כי מועד האספקה המשוער של הרכב יהא שמונה שבועות. תנאים נוספים, בהם לא הכניסו הצדדים שינוי, הופיעו בגב ההזמנה [ת/4].

אף שההזמנה נושאת שם ופרטים של אילן היא לא נחתמה על-ידו והוא לא נכח במעמד עריכתה; חמו הוא שחתם על טופס ההזמנה אל-מול סומרום. כך גם באשר לנספח להזמנה. הצדדים הישירים לה הם סומרום וחמו אשר הוגדר בנספח להזמנה לא כיועץ למזמין אלא כמזמין עצמו [ת/4 בכותרת הנספח]. בה בעת הוברר בגוף הנספח כי סומרום וחמו חברו לשם מתן שרותי יבוא וייעוץ לרכב שפרטיו בהזמנה עבור אילן [שם, בסע' 1].

קובי אישר שבמהלך החודשים שבין מועד חתימתם של ההזמנה והנספח ועד יולי 2009 פעלו הוא וחמו אל-מול הנתבעים בכל הקשור לייבוא הרכב; את אילן עצמו פגש הנתבע רק במפגשים שהתקיימו במשרדו של אילן במהלך אוגוסט 2009, לאחר שתהליך הייבוא נקלע לקשיים והופיעו ניצני מחלוקת בין הצדדים [עמ' 12 ש' 30-23]. נובע מכך שבשלב חתימתם של ההזמנה והנספח לה היה נהיר וגלוי לנתבעים שהרכב מיובא עבור צד שלישי שאינו חמו; אותו צד שלישי, הוא אילן, נותר עם זאת מאחורי הקלעים בעוד שמי שפעל אל-מול הנתבעים בחזית העסקה היה חמו.

(ב) נושא חלוקת התפקידים בין חמו מזה לבין סומרום מזה בגדרו של הנספח להזמנה ידון בנפרד להלן. יחד עם זאת ניתן לקבוע כבר כעת כי הסכם הייעוץ בין אילן לבין חמו לא חל מעצמו על ההסכם בין חמו לסומרום. המסכת ההסכמית שנסבה על עסקת יבוא הרכב כללה שני נדבכים – הסכם הייעוץ שבין חמו לבין אילן מצד אחד וההזמנה והנספח לה שבין חמו לבין סומרום מצד שני. עצם אזכורו של אילן בהזמנה ובנספח לה כלקוח שעבורו ייובא הרכב אינו הופך את תוכנו של הסכם הייעוץ לחלק אינטגרלי של ההזמנה והנספח לה ואינו מייצר ידיעה של סומרום והנתבע – בפועל או בכוח – על-אודות תוכנו של הסכם הייעוץ שהנתבעים אינם צד לו. לציפיה של חמו כי תהא תחולה מיידית כזו של הסכם הייעוץ בציר היחסים שבינו לבין סומרום אין על מה שתסמוך [עמ' 44 ש' 27-18]. ידיעת הנתבע על עצם קיומו של אילן כמי שעבורו הוזמן הרכב מחו"ל איננה שקולה לידיעת תוכנו של ההסכם שנכרת בין אילן לבין חמו – בנפרד מן ההזמנה והנספח לה. חמו לא ידע לומר אם הנתבע ראה את הסכם הייעוץ ומעדותו ניתן היה להבין שאם ראה אותו הרי שהדבר היה חודשים לאחר שנחתמו ההזמנה והנספח לה [עמ' 44 ש' 28 - עמ' 45 ש' 2].

ראיה ליחס של נפרדות בין הסכם הייעוץ לבין ההזמנה והנספח לה מצויה בתוכנם של הסכם הייעוץ והנספח להזמנה – לגביהם אין מחלוקת שנוסחו על-ידי חמו וקובי אביו. בהסכם הייעוץ המודפס שנחתם בין חמו לאילן הופיע מלכתחילה סעיף שביקש להטיל על סומרום אחריות לתקינות הרכב ולמצבו עד מסירתו לאילן בשער הנמל [שם, בסע' 15]. סעיף זה נמחק מהסכם הייעוץ בדרך של העברת קו על מילותיו תוך חתימת הצדדים לידו. פשיטא שאילן וחמו לא היו עשויים להטיל על סומרום התחייבויות בגדרו של חוזה שהיא לא הייתה צד לו, באופן שתואם את מחיקת הסעיף מהסכם הייעוץ. הוראה שנוסחה זהה לזו שנמחקה מהסכם הייעוץ נכללה בנספח להזמנה, עליו חתמה סומרום [שם, בסע' 8].

מעתה אמור: כאשר רצו הצדדים להחיל על סומרום התחייבות לעשיית דבר-מה בגדרו של תהליך הייבוא ניתן לכך ביטוי מפורש בהסכם שסומרום הייתה צד ישיר לו. זו הייתה הדרך שבה בחר חמו, מנסחם של הסכם הייעוץ והנספח להזמנה, לשם יצירת זיקה וקשר בין ההסכמים הנפרדים שכרת עם אילן מזה ועם סומרום מזה. כפי שיובהר בהמשך, יש לכך השלכה על טענת התובעים כי הנספח להזמנה בין חמו לסומרום מכונן חוזה לטובת אילן כצד שלישי, כמשמעו של חוזה כזה בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי). עוד יובהר בהמשך הטעם בעטיו בחר חמו לרקום את עסקת הייבוא בשני הסכמים נפרדים, האחד עם אילן והשני עם סומרום.

1. חוזה לטובת אדם שלישי

בסיכומיהם ביקשו התובעים להישמע בטענה כי ההסכם שנכרת בין חמו לסומרום אינו אלא חוזה לטובת אדם שלישי וככזה הוא מזכה את אילן, ולא רק את חמו, בזכות לאכוף את החיובים המעוגנים בהזמנה ובנספח לה על סומרום – וכפועל יוצא גם בזכות לסעדים כלפי סומרום הנובעים מהפרת הסכם זה שיוחסה לה [שם, בסע' 40-37].

אין בידי לקבל טענה זו. כמה וכמה טעמים לכך.

(א) לרכיבים העובדתיים של הטענה בדבר היותם של ההזמנה והנספח לה חוזה לטובת אדם שלישי שמזכה את אילן כמוטב אין זכר בכתב-התביעה. לא-זו-אף-זו, הצהרות בא-כוחם של התובעים בקדם-המשפט עומדים בניגוד לה. כאשר נדרשו התובעים ובא-כוחם להתמודד עם טענה לפיה כתב-התביעה אינו מגלה עילה בציר היחסים שבין אילן לנתבעים לא נדרשו כלל ועיקר למתווה של חוזה לטובת אדם שלישי; תחת זאת הפנו לעילות שאינן חוזיות כתשתית שעל-יסודה יבקשו להוכיח את זכותו של אילן לסעד [ר' לעיל בסע' ב(4)].

לו באמת סברו התובעים שבאמתחתם טענה על-אודות קיומו של חוזה לטובת אדם שלישי כי אז ניתן היה לצפות שבא-כוחם יתן בתשובתו ביטוי גלוי ומפורש לטענה זו; תחת זאת בחר הלה להצהיר, במעמד התובעים ובנוכחותם, שהם משליכים את יהבם על עילות שאינן חוזיות, וכך אמר: "אני לא חושב שזה המקום להשיב על כך ואכבד כמובן כל החלטת בית המשפט בענין הזה. כדי שתתקיים עילת תביעה כנגד נתבע אין הכרח שיהיה הסכם בין הצדדים בענינים נשוא התביעה, זה ענין מאוד בסיסי. העילות המונחות בבסיס התביעה הן עילות שאינן תלויות בקיומו של חוזה, עילות מדיני הנזיקין, מדיני עשיית עושר, הדברים לא צריכים להיות רשומים בכתב התביעה, בעצם זה שאין הסכם בין הצדדים אי אפשר ללמוד מכך שאין עילת תביעה" [עמ' 2 ש' 10-6].

אין לך דברים ברורים ומפורשים מאלה. גלומה בהם הודאת התובעים כי עילתם, למצער ככל שהדברים אמורים בתביעתו של אילן, אינה מעוגנת בדיני החוזים. יש בכך כדי ללמד על רצינות טענתם, שלא נזכרה לראשונה אלא בסיכומיהם, כי לאילן נתונה זכות תביעה שיסודה בחוזה לטובת אדם שלישי. הליך משפטי איננו 'התכנית כבקשתך'; מי שבקדם-המשפט גילה דעתו שאין באמתחתו עילה חוזית, ראוי לו שיכבד את הצהרתו ולא יתלה לעת הגשת הסיכומים בטענות שמשמעותן הפוכה ואשר לא נזכרו קודם לכן.

(ב) לו היה ממש בטענה כי ההזמנה והנספח לה נועדו לכונן חוזה לטובת אילן כצד שלישי אזי ניתן היה לצפות שיינתן לכך ביטוי בעדויותיהם הראשיות של חמו, מנסח ההסכמים, ושל קובי אביו שסייע בידו במלאכת הניסוח. דא עקא, מתווה עובדתי שמרמז על קיומו של חוזה לטובת אדם שלישי לא נזכר ולא נרמז בתצהיריהם של חמו וקובי [סע' 15-13 ל-ת/3, סע' 11-8 ל-ת/2]. מדובר בחסר מהותי שיורד לשורשם של דברים.

השאלה אם הסכם פלוני או תניה שבו ניתנים לסיווג כחוזה לטובת אדם שלישי היא שאלה פרשנית. כך עולה מהוראת סע' 34 לחוק החוזים (חלק כללי), ובמיוחד מן הסיפא בה: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". הנספח להזמנה וההזמנה עצמם חסרים הצהרה כי הם נועדו לזכות את אילן; הם נחזים כהסכם שנכרת בין חמו לבין סומרום, בנפרד מהסכם הייעוץ שבין חמו לבין אילן. כדי להראות כי ההסכם בינו לבין סומרום מזכה את אילן היה על חמו לפרט בתצהירו את אומד הדעת של הצדדים בעת שחתמו על ההזמנה והנספח לה – באופן שיסייע בהוכחת המתווה של חוזה לטובת אדם צד שלישי. הדברים אמורים גם בעדות הראשית של קובי, שפעל מאחורי הקלעים לצדו של חמו וסייע לו בניסוח ההסכמים שחלשו על עסקת יבוא הרכב. שתיקתם של התצהירים בנקודה מהותית זו אומרת דרשני; מדובר בחסר שרובץ לפתחם של התובעים.

הדברים אמורים גם בעדות הראשית שמסר אילן. במועד כריתת המסכת ההסכמית היה אילן לא רק לקוח שהיה מעוניין בייבוא הרכב אלא גם עורך-דין פעיל ובעל משרד. ניתן אפוא לצפות שבכריתת ההסכמים שחלו על יבוא הרכב לא מילא אילן תפקיד פסיבי של 'ניצב' גרידא אלא הסתייע בידיעותיו ובכשירותו המקצועית. והנה, בעדותו הראשית של אילן כלל אין זכר להסכם בין חמו וסומרום שביטויו בהזמנה ובנספח לה; אילן לא הזכיר בתצהירו אלא את הסכם הייעוץ שנחתם בינו לבין חמו [סע' 4 ל-ת/5]. ממילא לא באה מפי אילן הצהרה מבוררת כי ההסכם בין חמו לבין סומרום זיכה אותו באיזה שהוא אופן או כי סבר בזמן כלשהו שההסכם האמור מקנה לו זכות חוזית ישירה כלפי סומרום. נפקדותה של הצהרה כזו מעידה אף היא בתורה עד כמה מלאכותית הטענה על-אודות קיומו של חוזה לטובת אדם שלישי ועד כמה היא מנותקת מן ההשתלשלות העובדתית לאשורה.

(ג) גם לגופם של דברים יש לדחות את הטענה כי ההסכם בין חמו לסומרום מזכה את אילן כמוטב בגדרו של חוזה לטובת אדם שלישי. אמת-המידה לפיה יש לבחון אם הסכם נתון הוא חוזה לטובת אדם שלישי נעוצה בקיומה של כוונת הקנייה; כדי "להפוך אדם שלישי למוטב אין די בכך שהחוזה יכלול חיוב לטובתו. יש להוכיח כוונה פוזיטיבית להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב. אותה גמירות דעת הנדרשת לשם כריתת חוזה חיונית גם לשם הקניית הזכות למוטב" [גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 431, ור' גם שם בעמ' 440-430 (מהדורה שניה, 1995)].

כאמור, דבר קיומה של כוונת הקנייה היא שאלה פרשנית. על-מנת שהסכם נתון יעמיד למי שאינו צד לו זכות כלפי הצדדים הישירים להסכם או מי מהם נדרש שבהסכם, על-פי פירושו הנכון, הצדדים לו (או אחד מהם) נטלו על עצמם חיוב כלפי הצד השלישי ובכך העניקו לצד השלישי זכות כלפיהם [ע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' עמוס חורב, נשיא הטכניון, פ"ד לח(1) 640, 643 (1984)]. כוונת ההקנייה מחייבת אפוא שמן ההסכם תשתמע כוונה להעניק לאדם השלישי זכות ובמקביל להטיל חובה על הצדדים לחוזה כלפי האדם השלישי.

לא כל זכות שנצמחת לצד שלישי מהסכם שהוא אינו צד ישיר לו מעידה על כך שבחוזה לטובת אדם שלישי עסקינן. "[...] אפילו יש בחוזה התחייבות ליתן טובת הנאה לצד שלישי [...] אין באותה התחייבות כלשעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי, שכן השאלה היא תמיד אם אותה התחייבות היא אך כלפי הצד לחוזה, ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות, או שמא ההתחייבות עצמה בנוסף לטובת ההנאה מכוונת כלפי הצד השלישי" [עניין ד"ר חושי, שם].

(ד) ומן הכלל אל הפרט. ראשית, בהזמנה ובנספח לה אין דבר שיעיד על כוונה להקנות לאילן זכות לאכוף בעצמו על סומרום את חיוביה כלפי חמו שעוגנו בהם. כך למשל עוסק סע' 9 בנספח להזמנה בזכות שתעמוד לכל אחד מהצדדים להודיע על ביטול ההתקשרות ביניהם, בהתקיים התנאים המנויים שם. הזכות הוקנתה לצדדים לנספח, דהיינו לסומרום ולחמו; היא לא הוקנתה בשום צורה ואופן לאילן, שהוגדר בנספח לא כאחד הצדדים לו אלא בשם 'הלקוח' [ר' גם הגדרת הצדדים והלקוח במבוא להסכם זה]. גם סע' 10 לנספח להזמנה, שעניינו במצב בו יכשל תהליך הייבוא, נסב על זכויות וחובות של הצדדים לנספח – בנפרד ובמובחן מזכויות הלקוח, ובצורה שאינה מאפשרת לאילן-הלקוח להציג את עצמו כמוטב שעשוי לנכס לעצמו את זכויות חמו כלפי סומרום על-פי סעיף זה.

שנית, במועד בו נחתמו הסכם הייעוץ, ההזמנה והנספח לה כבר נוצר קשר בין חמו לבין כל הצדדים האחרים למסכת ההסכמית – אילן מצד אחד וסומרום מצד שני [סע' 12-10 ל-ת/3, סע' 8 ל-ת/2]. צילום של רישיון הרכב שעליו נסבה המסכת ההסכמית הומצא לחמו על-ידי השמשוני ימים מספר בטרם נחתמו הסכם הייעוץ, ההזמנה והנספח לה [עמ' 36 ש' 21-19]. הייתה אפוא אפשרות כי ייחתם הסכם אחד, יחיד וכולל בין אילן כמזמין, חמו במעמד יועץ למזמין וסומרום כיבואן הרכב ונציג הספק בחו"ל. הבחירה לפצל את המסכת ההסכמית לשתי צלעות נפרדות – האחת בינו לבין אילן והשניה בינו לבין סומרום – הייתה בחירה של חמו, אשר ניסח את הסכם הייעוץ ואת הנספח להזמנה [עמ' 11 ש' 30 - עמ' 12 ש' 8; עמ' 42 ש' 7-6]. יש בכך כדי להשליך על טענת התובעים כי ההסכם בין חמו לסומרום מקנה זכות ישירה לאילן כלפי סומרום אף שאילן אינו צד לאותו הסכם. לא בא מפיו של חמו הסבר שיבאר מדוע פוצלה המסכת ההסכמית שחלה על עסקת הייבוא לשני הסכמים נפרדים חלף הסכם 'משולש' בין אילן, חמו וסומרום. אף לא הוצג טעם כשר ומבורר שהיה בו כדי למנוע את גיבושו של הסכם 'משולש' כזה. במצב דברים זה, וכאשר מנסח ההסכמים בחר דווקא במתווה של הפרדת המסכת החוזית ופיצולה להסכם אחד עם אילן-הלקוח והסכם נפרד אל-מול סומרום, יש בכך כדי להשליך על יכולתו להישמע בטענה כי ההסכם שהלקוח אינו צד לו הוא הסכם לטובת הלקוח כמוטב בגדרו של חוזה לטובת אדם שלישי.

(ה) לדחיית המתווה של חוזה לטובת צד שלישי משנה תוקף נוכח מבוקשו של חמו להציג את עצמו באופנים שונים וסותרים בכל אחד מן ההסכמים הנפרדים שכרת: אל מול אילן, בהסכם הייעוץ – כיועץ למזמין תוך שאילן מוצג כ'מזמין'; מול סומרום, בנספח להזמנה, כמזמין עצמו – כשעתה אילן אינו 'מזמין' אלא 'הלקוח'. הדברים אמורים גם באילן. הסכם הייעוץ מבטא את בחירתו להותיר את חזית העסקה לחמו, בעוד הוא נותר גלוי בכל הקשור לעצם קיומו אך נסתר מן העין בכל הקשור לליווי העסקה וביצועה, עד לשלב קבלת הרכב בנמל. ודוק: בהסכם הייעוץ מסר אילן לחמו את מלאכת ההתקשרות עם סומרום על-מנת שזו תרכוש את הרכב, תוביל אותו לישראל ותשחררו מן המכס [סע' 7 להסכם הייעוץ]. לו ביקש אילן לעצמו מעמד של מוטב בהסכם שייחתם בין חמו לסומרום כי אז היה עליו לציין זאת בהסכם הייעוץ שנכרת עמו; כזאת לא נעשה, ואף בכך יש גילוי דעת כי מעמד כזה לא נועד לאילן אף לשיטתו שלו.

נמצא אפוא שלא רק תוכנם של ההזמנה והנספח לה, כשהם מושווים להסכם הייעוץ, אלא גם נסיבות כריתתם של ההסכמים הללו, אינם מצדדים במסקנה כי ההסכם בין סומרום לחמו הוא הסכם לטובת אדם שלישי אשר נועד להקנות לאילן זכות ומעמד חוזי ישיר אל-מול סומרום. עצם העובדה שההזמנה והנספח לה נועדו להוציא לפועל את התחייבויותיו של חמו כלפי אילן כפי שניתנו בגדרו של הסכם הייעוץ ביניהם – ובכך הם טומנים בחובם טובת הנאה לאילן, אינה מעניקה לאילן זכות חוזית ישירה כלפי סומרום ואינה מקנה לו מעמד של 'מוטב' כלפיה, כמשמעו בסע' 34 לחוק החוזים (חלק כללי) [למקומן של נסיבות כריתת הסכם בתהליך פרשנות חוזה ר' סע' 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) ורע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פס' 26 לחוות-דעת המשנה לנשיאה (26.2.2012)].

