לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יכריז כי פסק חוץ אשר ניתן על ידי בית המשפט הגבוה של קליפורניה מחוז לוס אנג'לס בארה"ב, אשר קבע כי על הנתבע להחזיר לו סכום של 300,000$ (שלוש מאות אלף דולר ארה"ב) וריבית בסך של 122,697.2$ (מאה עשרים ושניים אלף שש מאוד תשעים ושבעה דולר ועשרים סנט ארה"ב), כמו גם הוצאות משפט בסך של 1,007$ (אלף ושבעה דולר ארה"ב) (להלן: "פסק החוץ"), הינו פסק דין הניתן לאכיפה בישראל.

לטענת התובע, פסק החוץ, עומד בתנאי הוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח 1958 (להלן: "חוק אכיפת פסקי חוץ"), ומכאן שיש ליתן בידי התובע את ההכרזה כמבוקש.

במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי פסק החוץ הוצא בהעדר הנתבע והוא נגוע בריבית נשך, דבר הנוגד את תקנת הציבור עד כדי הצדקה לביטולו של פסק החוץ באופן כולל. במסגרת כתב ההגנה המתוקן הוסיף הנתבע וטען כי התובע לא הוכיח עמידתו בתנאי הוראות החוק לאכיפת פסקי חוץ.

במסגרת כתבי ההגנה, כמו גם במסגרת הדיונים אשר התקיימו בפני, שבה ועלתה טענה לעניין יכולתו של התובע לפעול לביצוע פסק החוץ על דרך של מימוש נכס מקרקעין הרשום לכאורה על שם הנתבע, וזאת שעה בה לשיטת הנתבע נכס זה אינו בבעלותו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לתצהירים ועדויות הצדדים בפני, כמו גם לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן:

במסגרת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ קבע המחוקק את התנאים המקדמיים הנדרשים לצורך הכרזתו של פסק חוץ, ככזה אשר ניתן לאוכפו בישראל.

נוכח חשיבתו של הסעיף הוא יצוטט להלן :

"3. בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה:

(1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו;

(2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור;

(3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור;

(4) הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן. "

התובע הגיש חוות דעת של מומחה לדין זר, עורך דין גסלר, וזאת לעניין התקיימותם של התנאים המקדמיים המפורטים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ.

מחוות דעת זו, אשר נתנה ביום 21.5.13, עלה כדלהלן:

(1) בית המשפט במסגרתו ניתן פסק החוץ, היה מוסמך לפי דיני מדינת קליפורניה לתת את פסק החוץ (ראה בעניין זה סעיפים 10-22 לחוות הדעת);

(2) פסק החוץ אינו ניתן עוד לערעור נוכח כללי הערעור החלים על בתי המשפט במדינת קליפורניה. (סעיפים 23-27 לחוות הדעת)

(3) פסק החוץ, הינו בר ביצוע במדינת קליפורניה (סעיפים 28-32 לחוות הדעת).

(4) פסקי הדין הישראליים אכיפים במדינת קליפורניה (סעיפים 29-39 לחוות הדעת).

לעניין זה אציין, כי המומחה, לא נשאל במסגרת חקירתו הנגדית, ביחס לנתונים אלו אשר פורטו לעיל. לא הוגשה כל חוות דעת נגדית, או כל ראייה סותרת אחרת מטעם הנתבע, ולמעשה יש לראות את הנתבע כמי שזנח טענותיו ביחס לאלו.

המומחה הוסיף והתייחס לטענות הנתבע באשר לריבית המשפטית אשר נקבע בפסק החוץ.

במסגרת חוות הדעת קבע המומחה כי בהתאם לדין במדינת קליפורניה זכאי כל אדם לקבל ריבית מיום התגבשות הזכות לנזקים. באשר לשיעור הריבית, הועמד זה, בהתאם להוראות הדין המקומי על שיעור של 10% לשנה, וזאת ככל שהחוזה בין הצדדים אינו נוקב בשיעור ריבית שונה (ראה סעיפים 42(ב)-42(ה) לחוות הדעת).

עוד מצא המומחה לציין במסגרת חוות הדעת, כי במדינת קליפורניה, אין החוק מתיר חיוב בהפרשי הצמדה, וזאת בשונה מחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א 1961, בישראל. (ראה סעיף 42(ו) לחוות הדעת).

חלק הארי של חקירת המומחה מטעם התובע, יוחדה על ידי הנתבע לסוגיה זו של הריבית.

