בפני

כבוד השופטת עירית וינברג-נוטוביץ

התובעת:

בית ארלוזורוב חברה בע"מ

נגד

הנתבע:

מינהל מקרקעי ישראל

פסק דין

בפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב על ידי הנתבע, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ובשל מצג שווא רשלני.

בכתב התביעה עתרה התובעת גם למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכמות וההבנות שהושגו בין התובעת לבין מחוז תל-אביב של הנתבע מחייבות את הנתבע, וכי נכרת הסדר פשרה מחייב בין הצדדים. בפרוטוקול הדיון מיום 27.5.10, הצהיר ב"כ התובעת, כי התובעת מוותרת על סעד הצהרתי זה ביחס לכל חלקות המקרקעין נשוא התובענה, וכי התובענה תתמקד בסעד הכספי המפורט בסעיף 121 ב' לכתב התביעה, קרי סעד הפיצויים.

רקע כללי ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובעת הינה חברה המשמשת כחברת הנכסים של מפלגת העבודה הישראלית. במסגרת תפקידה זה העמידה התובעת למפלגת העבודה נכסי מקרקעין, בין היתר, לשם הפעלת סניפי מפלגת העבודה ומועדוניה.
2. בין יתר הנכסים, כלולים ארבעה נכסי מקרקעין, נשוא התביעה, אשר יפורטו להלן:
3. מגרש בשטח 534 מ"ר ברמת החייל (להלן: "הנכס ברמת החייל") – נחתם חוזה חכירה למטרת קיום מועדון מפא"י בשנת 1955 למשך 49 שנים (עד שנת 2004).

משנת 1962 לא שולמו דמי חכירה או דמי שימוש.

1. מגרש בשטח 910 מ"ר בצהלה (להלן: "הנכס בצהלה") – התובעת מחזיקה בשטח זה, כששטח החלקה בשלמות הינו 2,400 מ"ר (להלן: "צהלה בשלמות").

מעולם לא נחתם חוזה ולא שולמו דמי חכירה.

1. מגרש בשטח 3,100 מ"ר בנווה שרת (להלן: "הנכס בנווה שרת") – שולמו דמי שכירות לשנה אחת בלבד.
2. מגרש בשטח 921 מ"ר בשכונת הדר יוסף בתל-אביב (להלן: "הנכס בהדר יוסף") – מעולם לא נחתם חוזה ומעולם לא שולמו דמי חכירה.

(להלן ביחד: "נכסי המקרקעין").

1. במהלך שנת 1999, הגיש הנתבע ארבע תביעות פינוי כנגד התובעת, בקשר עם נכסי המקרקעין וכן ארבע תביעות כספיות לדמי שימוש בגין השימוש והאחזקה בנכסי המקרקעין. מנגד, הוגשו על ידי התובעת שלוש תביעות שכנגד בהן התבקש בית המשפט להצהיר כי התובעת הינה בעלת זכויות בנכסי המקרקעין.
2. במהלך שנת 2001, פנו הצדדים להליכי גישור בפני כב' השופט (בדימוס) מנחם אילן. ביום 21.4.02 העביר הנתבע הצעת פשרה (נספח 6 לסיכומי התובעת) לפיה התובעת תפנה את נכסי המקרקעין תמורת תשלום דמי פינוי, למעט הנכס בצהלה, לגביו הוצע:

"1. החכרת השטח בצהלה בהתאם לנתונים הבאים:

1. לא יגבו דמי שימוש עבור השנים בהן השתמש בית ארלוזורוב בשטח.
2. השטח המוחכר הינו שטח החלקה בשלמות (כ- 2,400 מ"ר).
3. זכויות הבניה שיוכרו הן מלוא זכויות הבניה על פי התב"ע.
4. יחתם חוזה חכירה מהוון לתקופה של 49 שנה החל ממועד אישור "ההקצאה".

יעוד השטח-מסחרי."

במסגרת הצעת הפשרה הנ"ל צויין כי ההצעה כפופה לאישור ועדת הפשרות של הנתבע.