1. טענה לאי-חוקיות ההסכם

לטענת הנתבעים פעל חמו בעסקה תוך שהוא מפר את הוראות הדין שאינן מתירות לאדם לייבא לישראל רכב בייבוא אישי באמצעות מי שהוא 'עוסק'; אשר על כן, ומאחר שטענות חמו נטועות בהסכם שנגוע באי-חוקיות, נטען שיש לדחות את תביעתו בשל הכלל שמורה כי מעילה בת-עוולה לא תצמח זכות תביעה. מנגד גרסו התובעים שחמו פעל בעסקה דנן כיועץ לייבוא אישי של רכב, מבלי שהוא עצמו עסק בייבוא רכב עבור אחר, וכאשר יעוץ כזה אינו אסור על-פי דין.

(א) בעת שנכרתה המסכת ההסכמית שחלשה על עסקת הייבוא עמד בתוקפו סעיף 2(ג)(1) לצו יבוא חופשי, תשס"ט-2008, בו נקבע כך: "יהא יחיד רשאי לייבא את הטובין המפורטים בתוספת הראשונה בלא הצגתו של רישיון יבוא, או לייבא את הטובין המפורטים בתוספת השניה בלא המצאת אישור או עמידה בתנאים, אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי הטובין לא יובאו באמצעות עוסק [...]" [כך גם בסע' 2(ג)(1) לצו יבוא חופשי, תשע"ב-2012]. על-פי הוראה זו רשאי אדם לייבא לישראל רכב בייבוא אישי עבור עצמו, אך לא להסתייע לשם כך באחר שהוא 'עוסק'; עובדה זו אינה שנויה במחלוקת [ר' סע' 4 לסיכומי התגובה מטעם התובעים]. יש להידרש אפוא לשאלה אם בעסקת הייבוא פעל חמו במעמד 'עוסק' או במעמד של 'יועץ'.

(ב) התשובה לשאלה זו טמונה בראש ובראשונה בהסכמים שנחתמו בין הצדדים על-מנת להביא את הרכב לישראל: הסכם הייעוץ מזה וההזמנה והנספח לה מזה. לעדויות הצדדים שניתנו בדיעבד משמעות שולית בהקשר זה. ודאי שכך כאשר ההסכמים ברורים וניתנים לפרשנות מתוכם-הם, על-פי הכלל של פשט הלשון [בע"מ 5141/09 פלונית נ' פלוני, פסקות 15-14 וההפניות שם (27.1.2010)].

טענתו של חמו כי פעל בעסקה כיועץ גרידא לאילן נסמכה על הוראותיו של הסכם הייעוץ. בהסכם הייעוץ הוצג חמו כיועץ וכמי שיספק לאילן שירותי יעוץ לשם יבוא הרכב לישראל בייבוא אישי [ר' כותרת ההסכם וסעיף המבוא, נספח א' ל-ת/3]. בתוך כך התחייב חמו לבצע עבור אילן פעולות שונות שתסייענה לו בתהליך הייבוא: לסייע לאילן להגיש בקשה לרישיון יבוא ולקבל אישור מתן שרות ממוסך מורשה; לפקח ולעקוב אחר תהליך רכישת הרכב והעברתו לישראל; לבדוק את התאמת הרכב למפרט ואת תקינותו החיצונית בהגיעו לישראל; לרשום את הרכב במשרד הרישוי ולתדלק אותו באופן שיאפשר לאילן להוציאו משטח הנמל [שם בסע' 6, 8, 9, 11].

כדי להצליח בטענה כי הוא אינו אלא יועץ, להבדיל ממי שפועל במטרה לייבא רכב לישראל עבור אחר במעמד 'עוסק', היה על חמו להרים את הנטל ולהראות כי השרות שהתחייב לתת לאילן אכן טמן בחובו ערך-מוסף של יעוץ – ובה בעת לא היה שקול לפעולות שאותן היה ביכולתו של אילן עצמו לבצע, במעמדו כמזמין הרכב. נכונה אני להניח כי בהסכם הייעוץ נכללו פעולות שעל-פי טיבן ומהותן הן פעולות של יעוץ, ובכך הן חורגות מעשיית דבר שהיה בכוחו של אילן לבצע בעצמו – עבור עצמו. הדברים אמורים בסיוע לאילן בקבלת רישיון יבוא אשר מצריך מילוי טפסים ופניה למשרד התחבורה, כמו גם בפיקוח אחר רכישת הרכב והשטתו לישראל, ומתן אישור כי הרכב שהתקבל בנמל נראה תקין ומתאים למפרט הרכב שהוזמן. אלו הן פעולות שאדם מן השורה עשוי להתקשות בהן ולהיזקק לסיוע יועץ על-מנת לבצען ביתר קלות. יחד עם זאת בשירותים שנכללו בהסכם הייעוץ נמנו גם פעולות שחמו התחייב לבצען עבור אילן ואשר חורגות מגדרו של יעוץ. כך באשר לתדלוק הרכב ורישומו במשרד הרישוי וכך גם, וביתר שאת, באשר להתחייבות שנטל על עצמו חמו להתקשר עם סומרום על-מנת שזו תרכוש את הרכב בחו"ל, תוביל אותו לארץ ותשחרר אותו מן המכס.

אין לראות מדוע לא יהיה זה אילן שיתקשר ישירות עם סומרום או כל חברה אחרת לשם ביצוע הפעולות הללו, תוך שחמו מלווה אותו כיועץ ובה בעת אינו צד ישיר – חלף אילן – להתקשרות עם סומרום. הצבתו של חמו בחזית ההתקשרות עם סומרום, תוך שאילן נותר מאחורי הקלעים ואינו צד להסכם עמה, אינה עשויה להיחשב פעולת 'יעוץ'; היא חודרת לתחום של עשיית פעולה שמהווה נדבך עיקרי בתהליך הייבוא ושאותו היה על מזמין הרכב, אילן, לבצע בעצמו. ודוק: בהסכם הייעוץ לא נקבע שחמו ייעץ לאילן בשאלה עם איזו חברה להתקשר לשם רכישת הרכב בחו"ל והשטתו לישראל וילווה אותו בתהליך חתימת ההסכם אל-מול החברה האמרה; לו כך נאמר הרי שהיה מדובר בייעוץ. תחת זאת בחרו אילן וחמו לאמץ מתווה שונה מהותית שחרג ממתן שירותי יעוץ והציב את חמו בנעלי מזמין הרכב בכל הקשור להתקשרות עם מי שתטפל ברכישת הרכב ובהבאתו לישראל. בראיות התובעים לא היה דבר שישנה ממסקנה זו – אשר נלמדת מתוכנו של הסכם הייעוץ. כפי שיובהר להלן, הנספח להזמנה אך מחזק מסקנה זו.

(ג) כבר הוזכר שהנספח להזמנה הציג את חמו כמזמין הרכב וכינה אותו בשם 'המזמין'. בסע' 1 לנספח להזמנה נאמר כך: "הצדדים חברו יחדיו לשם מתן שרותי יבוא ויעוץ לרכב שתיאורו מופיע בהזמנה ובנספח זה (להלן 'הרכב') עבור מר רוני אילן [...]". בהמשך צוינו פרטיו של אילן והוא כונה בשם 'הלקוח'.

בנספח להזמנה קיבל על עצמו חמו לבצע פעולות שאינן מהוות 'יעוץ' כלל ושעיקרן ביצוע חלקו של מזמין הרכב בתהליך הייבוא: חמו התחייב להגיש בקשה לרישיון יבוא (להבדיל מסיוע ללקוח בהגשתה כקבוע בהסכם הייעוץ), חמו התחייב ללוות את שלביו של תהליך הייבוא שתבצע סומרום, חמו התחייב לרשום את הרכב במשרד הרישוי עם הגעתו ארצה, חמו התחייב לבצע תהליכי תקינה ורישוי (טסט) לרכב ולשאת בעלות הכרוכה בכך [שם, בסע' 4 עד 7]. בכל אלה אין משום 'יעוץ' לאילן אלא ביצוע פעולות שאותן נדרש אילן לבצע אל-מול סומרום כדי לייבא את הרכב לישראל, תחתיו ובמקומו. למקרא הנספח להזמנה כשהוא לעצמו נהיר וברור כי הוא מהווה הסכם לייבוא רכב לישראל באמצעות אחר שאינו האדם שעבורו נועד הרכב, ובמילים אחרות – יבוא רכב לישראל בידי 'עוסק'. עצם העובדה שבנספח להזמנה, בסעיף 1 שצוטט לעיל, נקטו הצדדים לשון 'מתן שרותי יבוא ויעוץ לרכב' אינה משנה ממסקנה זו; תוכנו של ההסכם הוא שחולש על קביעת טיבו ומהותו, ולא כסות לשונית-פורמלית בה ניסו הצדדים להלבישו על-מנת להרחיק עצמם מפעולה של יבוא רכב עבור אחר על-ידי עוסק. במועד בו כרת חמו את הסכם הייעוץ עם אילן ואת הנספח להזמנה עם סומרום היה עוסק מורשה כמשמעו בחוק מס ערך מוסף – היא המשמעות הרלוונטית לצו יבוא חופשי [עדות חמו, 35 ש' 12-9].

(ד) על עסקת יבוא הרכב עבור אילן חולשים לא רק הסכם הייעוץ לבדו אלא גם ההזמנה והנספח לה. לשון אחר, המסכת ההסכמית הרלוונטית מורכבת מהסכם הייעוץ, ההזמנה והנספח לה. לא ניתן להפריד את האחד מהשני באופן מלאכותי ולהציג את הסכם הייעוץ לבדו כחוזה שקובע את מהות ההתחייבויות שנטל חמו על עצמו בעסקה. קריאת ההזמנה והנספח לה יחד עם הסכם הייעוץ היא הנותנת שתפקידו של חמו חרג מייעוץ גרידא וחדר לתחום שנסב על התחייבות לעסוק 'בגרעין הקשה' של פעולות הייבוא עבור אילן, ביחד עם סומרום ובשותפות עמה. טיעונו של חמו לכשרות העסקה נסמכת אך ורק על הוראותיו של הסכם הייעוץ; היא אינה מתמודדת כלל ועיקר עם הנספח להזמנה וטיבן של ההתחייבות שנטל חמו על עצמו בגדרו [סע' 6-3 לסיכומי התגובה מטעם התובעים].

צו יבוא חופשי מספק טעם שיבאר מדוע בחר חמו לפצל את ההסכם שחלש על יבוא הרכב לשני מרכיבים – הסכם אחד בינו לבין אילן, בו הוצג חמו כ'יועץ', והסכם שני ונפרד בינו לבין סומרום – שם הוצג חמו כ'מזמין'. מן הדיון בחלק זה לעיל עולה שאין מדובר בטעם תמים שביטא את חופש החוזים של הצדדים לעסקה אלא בניסיון להסוות את תפקידו הממשי של חמו בה ולהציגו כ'יועץ', ולא כעוסק ששלח ידו בייבוא אישי של רכב עבור אחר.

אכן, אין להתעלם מהיותה של סומרום צד לנספח להזמנה. סומרום חברה לחמו על-מנת לייבא לישראל רכב בייבוא אישי עבור אחר, בניגוד להוראותיו של צו יבוא חופשי. חלקה של סומרום בהפרת הוראות הדין אינו נופל מחלקו של חמו; לו ביקשה לקיים את החוק כי אז היה עליה לסרב לחתום על הנספח להזמנה ולהתנות את מעורבותה בעסקה בהיותו של אילן צד ישיר להתקשרות עמה. דא עקא, סומרום בחרה להיכנס לעסקה בידיעה כי אילן ימצא מאחורי הקלעים בעוד שחמו – שהוא אף מי שחתם על ההזמנה חלף אילן – יהא בעל דברה בכל הקשור לייבוא הרכב. טענתה של סומרום לאי-חוקיות הסכם שהיא עצמה בחרה להתקשר בו היא טענה שמידה רבה של צביעות וחוסר תום-לב כרוכים בה. ודאי כך משברי שסומרום לא התקשרה בהסכם לשם שמיים אלא מתוך כך שציפתה לרווח כספי שיצמח לה מעסקת הייבוא [ר' שאלות בא-כוחם של הנתבעים לקובי בהקשר זה, עמ' 21 ש' 6-4]. יש בכך כדי להשליך על נפקותה של אי-החוקיות שדבקה בנספח להסכם.

(ה) הסכם שעיקרו בחבירתם של צדדים לשם עשיית דבר שכרוך בהפרה של הוראת דין – והוראותיו של צו יבוא חופשי בכלל זה – הוא הסכם שנגוע באי-חוקיות כמשמעה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). ודוק: חוזה שהצדדים מסכימים על ביצועו בדרך לא חוקית יחשב לחוזה שמטרתו איננה חוקית [ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, 14 (1990); ע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שרייטר, פ"ד לז(3) 189, 195 (1983)]. בעבר משלה בכיפה הגישה שהסכם כזה בטל מעיקרו לכל רוחב היריעה שלו ולא יצמיח זכות וסעד למי שתובע על-פיו, מן הטעם שמעילה בת-עוולה לא תצמח זכות תביעה. ברבות הימים ניבעו בקיעים בתפישה זו; כיום, ברוח הדוקטרינה של בטלות יחסית, גם כשבחוזה לא חוקי עסקינן אי-החוקיות אינה חוסמת על-הסף זכות תביעה בעילה אשר נעוצה בחוזה, אף אינה מקנה לצד האחר חסינות מפני תביעה כזו [ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012); ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (9.8.2010)].

גם כשמתחוור שצדדים התקשרו בהסכם כזה שלפני, שיש בו מימד של אי-חוקיות, השיקול של אי-חוקיות החוזה ופגיעתו בתקנת הציבור איננו שיקול יחיד או בלעדי. לצדו נשקלים שיקולים נוספים כגון האינטרס הציבורי שבאכיפת התחייבויות שנטלו הצדדים על עצמם [ע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג, פ"ד מו(5) 679, 684 (1992)]. זאת ועוד, לעתים לא רק הצד שתובע על-סמך החוזה הנגוע הוא 'טובל ושרץ בידו' אלא גם הנתבע, שלאחר שנקשר עם התובע באותו חוזה נגוע מבקש לחסום תביעה נגדו בטענה שיסודה בחוזה לא חוקי; "כשם שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, גם לא תצמח הימנה טענת הגנה" [ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, 42 (1995)]. על כן גם כאשר המסקנה היא שמדובר בחוזה שיש לקבוע את בטלותו בשל אי-חוקיות הטבועה בו, עומדת לדיון השאלה מהו היקף הבטלות וכלפי מי יש להחיל אותה. בהקשר זה נודעת חשיבות לשאלה אם הנתבע שמבקש להישמע בטענת 'מעילה בת-עוולה' היה צד להסכם הנגוע, מה חלקו של כל אחד מהצדדים בהתקשרות הבלתי-חוקית ומה היקף ידיעתו על-אודות אי-החוקיות שדבקה בהתנהגותו [עניין אדרי, עמ' 687].

(ו) כל אמות המידה הללו מצדדות בדחיית הגנתה של סומרום ככל שהיא נסמכת על אי-החוקיות של ההסכם. עיסוקה של סומרום בייבוא כלי-רכב מחו"ל; לשם כך היא מקיימת קשרים עם ספק כזה שאצלו הוזמן הרכב דנן עבור אילן. חזקה על סומרום ומנהלה, הנתבע, שידעו ידוע היטב את תוכנו של צו יבוא חופשי ואת האיסור הגלום בו על יבוא אישי של רכב לישראל עבור אחר, כשהייבוא נעשה בידי עוסק ולא על-ידי מזמין הרכב עצמו. לא זו בלבד שלא נטען אחרת אלא שהנתבעים הם שהפנו בטיעוניהם להוראותיו של צו הייבוא. אף-על-פי-כן בחרה סומרום להתקשר בהסכם שבא לידי ביטוי בנספח להזמנה ולא התנתה את חתימתה עליו בכך שאילן יהיה צד ישיר לו ואילו מעמדו של חמו כיועץ יוגבל לציר היחסים שבינו לבין אילן. בכך נתנה סומרום את ידה לאי-החוקיות הגלומה בהסכם, כשהיא צופה שמימושו יניב לה רווח כספי בדמות עמלה. אותו דופי עצמו נפל גם בהתנהלותו של הנתבע, אשר חתם על הנספח להזמנה לצד חותמתה של סומרום, במעמדו כמנהלה. לבסוף, חסימת זכות התביעה על-יסוד הנספח להסכם תמנע דיון בשאלה אם נדרשים הנתבעים או מי מהם להשיב לתובעים או מי מהם את העמלה בסך 40,000 ₪, לגביה אין חולק כי נמסרה אגב ביצוע ההתקשרות בין הצדדים. לשון אחר, הנתבעים מבקשים להיבנות מאי-חוקיותו של ההסכם רק לאחר שהם קיבלו לידיהם סכום כסף אגב ביצועו. הדעת אינה סובלת תוצאה זו; משמעה שחוטא יצא נשכר ו'המחיר' בגין אי-חוקיות הגלומה בהסכם יוטל רק על שכמו של צד אחד לו.

טעם נוסף מצדד במניעת הנתבעים מלטעון לדחיית התביעה בשל כך שהעסקה לה הייתה סומרום צד נגועה באי-חוקיות. בכתב-ההגנה וכך גם בסיכומיהם ביקשו הנתבעים להישמע בטענה כי ההסכם שנכרת לייבוא הרכב לישראל אינו חוקי וככזה בטל ואינו עשוי להצמיח לתובעים זכות וסעד. אלא שסומרום הודיעה לחמו על ביטול ההסכם עמו לא מחמת טענה לאי-חוקיותו אלא בשל כך שחלף זמן רב מאז נכרת ההסכם מבלי שניתן רישיון לייבוא הרכב [מכתב בא-כוח סומרום מיום 9.9.2009, נספח טז ל-ת/3; צורף גם כנספח י' ל-נ/1]. בהודעת הביטול עוד ידובר בהרחבה בהמשך; לצורכי הדיון בחלק זה די בכך שגלומה בה הודאה של הנתבעים בכך שעסקינן לא בהסכם שהוא בטל מעיקרו מחמת אי-חוקיות אלא דווקא בהסכם שריר וקיים, שהיה בדעת סומרום לקיימו, אלא שלשיטתה הדבר נמנע ממנה מאחר שלא הוצא לרכב רישיון יבוא במועד – באופן שהקנה לה זכות לבטל את ההסכם. משלא העלתה סומרום בגוף הודעת הביטול טענה על-אודות בטלות ההסכם מעיקרו בשל היותו חוטא לצו יבוא חופשי היא מנועה ומושתקת להתגונן בטענה זו בהליך דנן.

לסיכום חלק זה: יש לדון בעילה החוזית ובסעדים שנתבעו בגינה לגופם; הדבר יעשה תוך הבחנה בין סעד ההשבה לבין סעד פיצוי, בשים לב לאמור בחלק זה לעיל וכפי שיובהר להלן בחלק ז'. מענה הולם למימד הלא חוקי של העסקה בה נקשרו הצדדים ינתן גם בהמצאת פסק-הדין למשטרת ישראל, אשר תשקול אם יש לפתוח בחקירה על-יסוד האמור בו.

ד. ההסכם לייבוא הרכב המקורי

אין חולק על כך שחלף פרק זמן ניכר בין המועד בו נחתמו ההזמנה והנספח לה בין חמו לבין סומרום (30.4.2009) לבין המועד בו ניתן רישיון יבוא לרכב המקורי (11.8.2009). בתקופה זו עלה שיעור המכס שחל על יבוא הרכב מחד גיסא, ומאידך גיסא נותר הרכב אצל הספק בחו"ל מבלי שהושט לישראל. בעלי-הדין נחלקו בשאלה מי מהם נושא באחריות לעיכוב שחל במתן רישיון הייבוא, וכפועל יוצא לכך שהרישיון הוצא בעת שהמכס שחל על הייבוא היה גבוה מזה שהיה ידוע במועד בו התקשרו הצדדים בעסקת הייבוא. בהקשר זה יש להידרש לשני עניינים: האחד, מה הייתה חלוקת התפקידים בין חמו וסומרום בכל הקשור להנפקת רישיון הייבוא; השני, אם היה בעיכוב בהנפקת רישיון הייבוא כדי להשפיע על מועד הבאתו של הרכב לישראל באופן שחסרונו של רישיון הייבוא גרם לכך שהרכב לא הגיע לארץ בטרם השתנה שיעור המס.