לאחר שנתתי בעניין זה דעתי לכלל טענות הצדדים כמו גם לחקירתו הנגדית של המומחה, אני מוצאת שלא ניתן לראות בשיעור הריבית הקבוע בהוראות הדין בקליפורניה כזה אשר בשלו יש לראות את פסק החוץ, כסותר את תקנת הציבור בישראל, וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן:

בבסיס טענות הנתבע בעניין זה עומדת ההנחה על פיה נוכח הפער שקיים בין שיעור הריבית במדינת ישראל לבין שיעור הריבית שנקבע במדינת קליפורניה, אין לבית המשפט אלא לראות את פסק החוץ ככזה העומד בניגוד לתקנת הציבור.

ואולם, הנתבע לא הניח ולא מצע ראייתי בסיסי, התומך בטענתו כי אכן מדובר בפער כלשהו, לא כל שכן פער המצדיק קביעה כה מרחיקת לכת בדבר היות פסק החוץ, כולו או חלקו, סותר את תקנת הציבור.

הנתבע לא הגיש לעיוני חוות דעת, מסמכים או ראיות אחרות, המלמדות על שיעור הריבית שהיה נהוג בישראל בזמנים הרלוונטיים (דהיינו בין מועד התגבשות החוב למועד מתן פסק הדין), לעומת שיעור הריבית בקליפורניה.

אני ערה לטענות הנתבע בסיכומיו בעניין זה כמו גם ההפניה לדוחות ופרסומים אלו ואחרים, ואולם לא ניתן במסגרת סיכומים לטעון טענות עובדתיות שלא הוכחו, או להתייחס למסמכים שלא צורפו לתצהירי הצדדים.

בנוסף, הנתבע התעלם מפער מהותי אשר קיים בין הדין הישראלי לבין הדין הזר בכל הנוגע לסוגיית ההצמדה.

כפי שהבהיר המומחה מטעם התובע במסגרת חוות הדעת, כמו גם במסגרת חקירתו הנגדית, הדין הזר בקליפורניה, אינו מקנה אפשרות להצמדת הסכום דהיינו הריבית הינה הדרך היחידה לשמירת ערכו של הכסף.

מכאן, כי נקודת המוצא, או נקודת הבסיס להשוואה, אליה התייחס הנתבע, אינה נכונה, שעה שבית המשפט מתבקש לראות בפסק הדין ככזה העומד בניגוד לתקנת הציבור.

הדעת נותנת כי ככל שביקש הנתבע להשוות בין שיעורי החיוב על פי הדין הישראלי לבין שיעורי החיוב בדין הזר, כטעם לקביעה בדבר היות פסק החוץ סותר את תקנת הציבור, היה עליו לעשות כן תוך השוואה בין שווים, דהיינו במקרה שבפני, השוואת שיעור הריבית הנקוב בדין הזר, לעומת שיעור הריבית וההצמדה הנקובים בישראל, וכל זאת בזמנים הרלוונטיים.

דבר מאלו לא הוצג.

מטעמו של הנתבע הוגש תצהירה של הגב' אליאס, אחות הנתבע.

התובע התנגד להגשתו של תצהיר זה וטען כי הינו בגדר עדות שמועה כמו גם כי התצהיר טומן בחובו טענות אשר נדונו וניתנה ביחס אליהם החלטה.

לא מצאתי להורות על משיכתו של התצהיר מהתיק, ואולם לאחר שנתנה לנתבע האפשרות להגיש ראיותיו ולאחר שהגב' אליאס נחקרה ביחס לתצהירה, לא נותר אלא לקבוע כי לא היה בתצהירה כדי תמיכה ראייתית כלשהי לטענות הנתבע בכתב ההגנה.

העובדה כי הגב' אליאס נסמכה, בחלק מטענותיה, על עצה משפטית, אינה מהווה תחליף לחוות דעת משפטית, או מקצועית הנוגעת לדין הזר.

גם באשר לשיעורי הריבית, עלה מחקירתה הנגדית של הגב' אליאס, כי לא ערכה בדיקה אמפירית של נתונים, אינה יודעת לדוגמא, מה היה שיעור הריבית בישראל בשנת 2006 (הגם שעסקינן בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה הזרה), ולמעשה אינה יכולה לומר גם היום, מהו שיעור הריבית הנהוג בישראל וזאת למעט הטענה הכללית על פיה מדובר בשיעור נמוך. (ראה בעניין זה עמוד 18 שורות 16-20 לפרוטוקול הדיון).

הגב' אליאס העידה כי לא עיינה בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, וממילא אינה בעלת השכלה משפטית, אלא כדבריה היא "אדם מן השורה". (ראה בעניין זה עמוד 18 שורות 29-30 לפרוטוקול הדיון).

הגב' אליאס טענה כי "כל אדם רגיל יודע שלא יכול להיות 35% ריבית על הכסף", ואולם אמונתה הסובייקטיבית של העדה, אין בה די, ושיעורי ריבית והצמדה בזמנים שונים בישראל אל מול אלה שהיו נהוגים בארצות הברית, אינם בגדר ידיעה שיפוטית.