1. הצעה זו לא התקבלה על ידי התובעת. המגעים בין הצדדים נמשכו ובחודש מרץ 2004, העבירה התובעת לנתבע טיוטת הסכם גישור. במכתב מאת ב"כ הנתבע מיום 23.12.14 (נספח 9 לסיכומי התובעת) העיר הנתבע הערותיו ביחס לטיוטת ההסכם. בסעיף 4 למכתב הנ"ל צויין כי "ההסכם כפוף לאישור הנהלת המנהל".
2. הגישור לא צלח, אולם הצדדים המשיכו לנהל משא ומתן ולבסוף עלה בידי התובעת והנהלת מחוז תל-אביב של הנתבע לגבש הסדר פשרה עקרוני (הכפוף להחלטת הנהלת הנתבע) (להלן: "המתווה להסדר"), אשר עיקריו הינם כמפורט להלן:
3. השבת הנכסים בהדר יוסף ובנווה שרת לחזקתו המיידית של הנתבע, מבלי לשאת בחובות דמי החכירה או דמי השימוש בגינם.
4. העמדת חלקת הנכס בצהלה בשלמות, ביעוד מסחרי בחוזה מהוון ל- 49 שנים לרשות התובעת, ללא תמורה וללא תשלום דמי חכירה.
5. חידוש חוזה החכירה ביחס לנכס ברמת החייל תוך תשלום דמי היוון או דמי חכירה שנתיים על פי יעוד ציבורי ובניצול 25% בקומה אחת.
6. ביום 30.1.07 הודיעה התובעת כי מתווה ההסדר אושר על ידי הדירקטוריון שלה (נספח 23 לסיכומי התובעת). הנהלת הנתבע דנה במתווה להסדר וביום 20.8.08 נתקבלה החלטה בהנהלת הנתבע במסגרתה ביקשה ההנהלה לקבל את חוות דעתה של ועדת הפשרות העליונה למתווה להסדר (מוצג ת/6).
7. ביום 9.12.08 נערך דיון בועדת הפשרות העליונה ובסופו החליטה הועדה להמליץ בפני הנהלת הנתבע לקבל את המתווה להסדר, למעט ביחס לנכס בצהלה, לגביו המליצה כי הנתבע יכיר בזכות החכירה של התובעת בשטח של 910 מ"ר בלבד מתוך חלקה זו (נספח 5 לסיכומי התובעת).
8. ביום 24.2.09 החליטה הנהלת הנתבע לאמץ את ההסכמות שגובשו בקשר עם הנכסים ברמת החייל, הדר יוסף ונווה שרת, אך הסתייגה מהמלצת המחוז להעמיד לתובעת את החלקה בצהלה בשלמות (2,400 מ"ר). החלטה זו הומצאה לתובעת ביום 23.4.09, לאחר פניות חוזרות ונשנות מצידה לנתבע (נספחים 33 ו-34 לסיכומי התובעת).
9. התובעת, אשר סירבה להשלים עם החלטה זו, הגישה ביום 25.11.09 את התביעה שבפני, במסגרתה עתרה, כאמור, למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכמות וההבנות אשר סוכמו בינה לבין מחוז תל-אביב של הנתבע מחייבות וכי נכרת הסדר פשרה (על סעד זה ויתרה התובעת, כאמור לעיל). לחילופין, תבעה פיצויים בסכום שלא יפחת מסך של 3 מיליון ₪, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב רשלנות הנתבע וניהול משא ומתן שלא בתום לב ובדרך מקובלת, על פי חוות דעת שהוגשה על ידה (נספח 8 לסיכומי התובעת).
10. ביום 13.4.10 התקיים דיון נוסף בהנהלת הנתבע ביחס למתווה להסדר ובסופו הוחלט להותיר את ההחלטה מיום 24.2.09 על כנה (מוצג ת/5).
11. במהלך ניהול המשפט, התעכב הנתבע בהגשת תצהיר גילוי מסמכים מטעמו ורק ביום 16.2.11, למעלה משנה וחצי ממועד מתן צו גילוי מסמכים הדדי, ולאחר שהתובעת נאלצה להגיש בקשה למחיקת כתב הגנה, הוגש התצהיר מטעם הנתבע. כמו כן, במהלך דיוני ההוכחות, ביום 25.1.12, חשף העד מטעם הנתבע בעדותו כי דיוני ההנהלה הוקלטו (דבר שלא מצא ביטויו בתצהיר גילוי המסמכים). בהמשך התברר כי רק ההקלטה של הישיבה האחרונה נמצאה תקינה ואילו קלטת הדיון מיום 20.8.08 נמצאה פגומה וקלטת הדיון מיום 24.2.09 לא נמצאה.