1. חלוקת התפקידים בין הצדדים

(א) במרכז המחלוקת שניטשה באשר לזיהוי הגורם שעליו הוטל לפעול להנפקת רישיון יבוא ניצב סע' 4 לנספח להזמנה, בו נאמר כך: "המזמין [חמו, לצורכי הנספח להזמנה; ק"א] יפעל החל מחתימה על הזמנה זו להגשת רישיון יבוא, סיוע לחברת סומרום במידע, מסמכים וכד' ובקשר עם הלקוח ככל אשר נדרשים. האחריות על תקינות רישיון היבוא הינה משותפת לשני הצדדים. עלויות אישור מתן שרות הנדרש לרישיון היבוא ישולמו על ידי המזמין".

התובעים סירבו לאשר שחלוקת העבודה בין הצדדים הייתה כזו שעל סומרום היה לייבא את הרכב ולהביאו מארה"ב לישראל ואילו על חמו הוטלה האחריות לקבלת רישיון יבוא. בכך נתלו בסעיף שצוטט לעיל, אשר קבע אחריות משותפת של חמו וסומרום לתקינותו של רישיון הייבוא [עדות קובי, עמ' 13 ש' 19-17]. אלא שהוברר שחלקה של סומרום בתהליך הוצאת רישיון הייבוא לא היה חופף, אף לא נדרש להיות חופף, לחלק שנועד לחמו. אחריות לתקינות רישיון הייבוא, שלגביה נקבע בנספח להזמנה שתהיה משותפת לחמו ולסומרום, מתייחסת לתוצר הסופי, קרי לתקינות המסמך שמגלם את רישיון הייבוא; נדרש שמסמך זה יתאים לייעודו ויאפשר את הבאת הרכב מחו"ל ואת הכנסתו לישראל באמצעות הרישיון שיונפק. על שני הצדדים שחתמו על הנספח להזמנה, חמו וסומרום, הוטלה אחריות לכך שרישיון הייבוא שיתקבל יאפשר את השגתה של מטרה זו, דהיינו את יבוא הרכב על-פיו.

מסעיף ההסכם שצוטט לעיל לא נובע שהאחריות המשותפת שנקבעה בו חלה גם על כל שלב ומרכיב בתהליך הנפקת הרישיון עד לקבלתו ממשרד התחבורה. בהתייחס לתהליך קבלת הרישיון, בשונה מהרישיון עצמו שיתקבל בסוף התהליך, התקיימה בין הצדדים חלוקת תפקידים: על סומרום הוטל לקבל צילום של רישיון הרכב מן הספק שלה בחו"ל ולהעביר אותו לחמו, ואילו על חמו הוטל לבצע את הפעולות הדרושות לקבלת רישיון יבוא ממשרד התחבורה. בתוך כך היה זה מתפקידו של חמו לסייע לאילן במילוי טופסי הבקשה לרישיון יבוא, להחתים את אילן על הבקשה ולהגיש את הבקשה לרשות המוסמכת. על-פי חלוקת תפקידים זו התנהלו הצדדים הלכה למעשה; סומרום לא נדרשה לפנות למשרד התחבורה בעניין זה [עדות קובי בעמ' 13 ש' 15-1 ועדות חמו בעמ' 41 ש' 13-10].

נובע מכך שגם אם האחריות לתוצר הסופי שביטויו ברישיון הייבוא הוגדרה בהסכם בין חמו לסומרום כאחריות משותפת, נדרש חמו להיות פעיל יותר בשלב שבין קבלת רישיון הרכב מסומרום לבין הנפקת רישיון הייבוא במשרד התחבורה. תחת קורת הגג של 'אחריות משותפת לתקינות רישיון היבוא' התקיימה בין חמו לסומרום חלוקת תפקידים ברורה שלא הייתה משותפת או חופפת מכל היבטיה. כשם שחמו לא היה אחראי לקבלת רישיון רכב מהספק בחו"ל ותפקיד זה הוטל על סומרום לבדה, כך סומרום לא הייתה אחראית לשלב שבין הגשת הבקשה לרישיון יבוא לבין מתן הרישיון – ושלב זה נמסר לטיפול חמו.

(ב) בעדותו של חמו ניכר ניסיון להתעלם מכך, להאדיר את חלקה של סומרום בתהליך ולצמצם את חלקו שלו [עמ' 41 ש' 23-20]. לא ניתן לקבל גרסה זו; היא מבקשת לצקת להוראת הנספח להזמנה שצוטטה לעיל תכנים שאינם נלמדים ממנה ומתעלמת מן האופן בו פירשו הצדדים עצמם את חיוביהם – ותעיד על כך התנהלותם בביצוע ההסכם. מעבר להפניה חוזרת ונשנית לסעיף ההסכם שהשית על חמו וסומרום אחריות משותפת לתקינותו של רישיון הייבוא לא ידעו התובעים ועדיהם לומר מה נדרשו הנתבעים לעשות בתהליך הנפקת הרישיון שלא נעשה על-ידם – מעבר לקבלת רישיון הרכב מהספק בחו"ל והעברתו לחמו כדי שהלה יפנה עמו למשרד התחבורה, לאחר שיחתים את אילן על הדרוש, בבקשה מתאימה להנפקת רישיון יבוא [עמ' 13 ש' 26, עמ' 42 ש' 11-8].

כאמור, הנספח להזמנה נוסח על-ידי חמו ואביו; על כן מוחזק חמו כמי שתוכן ההסכם היה ברור ונהיר לו וכמי שתנאיו עלו בקנה אחד עם צרכיו ומטרותיו. אישור על כך נתן קובי, שהצהיר כי בנספח להזמנה "הוגדרה חלוקת עבודה מאוד ברורה בין הצדדים, בין היתר מי מטפל ברישיון היבוא מי אחראי על יתר הנושאים. היתה הגדרה מאוד חדה שהיתה נוחה לשני הצדדים" [עמ' 13 ש' 23-22]. ודוק: בנספח להזמנה לא נקבע כי חמו וסומרום יהיו אחראים במשותף לתהליך קבלת רישיון הייבוא; אחריות כזו שהיא משותפת לצדדים הוחלה רק ביחס לתקינות רישיון הייבוא. מושא האחריות האחד אינו שווה ושקול לשני.

על-מנת לצקת תוכן בסעיף האחריות המשותפת היה על התובעים להראות כיצד ובמה באה לידי ביטוי אחריותה של סומרום בתהליך הנפקתו של רישיון הייבוא, מעבר לקבלת רישיון הרכב מהספק שלה בחו"ל והעברתו לחמו. הנטל לא הורם. אחריותה של סומרום לתקינות רישיון הייבוא נסבה על המסמך הסופי שיניב התהליך ועל כוחו לשמש לייעודו, קרי לאפשר את השגת התוצאה של יבוא הרכב לישראל. היא איננה מקימה חובה של סומרום לנקוט פעולה ספציפית אל-מול אילן ומשרד התחבורה במסגרת התהליך שבו יונפק רישיון הייבוא ואינה מלמדת שהיה על סומרום לעשות דבר-מה בתהליך מעבר למסירת רישיון רכב לחמו שבאמצעותו ניתן היה לפתוח בתהליך.

(ג) חיזוק למסקנה זו, ככל שהוא נדרש, נמצא בעדות הנתבע; הלה לא התכחש לתוכנו של הנספח להזמנה, אישר שסומרום עמדה מאחורי חיוביה לפיו והטעים שחלוקת העבודה בין הצדדים הייתה כזו שעל סומרום הוטל לספק לחמו את המסמכים הדרושים לקבלת רישיון הייבוא ואילו חמו נדרש לטפל בהנפקת הרישיון יחד עם אילן-לקוחו אל-מול הרשות המוסמכת. השמשוני הדגיש שהעביר לחמו את כל המסמכים הדרושים לשם הוצאת רישיון הייבוא ולא היה דבר מה נוסף שיכול היה לעשות בשלב זה לשם הנפקת הרישיון, מעבר להמצאת המסמכים שהתבקשו מספק הרכב [עמ' 58 ש' 20-11; עמ' 59 ש' 3-1]. בתוך כך אישר הנתבע שהעביר לחמו בדואר אלקטרוני את רישיון הרכב, לגביו נטען בדיעבד – וכפי שיובהר להלן – שהיה 'חתוך' בחלקו העליון [עמ' 59 ש' 20-14]. עדות זו תואמת את העולה מהנספח להזמנה על-פי פשוטו. היא תואמת גם את האופן בו התנהלו הצדדים בזמן-אמת בכל הקשור לביצוע ההסכם ביניהם; על כן יש לאמצה.

(ד) בתאריך 31.5.2009 שיגר משרד התחבורה הודעה שהופנתה לאילן, לפיה מוחזרת לו הבקשה לרישיון יבוא שהוגשה ביום 3.5.2009; הבקשה הוחזרה בשל כך שלא צורף אליה צילום מלא של רישיון הרכב שכולל גם את כותרת המסמך [נספח ז' ל-ת/3]. מעניין לציין שהודעת משרד התחבורה, שמוענה לאילן, לא נזכרה בתצהירו של אילן ולא צורפה אליו; חמו, שהמסמך האמור אינו מאזכר את שמו ואינו מופנה אליו, הוא שביקש להגישו והוא שהתיימר להצהיר על מועד קבלתו אצל אילן. בתצהירו של אילן אין למצוא כל אמירה על-אודות המועד בו הגיע המסמך האמור לידיו, אף לא באשר למועד בו הודיע לחמו את תוכנו [סע' 25 ל-ת/3]. זהו חסר שמעלה סימני שאלה והם נזקפים לחובת התובעים. ודאי כך נוכח התנגדות הנתבעים להגשת המסמך האמור שלא באמצעות עורכו [עמ' 56 ש' 14-10]. למצער היה על התובעים להגיש את המסמך באמצעות אילן – אלא שהדבר לא נעשה.

(ה) לגופו של עניין נחלקו הצדדים בשאלה מי מהם נושא באשם בשל המצאתו של רישיון רכב 'חתוך', שהוא שצורף לבקשה לרישיון יבוא שהוגשה בידי חמו בתחילת חודש מאי 2009 והוא שגרם למשרד התחבורה לדחות את הבקשה בשלהי חודש זה. אין חולק על כך שצילום רישיון הרכב 'החתוך' שצורף על-ידי חמו לבקשה הועבר לסומרום מהספק שלה בחו"ל והיא שמסרה אותו לחמו לשם הגשת בקשה לרישיון יבוא. החסר במסמך בא לידי ביטוי בכך שחסרה בו הכותרת העליונה שלו.

הנתבע לא חלק על כך שמי ש'אשם' בעיכוב בהוצאת רישיון הייבוא לרכב נושא באחריות לעיכוב בהגעת הרכב לישראל [עמ' 63 ש' 13-11]. בעינה עומדת השאלה מי אחראי לעיכוב שנבע מכך שהומצא רישיון רכב 'חתוך' – חמו או סומרום.

חמו ביקש להישמע בטענה שהנתבעים כשלו בכך שהעבירו לו רישיון רכב שהיה 'חתוך' בחלקו העליון, באופן שלא היה עשוי לשמש בסיס להנפקת רישיון יבוא במועד. מעדותו של חמו בחקירה נגדית הצטיירה תמונה שונה לפיה האשם נעוץ דווקא במשרד התחבורה, שלא הסתפק במסמך שהומצא לו אף שזה היה תקין וניתן היה להנפיק רישיון יבוא על-יסודו. בלשונו: "לא אני ולא שמוליק חשבנו שיש בעיה עם המסמך, המסמך הוא בסדר מה שחתוך בו זה הכותרת [...] אני לא חושב שמשרד התחבורה היה צריך לדחות על דבר כזה, אבל ברמה העובדתית הוא דחה את זה. [...] ברגע שנותנים לך דחייה על משהו פשוט צריך להשלים את המסמך ולשלוח את זה, וזה מה ששמוליק היה צריך להעביר לנו" [עמ' 37 ש' 12-8]. חמו אישר שנמנע מהגשת ערר על החלטת משרד התחבורה שלא להנפיק רישיון יבוא לרכב על-בסיס מסמך שלטעמו כיועץ לאילן היה תקין לחלוטין [עמ' 37 ש' 13].

נוכח עדות ברורה זו, לפיה ניתן היה לצפות שרישיון יבוא לרכב יונפק גם על-בסיס רישיון הרכב 'החתוך' שהוגש ללא הכותרת העליונה שלו, אין לקבל את טענתו של חמו כי דווקא הנתבעים הם שנושאים באחריות לכך שהוצאת רישיון יבוא לרכב התעכבה והתאחרה [עמ' 38 ש' 22-21]. לא זו בלבד שגלגול האחריות לפתחם של הנתבעים מתעלמת מעדותו של חמו שצוטטה לעיל אלא שהיא מבקשת לטשטש את העובדה שחמו – מי שבמסגרת חלוקת התפקידים בין הצדדים הופקד על הטיפול בתהליך הנפקת רישיון הייבוא אל-מול משרד התחבורה – ישב בחיבוק ידיים ולא עשה דבר במהלך חודש מאי, בין מועד הגשת הבקשה לבין המועד בו הודיע משרד התחבורה על דחייתה, על-מנת לבדוק ולברר מה טעם לא ניתן הרישיון. לדברים הללו נודע משנה תוקף נוכח מבוקשו של חמו להציג את עצמו כמי שהיה כשיר לשמש יועץ לייבוא אישי של רכב, קל וחומר נוכח הצהרתו כי ידע אלו מסמכים יש להגיש לרשות על-מנת לקבל רישיון יבוא ואף ידע שתהליך הנפקתו של הרישיון המבוקש נמשך ימים מרגע הגשת הבקשה [עמ' 37 ש' 5-2, עמ' 47 ש' 15-14].

(ו) התובעים הציגו התכתבות ענפה שהפנו לנתבעים במהלך התקופה בה ציפו לרישיון יבוא ולאחר המועד בו הודיע משרד התחבורה על דחיית הבקשה. התכתבות זו מעידה גם היא שבין טענותיו של חמו שהופנו לסומרום ולנתבע בזמן-אמת ניתן מעמד בכורה למועד הגעתו של הרכב לישראל, ולא לחסרונו של רישיון יבוא. לשון אחר, גם אם אניח לטובת התובעים כי הודעת משרד התחבורה על דחיית הבקשה התקבלה אצל אילן בסמוך לאחר הוצאתה והועברה על-ידו לחמו, אין כל ראיה לכך שהתובעים או מי מהם פנה לנתבעים בדרישה לספק רישיון רכב חדש ומלא על-מנת שניתן יהיה להנפיק רישיון יבוא על-יסודו. במה הדברים אמורים?

בשני מכתבים ששיגרו חמו וקובי לנתבעים ביום 6.6.2009 אין זכר לרישיון יבוא ולתהליך הנפקתו; הם נסבו אך ורק על לוח הזמנים לייבוא הרכב לישראל [נספחים ח' ו-ט' ל-ת/3]. הוא הדין במכתב נוסף של חמו לנתבעים מיום 14.6.2009 [נספח י' ל-ת/3]. בכל המועדים הללו כבר ידע חמו לכאורה על דחיית הבקשה לרישיון יבוא, שהודעה עליה התקבלה אצל אילן לשיטתו ביום 31.5.2009 או בסמוך לאחר מכן. אף-על-פי-כן פניה ראשונה של חמו לנתבע ובה הודעה על תשובת משרד התחבורה מחד גיסא, ובקשה לקבל צילום חדש של רישיון הרכב מאידך גיסא, נעשתה בדוא"ל רק ביום 15.6.2009 [נספח יא ל-ת/3]. התובעים לא סיפקו הסברים לפערי הזמנים שהצטיירו מהתנהלותם.

חמו טען כי בטרם שיגר לנתבע את הודעת הדוא"ל האמורה יידע את הנתבע על דחיית הבקשה לרישיון יבוא וסיבתה בשיחת טלפון שקיים עמו יום קודם, בתאריך 14.6.2009. הנתבע כפר בהתקיימותה של שיחה כזו, כמו גם בטענה שבמהלכה התחייב לפני חמו כי יעביר לו צילום מלא של רישיון הרכב [השוו סע' 29-28 ל-ת/3 לעמ' 64 ש' 20-8]. בעניין זה יש לבכר את גרסת הנתבע על-פני גרסתו של חמו; לו התקיימה בין הצדדים ב- 14.6.2009 שיחה שנסבה על כשלון הבקשה לרישיון יבוא, כטענת חמו, ניתן היה לצפות שיינתן לכך ביטוי כלשהו בהודעת הדוא"ל ששיגר חמו לנתבע ביום המחרת (כגון שיאמר בה 'בהמשך לשיחתנו מאתמול...' או 'בהמשך להתחייבותך מאמש'). דא עקא, בהודעת הדוא"ל מיום 15.6.2009 אין רמז לכך שהיא המשך לשיחה קודמת שהתקיימה על-פה באותו נושא ותוכנה אינו מתיישב עם קיומה של שיחה קודמת כזו. זאת ועוד, אילו התקיימה אותה שיחה ניתן היה לצפות שהנתבע היה נשאל על-ידי חמו כבר במהלכה אם "הבעיה היא באמת בצילום". שאלה זו מופיעה בגוף הודעת הדוא"ל באופן שמעיד כי שיחה קודמת באותו נושא לא התקיימה בין חמו לנתבע [נספח יא הנ"ל ל-ת/3]. הנתבע אישר כי הודעת הדוא"ל נשלחה לכתובת הדואר האלקטרוני שלו אך עמד על דעתו שהיא, יחד עם הודעות דוא"ל אחרות מאותה תקופה, לא התקבלה אצלו – בשונה ממכתביו של חמו שאת קבלת חלקם הארי אישר [עמ' 63 ש' 30-16, עמ' 64 ש' 3-1].

יש לשים אל לב שבמכתב הבא ששיגר חמו לנתבעים, נושא תאריך 15.7.2009, שוב אין כל זכר לבקשה להמציא רישיון רכב מלא [נספח יב ל-ת/3]; מדובר בחסר תמוה, שהרי לשיטתו של חמו בין מועד משלוח הודעת הדוא"ל שנדונה לעיל לבין מועד משלוח מכתב זה לנתבעים – משך חודש ימים – הוא לא קיבל מהם רישיון רכב מלא שיאפשר הגשת בקשה חדשה לרישיון יבוא. חסר זה במכתבו של חמו מלמד שנושא קבלת רישיון הייבוא לא נמצא בראש מעייניו והוא לא יחס לו חשיבות בזמן-אמת. כפי שיובהר בהמשך, הדבר נבע מציפייתו של חמו שסומרום תביא את הרכב לישראל אף ללא רישיון יבוא – ציפיה שלא היה לה יסוד ושהייתה מנוגדת לנהלי משרד התחבורה.