למעלה מן הצורך אציין כי שיעור הריבית בפסק החוץ אינו 35% לשנה, אלא 10% לשנה ולפי דברי המומחה מטעם התובע, חושבו תוך מתן הדעת לפער הזמנים שבין יצירת החוב למועד מתן פסק הדין.

בנוסף, אני מוצאת לציין כי גם מקום בו הייתה מוצגת בפני חוות דעת, או היו מוצגות בפני ראיות המלמדות על קיומו של פער מסוים בין שיעור הריבית אותו נושא חוב על פי הדין הזר, לבין שיעור הריבית בישראל, לא היה בכך, בהכרח, די.

על מנת שבית המשפט ימצא כי שיעור זה מצדיק קביעה על פיה פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור, צריך שיתקיימו לגביו תנאים מחמירים.

במסגרת סיכומיו טען הנתבע כי הסוגיה של "תקנת הציבור" אינה מחייבת הצגתה של חוות דעת מקצועית אלא שעסקינן במונח ערטילאי המשקף מכלול של ערכים, מטרות ואינטרסים של המדיניות של החברה בישראל.

אני סבורה כי יש לחלק טענותיו אלו של הנתבע לשניים:

בכל הנוגע להצגתה של חוות דעת, אכן לא קיימת חובה לעשות כן.

יחד עם זאת, חובתו של בעל דין, הטוען טענות עובדתיות, כי יניח ויציג נתונים עובדתיים התומכים בטענותיו, בין אם באמצעות חוות דעת, ובין אם באמצעות טבלאות או עדויות אחרות.

כך או כך, משמצא הנתבע לטעון לקיומו של פער מהותי בשיעורי הריבית, עד כדי הצדקה בקביעה על פיה השיעור המבוקש סותר את תקנת הציבור, ניתן וראוי היה כי ייתמוך טענותיו אלו בדרך כלשהי.

בנוסף, וכפי שהובהר לעיל, נוכח מהותה של הטענה, ראוי היה כי במקרה דנן יוצגו נתונים ברורים אשר מכוחם ניתן היה לערוך את ההשוואה הרלוונטית בין החיובים, דהיינו ריבית על פי דין זר מחד – ושיעור ריבית והצמדה על פי דין בישראל, מאידך.

רק לאחר, ובכפוף לכך שהיו מוצגים נתונים המאפשרים לבית המשפט את ביצועה של ההשוואה, היה מקום להוסיף ולעשות שימוש, באותם כלים בדיוק, אליהם הפנה הנתבע במסגרת סיכומיו, לצורך בחינת התוכן שיש לצקת, משפטית, לאותם נתונים עובדתיים.

במקרה דנן, למעט טענות כלליות של המצהירה מטעם הנתבע, לא הוצג דבר.

די בכך על מנת להביא לדחיית טענותיו של הנתבע.

למעלה מכך, שעה שבית המשפט נדרש לבחינת שאלת השימוש בהוראות סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, עליו לנהוג משנה זהירות קודם שיורה כי פסק דין זה או אחר, נוגד את תקנת הציבור.

היה זה בית המשפט העליון אשר קבע במסגרת ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' globe master management Ltd פ"ד נט(5) 616, מפי כבוד המשנה לנשיא חשין את הדברים הבאים:

"מסקנתו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלינו. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי רק לעתים נדירות נדחה אכיפתו של פסק-חוץ מטעמים של תקנת הציבור. אכן, אותה תקנת ציבור שהוראת סעיף 3(3) לחוק האכיפה מדברת בה, תקנת ציבור "חיצונית" היא (ordre public externe) – להבדילה מתקנת ציבור "פנימית" (ordre public interne) – ותקנת ציבור זו עניינה "...בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו... טענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה":

במקרה דנן, למעט חוסר הנוחות אליה שב והתייחס הנתבע, בשל העובדה כי קיים לשיטתו פער גדול בשיעורי הריבית, לא הובהר מדוע חוסר נוחות זו, צריך ש"תתורגם" לפגיעה בערכי היסוד של המדינה או במוסר וההגינות.

ויודגש בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1268/07 גרינברג נ' ד"ר יוסף במירה, פורסם בנבו, (9.2.2009), קבע לדוגמא כי גם שעה שערכאה שיפוטית זרה הטילה על נתבע פיצוי עונשי, לא ייראו בכך כדי סתירה מתקנת הציבור.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע, באותו מקרה כי שוני בנורמות משפטיות החלות במדינת הפסק ובמדינה בה מתבקשת אכיפתו, אינו הופך את פסק החוץ לסותר את תקנת הציבור.