טענות הצדדים

טענות התובעת

1. כבר מראשיתו של המשא ומתן בין הצדדים, הוצהר והוסכם מפורשות על ידי הנתבע, ומעולם לא היה על כך עוררין - כי התובעת זכאית לקבל בחכירה את הנכס בצהלה בשלמות (כ-2,400 מ"ר) וכן את הזכויות בנכס ברמת החייל וזאת תמורת נכונותה לוותר על הנכסים בהדר יוסף ובנווה שרת, אשר שווים נאמד בכ-40 מיליון ₪.
2. העובדה שהצדדים הסכימו ביניהם, כבר מראשיתו של המשא ומתן, ליתן לתובעת חוזה חכירה על הנכס בצהלה בשלמות, נבעה מטעמים כלכליים גרידא, ונועדה לפצות את התובעת על ויתורה על הנכסים בהדר יוסף ובנווה שרת.
3. למרות זאת, הנהלת הנתבע, לא קיימה כל דיון ענייני במתווה להסדר, כמכלול ולא בחנה את ההיגיון הכלכלי והעסקי העומד במסגרתו. חלף זאת, בחרה הנהלת הנתבע להתפרק כליל משיקול דעתה, להאצילו לועדת הפשרות, ולאמץ, ללא כל דיון, את המלצתה משוללת הבסיס. זאת, כאשר מחוז תל-אביב, כלל לא ניסה להצדיק או לגונן על המתווה להסדר שהושג בעמל רב.
4. החלטת הנהלת הנתבע אינה מעידה - ולא בכדי - כי הוצג תחשיב כלכלי, חוות דעת או מסמך כזה או אחר בפני הנהלת הנתבע בנוגע למתווה להסדר. הטעם היחיד לאי כיבוד המלצת המחוז, הינה אך בשל עובדה – שמעולם לא עמדה במחלוקת ואין בה כל רלוונטיות – שזכויות התובעת המקוריות בנכס בצהלה הן בשטח של כ- 910 מ"ר בלבד.
5. לא שיקולים עניינים עמדו ביסוד החלטת הנתבע כי אם שיקול פוליטי גרידא - היותה של התובעת זרוע של מפלגת העבודה הישראלית. בעניין זה מפנה התובעת, מספר פעמים בסיכומיה, לאמירתו של מנהל הנתבע דאז, מר ירון ביבי ז"ל (להלן: "מר ביבי"), בדיון שנערך ביום 13.4.10 בו אמר: "עכשיו מילא זה אחד ירון ביבי, הביאו את המשפחה שלו מעיראק זרקו אותם מהאוניות אמרו לו זה הבית שלך והשתלט. מפלגת העבודה...". אמירה זו משקפת, לטענת התובעת, את אותם טעמים זרים, פסולים ומקוממים אשר עמדו ביסוד החלטת הנתבע, לסגת ולהתנער מההבנות הראשוניות על בסיסן ניהלו הצדדים את המשא ומתן במשך 10 שנים. במיוחד כאשר מר ביבי הוא הגורם שהתווה את המתווה הראשוני, אשר על בסיסו נוהל המשא ומתן.
6. הליכי המשא ומתן היו בידיעתה ועל דעתה של הנהלת הנתבע, אשר הייתה ערה, לכל אורך הדרך, למתווה ההסדר המתגבש ולעקרונות המנחים אותו. הדעת אינה נותנת שמחוז תל-אביב נטל על עצמו לנהל משא ומתן במשך 10 שנים ברשלנות ובחוסר סמכות, בלא שהביא את ההסכמות הנרקמות לידיעת הנהלת הנתבע. להוכחת טענה זו, מפנה התובעת למכתב מיום 31.7.05 של מנהל הנתבע (נספח 3 לסיכומי התובעת), למכתב מיום 16.3.05 של ב"כ הנתבע לתובעת (נספח 7 לסיכומי התובעת) ולמכתב מיום 26.6.05 של מנהל הנתבע אל יועץ שר התמ"ת (נספח 11 לסיכומי התובעת). עובדה זו משתיקה ומונעת מהנהלת הנתבע, בפרט ממר ביבי, להפוך את עורה ולהעלות, לראשונה, לאחר משא ומתן שנמשך 10 שנים, את טענתה המקוממת כי מדובר בהסדר "בלתי ראוי" מבחינה ציבורית, אשר יש לדחותו.
7. הגם שברור מאליו, שאין הכרח שמשא ומתן יישא פרי, הרי שהתובעת לא שיערה כי הנהלת הנתבע עלולה לא לאשר את המתווה להסדר, בשל סוגיה שכלל לא עמדה במחלוקת בעת ניהול המשא ומתן. ברי כי אלמלא היתה מושגת הסכמה בדבר התקשרות בחוזה חכירה ביחס לצהלה בשלמות, לא היה כל טעם בניהול משא ומתן, והתובעת היתה נמנעת מלהשחית זמנה לריק.