(ז) מן העדויות עלה שרק ביום 4.8.2009, בפגישה שהתקיימה במשרדו של אילן, נודעה לנתבע בקשתו של חמו לקבל רישיון רכב מלא לשם הגשת בקשה מחודשת לרישיון יבוא. רישיון רכב שלם ומלא נמסר לחמו על-ידי השמשוני יומיים לאחר מכן, בתאריך 6.8.2009 [עמ' 39 ש' 27 - עמ' 40 ש' 11, עמ' 65 ש' 17-16]. ביום 9.8.2009 שיגר חמו את רישיון הרכב המלא למשרד התחבורה [נספח יג ל-ת/3]. רישיון יבוא התקבל ממשרד התחבורה ביום 11.8.2009, בחלוף יומיים נוספים [עמ' 21 ש' 27-26, עמ' 24 ש' 5-4]. מהלך זה של הדברים מגלה שהנתבע פעל בזריזות לשם המצאת רישיון רכב מלא, מעת שנודע לו דבר קיומה של בעיה ברישיון הקודם שהעביר. הוא מתיישב עם טענתו של הנתבע שעד יום 4.8.2009 כלל לא ידע על בעיה בהנפקת רישיון הייבוא בשל כך שנמסר צילום 'חתוך' של רישיון הרכב [עמ' 66 ש' 2-1, 15-6, 22-20]; עוד העיד השמשוני כי בין התאריכים 17 או 18 ביוני עד 31 ביולי נעדר מהארץ לרגל עסקיו, באופן שהשליך על האפשרות לצור עמו קשר [עמ' 68 ש' 20-14].

עדות זו של הנתבע בדבר המועד בו נודע לו לראשונה על קיומה של בעיה שעיכבה את מתן רישיון הייבוא לא נסתרה, ומצאתי שיש לתת בה אמון. לנתבע לא הייתה כל סיבה לגרום לעיכוב בתהליך הנפקת רישיון הייבוא; היפוכו של דבר הוא הנכון, באשר סומרום הייתה זכאית לעמלה בגין חלקה בתהליך הייבוא, בכפוף להשלמת העסקה. לראיה, כאשר נודע לנתבע ביום 4.8.2009 על בעיה ברישיון הרכב דאג לקבל רישיון שלם מהספק בחו"ל ולהמציא אותו לחמו תוך ימים ספורים וללא דיחוי.

להשלמת התמונה, גם במכתבו המאוחר יותר של חמו לנתבעים, נושא תאריך 22.8.2009, נפקד מקומה של טענה על-אודות עיכוב בתהליך הייבוא שנגרם בשל כך שהנתבעים לא המציאו רישיון רכב תקין במועד [נספח טו ל-ת/3]. התובעים העלו טענות אחרות שנסבו על התארכות תהליך הבאת הרכב מחו"ל אך לא טענה באשר לאי-המצאת רישיון רכב מלא [ר' גם עדות הנתבע בעמ' 69 ש' 28-23].

(ח) הנספח להזמנה חילק בין הצדדים לו נטלים שונים שהיו קשורים להנפקת רישיון יבוא לרכב, במה שיצר 'תרשים זרימה' שנועד להוביל לקבלת הרישיון: סומרום מקבלת צילום של רישיון הרכב מהספק שלה בחו"ל ומעבירה אותו לחמו; חמו מחתים את אילן על הטפסים הדרושים, מגיש בשמו בקשה לרישיון יבוא ומצרף אליה את רישיון הרכב שקיבל מסומרום. משיוצא רישיון יבוא, תחול אחריות משותפת של חמו וסומרום באשר לתקינותו קרי, בכל הקשור לכוחו לשמש לייעודו ולגרום להבאת הרכב שהוזמן לארץ.

חמו הציג עצמו בהסכמים עליהם חתם כמי שבכוחו לספק יעוץ מקצועי לייבוא רכב בייבוא אישי; כך כלפי אילן וכך גם כלפי סומרום. ניתן היה לצפות שחמו ידע להבחין אם קיבל מסומרום רישיון רכב חלקי שלא יאפשר הנפקת רישיון יבוא על-יסודו. אלא שחמו קיבל את רישיון הרכב מבלי שראה בו קושי או פגם כלשהו; לפי עדותו לפני סבר שניתן וצריך היה ליתן רישיון יבוא על-פיו. ככל שחמו, המציג עצמו כיועץ ובר-סמכא בענייני יבוא, סבר כך, אין לראות מה לו כי ילין על סומרום והנתבע באותו עניין.

זאת ועוד, אף שלשיטתו של חמו הוא ידע כי רישיון יבוא מוצא על-ידי משרד התחבורה תוך מספר ימים הוא לא פנה לרשות כדי לבדוק ולברר מה טעם לא ניתן הרישיון ימים ספורים לאחר שהגיש את הבקשה. חמו אף לא הראה שלאחר שניתנה הודעת משרד התחבורה על דחיית הבקשה בשל כך שצורף אליה רישיון רכב 'חתוך' הוא פעל בשקידה ראויה ופנה לנתבעים מיד על-מנת לקבל רישיון רכב מלא. על-מנת שסומרום תקבל מן הספק מחו"ל את המסמך המלא היה על חמו לפנות בעניין זה אליה; לא לסומרום הודע על טענה ל'חלקיות' רישיון הרכב שהוצג, אלא לאילן [נספח ז' ל-ת/3]. הוכח שדרישה להמצאת רישיון רכב מלא הובאה לידיעתו של השמשוני רק ביום 4.8.2009, באופן שסלל את הדרך להמצאת רישיון רכב שלם, לתיקון הבקשה במשרד התחבורה ולקבלת רישיון יבוא לרכב המקורי ביום 11.8.2009, ימים ספורים לאחר מכן. נובע מכך שערנות של חמו – ערנות שמתחייבת ממי שמציג את עצמו כיועץ לייבוא ופועל בתמורה לשכר, הייתה גורמת לכך שרישיון יבוא היה ניתן לרכב המקורי הרבה קודם לכן, ולמעשה ימים ספורים לאחר חתימת ההזמנה. בתוך כך היה על חמו ליזום פניה למשרד הרישוי בחלוף מספר ימים מן המועד בו הגיש לראשונה את הבקשה לרישיון יבוא על-מנת לבדוק ולברר מה טעם מתעכב הרישיון. לו כך פעל חמו היה ביכולתו לקבל מהנתבע את רישיון הרכב השלם הרבה קודם לחודש אוגוסט 2009 ואף טרם צאתו של השמשוני לחו"ל לרגל עסקיו במחצית חודש יוני.

יש אפוא ראיות למכביר שתצבענה על כך שהעיכוב בקבלת רישיון יבוא לרכב המקורי רובץ לפתחו של חמו ולא לפתחם של הנתבעים או מי מהם. מבוקשם של התובעים לגלגל לפתחה של סומרום את התקלה ברישיון הרכב שהוצג, וכפועל יוצא גם את העיכוב בקבלת רישיון הייבוא, מתעלם מחלקו של חמו בתהליך.

(ט) עוד יצוין בהקשר זה לשם השלמת התמונה: אף שחמו הוצג בהסכם עם אילן ובנספח להזמנה כ'יועץ' לייבוא אישי של רכב ניכר שהוא נזקק למידה רבה מאוד של סיוע מצד הוריו בקשירת העסקה, כמו גם בביצועה. בנסיעותיו לחיפה לפגוש את הנתבע נלווה אליו אחד מהוריו [סע' 26, 28, 33 ו-45 ל-ת/3]; לקובי הייתה מעורבות גבוהה בניסוח ההסכמים בהם התקשר חמו [עמ' 11 ש' 30 - עמ' 12 ש' 1, עמ' 12 ש' 8-6]; קובי השתתף בחלק הארי של הפגישות שהתקיימו בין אילן וחמו מזה לבין השמשוני מזה במהלך אוגוסט 2009, לאחר ששיעור המכס עלה בטרם הובא הרכב לישראל [ר' גם נספח ט' ל-ת/3 שנכתב בידי קובי ובמיוחד פסקה 6 בו שמדברת בעד עצמה]. אכן, אין בכך פסול; מדובר באדם צעיר שהסתייע בבני-משפחתו בתחילת דרכו המקצועית. יחד עם זאת יש בדברים הללו כדי ללמד על היקפם וטיבם של הידע והניסיון שהיו נחלתו של חמו בעת שהציג את עצמו, כלפי אילן וסומרום, כיועץ לייבוא אישי. דובר בידע וניסיון בסיסיים וראשוניים, אפילו בוסריים.

חמו החל לפעול כעוסק מורשה בינואר 2009, זמן קצר לפני שגובשה העסקה דנן. לדבריו סיפק יעוץ לייבוא שני כלי-רכב בתקופה שבין ינואר 2009 לבין ההתקשרות שנסבה על העסקה דנן, לאחר שנחשף לייבוא אישי של רכב שביצע אביו עבור עצמו [עמ' 35 ש' 16-9]. קובי נדרש למידה רבה של השקעה בליווי חמו בכל הקשור לעסקה דנן, כריתתה וביצועה, מעל ומעבר למצופה ממי שמציג עצמו כיועץ לייבוא. כדברי קובי: "אני תמכתי במתן לאורך כל הדרך בנקודה הזאת העניינים הסתבכו ברמה כזו שהייתה צריכה להיות מעורבות שלי הרבה מעבר למה שציפיתי" [עמ' 34 ש' 22-21]. אלא שמה שכונה בפי קובי 'הסתבכות' העסקה לא חרג מגדר הצפוי בעסקות כגון דא; כפי שיובהר להלן, המסכת ההסכמית כללה הוראות שצפו שינוי בשיעור המכס שיחול על יבוא הרכב. לו היה ממש בטענתו של חמו כי הוא יועץ לייבוא אישי ניתן היה לצפות שישכיל להתמודד עם גלגוליה של העסקה, אלא שלא כך אירע. גם בכך יש תימוכין לקביעה כי חמו לא פעל במיומנות הנדרשת בביצוע חיוביו על-פי הנספח להזמנה, בכל הקשור לתהליך הנפקת רישיון הייבוא. למחדליו אין דבר וחצי דבר עם נושא תקינות הרישיון שהונפק לבסוף, לגביו נקבעה אחריות משותפת של חמו וסומרום.

2. מועד שילוח הרכב מחו"ל ביחס למועד הנפקת רישיון יבוא

טענת התובעים כי על הנתבעים לשאת בתוספת המס נסמכה על ראייתם את הנתבעים כמי שנושאים באשם לאיחור בהבאת הרכב לישראל. לשיטתם התחייבה סומרום לגרום להבאת הרכב המקורי לישראל תוך שמונה שבועות מן המועד בו נחתמה ההזמנה; לו כך נעשה אזי היה הרכב מגיע לישראל קודם לעליית שיעור המס [עדות קובי, עמ' 24 ש' 14-11]. דא עקא, טענה זו לוקה בשניים: ראשית, היא מתעלמת מאחריותו של חמו לכך שרישיון יבוא לרכב המקורי לא הונפק תוך ימים אלא התעכב משך חודשים רבים; אחריותו זו של חמו נדונה לעיל. שנית, היא נסמכת על ההנחה כי היה על סומרום לשלח את הרכב לישראל ולגרום לכניסתו לארץ תוך שמונה שבועות מיום חתימת ההזמנה, כל זאת ללא קשר לשאלה אם הונפק לרכב רישיון יבוא על-ידי הרשות בישראל ואף בהיעדר רישיון כזה. כפי שיובהר מיד, מדובר בהנחה נטולת יסוד הן מצד הדין והן מצד המסכת ההסכמית שחלה על הצדדים.

(א) במסגרת הנטלים שנקבעו בנספח להזמנה הוטל על סומרום לפעול אל-מול הספק שלה בחו"ל בכל הקשור לייבוא הרכב לישראל ובכלל זה לדאוג להשטתו לארץ [שם, בסע' 2]. בנספח להזמנה לא נקבע מועד סופי לאספקת הרכב אלא מועד משוער בלבד; המועד המשוער הוערך בשמונה שבועות [סע' ד(1) להזמנה, סע' 3(א) לתנאים בגב ההזמנה ועדות קובי בעמ' 20 ש' 10-8]. עיקר המחלוקת נסבה על השאלה אם תקופה זו נמנית מחתימת ההזמנה והנספח לה או שמא מיום בו יודיע חמו לסומרום כי ניתן רישיון יבוא לרכב.

(ב) בעדותו לפני אישר קובי את היכרותו עם נוהל משרד התחבורה מיום 17.12.2009 שכותרתו "נוהל למתן רישיון ביבוא אישי של רכב שאינו מופיע בהודעת ה'רשות המוסמכת' בדבר יבוא אישי של רכב נוסעים פרטי" [נספח ב' ל-נ/1; להלן הנוהל]. באותה נשימה אישר קובי את ידיעת תוכנו של סע' 4 בנוהל, בו נקבע כך: "יבוא הרכב חייב ברישיון יבוא טרם השטתו ארצה" [ההדגשה במקור; עמ' 24 ש' 20-13]. גם חמו אישר בתורו את היכרותו עם הנוהל [עמ' 37 ש' 21-19]. עדות זו מונעת מן התובעים לטעון לאי-קבילותו של אותו חלק של הנוהל שהציג הנתבע במצורף לתצהירו [עמ' 56 עמ' 12-11]; לו ביקשו התובעים להגיש את הנוהל השלם היה ביכולתם לעשות כן במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, אלא שהם נמנעו מכך. לא הוכחה רלוונטיות של הנוהל לעניין הנדון כאן שחורגת מהוראת סעיף 4 בו, היא ההוראה שצוטטה לעיל ואשר זכתה לאישורו של קובי, עד התובעים.

(ג) קובי עומת עם הטענה כי לא ניתן היה לשלח את הרכב לישראל בטרם הונפק לו רישיון יבוא בידי הרשות בארץ, ובתגובה מסר עדות שהייתה מתחמקת ומתפתלת; לדבריו, ידוע לו לפחות על שני אנשים מהם שמע כי כלי-רכב שיובאו עבורם מחו"ל נמצאו בישראל טרם הנפקתו של רישיון יבוא – ועל-פי אמת-מידה זו התכוון השמשוני להתנהל בעסקה דנן [עמ' 24 ש' 21-18]. בכל הקשור לייבוא רכב עבור צדדים שלישיים, עדותו זו של קובי לא חרגה מגדרה של עדות מפי השמועה; אותם 'אחרים' עלומי שם שעליהם העיד לא זומנו בידי התובעים למתן עדות. חסרונה של עדותם מקימה נגד התובעים את החזקה כי היה בעדות זו, אילו נשמעה, כדי לחזק דווקא את גרסת הצד שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

אשר לציפיה כי סומרום תשלח את הרכב לישראל עוד בטרם הוצא עבורו רישיון יבוא – התחוור כי זו לא חרגה מגדר סברה בעלמא שאין לה תימוכין הולמים. יתרה מכך, לגבי אותה ציפיה מסר קובי גרסות סותרות. תחילה ביקש להישמע בטענה כי אף שבמקרים אחרים המליצו הוא וחמו, במעמדם כיועצים לייבוא, לא לנקוט מהלך סימולטני, מקביל, של הובלת רכב מחו"ל לישראל והנפקת רישיון יבוא לרכב בישראל – הרי שבמקרה דנן הנתבעים נטלו על עצמם 'את הנושא' [עמ' 24 ש' 30-27, עמ' 25 ש' 15-12]. ככל שבאמירה זו כיוון קובי לכך שהייתה התחייבות של הנתבעים לפעול בניגוד לנוהל ולהשיט את הרכב לישראל בטרם הוצא לו רישיון יבוא, הוא נאלץ לחזור בו עד מהרה מרמיזתו שכך נעשה. קובי אישר שבמסכת ההסכמים שחלה על יבוא הרכב אין תניה אשר תואמת את עדותו ומטילה על הנתבעים התחייבות לשלח את הרכב לישראל מבלי שהונפק לו רישיון יבוא. קובי הודה בפה מלא שהנתבע לא התבקש לעבור על החוק [עמ' 25 ש' 3-2 ו-ש' 30-27].

(ד) על אותם דברים עמד גם חמו: "יש נוהל של משרד התחבורה אשר קובע שייבוא רכב חייב ברישיון ייבוא טרם השטתו ארצה. בכל המהלכים שעשיתי כיועץ לייבוא אישי המלצתי לא להשיט את הרכב ארצה לפני. מי שמקבל את ההחלטות בסופו של דבר הוא הלקוח אני רק יועץ, במקרה הזה אחריות על השטת הרכב ועל כל התהליך מחוזה הוא על שמוליק [...]" [עמ' 37 ש' 24-27]. נוכח עדות זו, ובהיעדר ראיה לכך שהנתבעים נדרשו – והתחייבו – לפעול בעסקה זו שלפני בניגוד לנוהל, אין חמו עשוי להישמע בטענה לפיה 'רוב האנשים' שמייבאים כלי-רכב לישראל פועלים בהתעלם מהנוהל [עמ' 37 ש' 28-27]. אין צורך לומר שבית-המשפט דן ומכריע בזכויות הצדדים וחובותיהם בהתאם לתוכן החוזה הספציפי שהוכח ולא על-בסיס עדות שמועה בלתי-מוכחת על-אודות התנהלותם של צדדים שלישיים עלומי שם במקרים אחרים. זאת ועוד, בעדותו של חמו שצוטטה לעיל נרמז בין השיטין כי אילן הוא שהחליט על יבוא הרכב לישראל בניגוד לנוהל וטרם הנפקת רישיון יבוא בגינו. אלא שעיון מדוקדק בעדותו הראשית של אילן מעלה שאין בה רמז לטענה כזו [ת/5]. רוב-רובו של תצהיר אילן נסב על אירועים שהתרחשו מחודש אוגוסט 2009 ואילך [שם, סע' 5 עד 21]; הוא דל באופן בולט בכל הקשור למסכת ההסכמית שחלה על יבוא הרכב ואין בו זכר לעצם קיומם או לתוכנם של ההזמנה והנספח לה [שם, סע' 2 עד 4].

חמו אינו עשוי להוכיח בהבל פיו שהנוהל איננו נאכף [עמ' 37 ש' 29 - עמ' 38 ש' 2]; טענה כזו, יש להוכיחה בעדות של נציג מוסמך מטעם משרד התחבורה. הצהרתו זו של חמו אף סותרת את הודאתו שלו, הודאה שבאה גם מפי אביו, כי הוא איננו ממליץ ללקוחותיו לפעול בניגוד לנוהל. חמו אישר שהוא אינו יודע מה דינו של רכב שמובא לישראל שלא לפי הנוהל [עמ' 38 ש' 8-14]. חמו אינו עשוי להחזיק בחבל משני קצותיו: מצד אחד להציג עצמו כמי שמתרחק מכל פעילות שנושקת ל'תחום האפור' ומצד שני להישמע בטענה כי היה על הנתבעים לפעול בניגוד לנוהל ולשלח את הרכב לישראל מבלי שניתן רישיון לייבאו כדין – כל זאת שעה שחמו מצפה לרווח כספי שיניב לו יבוא הרכב לישראל על-פי הסכם הייעוץ [השוו עמ' 38 ש' 14-12 לעמ' 38 ש' 17-15]. מדובר בהיתממות שחוסר תום-לב שזור בה. הלכה למעשה אישר חמו, במענה לשאלת בית-המשפט, שמעורבות הנתבעים בעסקה לא נבעה מציפיה ל'גמישות' מצדם בכל הקשור לקיום הוראות הנוהל [עמ' 38 ש' 27-26].

(ה) גם השמשוני עמד בעדותו על כך שמצד הדין ונוכח הוראות הנוהל קיימת מניעה להשיט רכב לישראל במסגרת של יבוא אישי כל עוד לא ניתן לו רישיון יבוא. הנתבע הצהיר שבהתייחס לרכבים מסוגו של הרכב שעליו נסבה ההזמנה בשום מצב לא היה מייבא רכב לישראל בטרם ניתן לו רישיון יבוא; לגבי רכבים אחרים הייתה עדותו החלטית פחות באשר לאפשרות השטתם לישראל ללא רישיון יבוא; הוא טען שאינו זוכר אם במקרים אחרים, שאינם המקרה דנן, הורה אי פעם לשלח רכב לישראל לפני שהונפק לו רישיון יבוא [עמ' 60 ש' 20-1]. באופן כללי לא הותירה עדותו זו של השמשוני רושם אמין במיוחד. יחד עם זאת עדותו עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של קובי וחמו לפיהן בסופו של יום, ובהתייחס לרכב שבו חפץ אילן, לא נטלה סומרום על עצמה התחייבות לשלחו ארצה לפני שיונפק לו רישיון יבוא על-ידי הרשות המוסמכת בישראל. הדברים אמורים גם בהתחייבות כזו של הנתבע באופן אישי – שלא הוכחה.

