1. התובע נחשד בביצוע עבירות פליליות, הוא נעצר, נחקר, ובהמשך הוגש כנגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגין ביצוע עבירות של הריגה וחבלה בכוונה מחמירה, ביחד עם אחרים.

בשלב מאוחר יותר, בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק הפלילי, חזרה בה המאשימה מכתב האישום כנגד התובע, מטעמים ראייתיים, וכתב האישום כנגדו בוטל.

כתב האישום כנגד הנאשמים האחרים המשיך להתנהל, נשמעו שם ראיות ונכון להיום טרם הסתיימו שם ההליכים.

1. בתביעה שבפניי טוען התובע להתרשלות של הנתבעות 1 ו- 2 כלפיו, בכך שביקשו לעצרו ובהמשך הגישו נגדו את כתב האישום, על לא עוול בכפו. כנגד הנתבעים 3 ו- 4 טוען התובע, כי הם הפלילו אותו לשווא בביצוע המעשים בהם נחשד.

לטענת התובע, עקב מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים נגרמו לו נזקים בסך כולל של 770,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, והוא מבקש לחייב אותם יחד ולחוד על נזקים אלה.

1. בהתאם להחלטה שניתנה ביום 24.12.10, הסוגיות בנושא החבות ידונו ויוכרעו תחילה.

רקע עובדתי שאינו במחלוקת:

1. בין משפחתו של המנוח מר עואד עואד (להלן: המנוח), לבין משפחתו של התובע התקיים סכסוך מתמשך על רקע התקנתה של אנטנה סלולארית על גג ביתו של המנוח בכפר אעבלין (להלן: "הכפר"). התובע ובני משפחתו התנגדו להתקנת האנטנה ודרשו להסירה מעל גג הבית.

על רקע הסכסוך, ביום 5.5.04 הותקף אחיו של התובע, עאמר מריסאת (להלן: "עאמר") ואושפז בביה"ח רמב"ם בחיפה. שני בנים של המנוח, אחים של הנתבע 3, נחשדו בביצוע המעשה, נעצרו ונחקרו.

יום לאחר מכן ביום 6.05.04 בלילה, פרצה בכפר קטטה אלימה, במהלכה נהרג המנוח ונפצע גיסו, מר אליאס חוריה (להלן: "האירוע").

1. בעקבות האירוע, נפתחה חקירה משטרתית במסגרתה נחקרו מספר עדים, ביניהם הנתבע 3 (בנו של המנוח) והנתבע 4. בהודעות שמסרו הנתבעים 3 ו- 4 במשטרה אמרו שניהם, כי ראו את התובע משתתף באופן פעיל בתקיפתו של המנוח במהלך האירוע.

1. ביום 30.05.04 נחקר התובע לראשונה בחשד למעורבותו באירוע, וביום 1.06.04 נעצר על פי צו מעצר שנתן בית המשפט השלום בעכו. מעצרו של התובע הוארך שלוש פעמים, וביום 10.06.04, שוחרר התובע ממעצר בהסכמה, בתנאים מגבילים לרבות, מעצר בית למשך 30 יום.
2. בחודש מרץ 2006 הוגש נגד התובע, ביחד עם נאשמים נוספים, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 5059/06, בגין השתתפותו באירוע, במסגרתו הואשם בביצוע עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ועבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. בין עדי התביעה בכתב האישום היו הנתבעים 3 ו-4.
3. ביום 18.1.07 הודיעו נציג הפרקליטות והסניגור לביהמ"ש שם, על הסכמה לפיה התובע יחזור בו מכפירתו בעובדות בכתב האישום והתביעה תבטל את כתב האישום מטעמים ראייתיים, בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה וכתב האישום נגד התובע בוטל.

הליכים מקדמיים וראיות הצדדים:

1. התביעה דנן הוגשה טרם הסתיימה פרשת התביעה בת"פ 5059/06. לאחר סיום פרשת התביעה שם, נעתרתי לבקשת המדינה להגשת ראיות נוספות מתוך תיק החקירה של האירוע ופרוטוקולים של חקירות עדי התביעה בבית המשפט שם. המסמכים הוגשו באמצעות תעודת עובד ציבור, בה נרשם, כי המסמכים המצורפים לה הם חלק מתיק החקירה מושא הפרשה בענייננו.

מהטעמים שפורטו בהחלטתי בדיון מיום 9.5.13, דחיתי את בקשת התובע לזמן לעדות את עובד הציבור שחתם על התעודה, והתרתי למדינה להגיש את הפרוטוקולים של חקירת עדי התביעה בת"פ 5059/06 לצורך הוכחה שהדברים נאמרו בביהמ"ש, בהיותם תעודה ציבורית כמשמעותה בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971.

1. מטעם התובע העידו התובע עצמו ושני אחיו, עאמר ועאדל מריסאת, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על דוכן העדים.

המדינה בחרה שלא להעיד גורם מטעמה, והנתבעים 3 ו-4 העידו על דוכן העדים, לאחר שהותר להם להסתמך על ההודעות שמסרו במשטרה במקום תצהירי עדות ראשית.

טענות הצדדים:

טענות התובע:

1. לגרסת התובע, הוא נעצר ולאחר מכן הואשם על לא עוול בכפו, שכן בשעת האירוע היה בביקור אצל אחיו עאמר, שהיה מאושפז בביה"ח רמב"ם בחיפה (להלן: "טענת האליבי").

1. טענתו העיקרית של התובע היא, כי לאחר שהציג את טענת האליבי בפני חוקרי המשטרה, רשויות החקירה והתביעה התרשלו כלפיו, בכך שלא בוצעו ניסיון או מאמץ לבדוק את טענת האליבי שלו. גורמי החקירה והתביעה לא בחנו כהלכה את סרט האבטחה מביה"ח רמב"ם מיום האירוע (להלן: "סרט האבטחה") אשר היה בידן תוך זמן קצר, ואשר ביסס את טענת האליבי שלו.
2. רק בעקבות פניות נשנות וחוזרות מטעמו אל רשויות התביעה, לאחר הגשת כתב האישום נגדו, נערכה בדיקה יסודית של סרט האבטחה, אשר העלתה שהתובע היה בשעת האירוע בביה"ח רמב"ם, ועקב כך הפרקליטות חזרה בה מכתב האישום נגדו.
3. בסיכומים טען התובע גם, כי גורמי החקירה לא הציגו בפני ביהמ"ש שדן בבקשות המעצר את מלוא חומר הראיות, ובמיוחד את טענת האליבי של התובע.
4. עוד טען התובע בסיכומים מטעמו, כי העובדה שהמדינה חזרה בה מכתב האישום נגדו בטרם נשמעו הראיות בתיק, מצדיקה העברת נטל ההוכחה אליה, בהתאם לחזקת "הדבר מעיד על עצמו", ובנסיבות דנן חזקה זו לא נסתרה. בנוסף, יש לזקוף לחובת המדינה שלא העידה מטעמה גורמי חקירה או תביעה על מנת להוכיח את סבירות שיקול דעתה בקשר למעצרו של התובע ובהמשך ההחלטה להעמידו לדין.
5. כלפי הנתבעים 3 ו-4 טען התובע, כי הם ניסו להפליל אותו במכוון עת מסרו בהודעותיהם למשטרה שהתובע נמנה על תוקפי המנוח ואליאס חוריה, למרות שהיה באותה עת במקום אחר.

טענות המדינה:

1. המדינה טוענת כי השאלה אם התרשלה אמורה להיבחן בזמן אמת ולא בחוכמה שלאחר מעשה, בהתחשב בשיקול הדעת הרחב המסור לה בעת שהיא נוקטת בפעולות שלטוניות. נוכח התשתית הראייתית שהייתה בפני רשויות החקירה והתביעה, ההחלטות על הגשת בקשות להארכת מעצרו של התובע, ובהמשך על הגשת כתב אישום נגדו, היו סבירות ומחוייבות על פי חוק. הודגש, כי בהתחשב במסגרת הזמנים של האירוע, התובע לא סיפק אליבי מוצק המנקה אותו מחשד.
2. אשר לתקופת המעצר, טענת התובע לפיה סרט האבטחה לא נבדק נטענה באופן סתמי, לא נתמכה בראיה כלשהי, ועומדת בסתירה מוחלטת להחלטות ביהמ"ש שאישר הארכת מעצרו של התובע. במקרה דנן נדרשה חקירה מקיפה, מתמשכת ומורכבת, והתובע לא סייע לחוקריו בבירור טענת האליבי מאחר ששמר על זכות השתיקה והחסיר פרטים חשובים בחקירתו. מכל מקום, מעצרו של התובע נקבע בהחלטות מפורטות ומנומקות של ביהמ"ש עליהן התובע לא ערער. בהיותן החלטות שיפוטיות הן חסינות מתביעת נזיקין, והתובע מנוע מלתקוף אותן במסגרת ההליך דנן.
3. המדינה דוחה את הטענה שלא הוצגה בפני ביהמ"ש אשר דן בבקשות המעצר מלוא התשתית הראייתית או תשתית ראייתית מהימנה שהביאה להחלטות שגויות בקשר להארכת המעצר. נטען כי לא הובאה ראיה כלשהי על מנת לבסס זאת, ומכל מקום היא עומדת בסתירה להחלטות ביהמ"ש ולתרשומות פנימיות מחומר החקירה. עוד נטען כי מדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומים, המהווה הרחבת חזית אסורה, ודינה להידחות.
4. ההחלטה להגיש את כתב האישום נגד התובע התקבלה נוכח התגבשות תשתית ראייתית מוצקה בעלת פוטנציאל ראייתי לכאורי ואף למעלה מכך להגשת כתב אישום, בזמן הרלוונטי.
5. המשטרה והפרקליטות עיינו בסרט האבטחה, ואולם נוכח בחירתו של התובע לשמור על זכות השתיקה בחקירתו, וסירובו למסור פרטים מזהים, כמו גם בשל איכותו הירודה של הסרט, מלאכתן של הרשויות הייתה קשה וכמעט בלתי אפשרית.
6. נוכח תשתית זו, ובהתחשב במסגרת הזמנים שבה התרחש האירוע, טענת האליבי של התובע, הייתה מוטלת בספק רב. אין לזקוף לחובת רשויות התביעה ההחלטה לחזור מכתב האישום נגד התובע, שכן זו התקבלה נוכח ספק קל בלבד שהתעורר בנוגע ליכולתו של התובע להימצא במקום האירוע, בהתחשב בשעה שיצא מביה"ח רמב"ם. וזאת להבדיל ממסקנה שלא יכול היה להימצא באירוע.
7. לטענת המדינה, טענת התובע בדבר היפוך נטל הראיה בהתאם לחזקת "הדבר מעיד על עצמו" איננה נכונה ובנוסף היא מהווה הרחבת חזית אסורה, אשר יש לדחותה. ולגופו של עניין טענה, כי לא הוכח ששיקול הדעת של המדינה בעצם הגשת כתב האישום היה בלתי סביר או מוטעה.
8. אין לזקוף לחובת המדינה את העובדה שלא העידה מטעמה גורמי משטרה או פרקליטות. המדינה הוכיחה את שיקול הדעת שלה על ידי הגשת חומר הראיות לכאורה שעמד בפניה באמצעות תעודת עובד הציבור.
9. התובע לא הוכיח את גרסתו לפיה לא יכול היה להיות נוכח באירוע במסגרת הזמנים הרלוונטית, ולא ביסס בראיות את טענת האליבי שלו. הוא מסתמך בעניין זה על עדותו בלבד, שהיא עדות יחידה של בעל דין, המרובה בסתירות ואין ליתן בה אמון.