8. החלטת הנתבע לדחות את המלצת הגורמים הבכירים ביותר במחוז תל-אביב, מבלי ליתן טעם ענייני לשינוי הקיצוני שחל בתנאי הבסיס של המתווה להסדר, הינה לא סבירה, ומהווה במובהק ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, בפרט כאשר עסקינן ברשות ציבורית אשר חבה בחובת תום לב מוגברת.
9. בהתאם להלכה הפסוקה, צד למשא ומתן אינו רשאי לפתוח את המשא ומתן "כאילו לא היו דברים מעולם". לעניין זה מפנה התובעת לפסיקה, כמפורט בסעיפים 214-218 לסיכומיה.
10. חוסר תום ליבו של הנתבע, מתבטא אף במשא ומתן הארוך והמייגע, שהתאפיין בגרירת רגליים ובדחיות רבות מצד הנתבע.
11. החלטות הנתבע, כמו גם המלצת ועדת הפשרות המרכזית, הינן רשלניות ומבוססות על הנחות שגויות מיסודן.
12. לחילופין, הנתבע הציג מצג שווא רשלני בפני התובעת בהציגו מצג, עוד טרם תחילת המשא ומתן, לפיו התובעת זכאית לקבל את הזכויות בנכס בצהלה בשלמות. התובעת הסתמכה על מצג זה ועל בסיסו החלה לנהל משא ומתן.
13. קו הגנתו של הנתבע, לפיו לא נפל כל דופי בדרך התנהלותו, ואין כל פסול בהחלטותיו, אינו מתיישב עם התנגדותו העיקשת למסירת נוסחן המלא של החלטותיו הנוגעות לתביעה. הסתרת הפרוטוקולים נועדה לכסות על הטעם הפוליטי, כנימוק יחיד אשר עמד בבסיס ההחלטה שלא לאשר את המתווה להסדר ומקימה חזקה כי אין במסמכים אלו כדי לתמוך בטענות הנתבע. יש לראות בחומרה רבה את ניסיון הנתבע להטיל "איפול" על דיוני ההנהלה, בעוד חובת השקיפות של פעולות הרשות המנהלית, חלה ביתר שאת על החלטות הנהלת הנתבע, אשר אמורה לשמש דוגמא לתקינות המנהל הציבורי.
14. התנהלותו הרשלנית של הנתבע אשר הביאה להיעלמות קלטת דיון ההנהלה מיום 24.2.09, ולהיותה של קלטת הדיון מיום 20.8.08 פגומה, גרמה לתובעת נזק ראייתי באופן המצדיק את העברת נטל השכנוע לנתבע.
15. בנוסף, בחר הנתבע להביא לעדות רק עד אחד, מנהל מחוז ת"א בנתבע, מר פופיק, שתמך במתווה להסדר. הימנעותו של הנתבע להביא לעדות אף לא אחד מחברי הנהלתו, שהיה שותף להחלטה לדחות את המתווה להסדר, רק מחזקת את המסקנה לפיה נסיגתה של הנהלת הנתבע מהמתווה להסדר נעשתה באמתלת שווא, וללא צידוק סביר, ומחייבת את המסקנה שאם הייתה מובאת הראיה, הרי שהייתה פועלת לחובתו.
16. מקום בו צד מבסס את גרסתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, ובית המשפט בוחר להסתפק בעדות זו, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה זו.
17. במצב הדברים המתואר לעיל, הנתבע חב בפיצויי הסתמכות בגין הנזק שנגרם לתובעת מעצם הכניסה למשא ומתן, על פי הוראות סעיף 12 לחוק החוזים. עצם ניהול המשא ומתן הביא לאובדן הזדמנות אשר עמדה לתובעת, עוד בשנת 2002, טרם ניהול המשא ומתן. בהתאם לחוות דעת שמאית שהוצגה על ידי התובעת, ולא נסתרה על ידי כל חוות דעת נגדית אחרת, הנזק שנגרם לתובעת נאמד בכ-5 מיליון ₪ (שהועמד לצרכי אגרה על סך של 3 מיליון ₪), הנובע מפוטנציאל הרווח הפירותי אשר התובעת הייתה מפיקה במשך תקופת ניהול המשא ומתן, לו היתה מקבלת בשנת 2002 את הצעת הנתבע.