מעדות השמשוני עלה כי אם היה רישיון יבוא לרכב המקורי מוצא בתוך ימים אחדים, כפי שצפוי היה לקרות במהלך הרגיל של הדברים, כי אז לא הייתה מניעה שהרכב יגיע לישראל בהתאם לנוהל, ובאופן שהשטתו מחו"ל תיעשה רק לאחר שהוצא לו רישיון יבוא, בתוך התקופה המשוערת של שמונה שבועות שצוינה בהזמנה [עמ' 62 ש' 28-13]. לעיל קבעתי כי העיכוב בקבלת רישיון הייבוא לרכב המקורי נגרם באחריותו של חמו. על כן גם העיכוב בהשטת הרכב המקורי לישראל – השטה שמן הנמנע היה להחל בה כל עוד לא הוצא רישיון יבוא לרכב – רובץ לפתחו של חמו.

(ו) ההזמנה והנספח לה אינם מטילים על סומרום התחייבות להשיט את הרכב לארץ בניגוד להוראות הנוהל ובטרם ניתן רישיון לייבאו. בעדויותיהם נאלצו קובי וחמו לאשר כי התחייבות כזו לא הוטלה על סומרום. למעשה די בכך כדי לדחות את טענת התובעים כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא שלחו את הרכב לישראל קודם ליום 11.8.2009, הוא המועד בו ניתן רישיון יבוא לרכב המקורי.

למעלה מן הצורך יאמר כי יש ותוכנו של חוזה כתוב אינו ממצה את הסכמות הצדדים. ככל שקיימות הוראות דין רלוונטיות שלגביהן לא נקבע והותנה בחוזה אחרת, הרי שהן חלות על החוזה מכללא [בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 778-777 (1995)]. כשמדובר בהוראות דין שעניין של חוקיות מוסדר בהן – תחולתן על החוזה שכרתו הצדדים היא קוגנטית וכופה. לו נכללה במסכת ההסכמית דנן הוראה שהחילה על סומרום התחייבות להביא את הרכב לישראל באין רישיון כחוק לכך היה מקום להרהר אחר תוקפה ותחולתה מטעמים שבהיותה סותרת את תקנת הציבור, ובגדרו של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). משלא נכללה בהזמנה או בנספח לה הוראה כזו מוחזקים הצדדים כמי שכרתו חוזה מתוך כוונה לקיים את הוראות הדין – וסע' 4 לנוהל, אותו הכירו קובי וחמו עוד קודם לכן, בכלל זה. הנטל להוכיח כוונה נוגדת חל על התובעים והוא לא הורם. היפוכו של דבר הוא הנכון: בהסכם הייעוץ בין חמו לאילן גילו התובעים דעתם כי יבוא הרכב כפוף לנהליו של משרד התחבורה [ר' סע' 17 להסכם הייעוץ כפי שצוטט לעיל בחלק ג(1)(ג)].

נובע מכך שלא הוכחה מחויבות של סומרום או הנתבע לפעול לשילוח הרכב לישראל כל עוד לא הונפק לו רישיון יבוא על-ידי הרשות המוסמכת לכך בישראל. חמו אינו עשוי להיבנות מהפניה חוזרת ונשנית להסכם בינו לבין סומרום בניסיון לגלגל לפתחם של הנתבעים את האחריות לאי-הבאת הרכב לישראל קודם למועד בו השתנה תעריף המס; ההסכם כפי שנחתם אינו מטיל על הנתבעים חבות לייבא לישראל רכב בניגוד להוראות הנוהל [עמ' 38 ש' 17, עמ' 39 ש' 16-14].

(ז) כאמור, בתהליך הנפקת רישיון יבוא לרכב חלקה של סומרום התמצה בשלב הראשון במסירת מסמכי הרכב לחמו ואילו על חמו הוטל לפעול יחד עם אילן להגשת בקשה לרישיון יבוא. אילו התקבל הרישיון כי אז הייתה לחמו וסומרום אחריות משותפת לתקינותו. בשלב בו מסרה סומרום לחמו את המסמכים הדרושים לקבלת רישיון יבוא – וכל עוד לא הונפק רישיון הייבוא – היה הטיפול מצוי באחריות של חמו; באותו שלב, נוכח המסכת ההסכמית שחלה על יבוא הרכב ובשים לב להוראת סע' 4 לנוהל, לא היה על סומרום להתחיל בשילוח הרכב לישראל. את תקופת שמונה השבועות המשוערים למסירת הרכב יש לקרוא על כן כנמנית מן הרגע בו הונפק רישיון יבוא לרכב בישראל, ולא מרגע חתימת ההזמנה. אילו פעל חמו בשקידה ראויה בהנפקת רישיון יבוא לרכב כי אז לא הייתה מניעה להביא את הרכב ארצה בתוך תקופת שמונה השבועות הללו [עדות הנתבע, עמ' 62 ש' 28-13].

נובע מכך שהעיכוב בהובלת הרכב המקורי לישראל נבע מן העיכוב בהנפקת רישיון יבוא – לגביו נקבע שאירע באחריותו של חמו. נובע מכך שלחמו אינה עומדת טענה כלפי הנתבעים בכל הקשור לעיכוב שחל במועד שילוח הרכב המקורי לישראל; בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו. ככל שהיה פועל בשקידה ראויה בכל הקשור להנפקת רישיון הייבוא ניתן היה להביא את הרכב המקורי לישראל בתוך התקופה המשוערת שנקבעה בנספח להזמנה, ובכל מקרה קודם למועד בו עלה שיעור המכס שחל על עסקת הייבוא. כפי שעוד יובהר בהמשך, תוספת המס היא שנעצה מקל בגלגלי העסקה והיוותה את מוקד הסכסוך בין הצדדים.

(ח) לאילן אין כל עילה נגד הנתבעים בשל מועד הנפקת רישיון הייבוא לרכב; בהזמנה שנושאת את שמו חלים התנאים שנדונו לעיל, לפיהם היה על חמו לטפל בהנפקת רישיון הייבוא עם קבלת מסמכי הרכב מסומרום. ככל שכשל חמו בטיפולו זה הרי שלאילן עילת תביעה נגדו ולא נגד הנתבעים, באופן שתואם את הוראותיו של הסכם הייעוץ. חמו אישר שהוא שנושא באחריות כלפי אילן בכל הקשור לרישיון יבוא [עמ' 43 ש' 17-15]. עוד נקבע בהסכם הייעוץ שחמו יעשה כל שביכולתו כדי לזרז מועדים הקשורים בתהליך הייבוא, ובכללם מועד קבלת רישיון הייבוא [נספח א' ל-ת/3 סע' 16; עדות חמו בעמ' 43 ש' 20-16]. חמו לא הראה מה עשה ומה פעל כדי לזרז את מתן הרישיון בין מועד הגשת הבקשה לרישיון יבוא בתחילת מאי לבין המועד בו הודיע משרד התחבורה שלא ניתן לקבל רישיון יבוא על-סמך הצילום 'החתוך' שצורף לבקשה, וניכר שלא עשה דבר. אין בכך כדי להקים לאילן עילת תביעה נגד הנתבעים או מי מהם.

ה. ההסכם לייבוא הרכב החלופי

בחלק זה ידונו שלושה עניינים: האחד, תגובתם של הצדדים לעליית שיעור המכס; השני, טענת התובעים כי השמשוני קיבל על עצמו את הנשיאה בתוספת המס; השלישי, הודעת סומרום על ביטול ההסכם ופועלה.

1. שינוי מושא העסקה – מן הרכב המקורי לרכב החלופי

(א) חרף עליית שיעור המכס שארעה ביום 1.8.2009 לא נסוגו הצדדים מן העסקה אלא ביקשו דווקא להשלימה תוך יבוא הרכב המקורי לישראל [עמ' 31 ש' 13-8, עמ' 39 ש' 27 - עמ' 40 ש' 9]. לשם כך התקיימו במהלך אוגוסט 2009 פגישות בין חמו לנתבע, בהשתתפות אילן ובמשרדו; ברובן נכח גם קובי. במהלך אוגוסט פגש אילן בנתבע לראשונה; עד אז היה זה חמו שפעל בשם אילן אל-מול הנתבעים [עמ' 27 ש' 24-22]. אף-על-פי-כן היה ידוע לנתבע עוד קודם לכן שיבוא הרכב נעשה עבור אילן, ששמו התנוסס על ההזמנה ונזכר גם בנספח לה [עמ' 28 ש' 9, 22-21].

סומרום היא שנדרשה לפעול אל-מול הספק שלה בחו"ל בכל הקשור לייבוא הרכב. בתוך כך היה עליה להעביר לספק את המקדמה שקיבלה מחמו על-מנת שתשמש כתשלום על חשבון מחיר הרכב. המקדמה הועברה על-ידי חמו לחשבון סומרום בבנק ביום 1.5.2009 [עדות הנתבע בעמ' 59 ש' 23-21; נספח ה' ל-ת/3]. אף-על-פי-כן לא העביר הנתבע לספק את סכום המקדמה אלא ביום 27.8.2009; לגרסת השמשוני נבע הדבר מעיקול שהוטל על חשבון הבנק של סומרום שאליו העביר חמו את המקדמה [עמ' 62 ש' 10-8, עמ' 64 ש' 7-5]. השמשוני טען שהסדיר את העברת המקדמה לספק בחו"ל ברגע שהוסרה המגבלה שנבעה מהטלת העיקול על החשבון [עמ' 67 ש' 15-8]. בתוך כך הטעים שאי-העברת המקדמה לא הייתה מעכבת את שילוח הרכב המקורי לישראל. לדבריו, הוא המתין עד שיקבל את רישיון הייבוא מחמו; אם היה רישיון הייבוא מתקבל בטרם הוסר העיקול מחשבון סומרום ולא ניתן היה להעביר את המקדמה לספק מחשבון זה היה הנתבע מוצא לכך פתרון ביחסיו עם הספק והדבר לא היה מעכב את יבוא הרכב [עמ' 67 ש' 29-17].

(ב) נוכח קביעתי שלא ניתן היה לשלח את הרכב לישראל כל עוד לא הונפק רישיון יבוא, בהתחשב בכך שעל סומרום לא הוטלה התחייבות חוזית לפעול בניגוד לנוהל ולשלח את הרכב מחו"ל ללא רישיון יבוא ובשים לב לחלוקת התפקידים בין חמו לבין סומרום כפי שנקבעה בנספח להזמנה, נזקף העיכוב בהבאת הרכב המקורי לישראל עד למועד בו הוצא לו רישיון יבוא (11.8.2009) לחובתו של חמו. רק ממועד זה ואילך נודעה משמעות מעשית למחדלו של הנתבע שביטויו בכך שלא העביר את המקדמה לספק מיד לאחר שזו התקבלה בחשבון סומרום. שיעור המכס שחל על העסקה עלה ביום 1.8.2009, בטרם הונפק רישיון הייבוא ובמהלך התקופה בה נגרם העיכוב במתן רישיון הייבוא בשל התנהלותו של חמו. רק בתאריך 11.8.2009, ומשניתן רישיון יבוא לרכב המקורי שסלל את הדרך להשטתו לישראל, נודעה נפקות מעשית לכך שסומרום לא העבירה לספק בחו"ל את המקדמה.

ביום 29.8.2009, בעוד הצדדים מתדיינים ביניהם באשר למימושה של עסקת הייבוא נוכח עליית שיעור המס שחל עליה, התחוור שהרכב המקורי נמכר על-ידי ספק סומרום בחו"ל בשל אי-העברת המקדמה לידיו במועד. המקדמה הועברה לספק ביום 27.8.2009 אלא שהרכב נמכר ימים אחדים קודם לכן [עמ' 31 ש' 2-1]. אף בכך לא היה כדי לגרום לביטול ההסכם על-ידי מי מהצדדים; תחת זאת הוחלט לייבא רכב חלופי מאותו סוג ובעל מפרט זהה, לפי המתווה שנקבע לגבי הרכב המקורי ו'תחת אותו חוזה' שנכרת ביחס אליו [עמ' 15 ש' 22-20, עמ' 15 ש' 29 עד עמ' 16 ש' 1, עמ' 16 ש' 5-4, עמ' 21 ש' 14-13].

(ג) נובע מכך שבעת שהחליטו הצדדים לממש את עסקת הייבוא על-פי המתווה שנקבע במסכת ההסכמית הקיימת כביטויה בהסכם הייעוץ, בהזמנה ובנספח לה – תוך החלפת הרכב המקורי שהוזמן ונמכר ברכב חלופי מאותו סוג – פעלו הצדדים במציאות משברית. בשלב זה כבר היו כל מרכיביו וטעמיו של הסכסוך ביניהם ידועים וגלויים: הטענות על-אודות המצאת רישיון רכב 'חתוך' היו ידועות; הטענות בדבר אי-העברת המקדמה לספק בחו"ל במועד היו ידועות; גם הטענות על 'היעלמות' ו'ניתוק קשר' מצד הנתבע, שהועלו במכתבי חמו אליו שנזכרו לעיל, היו ידועות; תוספת המס שחלה על העסקה הייתה ידועה גם היא. משבר האמון בין הצדדים היה גדול עד כדי כך שחמו וקובי יצרו קשר ישיר עם הספק של סומרום בחו"ל, שלא באמצעות סומרום [עדות קובי עמ' 16 ש' 13-7, עמ' 29 ש' 28-26].

אף-על-פי-כן החליטו הצדדים, זו הפעם במעורבות ישירה של אילן, לייבא רכב חלופי זהה על-פי תנאיה של המסכת ההסכמית שהתקיימה ביחס לרכב המקורי ותוך שימוש במקדמה ששולמה והועברה לספק סומרום בחו"ל עבור הרכב המקורי [עמ' 16 ש' 15-14]. עסקה זו גובשה בשלהי אוגוסט 2009, חרף עליית המס שנודעה בתחילת אוגוסט [עמ' 30 ש' 19-15]. על יחס החליפות המלא בין ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי לבין ההסכם שנכרת לשם יבוא הרכב המקורי עמד קובי; לדבריו הוא וחמו המליצו לאילן להמשיך בתהליך הייבוא, ולמרות שבאותה נקודת זמן הייתה אפשרות לדרוש השבה של המקדמה ששולמה ולבטל את העסקה אופציה זו לא נבדקה [עמ' 17 ש' 15-6, 21-18].

(ד) יש להעמיד דברים על דיוקם: ביחס לרכב המקורי נחתמה המסכת ההסכמית שנדונה לעיל ואשר הורכבה משלושה מסמכים: הסכם הייעוץ, ההזמנה והנספח להזמנה. ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי חלף הרכב המקורי הוא הסכם נפרד ושונה שגובש בין הצדדים על-פה בסוף אוגוסט 2009, ארבעה חודשים לאחר שנחתמו המסמכים הללו. ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי החיל על יבוא רכב זה את המסכת ההסכמית שחלה על יבוא הרכב המקורי, על מלוא תנאיה ומרכיביה.

נודעת לכך נפקות כפולה: ראשית, ההסכם השני, שלגביו ובקשר עמו לא נחתמו מסמכים חדשים, אימץ והחיל על עצמו את כל המסמכים שנערכו לגבי הרכב המקורי – קרי, את תנאיהם של הסכם הייעוץ, ההזמנה והנספח לה – מבלי שהוכנס בהם שינוי. מדובר אפוא בשני הסכמים שונים שנערכו בזמנים שונים ובנסיבות שונות; אף-על-פי-כן בכל הקשור לתוכנם הם נבדלו זה מזה אך ורק במספר השלדה של הרכב המיועד לייבוא.

שנית, ההסכם השני (לייבוא הרכב החלופי) החליף לכל דבר ועניין את ההסכם הראשון (שנסב על יבוא הרכב המקורי). בכך מיצה ההסכם המאוחר יותר ו'בלע' את כל טענות התובעים נגד הנתבעים באשר לאופן ביצוע ההסכם הראשון עד אותו מועד, קרי עד סוף אוגוסט 2009. נובע מכך שכריתתו של ההסכם המאוחר יותר לייבוא הרכב החלופי מירקה ואיינה כל טענה אפשרית להפרה שעמדה לתובעים נגד הנתבעים או מי מהם בכל הקשור להסכם לייבוא הרכב המקורי. טענות להפרת ההסכם בידי הנתבעים היו עשויות להוביל לביטול ההסכם על-ידי חמו ולתביעה לפיצוי והשבה מצד הנפגע. תחת זאת בחרו התובעים, לא על 'רגל אחת' אלא כתוצאה של מספר פגישות שקיימו עם הנתבע במהלך חודש אוגוסט, לאמץ הסכם חדש שתוכנו יבוא רכב חלופי מאותו סוג בתנאים שנקבעו בהסכמים שחלו על יבוא הרכב המקורי. כריתת ההסכם לייבוא הרכב החלופי מגלמת אפוא ויתור ומחילה על כל טענה שהייתה עשויה להקנות זכות וסעד בשל הפרת הסכם יבוא הרכב המקורי. על-מנת לשמר טענה שיסודה בהסכם שנסב על יבוא הרכב המקורי חרף ההתקשרות בהסכם לייבוא הרכב החלופי היו הצדדים צריכים לעגן זכות כזו במסמך כתוב ומפורש; כזאת לא נעשה. המסקנה הנובעת מכך היא שההסכם השני החליף את ההסכם שנסב על הרכב המקורי לכל דבר ועניין ובתוך כך איין כל טענה שעמדה למי מהצדדים באשר להפרת ההסכם הקודם עד לנקודת הזמן בה הומר בהסכם המאוחר יותר.

1. המחלוקת באשר לנשיאה בתוספת המס

התובעים לא ניזוקו בשל המעבר מהרכב המקורי לרכב החלופי; מכל בחינה מהותית היו שני כלי-הרכב זהים זה לזה בכל, לרבות במפרט שלהם [עמ' 31 ש' 22-19]. לכן לא מכירת הרכב המקורי בשל אי-העברת המקדמה במועד היא שהקשתה על מימוש עסקת הייבוא אלא תוספת העלות שחלה בשל כך שביום 1.8.2009, בטרם ניתן רישיון יבוא לרכב המקורי, השתנה שיעור המכס שחל על העסקה. חמו אישר בפה מלא כי אלמלא עלה שיעור המס לא הייתה מתעוררת כל טענה נגד הנתבעים בשל המצאת רישיון רכב 'חתוך' [עמ' 42 ש' 2-1].

עובר לגיבוש ההסכם לייבוא הרכב החלופי היה נהיר וגלוי לצדדים שעל הבאתו לישראל יחול שיעור המכס הגבוה יותר שנכנס לתוקף ביום 1.8.2009. נושא תוספת המס נדון בין הצדדים במהלך הפגישות שקיימו במשרדו של אילן בחודש אוגוסט 2009 [עמ' 18 ש' 3]. התובעים טענו שבתוך כך, וטרם החלפת ההסכם הראשון שנסב על יבוא הרכב המקורי בהסכם השני שעניינו יבוא הרכב החלופי, התחייב הנתבע לשאת בכל תוספת המס. אין בידי לקבל טענה זו; לא זו בלבד שהיא לא הוכחה אלא שהוכח דווקא היפוכה.

(א) הטענה לפיה התחייבו הנתבעים או מי מהם לשאת בהפרשי המס היא טענה על-פה נגד מסמך בכתב. כאמור, על יבוא הרכב החלופי חלים מכוח הסכמתם של הצדדים כל המסמכים שנחתמו לגבי הרכב המקורי ובכלל זה ההזמנה.