טענות הנתבע 3:

1. הנתבע 3 עמד על כך שהתובע כן היה מעורב באירוע והוסיף, כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא הזכיר את שמו של התובע בהודעתו הראשונה במשטרה, בהתחשב במצבו הנפשי באותו מועד, ובזמן הקצר שארך עד שמסר את שמו של התובע.

טענות הנתבע 4:

1. אף הנתבע 4 עמד על נכונות הגרסה שמסר בפני חוקרי המשטרה לפיה התובע, השתתף באופן פעיל באירוע.

1. הנתבע 4 הסביר, כי במהלך העדות שמסר בביהמ"ש בת"פ 5059/06, הוא חזר בו מההודעות שמסר במשטרה בגלל איומים שהופנו כלפיו וכלפי משפחתו מצד התובע. והוסיף, כי לא הייתה לו כל סיבה להפליל את התובע לשווא או להתנכל לו.

דיון והכרעה:

טענת האליבי של התובע

1. הטענה לפיה התובע נחשד והואשם בביצוע מעשי התקיפה על לא עוול בכפו עומדת בבסיס טענותיו העובדתיות והמשפטיות ולכן אדון תחילה בסוגייה, האם הוכיח התובע את טענת האליבי שלו ואת העובדה שלא השתתף באירוע.

מסגרת הזמנים והמקומות

1. על פי הראיות שהוצגו בפני ואשר לא היו שנויות במחלוקת, ביום האירוע התובע שהה בבית החולים רמב"ם בחיפה בביקור אצל אחיו עאמר. בשעה 21:32 יצא התובע מפתח שער בית החולים (כפי שנראה בסרט האבטחה) ובשעה 22:04 היה התובע במכוניתו בנסיעה לכיוון הכפר, על כביש 70, באזור צומת סומך (אז קיים שיחה עם אחיו עאדל, כפי שעולה מדו"ח פלט שיחות של מכשיר הטלפון הסלולארי של התובע).

תחילתו של האירוע בשעה 21:45 בערך, אז התקבלה במשטרה פניה של המנוח כי שכניו תוקפים אותו. אולם, זמן סופו של האירוע נותר מעורפל.

השאלה העיקרית המתעוררת בעניין גרסת האליבי, היא מתי הסתיים האירוע והאם היה באפשרותו של התובע להגיע מאזור צומת סומך לכפר כאשר האירוע היה עדיין בעיצומו.

משך האירוע

1. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיה ישירה לעניין שעת סיום האירוע. כאשר נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובע, ניתן לומר כי די בכך כדי לקבוע שלא עלה בידו להוכיח את טענת האליבי שלו - שלא יכול היה להשתתף בתקיפת המנוח במהלך האירוע או לפחות בחלק ממנו. למען הזהירות, לא הסתפקתי בכך וניסיתי לחלץ עובדות רלוונטיות מתוך הראיות שכן הובאו, כמפורט להלן.
2. הראיות היחידות שהובאו בפני לגבי מהלך התנהלות האירוע היו עדויותיהם של הנתבעים 3 ו- 4 במסגרת ההודעות שמסרו במשטרה ותמלילי השחזורים שביצעו.

כפי שעולה מעדויות אלה, האירוע התחיל בזריקת אבנים בודדות לעבר ביתו של המנוח, למשך זמן לא ברור, אשר לאחריו ביקש בן משפחה של המנוח מאדם בשם וליד שידבר עם זורקי האבנים וירגיע אותם. אז חלה הפסקה של כעשר דקות בזריקת האבנים. בהמשך החל מטח אבנים לעבר בית המנוח, אשר נמשך בזריקת אבנים הדדית למשך זמן אשר נראה, על פני תיאור הדברים, לא מבוטל. במהלך פרק זה של האירוע, אנשים שהיו בבית המנוח עלו לגג וירדו, יצאו לבית המנוח ונכנסו, חלקם אף נכנסו למכונית ונסעו.

לאחר מכן, החל המנוח ללכת מחצר ביתו, בדרך כורכר העוברת ליד הבית, לכיוון הכביש הנמצא בסופה, הוא הכיוון ממנו נזרקו האבנים. לא ברור כמה זמן נמשכה הדרך בה הלך, כאשר כל אותה עת נמשכה זריקת אבנים משני הצדדים. בעת שהגיע המנוח לסוף דרך הכורכר הוא נעמד והביט מסביב. הנתבע 4 ניגש אל המנוח וביקש ממנו לחזור אך המנוח דחף אותו לאחור ואמר לו לחזור לבית.

הנתבע 4 חזר בדרך הכורכר לכיוון רחבת החניה של בית המנוח, אז הגיחו מספר תוקפים שהתנפלו על המנוח והחלו להכות בו קשות עד שנפל לארץ. לאחר מכן, משכו התוקפים את המנוח למקום אחר והמשיכו להכות בו שם. אז, הגיעה קבוצת אנשים נוספים, ביניהם התובע, אשר הצטרפו לתקיפת המנוח וחבטו בו במשך זמן לא ברור. הגם שלא ברור כמה זמן נמשכה התקיפה עצמה, על שני חלקיה, יתכן בהחלט ואף מסתבר מאופי האירוע, כפי שתואר, שהיו אלה דקות ארוכות. בכל אותה עת נמשכה זריקת האבנים.

אליאס חוריה, ניסה להתקרב למנוח, אך התוקפים דחפו אותו, ובהמשך, התוקפים עזבו את המנוח והיכו באכזריות את אליאס.

מכל הנ"ל עולה, כי מדובר באירוע מתמשך, ולא קצר, אשר משכו איננו ידוע בדיוק, אבל סביר למדי שהתארך מתחילתו ועד סופו מעל חצי השעה.

1. לעניין מהימנות גרסאות הנתבעים 3 ו- 4 לגבי תיאור אופן התרחשות האירוע יש לציין, כי הם חזרו על גרסאות אלה מספר פעמים בהודעות שמסרו, ואף שחזרו את האירוע. התיאורים שמסרו היו עקביים ותואמים בעיקרי הדברים, למרות שינויים מסויימים הנובעים ממיקומים שונים בהם עמדו, ומטבע הדברים באירועים קאוטיים ורגשיים מסוג זה.

גם לו הייתי מקבל את טענת התובע, כי הנתבעים 3 ו- 4 רצו להפליל אותו, וכפי שיפורט להלן אינני מקבל אותה, אין סיבה להניח ולא סביר, כי גרסתם לגבי אופן התרחשות האירוע תהיה מגמתית בצורה כלשהי. בעת שהנתבעים 3, 4 מסרו את ההודעות במשטרה, לא היה ביכולתם לדעת, כי תיאור כזה או אחר של האירוע יוביל בסופו של יום לבסס או להפריך טענת אליבי עתידית כזו או אחרת של התובע. לכן, אין כל סיבה להניח שלא תיארו את מהלך התפתחות האירוע כפי שהתרחש במציאות.

לא זו בלבד, על אף שנקבע כי הודעות הנתבעים 3, 4 במשטרה ייחשבו כתצהירי עדות ראשית מטעמם, התובע לא חקר אותם בעניין זה ולא ניסה להפריך את תיאור האירוע כפי שתיארו. משלא מצא התובע לנכון לאתגר את דברי הנתבעים 3,4 בעניין תיאור התרחשות האירוע יש לראות בכך הסכמה לתוכן הדברים.

ויתרה מכך, התובע בעצמו לא הביא כל ראיה בעניין זה, על אף שחלק מבני משפחתו מסרו הודעות במשטרה לפיהן נכחו באירוע, ועל אף שנטל הראיה מוטל עליו. ואין צורך להכביר מילים לגבי המשמעות הראייתית של הימנעות מהבאת ראיות.

על כן, אני מקבל את תיאור הנתבעים 3, 4 לאירוע כתיאור אמין.