טענות הנתבע

1. ההחלטה שלא לאשר את רכיב צהלה בשלמות התקבלה לאחר דיונים מעמיקים בהנהלת הנתבע, ולאחר שגם ועדת הפשרות העליונה המליצה להנהלה שלא לאשר רכיב זה. החלטה זו נבעה משיקולי צדק חלוקתי ונראות ציבורית, ולפיכך אין בסיס לטענות התובעת לפיהן החלטה זו נגועה בחוסר תום לב ו/או נבעה ממניע פוליטי.
2. לתובעת הובהר היטב, לאורך כל תקופת ניהול המשא ומתן בדרג המחוז, כי כל סיכום שיושג עם המחוז יידרש לאישור הנהלת הנתבע. לעניין זה מפנה הנתבע לעדותו של מר פופיק (עמ' 32, שו' 1-10, עמ' 45 שו' 1-2 ו- 17-19, עמ' 35 שו' 18-19), סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר פופיק ונספחים 6, 9 ו-14 לסיכומי התובעת.
3. הטענה לפיה המתווה להסדר גובש בידיעתה ועל דעתה של הנהלת הנתבע אינה נכונה. האסמכתאות בהן תמכה התובעת יתדותיה בכל הקשור לטענה זו, אינן מבססות את הטענה.
4. התובעת בחרה להתעלם מכך שמר ביבי ו"הנהלת המנהל", אינם היינו הך. מר ביבי הינו רק אחד מחברי ההנהלה. מר ביבי אף אינו חבר בועדת הפשרות העליונה. מעבר לכך, במהלך השנים החליף מר ביבי מספר כובעים, ומותר היה לו, עם השינוי בתפקידו, כמנהל הנתבע, ולאחר שנחשף לעמדות המנומקות של גורמים נוספים בהנהלת הנתבע, לשנות עמדתו. לכך יש להוסיף, את שינוי המדיניות אשר הוכתב על ידי החלטות מועצת מקרקעי ישראל בין השנים בהן שימש מר ביבי כמנהל מחוז, לבין השנים בהן שימש כמנהל הנתבע.
5. לשיטתה של התובעת, הנהלת הנתבע היתה מחוייבת לאשר את המתווה עליו המליץ המחוז ללא כל סייג, משל הייתה אך "חותמת גומי", וכל תוצאה אחרת נגועה בהכרח בחוסר תום לב. לשיטתה, מרחב שיקול הדעת אשר נותר בידי הנהלת הנתבע צומצם לחלוטין, וכל הסתייגות מעידה לכאורה על כך שהמלצת המחוז נפלה על "אזניים ערלות". עמדתה זו של התובעת, אינה עולה בקנה אחד עם הכרתה במבנה ההירארכי שלה עצמה ובגבולות הסמכות של האורגנים שלה.
6. התובעת הייתה עסוקה במקסום התמורה שתקבל ואין לה על מה להלין כי החמיצה הצעות טובות בעבר.
7. בצדק מלינה התובעת על חלוף הזמן מאז הגיעו הצדדים לסיכום ביניהם, ועד שהתקבלה החלטת הנהלת הנתבע המאמצת חלקית סיכום זה, אלא שיש הבדל בין חוסר יעילות לבין חוסר תום לב. יש במאמציו המתמשכים והכנים של הנתבע להגיע להסדר פשרה (אף במקביל להליכים המשפטיים) כדי לשלול כל טענה המנסה לייחס לו חוסר תום לב. בעניין זה מציין הנתבע בסיכומיו, כי בהמלצת בתי המשפט בפניהם מתבררת טענת התובעת לזכויות בנכסים, התנהל בין הצדדים משא ומתן, במסגרתו הוצעו שלוש חלופות שונות ל"רכיב צהלה בשלמות", אולם התובעת סירבה להצעות אלה.