בהזמנה נקבע שהמזמין, אילן, הוא שנושא במס שחל על העסקה, כשהמחיר המחייב הוא מחיר הרכב ביום שחרורו מן המכס. עוד נקבע בהזמנה שהמחיר הנקוב בה (170,000 ₪) הוא סך כל המחיר כולל מע"מ נכון לתאריך ההזמנה; הובהר שמחיר זה כפוף לשינויים שפורטו בתנאי ההזמנה כך שהמחיר המחייב יהא מחיר הרכב ביום שחרורו מהמכס תוך ששיעור המע"מ הסופי יקבע ביום קבלת הרכב [ת/4 בסע' ב(1), ב(5) ו-ב' סיפא].

בגב ההזמנה נקבעו תנאים שהוחלו על מחיר הרכב, בזו הלשון: "המחיר הכולל של הרכב ושל התוספות לפי בחירת המזמין, הנקוב מעבר לדף, הינו מחיר הנכון ליום הזמנה זו בלבד. המחיר הכולל הסופי יקבע על פי מחירוני החברה אשר יהיו תקפים ביום גמר החשבון ויהיו כפופים, ללא הודעה נוספת מצד החברה, ל: [...] שינויים בשיעורי המכס, ו/או מס קניה ו/או האגרות ו/או תשלומי חובה אחרים המוטלים ו/או שיוטלו על היבוא ו/או על המכירה של הרכב ושל התוספות, על פי כל דין, מיום ההזמנה ועד ליום שחרור הרכב מהמכס" [שם, בסע' 1(א)(2)]. למעלה מן הצורך אישר קובי שלפי ההזמנה כפוף מחיר הרכב לשינויים בשיעורי המס וכי תוספת המס חלה על-פי הקבוע בהזמנה על מזמין הרכב [עמ' 20 ש' 3-1, 7-6]. אישור על כך בא גם מפיו של חמו [עמ' 41 ש' 24 עד עמ' 42 ש' 1]. הדברים תואמים את תוכן המסמכים שחלים על יבוא הרכב החלופי; הם אינם עולים בקנה אחד עם טענה לחבות של הנתבעים בתשלום תוספת המס. גם בהסכם הייעוץ בין חמו לאילן נקבעו הוראות מקבילות לפיהן יהא מחירו הסופי של הרכב כפוף לשינוי בתקנות המכס והמע"מ ואילו מחירו כפי שנקבע טרם הייבוא אינו אלא מחיר משוער [ר' לעיל בחלק ג(1)(ב)].

(ב) אילו ניתנה הסכמה של סומרום או השמשוני לשאת בתוספת המס בעת יבוא הרכב החלופי – בין הסכמה שבשתיקה ובין הסכמה שנובעת מ'נטילת האחריות' שעליה הצהיר הנתבע לגרסת התובעים – כי אז אין לראות מדוע לא עוגנה אותה הסכמה בהסכם כתוב ומסודר שיחול על יבוא הרכב החלופי, חלף התנאים השונים מעיקרם שנקבעו ביחס לרכב המקורי. הדברים יפים במיוחד בהתחשב בכך שההסכם לייבוא הרכב החלופי גובש לא בימי שלום ובמצב של יחסי אמון בין הצדדים אלא דווקא במציאות משברית של סכסוך והיעדר אמון ביניהם ועל רקע טענותיהם של חמו, קובי ואילן על כך שהמקדמה הועברה לספק באיחור ניכר תוך 'העלמויות' ו'ניתוקי קשר' מצד השמשוני.

המפגשים שבהם גובש ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי התקיימו במשרדו של אילן – באותם ימים עורך-דין במקצועו ועיסוקו, בנוכחות חמו – יועץ בשכר מטעם אילן, ובמרבית המקרים גם בהשתתפות קובי; מולם, מן העבר האחר של המתרס, ניצב הנתבע. במציאות זו חזקה על אילן, חמו וקובי שהיו דואגים לעגן בכתובים הסכמה של הנתבעים או מי מהם לשאת בתוספת המס, לו אכן ניתנה הסכמה כזו. היעדר עיגון בכתב להסכמה הנטענת זועק לשמיים ומעיד על חולשתה הרבה של תזת ההסכמה שבה ביקשו התובעים להישמע [עדות קובי בעמ' 20 ש' 13-11].

(ג) המעבר מההסכם הראשון (לייבוא הרכב המקורי) להסכם השני (ביחס לרכב החלופי) אירע בסוף אוגוסט; הוחל בביצועו בימים הראשונים של חודש ספטמבר 2009. במועד זה לא ניתנה הסכמה פוזיטיבית של סומרום או השמשוני לספוג את תוספת המס ולשאת בה. ביטוי כתוב ומפורש לכך ניתן בפנייתם של חמו וקובי למשטרת ישראל מיום 8.9.2009 [נספח ב' ל-ת/2, בסע' 10-9]. המכתב נשלח למשטרה במסגרת עדות שהתבקשו חמו וקובי למסור אגב בירור תלונה שהגיש צד שלישי נגד השמשוני [עמ' 19 ש' 16-12]. עדותו של קובי בכל הקשור לתוכנו של המכתב הייתה מתחמקת ומתפתלת; היא הולידה גרסה חדשה לפיה באוגוסט הסכים השמשוני לשאת בהפרשי המס אך חזר בו מהסכמה זו בתחילת ספטמבר [עמ' 19 ש' 29-16]. בהמשך הובהר, מתוך עדותו של קובי עצמו, שאין בגרסה זו כל ממש.

התבטאויות רבות של קובי במהלך חקירתו הנגדית העידו שלא ניתנה הסכמה אמיתית של השמשוני לשאת בתוספת המס. קובי אישר כי בתחילת ספטמבר 2009 ניטשו חילוקי דעות בין הצדדים תוך שהן השמשוני והן אילן אינם מסכימים לשאת בעליית המכס [עמ' 22 ש' 18-11]. למעשה אישר קובי שההסכם הראשון לגבי הרכב המקורי הוחלף בהסכם החדש שנסב על יבוא הרכב החלופי, ואף הוחל בביצועו של ההסכם החדש אשר צפה את יבוא הרכב החלופי לארץ, מבלי שהושגה הסכמה בשאלה מי ישלם את תוספת המס [עמ' 22 ש' 27-20]. אמירתו של קובי לפיה "בשלב הזה צריך להגיע להסכמה" סותרת מניה וביה את גרסת התובעים כי במהלך אוגוסט כבר הובעה הסכמה של השמשוני לשאת בתוספת המס [שם, ש' 21].

הדברים אמורים גם בעדותו של חמו. קיים פער של כמות ואיכות בין טענתו של חמו כי הנתבע קיבל על עצמו לשאת בתוספת המס לבין פרטי עדותו שנסבה על 'לקיחת אחריות', התנצלות ואי-הבעת התנגדות לשלם הפרשי מכס [עמ' 40 ש' 22-14, עמ' 45 ש' 24-20]. ההתנהלות שייחס חמו לנתבע אינה שקולה להבעת הסכמה מוגמרת בעלת תוקף משפטי מחייב לספוג את תוספת המס, קל וחומר בגדרה של עסקה בה נקבע מראש כי שינויי מס יחולו דווקא על מזמין הרכב ולא על סומרום.

(ד) הוכח כדבעי שלא ניתנה על-ידי הנתבעים או מי מהם הסכמה פוזיטיבית וממשית, כזו שמגלה גמירות דעת ושהינה בעלת תוכן משפטי מחייב, לשאת בתוספת המס; הלכה למעשה לא התקיימה אלא ציפיה או תקווה של חמו, קובי ואילן שהנתבעים יטלו על עצמם חבות כזו [עמ' 29 ש' 10-9]. הדברים יפים דרך כלל; הם נכונים במיוחד בהתחשב בכך שאין 'נטילת אחריות' שאין בצידה מעשה שננקט בעולם המציאות. בעולם המציאות של העסקה לא השתנה דבר זולת הסכמתם של הצדדים לייבא את הרכב החלופי על-פי אותה מסגרת הסכמית שגובשה בקשר לרכב המקורי.

אמר על כך קובי: "נושא המיסוי כפי שאמרתי עלה כמה פעמים, וב- 2/9 נדון מחדש. המלצתנו כפי שאמרתי לשמוליק ללכת ולהתייעץ עם עורך דינו מאחר והרכב לא סופק במועד אנחנו מדברים על פער של שלושה חודשים, ארבעה חודשים [...] ולכן שמוליק להערכתנו היה צריך לשאת בהוצאות ובטח ובטח לא המזמין רוני ולא מתן" [עמ' 21 ש' 18-14]. אין לך דברים ברורים מאלה; הם מעידים על מחלוקת שניטשה בין הצדדים בשאלה מי מהם צריך לשאת בתוספת המס, ולא על הסכמה של הנתבעים לשלם תוספת זו. מחלוקת זו הייתה שרירה וקיימת בעת שהומר ההסכם לייבוא הרכב המקורי בהסכם לייבוא הרכב החלופי, אך היא לא מנעה את גיבוש ההסכם לייבוא הרכב החלופי.

זאת ועוד. קובי אישר שבתחילת ספטמבר 2009, לאחר שההסכם הראשון הומר בהסכם השני וננקטו מהלכים לקראת יבוא הרכב החלופי, הוא עצמו ביקש מהנתבע להתייעץ עם בא-כוחו בשאלה מי אמור לשאת בתוספת המס; "לאחר שיהיה לנו בסיס משותף להחלטה מי אמור לשאת בזה אפשר להתגמש" [עדות קובי, עמ' 33 ש' 11-6]. בין עדות זו לבין טענה להסכמה של הנתבע לשאת בהפרשי המס עוד קודם לכן, במהלך חודש אוגוסט, אין ולא כלום. חמו אישר גם הוא את הדברים [עמ' 46 ש' 20-7]. עדותו זו לימדה אף היא בתורה על קיומו של פער בין עמדתם של חמו ואילן לפיה צריך השמשוני לספוג את תוספת המס לבין עמדתו של הנתבע כי הוא אינו צריך לשאת בתשלום האמור.

(ה) במציאות של הסכמה מן הסוג לו טענו התובעים צריך היה להחתים את השמשוני על מסמך שיבטא את תוכנה, אלא שמסמך כזה לא נעשה והוא איננו בנמצא [עדות קובי, עמ' 29 ש' 25-18; עדות חמו, עמ' 45 ש' 16-10]; הפניית השמשוני לבא-כוחו לשם קבלת יעוץ מעידה דווקא על מחלוקת ועל היעדר הסכמה. ברוח זו יש להבין את עדותו של קובי לפיה הייתה 'הסכמה בשתיקה' של השמשוני לשאת בתוספת המס [עמ' 29 ש' 13]; כבר נאמר שלא הסכמה פוזיטיבית בעלת תוקף משפטי הייתה כאן מצד הנתבע אלא משאלת לב של התובעים. כך עלה מתשובתו של קובי שניתנה במענה לשאלת בית-המשפט, בגדרה עומת עם הימנעותם של התובעים לעגן במסמך כתוב את אותה 'הסכמה' שיוחסה לנתבע בכל הקשור לנשיאה בתוספת המס: "אמון לא היה אבל הרבה רצון טוב ותקווה להביא לידי סיום את הסגה הזו" [עמ' 29 ש' 28-27; ר' גם עדות חמו בעמ' 45 ש' 30-25].

אילן לא ידע לבאר מדוע לא דאג להחתים את הנתבע על כך שהוא נוטל על עצמו את תשלום תוספת המס במהלך הפגישות שהתקיימו בין הצדדים, במשרדו של אילן, במהלך חודש אוגוסט 2009. כפי שעלה מעדויותיהם של קובי וחמו, כך עלה גם מעדות אילן כי לא ניתנה הסכמה ברורה ומפורשת של השמשוני לספוג את תוספת המס. בלשונו: "[...] הוא לא אמר כן, ולא אמר לא, זה היה סוג של הסכמה שבשתיקה כאשר הוא אמר שהוא לוקח אחריות על כל מה שקרה [...]" [עמ' 53 ש' 11-10].

ההחלטה "לא להתברבר עם הסכמים משפטיים", כמאמרו של חמו, מצויה בעוכריו ואינה מצדדת בטענתו כי גובש הסכם מוגמר באשר לנשיאה של השמשוני בתוספת המס [עמ' 45 ש' 30-29]. להימנעות מעריכת הסכם כזה נודע משקל מיוחד בהתחשב בכך שהלקוח שעבורו נועד הרכב היה עורך-דין וכי אותו לקוח, אילן, נכח בפגישות שבהן גובשה על-פי הנטען אותה 'הסכמה' שיוחסה לנתבע. אפילו חמו ואביו לא הבינו את החשיבות שנודעה לעיגון הסכמה חדשה שמשנה את תנאי ההסכמה המקורית במסמך כתוב, חזקה על אילן שהוא הבין זאת היטב [לעניין זה ר' ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן, פ"ד נט(3) 266, 281 (2004)].

(ו) אין צורך לומר שהמרחק בין תקווה לבין הסכמה משפטית מוגמרת שתוכנה נטילת התחייבות בעלת נפקות כספית הוא כמרחק מזרח ממערב. על כן איני מקבלת את עדותו של קובי כי לא נדרש מסמך שיעגן את 'הסכמתו' של השמשוני לשאת בתוספת המס בשל כך שלא נראה שיש חילוקי דעות בנושא [עמ' 29 ש' 25-24]. הוכח שחילוקי דעות היו גם היו; בעטיים, כאמור, נשלח הנתבע על-ידי התובעים להיוועץ בבא-כוחו [עמ' 22 ש' 15-11, עמ' 32 ש' 25-23]. מעתה אמור: מסמך שמבטא את אותה 'הסכמה' שיוחסה לנתבע לא נחתם מן הטעם הפשוט שהסכמה כזו לא ניתנה ולא התגבשה בעולם המציאות. מציאות של מחלוקת והעדר הסכמה בסוגית תוספת המס עולה באורח עקבי מכל אמרותיו של קובי שצוטטו לעיל. קובי לא השכיל ליישב בין אמרותיו הללו, שמלמדות על מחלוקת באשר לזהות הגורם שישא בתוספת המס, לבין 'ההסכמה' שיוחסה לנתבע בכל הקשור לתשלום תוספת המס. ניסיונותיו של קובי לגשר בעדותו לפני על הפער בין גרסת תצהירי התובעים בעניין זה לבין רישומה של עדותו בחקירה נגדית חסרו נופך משכנע ומהימן [עמ' 33 ש' 26-19]. אין מנוס מלקבוע כי תוספת המס חלה, בגדרו של ההסכם לייבוא הרכב החלופי, על אילן – וכי לא ניתנה כל הסכמה של הנתבעים לשאת בסכום זה חלף אילן ובמקומו.

(ז) לא למותר לציין, להשלמת התמונה, כי בזמן-אמת הבין גם חמו שיש לו עצמו יד ורגל בעיכוב בהנפקת רישיון יבוא לרכב וכפועל יוצא גם בכך שהרכב המקורי לא הובא לישראל בטרם עלה שיעור המס. ביטוי לכך ניתן בעדותו של חמו לפיה היה נכון לספוג חלק מתוספת המס בגלל התארכות הדברים, שכאמור לחמו היה בה חלק, ובשל תחושה לא טובה שלו כלפי אילן [עמ' 46 ש' 22-18, עמ' 48 ש' 4-2]. משמע, אף לשיטתו של חמו לא היה על הנתבעים לשאת במלוא תוספת המס. הדיון באופן חלוקת תוספת המס בין הצדדים נגדע בשל כך שסומרום הודיעה ביום 9.9.2009 על ביטול ההסכם [שם, ור' גם עדות חמו בעמ' 48 ש' 10-9 וש' 24-19].

1. ביטול ההסכם על-ידי סומרום

(א) עם גיבושו של ההסכם לייבוא הרכב החלופי – רכב שהיה זהה בכול לרכב המקורי למעט מספר השלדה שלו, הוחל בתהליך הנפקת רישיון יבוא לרכב זה באופן שצפה את הבאתו לארץ [עמ' 17 ש' 25, עמ' 31 ש' 22-14]. הרכב החלופי צריך היה להחל תהליכי מכס בחו"ל ביום 7.9.2009 ולצאת לישראל ימים אחדים לאחר מכן, כך לפי עדותו של חמו – אלא שביום 9.9.2009 נגדע התהליך בשל הודעה על ביטול ההסכם שניתנה על-ידי סומרום באמצעות בא-כוחה [עמ' 49 ש' 6-1; להודעת הביטול ר' נספח י' ל-נ/1]. כאשר ניתנה הודעת הביטול כבר נעשו צעדים ראשונים לשם מימוש עסקת הייבוא ביחס לרכב החלופי; ביום 4.9.2009 העביר הנתבע לחמו את המסמכים הדרושים להנפקת רישיון יבוא לרכב החלופי וביום 8.9.2009 החתים חמו את אילן על בקשה לרישיון יבוא לרכב זה [עדות קובי, עמ' 22 ש' 27-24]. הודעת הביטול שוגרה בידי בא-כוחם של הנתבעים על-פי הנחייתו של השמשוני [עמ' 68 ש' 30-26].

(ב) את טענת הנתבעים כאילו נסבה הודעת הביטול רק על ההסכם הראשון שהתייחס לרכב המקורי אך לא על ההסכם השני באשר ליבוא הרכב החלופי יש לדחות בשתי ידיים. היא טומנת בחובה מידה רבה של היתממות ומגלה חוסר הבנה באשר למהלך האירועים ונפקותם. בסוף אוגוסט 2009, עם המעבר להסכם השני ביחס לרכב החלופי, התפוגג ונמוג ההסכם הראשון שנסב על הרכב המקורי והיה כלא היה; ההסכם השני בא תחתיו ובמקומו לכל דבר ועניין כשהוא מחיל על יבוא הרכב החלופי את מכלול התנאים שנקבעו במסכת ההסכמית שנכרתה קודם לכן ביחס לרכב המקורי. בתאריך 4.9.2009, בעת שהנתבע העביר לחמו את רישיונותיו של הרכב החלופי על-מנת שחמו ינפיק עבורו רישיון יבוא, כבר חלף ההסכם הראשון ועבר מן העולם.

נובע מכך שלא רק עצם כריתתו של ההסכם השני לייבוא הרכב החלופי אלא גם מהלכים שנקטו הנתבעים לשם ביצועו – באופן שיסלול את הדרך להבאת הרכב החלופי לישראל – טמנו בחובם גילוי דעת ברור ומפורש כי ההסכם הראשון ביחס לרכב המקורי לא קיים עוד. ברי אפוא שביום 9.9.2009 לא נדרשה הודעת ביטול של ההסכם הראשון; בכריתת ההסכם השני הייתה גלום מניה וביה מעשה ביטול של ההסכם הראשון כך שלמעשה לא נותר עוד מה לבטל ביחס לעסקת הייבוא של הרכב המקורי. ההסכם האחד והיחיד שניתן היה לבטלו במועד זה היה ההסכם השני שנסב על יבוא הרכב החלופי; הסכם זה הוא שבוטל בהודעת הביטול מן התאריך הנ"ל. כך גם הבינו התובעים, ובדין הבינו [עדות קובי, עמ' 23 ש' 8-2; עדות חמו, עמ' 46 ש' 30-29 ועמ' 47 ש' 8-5 וש' 19-18].

למעשה, הבנה זו הייתה גם נחלתם של הנתבעים. ודוק: אם – כטענת הנתבעים – הודעת הביטול מיום 9.9.2009 לא נסבה אלא על ההסכם לגבי הרכב המקורי אין לראות מדוע זה לא המשיכו הנתבעים עד תום בתהליך יבוא הרכב החלופי לישראל. התובעים לא ביטלו את ההסכם לייבוא הרכב החלופי אלא עמדו דווקא על ביצועו תוך ששאלת אופן הנשיאה הסופי בתוספת המס נותרה פתוחה לדיון. דא עקא, ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי לא מומש בשל הודעת הביטול שניתנה מטעם סומרום – הודעה שגדעה את תהליך היבוא.