1. המדינה טענה בסיכומיה כי האירוע הסתיים בשעה 22:45, אולם לא מצאתי אסמכתא ברורה לכך. דו"ח השיחות הנכנסות למשטרה שעליו הסתמכה המדינה בעניין זה איננו ברור דיו. לא ברור מה בדיוק קרה בשטח בעת שהתקבלה שיחה בשעה זאת. מכל מקום, כפי שיפורט בהמשך, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה הסופית אליה הגעתי.
2. אם כן, ידוע, כי האירוע החל בשעה 21:45 ונמשך פרק זמן ארוך למדי. התובע לא הביא כל ראיה להוכיח באיזו שעה הסתיים האירוע. הוא אף לא טען מאום בעניין זה. כל טענתו היתה כי בשעת האירוע היה בחיפה או שלא היה בכפר.

ראיות למיקום התובע בזמן האירוע - ראיות אובייקטיביות

1. אומר מייד, כי התובע לא הציג ראיות אובייקטיביות שלא היה בכפר בעת האירוע, או שלא היה באפשרותו להגיע לכפר במסגרת הזמנים הרלוונטית לאירוע ולהשתתף בתקיפה.

סרט האבטחה של בית החולים רמב"ם, אשר עליו נסמך המסד הראשי של התביעה, איננו מספק ראיה כזאת, כמפורט להלן.

1. דו"ח פלט שיחות של מכשיר הטלפון הסלולארי של התובע (אשר הוגש כראיה מטעמו של התובע) מראה, כי התובע שוחח עם אחיו עאדל ביום האירוע, בשעה 22:04, בזמן שנהג בכביש 70. הדו"ח לא מלמד על מיקומו המדוייק של התובע על כביש 70 בעת ביצוע השיחה, אולם התובע עצמו מציין, בסעיף 4 לתצהירו, כי קיבל את השיחה מאחיו כאשר היה בדרכו מבית החולים רמב"ם לכפר, בעת שהגיע לצומת סומך.
2. כאשר נשאל התובע בעדותו מה זמן נסיעה בין צומת סומך לכפר השיב: "10-15 דקות. לא מדדתי אף פעם" (עמ' 14 ש' 5). הערכת התובע, שלא מסתמכת על מדידה בפועל, לא יכולה לשמש כראיה בעניין. לא זו בלבד, היא נסמכה על עדות התובע בלבד, ולא על עדות מומחה, כפי שהיה צריך להביא כדי להציג ראיות מסוג זה.
3. לא זו בלבד, מן המפורסמות, כי המרחק בין צומת סומך לבין הכניסה האחורית לאעבלין [מול תחנת הדלק ליד מגרש הכדורגל, משם טען התובע בעדותו שנכנס (עמ' 15 ש' 16 עד 19)] לא עולה על מספר קילמטרים בודדים - מצומת סומך לצומת אבליים, הסמוכה אליה, ומשם ישירות לכניסה המדוברת לכפר. ובהתאמה, זמן נסיעה בין צומת סומך לכפר, בשעות הלילה בהן הכביש איננו עמוס, יכול להגיע לדקות בודדות. קל וחומר, אם נוהגים במהירות גבוהה - הנחה סבירה בהתחשב בכך שבשיחת הטלפון אמר עדאל לתובע שפרצה קטטה בכפר.

מכל מקום, כאמור לעיל, נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובע והוא לא עמד בו.

1. כלומר, גם אם היה התובע בצומת סומך בשעה 22:04, אין בראיות שהוצגו בפני כדי לשלול את האפשרות שדקות ספורות לאחר מכן היה כבר בזירת האירוע.
2. ועוד, מכיוון שהנחה זו לגבי מיקומו המדוייק של התובע בשעה 22:04 מבוססת על דברי התובע בלבד, ככל שלא ניתן להסתמך על דבריו, לא ניתן לשלול את האפשרות שהתובע היה באותו זמן על כביש 70 במקום קרוב יותר לזירת האירוע, למשל ליד צומת אבליים. דבר שאיפשר לו להגיע לזירת האירוע בזמן קצר עוד יותר. העובדה שהתובע שינה גרסאותיו בקשר לכך, כפי שיפורט בהמשך, תומכת באפשרות זאת.
3. דהיינו, על פי ראיה אובייקטיבית (דו"ח פלט השיחות), ונוכח גרסתו שלו למיקומו בשעה 22:04, לא עמדה בפני התובע מניעה להיות בזירת האירוע בסביבות 22:10, פחות או יותר, בזמן בו האירוע היה עדיין בעיצומו, ולהשתתף בתקיפת המנוח ואליאס חוריה. מה שתואם גם את שעולה מגרסתו של הנתבע 4, לפיה זיהה את התובע רק לקראת סופו של האירוע, בשלב השני של תקיפת המנוח (עמ' 11-12 להודעת הנתבע 4 במשטרה מיום 1.6.04).
4. וכאן יש לשים לב - כאשר יש בידנו ראיה טובה לכך שהתובע היה בקרבת זירת האירוע (לשיטתו שלו בצומת סומך), בשעה 22:04 (בזמן בו כאמור, סביר שהאירוע עדיין התקיים), אין למעשה, חשיבות יתרה לשאלה, מהי השעה המדוייקת בה עזב את בית החולים רמב"ם בדרכו לכפר, כחצי שעה קודם לכן.

כלומר, אין בסרט האבטחה, אשר בו תולה התובע את יהבו, כדי להוסיף באופן מהותי על המידע הרלוונטי לצורך הכרעה בשאלה, האם היה באפשרותו להשתתף באירוע אם לאו, והרלוונטיות של סרט האבטחה לצורך הוכחת טענת האליבי מוגבלת מאוד, אם בכלל.

ראיות נוספות

1. שני העדים האחרים שהתובע הביא מטעמו, שניהם אחיו, לא היו מסוגלים לאשר את טענת האליבי ועדויותיהם לא תמכו בה.

עאדל לא מסר פרטים כלשהם בחקירתו לגבי מעשיו או מיקומו של התובע לאחר ששוחח עמו בטלפון, ולא ידע לומר אם התובע השתתף בתקיפה (עמ' 40-41, 47 לפרוטוקול). גם בהודעתו במשטרה מיום 9.08.04, אז נשאל לגבי מקום הימצאו של התובע ביום האירוע, לא סיפר היכן היה התובע לאחר שעזב את ביה"ח.

גם עאמר לא הוסיף בחקירתו כאן פרטים רלוונטיים לגבי מקום הימצאו של התובע לאחר שהאחרון יצא את ביה"ח רמב"ם.

עדות התובע

1. לבד מעדותו שלו, לא הביא התובע כל ראיה לכך שלא היה בכפר או שלא יכול היה להימצא בו במהלך האירוע או בחלקו. המדובר בעדות יחידה של בעל דין, ללא סיוע אשר לא ניתן לבסס עליה את פסק הדין, אלא בהתקיים נימוק לעשות זאת (סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). במקרה שלפני לא מצאתי נימוקים שיצדיקו התבססות על עדות התובע בלבד.
2. לא התרשמתי לחיוב מאמינות עדותו. התנהגותו של התובע על דוכן העדים, לא עוררה אמון בדבריו. לאורך כל עדותו הרבה לצחוק ולגחך בציניות, נראה זחוח, חסר כל רגישות ואמפטיה, והותיר בי רושם מגמתי ומניפולטיבי.
3. כמו כן, עלו בעדותו גרסאות כבושות, סתירות, ושינויי גרסאות, המטילים דופי בעדותו, אשר לא אפשרו לי לתת בה אמון, כמפורט להלן.
4. בתצהיר עדות ראשית התובע טען, כי יצא מביה"ח רמב"ם לכיוון הכפר בשעה 21:40 - 21:45. הוא לא התייחס לשעת הגעתו לכפר או למשך נסיעתו, פרט לטענה ששוחח עם אחיו עאדל בשעה 22:04 בשעה שהיה בצומת סומך. בחקירתו במשטרה, לא מסר פרטים נוספים למעט טענתו כי שב אל הכפר בשעה "עשר ומשהו" או "בסביבות השעה עשר" (הודעה מיום 30.05.04).
5. התובע סיפק גרסאות סותרות לגבי מיקומו בשעה ששוחח בטלפון עם אחיו עאדל. בחקירתו ראשונה במשטרה (ביום 30/5/14) סיפר כי אחיו עאדל התקשר אליו בעת שהיה עדיין בבית החולים. בהודעה נוספת שמסר במשטרה (ביום 10.6.04) ובסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית סיפר, שקיבל את השיחה מאחיו: "כשהגעתי לצומת סומך". בעדותו בבית המשפט אמר תחילה, שקיבל את השיחה בכביש 70 לפני צומת סומך. כאשר הוצגו בפניו הדברים שאמר במשטרה ולאחר שנשאל בעניין שוב, ונתבקש להבהיר האם קיבל את השיחה לפני הצומת או בצומת, השיב: אני זוכר על כביש 70" (עמ' 13 שו' 32) ולאחר מכן נזכר שוב: "הייתי על כביש 70 וראיתי את צומת סומך לפניי" (עמ' 14 שו' 9). שינויי גרסאות אלה בקשר לפרט מהותי ביותר לגבי הוכחת גרסת האליבי שלו, מעידים על "זיכרון נח", ועל כך שהתובע גילה מניפולטיביות, במטרה "להרחיק" עצמו כמה שניתן מהכפר במועד בו שוחח עם עאדל בטלפון הנייד.
6. בחקירה נגדית בבית המשפט העלה התובע לראשונה גרסה כבושה, לפיה שב אל הכפר בשעה המדוייקת 22:22. התעוררות הזיכרון של השעה המדוייקת בה הגיע לכפר, שנים ארוכות לאחר האירוע, כאשר זיכרון זה לא נמסר לפני כן בהודעות שמסר במשטרה ואף לא בתצהירו ונותר כבוש עד לעדותו בבית המשפט, מעיד על עדות מניפולטיבית של התובע. ומכל מקום, מכיוון שלא הוכח מתי הסתיים האירוע ובאיזו שעה בדיוק התרחשה תקיפת המנוח מתחילתה ועד סופה, גם לו היתה טענה זאת נכונה, אין בה כדי לשלול את האפשרות שהתובע השתתף בתקיפה.
7. בחקירתו הנגדית בבית המשפט סיפק התובע עוד גרסה שלא נשמעה קודם לכן, לפיה לאחר ששב אל הכפר מביקורו בביה"ח, ברח לאזור הרפת של קרוב משפחה יחד עם בני משפחתו, מבלי שהוסבר ממה נובעת הגרסה החדשה, מדוע לא סופרה קודם לכן, ומבלי שהובאו עדים לתמוך בה, על אף שלטענתו נכחו עמו ברפת אנשים נוספים.