ויודגש, אני ערה, עד מאוד, לטענות הנתבע לעניין העדר ההגינות בהתנהלות התובע, ואולם דומה כי טענות אלו עניינן, בעיקר, שאלת אופן מימוש פסק החוץ על דרך של מכירת נכס מקרקעין הרשום על שם הנתבע, שעה בה לשיטת הנתבע ומשפחתו הנכס שייך לאמו. אין בין אלו לבין סוגיית הריבית – דבר.

גם אחות הנתבע, הגב' אליאס, השיבה במסגרת חקירתה הנגדית בתום לב כי לשיטתה תקנת הציבור הינה:

"כן. בארץ, אני מבינה שאמא שלי בעלת הבית ותקנת הציבור, כך הבנתי מהמומחים אומנם פסק הדין יצא בארה"ב, אך מי שמקבלת את העונש זה אמא שלי, שיש לה את הבית הזה כבר 30 שנה. הם 60 שנה נשואים".

(ראה בעניין זה עמוד 18 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון).

זה גם המקום לציין ולהדגיש כי שאלת זכויותיו של הנתבע או זכויותיה של אמו בנכס מקרקעין זה או אחר, אינה סוגיה העומדת לפתחי במסגרת ההליך הנוכחי, ומדברי הצדדים עלה כי היא הובאה להכרעתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

שאלת היותו של פסק החוץ כזה העומד בסתירה לתקנת הציבור, היא עניין הנבחן בנפרד, וללא כל קשר לשאלת אפשרות או דרך מימושו של פסק החוץ, אם וככל שימצא כי הינו אכיף בישראל.

שעה שנטענת טענה מסוג זה, של תקנת הציבור, כפי שהועלתה על ידי הנתבע במסגרת כתב ההגנה, ראוי כי בית המשפט ייתן דעתו, בין היתר, להסכמות שהיו בין בעלי הדין (התובע והנתבע) במסגרת ההתקשרות החוזית, כאינדיקציה לתום ליבם.

התובע העיד בפני, במסגרת חקירתו הנגדית, כי הוסכם בינו לבין הנתבע, בעל פה, כי שיעור הריבית יעמוד על 10% לשנה, וזאת משלא נפרע החוב. (בעניין זה ראה עמוד 15 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).

אני ערה לעובדה כי עדותו זו של התובע לא נתמכה בדבר.

ואולם בעוד עדותו של התובע עמדה בקנה אחד עם הוראות הדין הזר, והתובע עצמו הגיש תצהיר ועמד לחקירה נגדית ביחס לתצהירו זה, הנתבע מצידו, לא מצא לנכון להגיש תצהיר או להתייצב לעדות.

העדה היחידה מטעם ההגנה, הגב' אליאס, אישרה במסגרת חקירתה הנגדית כי לא הייתה מעורבת כלל בעסקה שבין הנתבע לבין התובע, ומכאן שאינה יכולה כלל לשפוך אור על תנאיה או תוכנה (לעניין זה ראה עמוד 18 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון).

בהעדר ראיות לעניין עצם קיומו של פער (בין שיעור הריבית בקליפורניה לבין שיעור הריבית וההצמדה בישראל) בשנים הרלוונטיות, לא כל שכן פער מהותי, ושעה שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים החריגים אשר נקבעו בפסיקה לצורך קביעה כי מדובר בפסק חוץ הנוגד את תקנת הציבור, לא עומדת כל מניעה מאישור פסק החוץ.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, באתי לכלל מסקנה כי אין לראות בפסק החוץ ככזה העומד בניגוד לתקנת הציבור.

בשולי פסק הדין אציין כי במסגרת כתב ההגנה ובעדותה של הגב' אליאס הועלו, הגם באופן כללי, טענות לעניין פסק החוץ שניתן בקליפורניה.

לעניין זה אני מוצאת לציין כי בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור אחר פסקי דין שניתנו במדינת המקור, וההכרעה בתיק זה צריך שתעשה על בסיס הוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, ואלו בלבד.

בנוסף, ככל שטענות הנתבע עניינן סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ, דהיינו, לדוגמא, קיומן של הגנות בפני אכיפה בשל היות פסק החוץ כזה אשר הושג במרמה, או מבלי שנתנה לנתבע האפשרות להעלות טענותיו, הרי שנטל הראיה וחובת ההוכחה ביחס לאלו, מוטלת על הנתבע.

כפי שצוין כבר לעיל, הנתבע לא הציג ראיה כלשהי, בוודאי שלא הרים את הנטל להוכיח כי מתקיימים חריגי סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוק. (בעניין זה ראה גם לדוגמא ע"א 541/77 רוזנשיין נ' מוריש ספורטוס פ"מ לב(2) 701).

סוף דבר,

אני מורה בזאת כי פסק החוץ, כהגדרתו לעיל, אכיף בישראל.

הנתבע יישא בהוצאות ההליך בסך כולל של 25,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.