(ג) ערב מתן הודעת הביטול הייתה סומרום קשורה בהסכם מחייב עם חמו, מכוחו היה עליה למלא את חיוביה על-פי הנספח להזמנה לשם יבוא הרכב החלופי לישראל. באותה עת כבר היה מלוא סכום המקדמה שנזקף על חשבון מחירו של רכב זה מצוי בידי ספק סומרום בחו"ל. מבחינת הנתבעים חלו על עסקת הייבוא של הרכב החלופי מלוא התנאים שנקבעו בהזמנה ובנספח לה ביחס לרכב המקורי, ובכלל זה חבותו של אילן לשאת בתשלום המסים שיעמדו בתוקפם על-פי שיעורם במועד בו יובא הרכב ארצה וישוחרר מן המכס. במצב דברים זה לא עמדה לסומרום עילה כדין להודיע על ביטול ההסכם.

הודעת הביטול נתלתה בטעמים שבמועד בו ניתנה שוב לא הייתה להם כל רלוונטיות, נוכח גיבושה של הסכמה תקפה ומחייבת לייבא את הרכב החלופי על-פי אותם תנאים שנקבעו בהזמנה ובנספח לה ביחס לרכב המקורי. טענות הודעת הביטול הן טענות שהועלו מן האוב ביחס להסכם שנסב על יבוא הרכב המקורי, אלא שהסכם זה עבר מן העולם קודם לכן, בסוף אוגוסט 2009, כאשר הסכימו הצדדים לייבא את הרכב החלופי באותם תנאים. כשם שהמרת ההסכם הראשון בהסכם החדש חוסמת טענה אפשרית שעמדה לתובעים כלפי הנתבעים על-יסוד ההסכם הראשון, כך היא משתיקה גם את הנתבעים מלהעלות נגד התובעים טענות שנסמכו על ההסכם הראשון – כל זאת בתאריך 9.9.2009, לאחר שההסכם הראשון התפוגג וההסכם החדש עמד בתוקפו וכבר הוחל בביצועו בידיעת סומרום ותוך מעורבות פעילה שלה באמצעות הנתבע-מנהלה.

(ד) ברוח הדברים הללו ניכר וגלוי שטעמי הביטול שנמנו בהודעת הביטול כלל אינם עומדים במבחן הביקורת.

בפתח הודעת הביטול צויין כך: "בעקבות הבירוקטיה במדינה, [כך במקור] ולאור העובדה, כי עד ליום 15.6.09, לא הוצאה [כך במקור] רישיון יבוא, אין ביכולתה של מרשתי לעזור לך בביצוע יבוא הרכב. אשר על כן, ובהתאם לאמור בסעיף 9 להסכם, הריני להודיעך על ביטולו של ההסכם" [נספח י' ל-נ/1, סע' 2-1]. בדברים הללו גלומה הפניה להוראת סעיף 9 בנספח להזמנה, שזה לשונה: "היה ולא התקבל רישיון היבוא בעבור הרכב האמור עד לתאריך 15.6.2009 ובתנאי שמוצו כל האפשרויות לקבלת רישיון היבוא יוכלו מי מהצדדים לבטל הסכם זה בדרך של הודעה בכתב לצד שכנגד. המקדמה על סך 40,000 ₪ תוחזר במילואה [כך במקור]. מוסכם בין הצדדים שהצד המבטל לא יהיה חייב לפצות את הצד השני בפיצוי כל שהוא". הוראה זו בנספח להזמנה נסבה על הרכב המקורי; המועדים שנקבעו בה נסבו אף הם על יבוא הרכב המקורי. כאמור, בעת שניתנה הודעת הביטול כבר הוסכם בין הצדדים על יבוא הרכב החלופי – לגביו התאריך 15.6.2009 היה נטול כל נפקות. ניתן היה להחילו, בשינויים המחוייבים, על עסקת יבוא הרכב החלופי כך שיחול בחלוף 45 יום מן המועד בו גובש בין הצדדים ההסכם לייבאו (קרי ביום 15.10.2009, כפער בין מועד חתימת הצדדים על הנספח להזמנה, 30.4.2009, לתאריך שננקב בסעיף 9 לו).

בעת שניתנה הודעת הביטול טרם הגיע מועד זה. זאת ועוד, סעיף 9 לנספח להזמנה יחול ויתיר את ביטול ההסכם הגלום בנספח בתנאי מפורש שכל האפשרויות לקבלת רישיון יבוא מוצו. נוכח כריתתו של ההסכם לייבוא הרכב החלופי ימים ספורים קודם למועד בו ניתנה הודעת הביטול, ונוכח העובדה שהנתבעים שיתפו פעולה עם חמו בתהליך הנפקת רישיון יבוא לרכב החלופי והעבירו לו צילום של רישיון הרכב החלופי, ברי שתנאי זה לא התקיים בעת שניתנה הודעת הביטול. סעיפים נוספים בהודעת הביטול לוקים בהתעלמות מכריתת ההסכם לייבוא הרכב החלופי ומכך שהוחל בביצועו במעורבות הנתבעים [שם, בסע' 3].

(ה) הימנעותה של סומרום מייבוא הרכב החלופי לישראל, כהתחייבותה כלפי חמו על-פי ההסכם שנכרת בסוף אוגוסט 2009, עולה כדי הפרתו של הסכם זה על-ידה בהפרה יסודית. זאת ועוד, לסומרום לא עמדה עילה כדין שתצדיק את ביטול ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי. כאמור, הטעם בו ביקשה הודעת הביטול להתלות לא היה קיים בעולם המציאות בעת שניתנה ההודעה. במצב דברים זה ביטול ההסכם על-ידי סומרום נעשה שלא כדין והוא עצמו שקול להפרה יסודית של ההסכם עם חמו בידי סומרום [ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 222 (1998); ת"א (מח' חי') 895/02 יפה נוף-תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' עו"ד הפלר, בסע' 16 (17.12.2006)].

ו. סעדים וטענות קיזוז

על-יסוד הממצאים שנקבעו במישור החבות ובשים לב לאמור בפתח הדברים באשר לעילת התביעה ידונו הסעדים שנתבעו מזה וטענות הנתבעים לקיזוז מזה.

1. תביעתו של אילן

(א) ההליך הושתת אך ורק על עילה חוזית. טענת התובעים לפיה כוננו ההזמנה והנספח לה אשר נחתמו בין חמו לסומרום חוזה לטובת אדם שלישי, כשהמוטב הוא אילן, נדחתה. ההזמנה והנספח לה נכרתו בין חמו לסומרום בהתייחס לייבוא הרכב המקורי; הם הוחלו בהסכמה, ככתבם וכלשונם, גם על יבוא הרכב החלופי. על כן גם ההסכם לייבוא הרכב החלופי, כפי שעוגן בהזמנה ובנספח לה, מקים חבות חוזית של סומרום כלפי חמו לבדו ובה בעת אינו מקנה לאילן זכות תביעה נגד הנתבעים או מי מהם בעילה חוזית.

ההסכמים שחלשו על עסקת הייבוא הופרדו האחד מהשני בכוונת מכוון, על-מנת שחמו יהא בעל דברו של אילן בהסכם הייעוץ ובעל דברה של סומרום בהזמנה ובנספח לה, כל זאת מבלי שיתכונן קשר חוזי ישיר בין אילן לסומרום. בתוך כך נשלח חמו לבצע מול סומרום, חלף אילן, פעולות שעלו כדי יבוא אישי של רכב בידי עוסק עבור אחר. יש בכך כדי להשתיק את טענתו של אילן כי קיימת חבות חוזית ישירה של סומרום כלפיו.

חיזוק לכך נמצא בעדותו של אילן לפני. אילן מסר שהוא קשור עם חמו בהסכם הייעוץ; הוא לא זכר הסכם שנחתם בינו לבין סומרום. אין מחלוקת על כך שהסכם כזה שמכונן קשר חוזי ישיר בין אילן לנתבעים או מי מהם לא הוצג. לשיטתו של אילן, במהלך אוגוסט 2009 נכרת על-פה הסכם בינו לבין הנתבע – אך לא הובהר מה תוכנו של הסכם זה וכיצד הוא מחייב את הנתבע כלפי אילן באופן אישי [עמ' 50 ש' 21-15]. בכתב-התביעה, עליו חתם אילן באופן אישי, לא נאמר אלא זאת שבסוף אוגוסט 2009 הוחלט להזמין רכב חלופי בעל מפרט זהה לזה של הרכב המקורי [שם, בסע' 30]. הובהר והוכח שעל יבוא הרכב החלופי הוחלו ההסכמים שנחתמו קודם לכן ביחס לרכב המקורי; ההסכמים הללו אינם מקנים לאילן עילת תביעה חוזית כלפי הנתבעים.

מעדות אילן עלה בבירור שטענתו נגד הנתבעים נעוצה בעילה נזיקית [עמ' 54 ש' 26-21]. דא עקא, תביעתו לא הוגשה בעילה כזו אלא בעילה החוזית לבדה. אילן הוא שניסח את כתב-התביעה בכשירותו דאז כעורך-דין והוא שחתם עליו. אם לא כלל בו עילת תביעה שעמדה לו כלפי הנתבעים או מי מהם אין לו להלין אלא על עצמו.

(ב) לגופם של דברים לא הוכחה זכותו של אילן לסעד שתבע, שביטויו בתשלום תוספת המס שחלה החל מיום 1.8.2009 על יבוא הרכב לישראל. ראשית, בהסכם הייעוץ שנכרת בין אילן לחמו הודגש ברחל-בתך-הקטנה שמחיר הרכב במועד חתימת ההסכם אינו סופי, כי עלות רכישת הרכב בחו"ל כפי שננקבה בהסכם היא עלות משוערת בלבד, וכי סכום המכס משוער אף הוא ומבוסס על מחיר קניית הרכב והובלתו לישראל לפי הידוע במועד חתימתו של הסכם הייעוץ. על כן נקבע בהסכם הייעוץ כי "שינוי בתקנות המכס והמע"מ ו/או סטייה של מעל 5% ממחיר משוער זה תגרור עדכון במחיר הרכב בהתאם למס המשולם בפועל" [שם, בסע' 5-4]. כלפי אילן לא התחייב חמו למועדים הקשורים בביצוע הייבוא ובכלל זה למועד קבלת רישיון יבוא [שם, בסע' 16]. על כן בחתימתו על הסכם הייעוץ לא קנה אילן זכות לכך שהרכב יובא עבורו לישראל מבלי שהוא יהיה חשוף לסיכון של תשלום מחיר גבוה מכפי שננקבע בהסכם הייעוץ בשל עליית המסים שחלים כחוק על עסקת הייבוא. היפוכו של דבר הוא הנכון; לאילן היה ידוע היטב כי הוא חשוף לסיכון של עליית מחיר הרכב בשל עלייה בשיעורי המס בין מועד חתימתו על הסכם הייעוץ לבין מועד יבוא הרכב לישראל, והוא הסכים לשאת מכיסו בתשלום ההפרשים הללו בחתימתו על הסכם הייעוץ.

שנית, בשים לב למתווה החוזי שבו בחרו הצדדים, כשאילן מתקשר בהסכם אך ורק עם חמו ואילו חמו הוא שמתקשר עבורו בהסכם עם סומרום, אין זכותו החוזית של אילן כלפי סומרום עשויה להיות רחבה ועדיפה מזכותו כלפי חמו. בכל הקשור למועדי הייבוא ולמועד הנפקת רישיון יבוא לרכב הוטל על חמו בהסכם הייעוץ חיוב שהוא במהותו חיוב השתדלות, שאינו עולה כדי חיוב תוצאה; כך עולה למקרא סעיף 16 להסכם. אכן, נקבע לעיל שחמו לא פעל בשקידה מספקת בביצוע חיוב זה בכל הקשור להנפקת רישיון יבוא לרכב המקורי. בהליך דנן מבקש אילן להיפרע מהנתבעים, כלפיהם אינה עומדת לו עילה חוזית, יותר מכפי שהיה זכאי להיפרע באותה עילה ממי שעמו התקשר בהסכם הייעוץ. תוצאה כזו איננה אפשרית תחת המסכת החוזית שהוחלה על עסקת הייבוא בידיעה של אילן ובהסכמתו. יש לשים אל לב שדבר התקשרותו של חמו עבור אילן בהסכם עם סומרום לא נעלם מעיניו של אילן, באשר הוא נקבע במפורש בגוף הסכם הייעוץ [שם, בסע' 7]. בכך נטל על עצמו אילן מראש סיכון כי הוא יוכל להיפרע בעילה חוזית אך ורק מחמו, לפי תנאיו של הסכם הייעוץ, ואילו מסומרום לא יוכל להיפרע בעילה זו.

(ג) שלישית, נזקו החוזי הנטען של אילן, אשר הועמד על תוספת המס, כלל לא הוכח. לא מדובר בתשלום שהוציא אילן מכיסו, באשר אין מחלוקת על כך שהרכב החלופי לא הובא לישראל וממילא לא שילם אילן ולא נדרש לשלם את תוספת המס שחלה בגינו. מעדותו של מומחה התובעים אף הוברר שלאחר הגשת התביעה ירד שיעור המכס שחל על יבוא הרכב, באופן שסלל את הדרך לייבוא הרכב בו היה אילן מעוניין מבלי שהלה ידרש לשאת בשיעור מכס גבוה מכפי שהיה צפוי במועד בו נכרת הסכם הייעוץ. בהקשר זה העיד אטדגי כי בתקופה הרלוונטית שלאחר יום 1.8.2009 הסתכמו המסים שחלו על יבוא אישי של רכב ב- 52% משווי הרכב המיובא ואילו בהמשך שוב ירד המיסוי לשיעור כולל של 30% בהתייחס לרכב חדש [עמ' 7 ש' 11-4, עמ' 9 ש' 19-16].

אילן לא השכיל להתמודד עם טענה זו ולא הראה שסבל חסרון כיס ממשי שחרג אל מעבר לסכום המקדמה שהעביר לחמו עבור הרכב לפי הסכם הייעוץ. אילן אף לא הראה שאילו יבא את הרכב לישראל לאחר ששיעור המכס שב וירד, כעדות אטדגי, היה נדרש לשלם לחמו סכום עודף מעבר לזה שננקב בהסכם הייעוץ [עמ' 54 ש' 27 - עמ' 55 ש' 5]. אף לא נתבע נזק מסוג זה, אלא רק הסכום שביטויו בתוספת המס.

לא למותר לציין שמעדותו של אילן ניכר שהוא שולט רק באופן רופף בסכומים ששילם בגדרה של עסקת יבוא הרכב. הוא לא צירף תיעוד שיצביע על הסכום הממשי ששילם בקשר עמה. הסכום ששולם, בו לא ידע אילן לנקוב ואותו העריך בסך של 20 או 40 אלף ₪, הועבר על-ידו לחמו ולא לסומרום [עמ' 55 ש' 29-14]. קשה לראות בעדותו זו של אילן בסיס איתן דיו לפסיקת הסעד הכספי לו עתר; דלות עדותו איננה נרפאת בעדותו של מומחה התובעים ובחוות-דעתו, שהייתה 'רזה' מבחינת ממצאיה ומסקנותיה ולמעשה לא הציגה יותר מסימולציה של עלויות המכס בהתייחס לעסקת יבוא הרכב לפני ואחרי יום 2.8.2009 [ת/1].

(ד) לבסוף, אין בהוראת סע' 11(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כדי להושיע את אילן ולזכותו בהפרש בין מחירו החוזי של הרכב כפי שננקב בהסכם הייעוץ לבין שווי הרכב במועד בו בוטל ההסכם על-ידי סומרום. סעיף זה מורה כך: "הופר חוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה".

הוראת סע' 11(א) הנ"ל היא דיספוזיטיבית; צדדים לחוזה רשאים להתנות עליה ולקבוע הסדר אחר שיחול ביניהם. כאמור, בענייננו מחיר הרכב לא נקבע בהסכם הייעוץ באורח סופי ומחייב אלא באופן משוער בלבד, תוך שנהיר וברור היה כי בהפרש בין המחיר המשוער לבין המחיר הסופי (ככל שיהיה הפרש כזה) ישא אילן. הסדר כזה, שאינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 11(א) הנ"ל, נקבע בהסכם הייעוץ באופן ששולל מניה וביה את מבוקשו של אילן להסתמך עליה.

יתרה מכך, אם מדקדקים בתוכנו של הסכם הייעוץ מגלים כי על-פי תוכנו ולשונו נקבע בו תנאי מתלה, קרי, תנאי שההסכם תלוי בהתקיימותו [סע' 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי)]. התנאי המתלה הוגדר כקבלת רישיון יבוא לרכב עד יום 15.6.2009, בכפוף לכך שמוצו כל האפשרויות לקבלת רישיון הייבוא. בהסכם הייעוץ נקבעו סעדים לפיהם אם לא יתקיים התנאי המתלה האמור יוכל כל צד לבטל את ההסכם בהודעה למשנהו; או אז יושב סכום המקדמה ששילם אילן לחמו על-פי הסכם הייעוץ ו"[...] הצד המבטל לא יהיה חייב לפצות את הצד השני בפיצוי כל שהוא" [שם, בסע' 19]. אכן, התובעים טענו כי התנאי המתלה לא התקיים שכן בתאריך 15.6.2009 לא מוצו האפשרויות לקבל רישיון יבוא לרכב; ברי עוד כי סעיף זה בהסכם לוקה בניסוחו שכן הצבת תנאי מתלה להסכם ומתן זכות ביטול לכל צד אם לא יתקיים התנאי המתלה הם דבר והיפוכו.

תנאי מתלה, משמעו כי כל עוד לא התקיים התנאי לא נכנס החוזה לתוקף, ואם לא נכנס החוזה לתוקף – אין מה לבטל. יחד עם זאת ניתן ללמוד דבר-מה מתוך הוראה זו בהסכם הייעוץ על אומד הדעת של הצדדים לו. ניכר שהם כיוונו לכך שכישלון בייבוא הרכב יזכה את הצדדים להסכם הייעוץ בסעד של השבה האחד כלפי משנהו, אך לא בזכות לפיצוי. הוראה דומה, שמקנה זכות ביטול הדדית של ההסכם בהתקיים התנאי שהוגדר תנאי מתלה בהסכם הייעוץ, נכללה בנספח להזמנה בין חמו לסומרום [שם, בסע' 9; זו הפעם מבלי להיזקק לשימוש שגוי במונח 'תנאי מתלה']. גם מבחינה זו ניכר שאילן ביקש לעצמו כלפי הנתבעים בהליך דנן זכות וסעד שחורגים בטיבם והיקפם מן הזכות שהוקנתה לו כלפי חמו בהסכם הייעוץ – ההסכם האחד והיחיד בו נקשר אילן בגדרה של עסקת הייבוא.

(ה) על-יסוד האמור לעיל נדחית תביעתו של אילן במלואה. בכך מתייתר הצורך לדון בטענת הקיזוז שהעלו הנתבעים בציר יחסיהם עם אילן וכנגד תביעתו – טענת קיזוז אשר נסמכה על העמדת רכב מרצדס של סומרום לשימושו של אילן ועל נזקי סומרום שנגרמו בשל כך שאילן לא השיב לסומרום את הרכב ומפתחותיו במועד אלא רק באיחור ניכר. למעלה מן הצורך יאמר שגרסותיהם של שני הצדדים ביחס לפרשת המרצדס, השמשוני מזה ואילן מזה, לקו בחוסר עקביות ולא עוררו אמון. כאמור, משנמצא כי דין תביעתו של אילן להידחות אין צורך להרחיב את הדיבור בטענת הקיזוז שנעוצה בפרשת המרצדס.