עדות זאת אף נסתרה על ידי אחיו של התובע עאדל, אשר טען במשטרה כי לאחר האירוע ברח לרפת עם משפחתו, ושלל בעדותו בפני כי ראה את התובע ברפת (עמ' 40-41 לפרוטוקול).

1. התובע הכחיש בעדותו כי יש בעברו הרשעות בפלילים, על אף שבהמשך עדותו התבררו עובדות הסותרות את טענתו, אשר פורטו בחוות הדעת הפסיכיאטרית שצורפה לכתב התביעה (נספח א', בעמ' 5).
2. נוכח כל אלה, התרשמתי מעדותו של התובע שלא ניתן לסמוך עליה, וביתר שאת ללא עדות מסייעת.

סיכום ביניים

1. התובע הוא שנושא בנטל להוכיח את טענות התביעה, לרבות הטענה שהנתבעים 3 ו- 4 שיקרו בעדותם. כלומר, שהתובע לא נטל חלק בתקיפת המנוח ולא יכול היה ליטול בה חלק.

התובע לא חלק על כך שנטל הראיה בעניין זה מוטל עליו, ובמסגרת סיכומיו אף ביקש מבית המשפט לקבוע שהתובע הוכיח במידה הנדרשת שלא השתתף באירוע (עמ' 67 שו' 16-17).

1. כאמור לעיל, התובע לא הוכיח מתי הסתיים האירוע, ולא הוכיח שלא היתה לו אפשרות להגיע מביה"ח רמב"ם או מצומת סומך לכפר במסגרת הזמנים שאפשרה לו להשתתף באירוע או לפחות בחלקו. כלומר, התובע לא הוכיח את טענת האליבי שלו, ולא עלה בידו להוכיח שלא השתתף באירוע בפועל.

נובע מכך, שהתובע כשל להוכיח כי הנתבעים 3 ו- 4 שיקרו בהודעות שמסרו במשטרה והפלילו אותו לשווא.

1. ויובהר, כי לצורך הוכחת טענות בדבר ביצוע מעשים של הנתבעים אשר יש בהם משום עבירה פלילית, כגון: שיבוש הליכי חקירה, תרמית, עדות שקר וכו', יש צורך להציג ראיות כבדות משקל, מעבר למאזן הסתברות הנהוג במשפט אזרחי. ראיות כאלה לא הציג התובע, ואף את רף ההוכחה האזרחי הרגיל לא עלה בידו לעבור.
2. בשלב זה יש להזכיר את ההבחנה בין נטל הראיה המוטל על המאשימה בפלילים, שם די בכך שהנאשם יציג ספק סביר באשמתו כדי לזכותו, לבין הנטל המוטל על הנאשם כאשר הוא מגיש תביעה אזרחית כנגד מי שהעידו נגדו בהליך הפלילי. בהליך האזרחי מוטל על התובע הנטל להוכיח, במאזן ראיות אזרחי, כי הנתבעים ביצעו כלפיו את העוולות המיוחסות להם. ההפרש בין הצגת ספק סביר על ידי נאשם במשפט פלילי, לבין הקמת מסכת ראייתית שיכולה להטות את כפות המאזניים במאזן ההסתברות האזרחי יכול להיות משמעותי. כלומר אין די בקיומו של ספק סביר, כדי להרים את נטל הראיה המוטל על התובע להוכיח, שלא ביצע את מה שהעדים אמרו שראו אותו מבצע. בהחלט יתכן שהנטל הפלילי לא יורם אבל גם הנטל האזרחי שמנגד לא יורם.

עדויות הנתבעים 3, 4

1. התובע טען כי עדויות הנתבעים 3 ו- 4 בפני לא היו אמינות. מכיוון שהתובע לא הרים את הנטל שמוטל עליו להוכיח את תביעתו, לא עבר הנטל לצידם של הנתבעים להוכיח שלא שיקרו, ולכן, שאלת מהימנויות עדויותיהם בפני היא משנית. עם זאת, פטור בלא כלום בנושא זה אי אפשר - מצאתי את עדויותיהם של הנתבעים 3 ו- 4 מהימנות, כמפורט להלן.
2. בעדותו בפני דבק הנתבע 3 בגרסה, אותה מסר בהודעותיו במשטרה, בשחזור האירוע שביצע ובעדות שמסר בת"פ 5059/06 (ת/1), כי היה עד לתקיפה של המנוח ושל אליאס, שבוצעה בין היתר על ידי התובע (עמ' 58 לפרוטוקול).

עדותו עשתה עלי רושם אמין, ישר ולא מתחכם, היא היתה עקבית, ללא סתירות ולא התרשמתי כי העיד בצורה מגמתית או מניפולטיבית.

1. בהודעה הראשונה של הנתבע 3 במשטרה, שעות ספורות אחרי האירוע (ביום 7.5.04 בשעה 01:45), הוא לא מסר את שמו של התובע בין שמות האנשים שהשתתפו בתקיפה, ורק יומיים לאחר מכן, בהודעה שמסר ביום 9.05.04, סיפר שנזכר שראה בבירור גם את התובע משתתף במעשי התקיפה, בציינו כי התובע הכה בחפץ כלשהו את המנוח.

מקובלת עליי טענת הנתבע 3 כי אין לזקוף זאת לחובתו. הנתבע 3 הסביר בעדותו בפני, כי נזכר בשמו של התובע רק לאחר שנרגע. הסבר דומה נתן בהודעתו במשטרה מיום 7.06.04, שם אמר שלא מסר את שמו של התובע בהודעה הראשונה מכיוון שהיה מבולבל ושרוי במצב של הלם, ומשנזכר בפרטים נוספים מסרם למשטרה כפי שנתבקש לעשות.

הודעתו הראשונה של הנתבע 3 נמסרה כשלוש-ארבע שעות בלבד לאחר שראה את אביו מוכה למוות מול עיניו, ואת דודו מותקף בצורה אכזרית ביותר. לא קשה לתאר את ההלם וסערת הרגשות שיכו כל אדם סביר שהיה נתון במצב כזה, ולא ניתן לזקוף לחובתו אם בעת שמסר את ההודעה טרם שחזר את האירוע בעיני רוחו וטרם נזכר בפרטיו המלאים. מדובר בהתנהגות סבירה, הגיונית ותואמת את הנסיבות. תיעוד לכך ניתן למצוא אף בגוף ההודעה הראשונה עצמה, שם נרשם מפיו כי הוא מתרגש מהמקרה ואם יזכר בפרטים נוספים הוא ימסור אותם (עמ' 6 להודעה מיום 7.05.04). ואכן, יומיים בלבד לאחר רצח אביו, מסר את שמו של התובע כמי שהשתתף בתקיפה. לאור האמור לעיל, הסברו של הנתבע 3 לכך שלא אזכר את שם התובע בהודעה הראשונה במשטרה סביר והגיוני, ואין בעובדה זאת כדי לשלול את אמינותו.

1. התובע הפנה לכך שהנתבע 3 סיפר בהודעה שמסר במשטרה שאף אדם בשם זאכי מריסאת השתתף באירוע ובהודעה מאוחרת יותר הבהיר, כי אין לו ידיעה אישית לגבי מעורבותו של האחרון, וטען כי הדבר מצביע על חוסר אמינותו. אינני מקבל גם טענה זאת.

בהודעתו במשטרה מיום 7.06.04, הנתבע 3 ביקש להבהיר כי שמע על מעורבותו של זאכי מריסאת בתקיפה מאדם אחר שהיה עד לאירוע, ולא מידיעה אישית, והסביר, כי ציין את שמו של זאכי על מנת לסייע למשטרה. על גרסה זו חזר גם בפניי (עמ' 57, שו' 7-8).

בהודעה הנ"ל הנתבע 3 טען גם כי מלבד גרסתו בקשר לזאכי, העדות שמסר במשטרה לגבי האירוע היא אמת ועמד על כך שזיהה את התובע בין התוקפים. גם בעדות בת"פ 5059/06 שב וחזר מספר פעמים על הגרסה שהתובע יחד עם ארבעת התוקפים הנוספים שזיהה השתתפו בתקיפה ואילו את זאכי מריסאת לא ראה משתתף בתקיפה אלא רק שמע על כך (עמ' 42-43, 47, 61-62, 66, 69 לפרוטוקול מיום 19.02.07, עמ' 88-91 לפרוטוקול מיום 12.03.07, ת/1).

עיניינו הרואות, כי לנתבע 3 לא הייתה כל בעיה להודות בכך שטעה כאשר ציין את שמו של אחד התוקפים כאילו ראה אותו בעיניו, דבר המלמד דווקא על מהיימנות מצדו ועל כך, שלא היה לו עניין כללי בהפללת בני משפחת מריסאת, כפי שטען התובע.