2. תביעתו של חמו

(א) חמו ביקש לפצותו בתשלום סך של 60,000 ₪ ליום הגשת התובענה לפי פירוט זה: 40,000 ₪ בגין המקדמה שהעביר חמו לסומרום ולא הושבה, סך של 10,000 ₪ שמהווה פיצוי על תשלום אותו היה חמו זכאי לקבל מאילן בגין השירות שסיפק לו על-פי הסכם הייעוץ, ופיצוי בסך נוסף של 10,000 ₪ בגין הוצאות וביטול זמן.

(ב) אין חולק על כך שחמו העביר לסומרום, באמצעות חשבונה בבנק, מקדמה בסך של 40,000 ₪ על חשבון מחיר הרכב. סכום זה הועבר בין חמו לסומרום במישרין. עם ביטול ההסכם על-ידי סומרום קמה חובתה של סומרום להשיב לחמו את מה שקיבלה על-פי ההסכם, דהיינו, את סכום המקדמה [סע' 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)]. סומרום הודתה בחובתה להשיב לחמו את המקדמה; בהודעת הביטול ששיגר בא-כוחה לחמו ביום 9.9.2009 הובעה התחייבות מפורשת של סומרום להשיב לחמו את המקדמה בסך 40,000 ₪, בהעברה בנקאית [נספח טז ל-ת/3 בסע' 5]. אין מחלוקת שהתחייבות זו לא מומשה והמקדמה לא הושבה לחמו; את השבתה ביקש חמו לאכוף על הנתבעים בהליך דנן.

השמשוני הסתבך בעדות שרישומה היה לא אמין במובהק כאשר נדרש לטעם בעטיו לא פעל על-פי התחייבותו ונמנע מהשבת המקדמה – אף שאישר בפה מלא שהבין שבהודעת הביטול גלומה הצהרה על-אודות כוונה של סומרום להשיב את הסכום [עמ' 69 ש' 2-1]. לדבריו, התחוור לו שביחסיה של סומרום עם הספק שלה בחו"ל נדרשה סומרום לשלם סכום שהוא קרוב ל- 10,000 דולר באופן שלא הותיר לסומרום דבר מסכום המקדמה. השמשוני לא ידע להסביר מדוע לא הושבה המקדמה לחמו בתכוף לאחר שניתנה הודעת הביטול, במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2009, שעה שאף לשיטתו נודע לו רק בחודש נובמבר שהספק מבקש לחייב את סומרום בסכום כלשהו בשל ביטול עסקת הייבוא. בתוך כך מסר הנתבע גרסות סותרות באשר למועד בו התחוורה לו דרישת הספק וסכומה [עמ' 69 ש' 17-4].

הודעת הביטול ששיגרה סומרום מבטאת התחייבות מוגמרת ובלתי-מותנית להשיב לחמו את מלוא סכום המקדמה בהעברה בנקאית. ההתחייבות לא הותנתה בסיכום החשבון בין סומרום לבין הספק שלה בחו"ל או בכך שבמסגרת עריכת החשבון לא תחוב סומרום כלפי הספק בסכום כלשהו בגין ביטול העסקה שבמימושה הוחל לגבי הרכב החלופי. על כן יש לאכוף את ההתחייבות על סומרום ככתבה וכלשונה, וראוי היה לה לסומרום שתכבדה ולא תחפש לעצמה אמתלות שווא לחמוק ממנה.

(ג) עוד מצאתי שיש לחייב את סומרום בתשלום סך של 10,000 ₪ שנתבע בגין ביטול זמן והוצאות בהן נשא חמו. גם כאשר התחוור שסומרום לא העבירה את המקדמה לספק שלה בחו"ל בתכוף לאחר קבלתה אלא זמן ניכר לאחר מכן, באופן שגרם בסופו של יום למכירת הרכב המקורי, לא הודיעה סומרום על ביטול ההסכם ביחס לרכב המקורי. כאמור, גם לאחר שנודעו כל קשייה של העסקה – לרבות אלה הכרוכים בעליית שיעור המכס שחל על יבוא הרכב – התקשרה סומרום עם חמו בעסקה חדשה שתכליתה יבוא הרכב החלופי באותם תנאים שחלו על יבוא הרכב המקורי. סומרום החלה בביצועו של הסכם זה, בכך שמסרה לחמו את פרטיו של הרכב החלופי ורישיונותיו לצרכי הוצאת רישיון יבוא עבורו ובכך ששריינה את הרכב החלופי אצל הספק שלה בחו"ל.

אחר כך, ובעוד ההסכם לייבוא הרכב החלופי עומד בתוקפו ומחייב אותה לכל דבר ועניין, הודיעה סומרום על ביטול ההסכם – באופן שמנע את מימושה של עסקת הייבוא. קבעתי כי ביטול ההסכם על-ידי סומרום נעשה שלא כדין והוא עצמו שקול להפרה יסודית של ההסכם על-ידה. חמו השקיע זמן ומאמץ בפגישות שהתקיימו עם הנתבע במהלך אוגוסט 2009 ואשר הובילו בסופו של יום לכריתת ההסכם לייבוא הרכב החלופי. חמו תיאר שלוש פגישות שקיימו הוא ואילן עם הנתבע במהלך חודש אוגוסט וכן תיאר את הטרחה שטרח ויגע לשם מימושו של הסכם הייבוא אל מול השמשוני בין פגישה אחת לשניה [סע' 51-36 ל-ת/3]; עדותו זו של חמו לא נסתרה. טרחתו של חמו ירדה לטמיון עת ביטלה סומרום את ההסכם וגדעה בכך את תהליך יבוא הרכב החלופי. מצאתי כי חיובה של סומרום בסך של 10,000 ₪ הוא פיצוי ראוי והולם שמבטא נאמנה את נזקו של חמו בשל ביטול ההסכם שנסב על יבוא הרכב החלופי.

(ד) שונים פני הדברים בכל הקשור לתביעתו של חמו להשית על סומרום פיצוי בגין עמלה שנמנעה ממנו בגדרו של הסכם הייעוץ – עמלה שהיה זכאי לקבלה מאילן אילו הושלמה עסקת הייבוא והרכב היה מובא לישראל. תביעה זו, דינה להידחות.

לו הייתה עסקת הייבוא מבוצעת עד תום היה הסכם הייעוץ מזכה את חמו בעמלה בסך של 10,000 ₪ [שם, בסע' 4 סיפא]. המקדמה, שיש לחייב את סומרום בהשבתה לחמו כאמור לעיל, כוללת שני סכומים: האחד, תשלום ראשון בסך של 20,000 ₪ ששילם אילן לחמו לפי הסכם הייעוץ [שם, בסע' 5]; השני, סך נוסף של 20,000 ₪ בה נשא חמו מכיסו. התובעים לא הראו וגם לא טענו שאילן העביר לחמו סכום נוסף שננקב בהסכם הייעוץ זולת התשלום הראשון האמור, שמועד תשלומו נקבע לחתימת הסכם הייעוץ ושהועמד בו על 20,000 ₪. התובעים אף נמנעו מהצגת כל אסמכתא על-אודות התחשבנות ביניהם. עם השבת המקדמה בסך 40,000 ₪ מסומרום לחמו יחזיק חמו בסכום שכולל את מלוא עמלת הייעוץ בסך של 10,000 ₪, מעבר ל- 20,000 ₪ ששילם לסומרום לכאורה מכיסו. חמו לא הראה שהוא חשוף לדרישה או תביעה מצד אילן להשבת העמלה, כולה או מקצתה [עמ' 36 ש' 29-25]. עדות על כך לא באה מפי אילן ובנסיבות העניין זהו חסר שמשליך על תביעתו של חמו בחלק זה שלה. עצם העובדה שחמו ואילן חברו זה לזה בהגשת התביעה דנן מעידה כי חמו אינו חשוף לתביעה להשבת העמלה מצד אילן – עמלה שקבלת תביעתו של חמו להשבת המקדמה בסך של 40,000 ₪ תוביל לכך שהיא תמצא במלואה בידו.

זאת ועוד. חמו אינו עשוי להחזיק בחבל משני קצותיו; אם הוא 'יועץ' לייבוא, כטענתו, כי אז שכרו משולם לו בידי לקוחו עבור יעוץ ולא עבור תוצאה. כך עולה גם מהוראת סעיפים 16 ו-17 בהסכם הייעוץ שנזכרו לעיל. אין לפני כל ראיה לכך שחמו הפסיד את שכרו בשל כשלון עסקת הייבוא שהרי לשיטתו שלו הוא רק יועץ בעוד שאילן, הלקוח, הוא שמקבל את כל ההחלטות. גם על כך לא באה כל עדות פוזיטיבית מפיהם של אילן וחמו. על כן אין בסיס לדרישתו של חמו כי הנתבעים ישלמו לו את הסך של 10,000 ₪ שמהווה את מלוא התמורה החוזית לה הוא זכאי כלפי אילן.

בהקשר זה לא למותר לציין שהגורם המכריע לעיכוב בהנפקת רישיון הייבוא לרכב המקורי, וכפועל יוצא לאי-השלמת העסקה טרם העלאת המס, היה נעוץ בחמו ולא בנתבעים. מימוש עסקת הייבוא נתקל בקשיים לא בשל אי-העברת המקדמה במועד; אי-העברת המקדמה גרמה למכירת הרכב המקורי, אלא שאותר ללא דיחוי רכב חלופי זהה שניתן היה לייבאו באותם תנאים. על כן לא מחדלי הנתבעים באי-העברת המקדמה במועד היא שהכשילה את עסקת הייבוא. שינוי שיעור המכס הוא שגרם לכך והוא שנדון בפגישות שקיימו הצדדים במהלך אוגוסט 2009. לו היה חמו פועל בשקידה ובמיומנות ראויים בכל הקשור להנפקת רישיון הייבוא כי אז היה הרישיון מתקבל זמן רב קודם לכן, טרם עליית המכס, וניתן היה לבצע ולהשלים את העסקה בתנאים שחלו במועד גיבושה. במונחי סיבתיות, התנהלותו של חמו גרמה להכשלת העסקה, ולא אי-העברת המקדמה במועד על-ידי הנתבעים. לאי-העברת המקדמה נודעה נפקות רק לאחר שכבר חלה עלייה בשיעור המכס. יש בכך כדי להשליך על זכאותו של חמו לעמלת יעוץ בציר היחסים שבינו לבין אילן, וללמד עד כמה רופפת דרישתו כי הנתבעים הם שישלמו לו עמלה זו במלואה.

לבסוף, עמדתי על מימד אי-החוקיות שגלום בעסקה כפי שטווה אותה חמו. יש בכך כדי להשליך על תביעתו של חמו לשכר שציפה שהעסקה תניב לו. דחיית התביעה להשבה בשל מימד אי-החוקיות שבעסקה תגרום לכך שסומרום, שאף היא צד לעסקה, תהא 'חוטא נשכר', באופן שמצדד במתן צו להשבה. קבלת תביעתו של חמו לתשלום העמלה לה ציפה במסגרת העסקה שקשר תוביל אף היא לתוצאה של 'חוטא נשכר', וגם בשל כך יש לדחות את תביעתו בחלק זה שלה.

(ה) מן המקובץ עולה שיש לחייב את סומרום לשלם לחמו סך של 50,000 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24.11.2009), אך לא מעבר לכך.

במסגרת טענת קיזוז שהעלתה סומרום נגד חמו ביקשה סומרום לחייב את חמו בתשלום סך של 41,122 ₪ (שווה ערך ל- 10,850 דולר ארה"ב בערכי יום הגשת התביעה) בגין הוצאות שהושתו עליה בציר יחסיה עם הספק בחו"ל; לטענת סומרום נגרמו ההוצאות הללו בשל כך שהרכב החלופי נשלח על-ידי הספק לישראל אך עסקת הייבוא בוטלה ועל כן התעורר צורך להשיב את הרכב לספק ונוצרו הוצאות בשל כך. דינה של טענת הקיזוז האמורה להידחות במלוא סכומה.

ראשית, בסעיף 10 לנספח להזמנה בין סומרום לחמו נקבע כך: "מוסכם בין הצדדים שבמידה ונכשל תהליך היבוא והרכב נמצא בנמל, ינקטו שני הצדדים בפעולות על מנת למצות את תהליך היבוא מול הלקוח או באמצעות לקוח אחר. היה ונכשלו גם פעולות אלו, יוחזר הרכב לארה"ב/קנדה ושני הצדדים ישאו בעלויות ההחזרה במידה שווה". סומרום לא הוכיחה את התקיימותם של התנאים שנקבעו בהוראה זו; אף-על-פי-כן ביקשה לגלגל לפתחו של חמו הוצאות שעל-פי טענתה חויבה בהן ביחסיה עם הספק שלה בחו"ל [עמ' 34 ש' 5-3].

שנית, וזאת עיקר: סומרום היא שביטלה את ההסכם ללא עילה כדין ובכך הפרה אותו במו ידיה. בכך הכשילה סומרום את יבוא הרכב החלופי לישראל ואת מימוש עסקת הייבוא. אם בשל כך חויבה בהוצאות בציר היחסים שבינה לבין הספק שלה, עליה לשאת בהן ואין בידה עילה כדין לדרוש מחמו את תשלומן לה. במסכת ההסכמית שנסבה על יבוא הרכב הוטלה האחריות לתקשורת עם הספק בחו"ל על סומרום. אם לא השכילה סומרום לנהל קשר זה עם הספק שלה בחו"ל, באופן שגרם לכך שהרכב החלופי הושט לישראל אף שסומרום עצמה היא שביטלה עוד קודם לכן את העסקה, אין לה להלין אלא על עצמה. היא לבדה נושאת בעלויות שנבעו מכך, בציר יחסיה עם הספק; היא אינה עשויה לגלגל עלויות אלה, כולן או מקצתן, לפתחם של התובעים – להם לא הוענקה זכות גישה ישירה לספק.

שלישית, השמשוני עמד על דעתו שבגדרה של ההתקשרות עם חמו לא הוסכם על שילוח הרכב לישראל כל עוד לא הונפק לו רישיון יבוא. כאשר עומת עם טענת התובעים כי הרכב החלופי הובא לישראל בטרם הוצא רישיון יבוא בגינו התנער מכל אחריות לשילוח הרכב החלופי לישראל וגילגל את האחריות לכך לפתחו של ספק סומרום בחו"ל. בלשונו: "הרכב הנ"ל יוצא לישראל לא על שמי וכל הניירת הייבוא שלו הייתה על שם הספק ששלח את הרכב. [...] לרכב הנ"ל לא היה רישיון ייבוא. לא אני זה ששלח אותו. מי ששלח זה הספק מחו"ל ששמו וכל יתר הפרטים הופיעו על מסמכי הייבוא" [עמ' 60 ש' 29-24; ר' גם עמ' 61 ש' 6-2]. אלא שהנתבעים אינם עשויים להחזיק בחבל משני קצותיו, מצד אחד להתנער מאחריות לייבוא הרכב החלופי לישראל על-מנת להראות שלא פעלו בניגוד לנוהל ומצד שני לדבוק בייבוא רכב זה לישראל לשם קיזוז העלויות שנצמחו מכך והשתתן על חמו. על כן נדחית טענת הקיזוז שהיפנו הנתבעים כלפי חמו במלוא סכומה.

ז. חבותו של נתבע 2

השמשוני הוא הבעלים היחיד והמנהל היחיד של סומרום; בהתנהלות אל-מול התובעים יוצגה סומרום על-ידי השמשוני [עמ' 57 ש' 8-3].

בעת שגובשו ההסכמים שנסבו על עסקת הייבוא לא הייתה כוונה שהנתבע יהא צד ישיר להם. הדברים אמורים בהסכם הייעוץ, בהזמנה ובנספח לה. השמשוני חתם על ההזמנה והנספח לה לצד חותמת סומרום, דהיינו לא כמי שחב אישית אלא במעמדו כמנהל הנתבעת [עדות קובי, עמ' 12 ש' 14-9]. גם חמו לא יחס לנתבע חלק בהזמנה ובנספח לה שחרג מחתימתו על המסמכים כאורגן של סומרום, להבדיל מחתימה כצד ישיר להסכמים הללו [עמ' 45 ש' 8-5]. הנתבע הטעים שהוא חתום על-גבי טופס ההזמנה והנספח לה לצד חותמתה של סומרום [עמ' 57 ש' 13-11]. גם המקדמה הועברה על-ידי חמו לחשבונה של סומרום ולא לחשבונו האישי של השמשוני [עמ' 47 ש' 25-22].

משנדחתה תביעתו של אילן נגד סומרום יש לדחות מקל וחומר את תביעתו שכוונה נגד הנתבע באופן אישי. הדברים אמורים גם בתביעתו של חמו, אף שהיא התקבלה בחלקה נגד סומרום על-יסוד העילה החוזית.

מן העובדות שהוכחו עלה כי חטאה של סומרום התבטא בשני אלה: באי-העברת המקדמה אל הספק בחו"ל בתכוף לאחר קבלתה מחמו, בשל עיקול שהוטל על חשבונה בבנק, ובביטול ללא עילה כדין של הסכם הייבוא שנסב על הרכב החלופי. בהתייחס לשני אלה לא הוכח כלל ועיקר שהשמשוני פעל מתוך כוונה להונות את התובעים ולגזול את כספם כשהוא עושה לשם כך שימוש פסול במסך ההתאגדות של סומרום. הפעולות הללו, פעולותיה של סומרום היו ולא של הנתבע-מנהלה באורח אישי. בכל הקשור אליהן לא חרג השמשוני ממילוי תפקיד של אורגן בסומרום. העילה שנטענה נגדו באופן אישי לא הוכחה ולו גם לכאורה. כאמור, עילות נזיקיות שצצו לראשונה בסיכומי התובעים, גם כלפי הנתבע באופן אישי, אינן נושא לדיון והכרעה בהליך דנן – אך למעלה מן הצורך יאמר שאף הן לא הוכחו [ראו והשוו ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36 (2003)]. על כן נדחית התביעה האישית נגד השמשוני במלוא סכומה.

ח. סיכומם של דברים

אין בדעתי להידרש לעניינים אחרים שנזכרו בראיות הצדדים ושאינם רלוונטיים להכרעה במחלוקת, ובכלל זה שאלת תוקף רישיונו של אילן כעורך-דין. הוכח שבמועד הגשת התביעה היה אילן עורך-דין באופן שסלל את הדרך לחתימתו על כתב-התביעה; לאחר מכן יוצגו שני התובעים על-ידי עורך-דין שאינו אילן באופן שהפך את כשירותו המקצועית של אילן ללא רלוונטית.

על-יסוד האמור לעיל אני מורה כלהלן:

(א) תביעתו של אילן, התובע 2, נדחית במלוא סכומה.

1. התביעה נגד נתבע 2 נדחית במלוא סכומה.
2. תביעתו של חמו, התובע 1, נגד סומרום – הנתבעת 1, מתקבלת בחלקה, תוך חיובה של נתבעת 1 לשלם לתובע 1 סך של 50,000 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24.11.2009) עד יום פסק-הדין.
3. לסכום האמור בס"ק (ג) יתווספו הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין. בקביעת סכום זה התחשבתי באותו חלק של התביעה שלא התקבל, כמו גם בדחיית טענת הקיזוז שהעלתה סומרום כלפי חמו.

הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין למשטרת ישראל (תחנת חדרה) על-מנת שתבחון אם יש לפתוח בחקירה על-יסוד האמור לעיל בחלק ג(4). תחנת חדרה תעביר את פסק-הדין לגורם המוסמך לבחון שאלה זו במשטרת ישראל, היה ותמצא לעשות כן.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ד, 14 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.