1. אף הנתבע 4 חזר בעדותו בפני על הדברים שמסר בהודעותיו במשטרה ובשחזור שביצע.

אולם, להבדיל מהעדות שמסר בפני, במהלך העדות שנתן הנתבע 4 כעד תביעה במסגרת ההליך הפלילי בת"פ 5059/06, הוא מסר גרסאות שונות (ת/2). תחילה, לכל השאלות שנשאל שם בעניין האירוע השיב שאיננו זוכר דבר, חזור ושנה פעמים רבות. לאחר שהוזהר על ידי בית המשפט שם על חובתו לענות לשאלות ולאחר שהעדות הופסקה ונמשכה במועד אחר, ומונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, חזר בו הנתבע 4 מההודעות שמסר במשטרה באופן מפורש. הוא אמר בבית המשפט שם כי לכל אורך האירוע שהה בבית המנוח, כי לא היה עד למעשה התקיפה, לא ראה את התובע או אחרים תוקפים את המנוח, וכי מסר במשטרה את שמות המעורבים באירוע מכיוון שבניו של המנוח אמרו לו את מי להפליל.

התובע ביקש להסיק מכך, כי בעת שמסר הנתבע 4 את ההודעות במשטרה הוא שיקר והפליל את התובע לשווא, וכי עדותו בפני לא היתה אמינה.

1. אין בידי ולא בסמכותי להעריך את מהיימנות עדותו של הנתבע 4 בפני בית המשפט המחוזי, האם שם דיבר אמת אם לאו. יצויין רק כי בית המשפט שם הכריז על הנתבע 4 כעד עויין והתיר להגיש את ההודעות שמסר במשטרה.

מכל מקום, הערכת מהיימנותו של הנתבע 4 אמורה להתבצע על ידי על פי עדותו בפני, תוך מתן המשקל הראוי לעובדה שמסר גרסאות שונות בעבר.

1. כאשר נחקר הנתבע 4 על ידי ב"כ התובע בחקירה נגדית בפני, הוא עמד על כך שגרסתו במשטרה לגבי מעורבות התובע בתקיפה היא אמת והסביר, כי שינה את גרסתו בעת העדות שמסר בת"פ 5059/06 מכיוון שאויים ע"י משפחתו של התובע ופחד לחייו.

התרשמתי מעדותו של הנתבע 4 בפני, כי העיד בצורה כנה וישירה, מצאתי את הסברו לגרסאות הסותרות שמסר הגיוני וסביר, ותוכן דבריו תאם את התנהגותו על דוכן העדים.

לשאלותי במהלך העדות בעניין פרטי האירוע, השיב הנתבע 4 באופן מפורט, תוך מסירת פרטי פרטים ספציפיים ודבריו נראו ונשמעו כפיסות של זיכרון אמיתי ולא דקלום של מצגת שלמד.

הנתבע 4 ידע למסור גרסה מפורטת מאוד של השתלשלות האירוע, לרבות מיקום של המעורבים בזירת האירוע, וחזר על כך באופן עקבי במשטרה. חלקים נרחבים של גרסתו נתמכים בראיות נוספות, לרבות הודעותיו המפורטות של הנתבע 3 וכן הודעות שמסר אליאס חוריה, במסגרתן אף תיאר את התיאור של אחד התוקפים הדומה לזה של התובע ואף זיהה אותו בין תמונות שהוצגו בפניו. "השילוב בין העובדות הנ"ל תומך במסקנה כי לא מדובר באירוע שהנתבע 4 בדה מליבו, כפי שאמור להיות אם אכן ישב בבית המנוח, לא יצא ממנו ולא ראה את האירוע, אלא מדובר באירוע שראה לנגד עיניו".

1. חיזוק נוסף לנכונות גרסתו בפני, בדבר חששו ממשפחת התובע, ניתן למצוא בדברים שמסר הנתבע 4 במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי, שם אמר, כי כבר בעת שהגיע למשטרה למסור הודעה בעניין האירוע, הוא אמר שאינו רוצה להיות מעורב, ושהוא מפחד מהבדואים (מוצג ת/2, עמ' 215, במרכז העמוד).
2. לא מצאתי כי היה לנתבע 4 מניע כלשהו למסור עדות שקר במשטרה בקשר למעורבות התובע. הנתבע 4 לא נחשד בביצוע עבירה הקשורה לאירוע. הוא גם לא היה בן משפחה של המנוח ומשכך לא היה מעורב בסכסוך בין משפחות התובע והמנוח באופן ישיר.
3. ועוד לעניין מהיימנות עדותו של הנתבע 4 אציין, כי לא הוכחה טענת התובע שהנתבע 4 הפליל את זאכי מריסאת לשווא. הנתבע 4 חזר מספר פעמים על גרסתו במשטרה כי זיהה את זאכי בין תוקפיו של המנוח ולא חזר בו בעניין זה. עצם העובדה שבסופו של יום הוחלט לא להגיש כתב אישום נגד זאכי אינה ראיה לכך שהעד לא אמר אמת. יתר על כן, גם אם אקח בחשבון כי זאכי מריסאת לא השתתף באירוע, אין לשלול אפשרות של טעות בזהוי. מכיוון שהנתבע 4 לא נחקר בעניין זה לא ניתן להסיק מכך ממצאי מהיימנות כנגדו.

טענות התביעה כנגד התנהלות המשטרה והפרקליטות

1. על המשטרה ועל הפרקליטות חלה חובה זהירות קונקרטית לנהל חקירה פלילית ולהביא חשודים למשפט תוך שהן נוקטות אמצעי זהירות סבירים למניעת הליכי שווא נגד מי שהוא חף מפשע. בדרך פעולתן נדרש לאזן בין החובה להבטיח קיום הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי, לבין הצורך להקפיד על שימוש זהיר, מידתי וסביר בסמכויותיהן לצורך הגנה על זכויות הפרט מושא הליך פלילי [ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקה 102 (21.03.2011), להלן: עניין חגי יוסף; ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 22 לפסק הדין של השופט עמית (4.12.2012)].

בהתאם לכך, היה על המשטרה והפרקליטות להבטיח שניהול החקירה, החלטות על הגשת בקשות לעצור את התובע וההחלטה להגיש נגדו כתב אישום, יעשו באחריות ובמקצועיות, כפי שרשויות סבירות נדרשות לבצע.

לעניין זה יש לציין, כי יש לבחון את סבירות התנהגות החוקרים ואנשי התביעה על פי מכלול הנתונים, הנסיבות, התנאים, והאפשרויות שהיו קיימים במועד הרלוונטי ולא בדרך של "חכמה לאחר מעשה" (עניין חגי יוסף, פסקה 125).

בקשות המעצר במהלך החקירה

1. התובע טוען כי הבקשה של המשטרה לעצור אותו עולה כדי רשלנות. הנימוק העיקרי לכך הוא שאם טענת האליבי הייתה נבדקת כראוי, היא הייתה מתבררת כנכונה בשלב מוקדם, ומעצרו היה מתייתר.
2. השאלה שתיבחן היא האם שיקול דעת שקיבלה המשטרה לעצור את התובע היה סביר בהתחשב בתשתית הראייתית שעמדה בפניה, ובהתחשב בפעולות שנקטה לצורך בדיקת טענת האליבי של התובע.
3. צודקת המדינה שבענייננו תביעה של אחריות שלטונית ולא אחריות מקצועית. המדינה נתבעת בשל החלטה שלטונית שקיבלה לעצור את התובע ולהעמידו לדין, ולא מוטלת עליה חובה שבדין להעיד מטעמה גורם שיסביר את שיקול הדעת שלה, בדומה לחובה המוטלת על בעל דין להגיש חוות דעת מומחה להוכחת עניין שבמומחיות כפי שטוען התובע. מכל מקום, בכל הקשור למעצרו של התובע, די היה במכלול הראיות שהוגשו על ידי הצדדים, שכלל גם תרשומות פנימיות מתוך חומר החקירה, כדי להעיד על שיקול הדעת שקיבלה המדינה.
4. סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 קובע כי שופט יעצור אדם לפני הגשת כתב אישום נגדו, רק אם "שוכנע שקיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא.." ומתקיימות אחת מהעילות המנויות בו.

חומר החקירה

1. לצורך בחינת השאלה האם מחומר הראיות ניתן היה לבסס "חשד סביר" נגד התובע, אסקור את החומרים הרלוונטיים מתוך תיק החקירה של התובע שעמדו בפני המשטרה בזמנים הרלוונטיים.

יובהר, כי ההתייחסות אל התרשומות הפנימיות שבחומר החקירה, והודעות המשטרה שנמסרו ע"י גורמים שלא העידו במסגרת התביעה דנן, שהוגשו באמצעות תעודת עובד ציבור, היא אך כראיה לכך שהם היו חלק מחומר החקירה ועמדו בפני חוקרי המשטרה, ולא ראיה לאמיתות תוכנם. על כן קבילותם כראיה אינה מעוררת קושי, כפי שנטען ע"י התובע.

1. התובע נעצר ונחקר לראשונה ביום 30/5/04. כבר לפני מעצרו הראשוני של התובע היו בידי המשטרה חומרי חקירה, אשר הקימו חשד מבוסס הרבה מעבר לחשד סביר, שהתובע ביצע את מעשי התקיפה נגד המנוח ונגד אליאס, ברמה של ראיות לכאורה של ממש.

כבר ביום 7/05/04, מסרו הנתבע 4 ואדם נוסף לחוקר משטרה כי היו נוכחים באירוע, ומסרו את שמו של התובע כחלק מהקבוצה שהשתתפה באירוע (הדברים תועדו בזכ"ד מיום 9/05/04, נספח א' לתצהיר התובע). ביום 9/05/04, תוחקר הנתבע 4 על ידי חוקר משטרה ומסר פרטים לגבי האירוע אז וכן ציין את התובע כמי שנטל חלק בתקיפת המנוח (הדברים שמסר הוקלטו ותומללו, נספח ד' לתצהיר התובע ונרשמו בדו"ח תחקור מאותו יום, נספח ב' לתצהיר התובע).

כמו כן היו בידי המשטרה במועד זה, הודעה מפורטת שמסר הנתבע 3 ביום 9/5/04, במסגרתה פירט את השתלשלות האירוע ומסר את שמו של התובע כמי שהשתתף באירוע בתקיפת המנוח ואליאס חוריה, וכן שחזור של האירוע מיום 27/5/14 שביצע הנתבע 3 אשר אף במסגרתו תיאר את חלקו של התובע בפרשה.

בנוסף, עוד בטרם מעצרו הראשוני של התובע נאספו חומרי חקירה אשר הצביעו על קיומו של מניע לביצוע המעשה מצדו של התובע, בשל הסכסוך בין משפחתו לבין זו של המנוח [ראה הודעתו של הנתבע 3 מיום 7/5/04, הודעתו במשטרה של תאמר מריסאת מיום 12/05/04, נספח א' לתעודת עובד ציבור].

1. בהמשך החקירה, לאחר המעצר הראשוני, נוספו לתיק החקירה, מפעם לפעם, חומרי חקירה וראיות לכאורה נוספות אשר חיזקו את החשד הסביר נגד התובע והצדיקו את המשך מעצרו לכל משך תקופת המעצר.

ביום 1/6/04 מסר הנתבע 4 הודעה כתובה במסגרתה מסר גרסה מפורטת מאוד לגבי השתלשלות האירוע, וזיהה בבירור את התובע כמי שתקף את המנוח.

ביום 3/6/04 ביצע הנתבע 4 שחזור של האירוע בו חזר על גרסתו בפירוט רב, לרבות העובדה שהיה עד לכך שהתובע תקף את המנוח.

בעת שנחקר התובע במשטרה ביום 3/6/04, הוא בחר לשמור על זכות השתיקה והחסיר מחוקריו פרטים שהיו יכולים לסייע לניהול חקירתו. הוא אף סרב למסור פרטים לגבי שעות הימצאותו בביה"ח, פרטים לגבי לבושו ביום האירוע ובעת ביקורו בביה"ח, ולא מסר פרטים של עדים שיוכלו לאשר את שעת עזיבתו מביה"ח.

ביום 7/6/04 נתן הנתבע 3 הודעה נוספת במשטרה בה מסר, כי הוא בטוח לחלוטין שזיהה את התובע יחד עם אחרים במעשי התקיפה, בהתאם לדברים הקודמים שמסר.

התובע נחקר פעם נוספת במשטרה ביום 8/06/04. בחקירה זאת המשיך התובע לשמור על זכות השתיקה לאורך כל החקירה, וסרב לענות לשאלות בנוגע לשעת יציאתו מביה"ח רמב"ם בחיפה, או לגבי לבושו עת יצא מביה"ח בשעות הערב.

1. ביום 8/6/04 התקיים דיון בבקשה אחרונה להארכת מעצרו של התובע ובית המשפט הורה על המשך מעצר התובע עד ליום 11/6/04. ביום 10/6/04 שוחרר התובע למעצר בית בהסכמת הצדדים.
2. עד למועד בו שוחרר התובע לא נאספו חומרי חקירה שהיה בהם כדי לשנות את פני הדברים.

רק ביום השחרור ממעצר (10/6/04), מסר התובע לראשונה פרטים שונים לגבי טענת האליבי שלו (נספח יד' לתצהיר). לרבות השעה בה עזב את בית חולים רמב"ם (21:30 - 21:45) ומה עשה לאחר מכן. בהודעה זאת אף סיפר לראשונה שאחיו עאדל התקשר אליו בזמן שהיה בצומת סומך בדרך לכפר.

בדיקת טענת האליבי של התובע

1. בחקירתו הראשונה במשטרה, ביום 30/5/04, הכחיש התובע שהיה מעורב באירוע, וטען כי היה באותה העת בביה"ח רמב"ם בביקור אצל אחיו עאמר. עם זאת, אינני מקבל את טענתו כי מסר אליבי ברור שניתן לביסוס.

טענת האליבי של התובע הייתה כללית וחסרה פרטים שיאפשרו לאמת אותה. התובע מסר בהודעתו שאינו זוכר באיזו שעה הגיע לאחיו בביה"ח, הוא לא מסר מתי יצא את ביה"ח רמב"ם, וכל שמסר הוא שהגיע לביתו בשעה "עשר ומשהו" או "בסביבות עשר בלילה". הוא גם לא מסר שמות של עדים שיוכלו לאמת את גרסתו לגבי הימצאותו בפרק הזמן לאחר שעזב את ביה"ח. נוסף על כך, התובע מסר דיווח כוזב לגבי אופן הגעתו לביה"ח. תחילה סיפר שנסע ביום האירוע לביה"ח רמב"ם לבדו, בהמשך, משעומת עם הטענה שהגיע לביה"ח עם בן משפחה שלו, אישר זאת.

יובהר כי אמנם התובע סיפר שאחיו עאדל התקשר אליו לטלפון הנייד בערב האירוע לכאורה כדי להזהיר אותו שלא יכנס לכפר דרך הכניסה הראשית נוכח הקטטה, אך באותו שלב טען שהשיחה נערכה עת התובע היה בביה"ח רמב"ם ולא בצומת סומך כפי שטען מאוחר יותר.

מכל מקום, נוכח דברי התובע בהודעה זאת, כי שב לביתו בסביבות השעה 22:00, לא היה באימות טענה זאת כדי לשלול את האפשרות שהיה מעורב במעשי התקיפה בהם נחשד.

1. התנהגות התובע בזמן חקירתו, המידע שהחסיר בהודעה הראשונה שמסר והעובדה שלא שיתף פעולה עם החקירה ושמר על זכות השתיקה בשתי חקירות נוספות (ביום 3/6/04 וביום 8/6/04), הכבידו על המשטרה לברר את טענת האליבי שלו. ולמרות זאת עולה מהחומר שהוצג בפני כי המשטרה פעלה ביעילות, כנדרש, לבירור טענת האליבי.
2. כבר ביום 1/6/04 כלל תיק החקירה תרשומת שהתייחסה לסרטי האבטחה של בית החולים רמב"ם אשר נאספו לתיק, לפיה הסרטונים נבדקו אך התובע, בניגוד לאחרים, לא זוהה יוצא את ביה"ח בשעות הערב (זכ"ד מיום 1/06/04, נספח טו' לתצהיר התובע). בזכ"ד דווח על שמות שזוהו בוודאות, שמו של התובע לא היה ביניהם. כן צויין בזכ"ד, שאיכות הסרטונים ירודה והדמויות שנראו לא היו ברורות, אף שניתן לזהותן אם הן מוכרות.

בזכ"ד מיום 2/06/04 (נספח ה' לתעודת עובד ציבור) נרשם כי חוקרי המשטרה צפו פעם נוספת בסרטי האבטחה, ובמהלך הצפייה זיהו בין היתר את התובע יוצא משער ביה"ח רמב"ם בשעה 16:25, לבוש חולצת טריקו שחורה ומכנסי ג'ינס. בשעה 18:58 התובע נצפה שב לביה"ח רמב"ם לבוש מכנס קצר וחולצת טריקו שחורה. הקלטות נסרקו מספר פעמים עד לשעה 22:30 על מנת לאתר את יציאתו של התובע, אך ללא הצלחה. צויין כי איכות הסרט ירודה ולאחר רדת החשכה זיהוי הדמויות קשה עוד יותר.

ביום 7/6/04 נוספו לתיק החקירה שני מזכרים בנושא בדיקת האליבי. במזכר אחד דווח שהמשטרה עדיין לא הצליחה לאתר בסרט האבטחה את יציאת התובע מביה"ח (נספח ו' לתעודת עובד ציבור). במזכר השני (נספח טז' לתצהיר התובע) נרשם שבשעה 16:00 ניסו חוקרי המשטרה לתפוס את הטלפון הנייד של התובע מבית המעצר "קישון", אך לא הצליחו בכך מאחר שהתברר להם שאינם יכולים לתפסו ללא צו של שופט או ללא שהתובע ימסור אותו לידם.

ביום 8/6/04 ננקטו פעולות לתפיסת הטלפון הנייד של התובע, ונבדקו ששה דיסקים שמתעדים את היציאה מביה"ח רמב"ם.

1. ואציין, כי צפיתי בעצמי בסרט האבטחה שבו זוהה בסופו של יום התובע יוצא את ביה"ח בשעה 21:32 ביום האירוע, התרשמתי מאיכותו הירודה, ונוכחתי לדעת כי קיים קושי רב מאוד לזהות את התובע יוצא מביה"ח ללא פרטים מזהים.
2. בנוסף על כל אלה יש לזכור, כי כאמור בסעיפים 36 עד 43 לעיל, אין בסרט האבטחה כדי לבסס את הטענה שהתובע לא יכול היה להימצא בזירת האירוע בעת שהתקיים. משמע, אין בו כדי לשלול קיומו של חשד סביר. לכן, גם לו הייתי מקבל את טענת התובע שניתן היה לזהות אותו בסרט האבטחה בשלב מוקדם יותר, לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה שהיה בחומר החקירה ראיות לכאורה לכך שהתובע ביצע את שנחשד בו, ברמה העולה על הנדרש בדין לצורך מעצר.

הצגת ממצאי החקירה בפני בית המשפט שדן בבקשות המעצר

1. בסיכומי התובע, כאשר נתבקש להתייחס לעובדה שמי שהורה על מעצרו של התובע היה בית המשפט ולא הנתבעים השיב, כי המשטרה לא הציגה בפני בית המשפט שהתובע טען טענת אליבי (עמ' 67 ש' 24 ועמ' 68 ש' 3 - 5).

לא הוצג בפני בסיס ראייתי כלשהו לטענה זאת של התובע, אשר לא נטענה קודם לסיכומים. טענה זו, שממנה עולה שהמשטרה לא הציגה תשתית ראייתית שלמה או מהימנה בפני ביהמ"ש, נטענה באופן כללי וסתמי, והיא עומדת בסתירה מובהקת לפרוטוקולים ולהחלטות ביהמ"ש.

כעולה מן הפרוטוקולים, בכל אחת מן הבקשות להארכת המעצר, תיק החקירה הובא לעיונו של ביהמ"ש בתחילת כל דיון, ומשכך חזקה שבפני ביהמ"ש הוצג מלוא חומר החקירה הרלוונטי טרם קיבל את החלטתו לגבי הארכת המעצר. ומן הסתם, החומר שהוצג כלל גם את חומרי החקירה המתייחסים לבדיקת טענת האליבי, הנזכרים בסעיף 81 לעיל.

נוסף על כך, מהפרוטוקולים ומהחלטות ביהמ"ש עולה שנושא בדיקת טענת האליבי של התובע נדונה בכל אחת מן הבקשות להארכת המעצר. הטוען המשטרתי התייחס לפעולות שבוצעו ביחס לבדיקת האליבי וסרטי האבטחה וכן לקשיים הקשורים לכך, לרבות חוסר שיתוף פעולה מצד התובע. התובע שהיה מיוצג, טען באריכות בקשר אליה, וביהמ"ש התייחס לכך במפורש בהחלטותיו. ביהמ"ש החליט לאשר את הארכת המעצר, והתובע לא הגיש ערר על החלטות אלה (סעיף 8 לכתב ההגנה).

1. למרות הביקורת שהייתה לביהמ"ש כלפי המשטרה בנוגע להתארכות בדיקת טענת האליבי, בדיון שהתקיים ביום 8/06/04, הונחה דעתו של ביהמ"ש, אשר אישר את הארכת מעצרו של התובע, וקבע בין היתר:

"...אכן, ביום אתמול, נתתי הוראה לבדוק את טענת האליבי שמסר החשוד וכן הסרטים המתעדים את כניסת האנשים לביה"ח רמב"ם, וליתן תשובה עד היום.

מהחומר אשר הוצג בפניי, נראה כי המשטרה לא שקטה על שמריה. לצערי, חוסר הבנה, הביא לכך כי לא ניתן היה להביא את החומר בפני ביהמ"ש וזאת בגין סירוב למסור את המכשיר ללא צו של בימ"ש. באשר לבדיקה של הסרטים מביה"ח רמב"ם אזי אלה מצריכים פרק זמן נוסף, כפי שהסביר ב"כ המבקשת..."

סיכום ביניים

1. מצאתי כי לכל משך מעצרו של התובע, בעת הגשת כל הבקשות להארכת מעצר, עמדו בפני המשטרה ראיות לכאורה המקימות "חשד סביר" ולמעלה מכך, שהתובע ביצע את המעשים בהם נחשד.

בדיקת טענת האליבי של התובע נערכה באופן ראוי ובזמן סביר.

ומכל מקום, כאמור לעיל, לא מצאתי כי יש בסרט האבטחה כדי לתמוך בטענת התובע שלא היה יכול להשתתף באירוע. ולכן גם לו היה עולה בידי המשטרה לזהות את התובע בסרט האבטחה יוצא מבית החולים, לא היה בכך כדי להשפיע על קיומו של חשד סביר.

1. ויש לציין, כי ההחלטות לעצור את התובע נתקבלו על ידי בית המשפט ולא על ידי המשטרה. מדובר בהחלטה שיפוטית וככזו היא חסינה מתביעת נזיקין. בכל מקרה, בית המשפט לא צורף כנתבע להליך זה, ולא ניתן לתקוף את החלטותיו במסגרת התביעה דנן.

שיקול הדעת בהגשת כתב האישום

1. בנוסף על התייחסות לחומר הראיות שעמד בפני הפרקליטות, העלה התובע בסיכומיו טענה מרכזית אחת - כי עצם העובדה שהפרקליטות הסכימה לחזור בה מכתב האישום שהוגש, בטרם החלה שמיעת הראיות, מקימה חזקה ומהווה ראיה מכרעת לכך, שחומר הראיות שהיה בידי הפרקליטות לא הצדיק את הגשת כתב האישום. לשיטתו, החזרה מהאישום מהווה "דבר המעיד על עצמו", המצדיקה העברת נטל ההוכחה בעניין זה לכתפי המדינה.

ומכאן, מכיוון שמדובר בתביעה שעניינה רשלנות בשיקול הדעת של הפרקליטות ומכיוון שהפרקליטות לא הביאה מטעמה עד כלשהוא שיסביר ויצדיק את הפער בין הגשת כתב האישום לבין מחיקתו, נותרה החזקה כי לא היה מקום להגשת כתב אישום ללא ראייה סותרת, ויש לקבוע כי המדינה התרשלה.

1. ב"כ המדינה התנגדה להעברת נטל הראיה וטענה, כי יש לטעון טענה מסוג הדבר מעיד על עצמו באופן מפורש בכתב התביעה והתובע לא עשה כן.

לגופה של המחלוקת טענה נציגת המדינה, כי ההחלטה להגיש את כתב האישום נמצאת בתחום שיקול הדעת הרחב המסור למדינה כאשר היא נוקטת בפעולות שלטוניות, אשר רק אם נפל בו פגם קיצוני ניתן לקבוע ששיקול הדעת היה לקוי. טענות רשלנות כנגד פעולות שלטוניות מסוג זה יש לקבל במשורה, ובמקרים קיצוניים בלבד. כלומר, רק אם הגשת כתב האישום היתה משוללת יסוד. לדבריה, מכיוון שמדובר בפעולה של שיקול דעת שלטוני, ולא באחריות מקצועית, אין צורך להגיש חוות דעת מקצועית כדי להוכיח את תקינותה.

1. הצדק עם המדינה, כי יש להעלות טענות של הדבר מעיד על עצמו בכתב התביעה ומשהתובע לא עשה כן אין להידרש לטענה זאת. ראה ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה(2), 764, 774 (1981):

"תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ... הטענה לא הועלתה בכתב התביעה כפי הנדרש, ומשום כך בלבד מן הדין לדחותה (ראה: י' אנגלרד, הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין (מפעל השכפול, תשכ"ז)".

1. עם זאת, לא אתעלם מטענת התובע, היכולה להישמע "מפתה", כי עצם העובדה שהפרקליטות חזרה בה מכתב האישום מלמדת על כך שלא היו די ראיות להגשתו.

האם לא משתמע משיקול דעת נוסף, המוביל לשינוי בעמדה בעניין הגשת כתב אישום, כי שיקול הדעת הראשוני היה מוטעה? ובכן, לא.

יש לאבחן בין הכרעה בשאלה האם היו בתיק החקירה ראיות לכאורה במידה מספקת לבין השאלה האם שיקול הדעת של הפרקליטות בעניין זה היה סביר. בית המשפט לא אמור לבוא בנעליו של הפרקליט, להחליף את שיקול דעתו ולקבוע האם לדעתו היו די ראיות. אלא לבחון את סבירות שיקול דעתו. כלומר, האם החלטת הפרקליטות היתה סבירה ולא אם היתה נכונה.

אמת המידה שמצדיקה העמדה לדין היא קיומה של "אפשרות סבירה להרשעה". לעניין זה קבעה הפסיקה שהסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק כי על התביעה לבחון קיומן של ראיות לכאורה לכך שהנאשם אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא גם הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה (בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטות המדינה פ"ד נא(3) 1, 13-11 (1997)).

החלטת הפרקליטות בעניין דיות הראיות, כשלעצמה, איננה הכרעה מתמטית, חד ערכית. מדובר בהערכה של סיכויי ההרשעה על בסיס חומר הראיות. והערכה, מעצם טיבה איננה מדוייקת. על כן, כאשר דנים בסבירות שיקול הדעת של הפרקליטות, מטבע הדברים, קיים מרחב סבירות, אשר כל החלטה שתתקבל בתוכו יכולה להיות סבירה.

דהיינו, בהחלט יתכן, ששתי החלטות הפוכות ידורו יחדיו בתוך מתחם הסבירות. שתיהן תהינה סבירות.

כך למשל, במקרים כגון המקרה הנדון, כאשר לצורך הכרעה בשאלת דיות הראיות יש לנסות להעריך האם ספק פוטנציאלי מסויים הוא ספק סביר אם לאו, בהחלט יתכן ששתי הערכות שונות של מידת סבירות הספק תהינה סבירות.

כלומר, העובדה שבשלב מסויים העריך פרקליט שיתכן שיש בחומר הראיות ספק סביר, איננה מחייבת את המסקנה שהחלטה אחרת איננה סבירה.

רוצה לומר, העובדה שהפרקליטות חזרה בה מכתב האישום לא מהווה ראיה לכך שההחלטה להגיש את כתב האישום לא היתה סבירה. בוודאי שאין בה ראיה מכרעת לכך, ואין בה כדי להקים חזקה עובדתית כזאת.

ומכאן, אין מקום לקבוע כי החזרה מהאישום כנגד התובע מקיימת את התנאי השלישי להחלת הכלל של הדבר מעיד על עצמו, כי מכלול הראיות מצביע על "הסתברות עדיפה" לקיומה של רשלנות על פני ההסתברות להיעדרה [ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד(2) 229 (1970); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539, 555-556 (2001); ע"א 4172/03 חסונה נ' בית החולים ביקור חולים פ"ד נט(4) 727, 731-732 (2005)].

1. צודקת המדינה, כי ההחלטה להגיש כתב אישום הינה החלטה שלטונית, הנמצאת בגדר האחריות השלטונית שלה, כי מוקנית לה חזקת תקינות המעשה המינהלי, ולא מוטלת עליה חובה בדין להעיד גורם מטעמה שיסביר את שיקול הדעת שלה. שלא בדומה לחובה המוטלת על בעל דין להגיש חוות דעת מומחה לצורך הוכחת עניין שבמומחיות, כפי שטוען התובע.

"מכלול הטיעונים שפורטו מצביעים על הצורך לנקוט יתר זהירות ביחס לתביעות רשלנות נגד המדינה, אם אלו עוסקות בהחלטות רשות שלטונית הכרוכות בהפעלת שיקול-דעת רחב. המבחנים הנזיקיים הרגילים, שאותם מיישם בית המשפט הבודק תביעות רשלנות, אינם עונים על הקשיים המיוחדים שמציבות סיטואציות אלו, ושיקולי מדיניות מחייבים ריסון בהטלת אחריות על המדינה.

...

לטעמי, כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול-דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה את שיקול-דעתה לא לטובתה היא, אלא לטובת הציבור בכללותו. על-כן, הטענה כי האיזון אשר אליו הגיעה המדינה בהחלטתה – אותו איזון בין אינטרסים, קבוצות אוכלוסיה ומטרות מתחרות

- אינו האיזון הרצוי, טענה זו לא די בה להקים אחריות בנזיקין, גם אם סבור בית המשפט כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר. שיקול-דעת פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. בחירה באלטרנטיבה הטובה פחות, כשלעצמה, אינה מקימה לאזרח את היכולת לקבל פצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית (s. Arrowsmith, civil liability and public authorities (1992, wales) 175) ועל-כן אחריות בנזיקין, בגין החלטות אלו, תקום רק במקרים קיצוניים." [כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח (3) 45, 80 - 81 (1994)].

1. למעט אמירה כללית לגבי "טעמים ראייתיים", אף אחד מהצדדים לא הביא ראיה ישירה בעניין סיבה ראייתית ספציפית אשר בגינה חזרה בה המדינה מכתב האישום כנגד התובע. כל שעמד בפני לצורך הכרעה בסוגיית ההחלטה להגיש את כתב האישום היה חומר הראיות לכאורה אשר עמד בפני רשויות התביעה, כפי נמסר לי על ידי הצדדים. עם זאת, הדרך להכריע בעניין דיות הראיות שעמדו בפני הפרקליטות איננה מצריכה נוכחות של פרקליט, ודי בהצגת הראיות הגולמיות שהיו בתיק החקירה.

נוכח כל אלה ובזהירות הראויה, בהתחשב בהלכה הנ"ל, אגש לבדיקת חומר הראיות אשר עמד לפני המאשימה בעת שהוחלט על הגשת כתב האישום.

1. במועד הגשת כתב האישום היו בפני גורמי התביעה ראיות לכאורה ישירות אשר קשרו את התובע לביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, כמפורט בסע' 75, 76 לעיל.

ביום 7/05/04, מסר הנתבע 4 לחוקר משטרה את שמו של התובע כחלק מהקבוצה שהשתתפה באירוע; ביום 9/05/04 תוחקר הנתבע 4 על ידי חוקר משטרה סיפר פרטים רבים לגבי האירוע וציין את התובע כמי שנטל חלק בתקיפת המנוח; ביום 1/6/04 מסר הנתבע 4 הודעה כתובה במסגרתה מסר גרסה מפורטת מאוד לגבי השתלשלות האירוע, וזיהה בבירור את התובע כמי שתקף את המנוח; ביום 3/6/04 ביצע הנתבע 4 שחזור של האירוע בו חזר על גרסתו בפירוט רב, לרבות העובדה שהיה עד לכך שהתובע תקף את המנוח.

ביום 9/5/04 מסר הנתבע 3 הודעה מפורטת במסגרתה פירט את השתלשלות האירוע ומסר את שמו של התובע כמי שהשתתף באירוע בתקיפת המנוח ואליאס חוריה; ביום 27/5/14 ביצע הנתבע 3 שחזור של האירוע אשר אף במסגרתו מסר אודות חלקו של התובע בפרשה; ביום 7/6/04 מסר הנתבע 3 הודעה נוספת במשטרה בה מסר, כי הוא בטוח לחלוטין שזיהה את התובע יחד עם אחרים במעשי התקיפה, בהתאם לדברים הקודמים שמסר.

1. נוסף על עדויות אלה, עמדו בפני המשטרה, בשלב זה, ראיות ישירות לכאורה נוספות, הן ההודעות שמסר במשטרה מר אליאס חוריה, אשר אף הוא הותקף במהלך האירוע. גם הוא זיהה את התובע כמי שהשתתף בתקיפה שלו ושל המנוח. הודעותיו של אליאס חוריה נמסרו לאחר ששוחרר מאשפוז בבית החולים בעקבות החבלות הקשות שספג באירוע התקיפה, לרבות אבדן הכרה, ולאחר שנזכר בפרטי האירוע. בהודעתו במשטרה מיום 28.06.04, מסר שביום האירוע הגיע לביתו של המנוח, ולאחר שהאחרון הותקף קשות ע"י קבוצה של אנשים בסמוך לביתו, אליאס ניסה לסייע לו, ועקב כך הותקף גם הוא. בהודעתו מיום 28.07.04, מסר כי נזכר בתיאור הפיסי של אחד מתוקפיו ומתוקפי המנוח ומסר תיאור המאפיין את התובע: אדם גבוה, שחרחר, בעל קרחת, מבנה גוף בינוני, בערך בין 33. בהודעתו מיום 1.09.04, אליאס חזר על תיאור זה ואף זיהה את תמונתו של התובע בתוך קובץ תמונות שהוצג בפניו.
2. גרסאותיהם של העדים הנ"ל כפי שנמסרו במשטרה היו עקביות מספיק, ולא מצאתי כל סיבה שאמורה היתה להוביל את מי שבחן אותן, בשלב שלפני הגשת כתב האישום, לא להסתמך עליהן.

יובהר כי במועד הגשת כתב האישום נגד התובע, הנתבע 4 עדיין לא חזר בו מגרסתו במשטרה, ועל כן מקובלת עליי עמדת המדינה כי בשלב זה לרשויות התביעה לא הייתה סיבה לצפות שישנה את גרסתו.

1. בנוסף, כאמור, נמצאו בחומר החקירה ראיות אשר הצביעו על קיומו של מניע לביצוע המעשה מצדו של התובע בשל הסכסוך בין משפחתו לבין זו של המנוח [הודעתו של הנתבע 3 מיום 7/5/04, והודעתו במשטרה של תאמר מריסאת מיום 12/05/04].
2. לעדויות אלה נוספה גם הודעתו במשטרה של תאמר מריסאת מיום 8.07.04, אחיו של התובע, שנחשד יחד עמו בביצוע מעשי התקיפה. בגדרה של הודעה זו, תאמר מריסאת טען שהוא לא ביצע את מעשי התקיפה, אך לא ניקה באופן פוזיטיבי את התובע מחשד והשיב כי אינו יודע האם התובע היה מעורב במעשים אלה (צורפה לתעודת עובד ציבור).
3. מנגד, לבד מדברי התובע עצמו שלא נכח באירוע, לא היו בתיק התביעה ראיות כלשהן שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו שלא יכול היה להיות נוכח בזירת האירוע בזמן שהתרחש, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
4. נוכח הצטברות כל הראיות לכאורה שהוצגו בפני כאמור, ובהתחשב בקביעה שהממצאים בסרט האבטחה ובדו"ח פלט השיחות לא ביססו טענת אליבי מוצקה, לא מצאתי כל פסול בשיקול הדעת של הפרקליטות, כי היה בראיות לכאורה אלה כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של התובע בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

כלומר, שיקול הדעת הראשוני של הפרקליטות, אשר העריכה שסביר שבית המשפט יקבע כי חומר הראיות צריך להוביל להרשעת התובע בביצוע העבירות שיוחסו לו, מעבר לכל ספק סביר, היה שיקול דעת סביר לחלוטין.

בוודאי שלא מדובר בשיקול דעת בלתי סביר באופן קיצוני, במידה המצדיקה הטלת אחריות בנזיקין, כאמור בע"א 915/91 הנ"ל.

1. טענת התובע כי רק לאחר שהסנגורית מטעמו הפעילה לחץ על רשויות התביעה, נערכה לראשונה "בדיקה יסודית" של סרט האבטחה, נטענה באופן סתמי ללא ראיות חיצוניות המגבות אותה, ועל כן היא נדחית.

זאת בעיקר כאשר כאמור, ממצאי סרט האבטחה אינם משנים מן המסקנה שהייתה תשתית ראייתית מספיקה להגיש נגד התובע כתב אישום בזמנים הרלוונטיים.

1. לאור האמור, אין בעובדה שהמדינה לא העידה מטעמה גורמים שיסבירו את שיקול הדעת בקשר להחלטה להעמיד את התובע לדין, כדי לשנות מפני הדברים.

לסיכום

1. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד כל הנתבעים.
2. אני מחייב את התובע לשלם למדינה ולנתבעים 3 ו- 4, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪, לכל אחד מהם. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, א' אלול תשע"ד, 27 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.