8. כמו כן, המשא ומתן הענייני בין נציגי המחוז לנציגי התובעת נערך בשנים 2006-2007 והצעת המחוז נדונה לראשונה בהנהלת הנתבע ביום 20.8.08. מיום שדירקטוריון התובעת אישר את ההצעה להסדר ועד למועד בו ניתנה החלטת הנהלת הנתבע חלפו פחות מ-25 חודשים.
9. טענת התובעת לפיה מתווה הסדר הפשרה העניק לה פיצוי נמוך משמעותית מזה שדובר עליו בתחילת המשא ומתן (סעיף 42 לסיכומי התובעת), אינה עולה בקנה אחד עם השווי השמאי של הנכסים כפי שצוטטו במסגרת מוצג ת/6.
10. התובעת החזיקה משך עשרות שנים בשלושה מתוך ארבעת הנכסים ללא הסדרים חוזיים ומבלי ששולמו לקופה הציבורית דמי חכירה בגינם (ביחס לנכס בהדר יוסף שילמה התובעת דמי שכירות עבור שנה אחת). גם עבור הנכס היחיד בגינו נחתם חוזה חכירה בין התובעת לבין המינהל, ברמת החייל, חדלה התובעת לשלם דמי חכירה משנת 1962 ועד לתום התקופה החוזית. ההסדר הביא בחשבון את הסכומים אותם נמנעה התובעת, כאמור, לשלם.
11. הנתבע מעולם לא הסתיר את החלטות הגורמים המוסמכים, ועמד רק על כך שתוכן הדיונים אשר קדמו להחלטות אלו יישאר חסוי. זאת, על מנת להבטיח כי גם בעתיד יוכלו גורמים אלו לקיים - עובר לקבלת ההחלטה - דיון פורה במהלכו תושמענה דעות שונות, ללא חשש. חלק מטענות הנתבע בעניין זה התקבל, וכתוצאה מכך נותרו הפרוטוקולים חסויים בחלקם. דווקא חשיפת חלק מהפרוטוקולים העידה כי הטענות לחיסיון לא נועדו להסתיר דבר.
12. המלצת ועדת הפשרות העליונה סטתה מהמלצת המחוז בעניין אחד - הנכס בצהלה. כיוון שהתובעת הודתה כי מעולם לא החזיקה בשטח העודף בצהלה ואף לא "רכשה" כל זכות בו, כלל לא ברור על סמך מה מצאה התובעת לטעון כי ועדת הפשרות העליונה התבססה על הנחות חסרות כל בסיס.
13. טענת התובעת שהוואקום הראייתי לו אחראי הנתבע צריך לפעול לרעתו, נובעת מהיעדר אבחנה בין חוסר יעילות (בו מודה הנתבע) לבין הסתרה מכוונת, לכאורה, המעידה על זדון (המוכחש).
14. מר פופיק שנכח בישיבות הנהלת הנתבע העיד כי הדיונים בפניה היו ענייניים ושלל את טענת התובעת בדבר שיקול פוליטי. לעדותו מצטרפים מסמכים בכתב, התומכים בכך.
15. כלל לא ברור שחלוף הזמן גרם לתובעת נזק, שהרי בהיעדר משא ומתן, יתכן שפינויה של התובעת מהנכסים היה מוחש, תוך חיובה בתשלום דמי שימוש בגין השימוש הממושך אותו עשתה בארבעת הנכסים, מבלי ששילמה כל תמורה לקופה הציבורית.
16. גם הטענה לפיה היא זכאית לפיצויים בגין הסתמכותה על הצעת המחוז משנת 2002 חסרת כל בסיס, שהרי הובהר לתובעת חזור והבהר שכל הצעה של המחוז חסרת כל תוקף כל עוד לא אושרה על ידי הנהלת הנתבע. כך, גם בעניין הטענה לקיומו של "פוטנציאל רווח פירותי", וזאת לאור העננה הכבדה אשר רבצה על "זכויותיה" של התובעת בנכסים, עננה שהשליכה על יכולתה לנצלם, לא כל שכן לסחור בהם.

השאלות השנויות במחלוקת

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם התנהלות הנתבע עולה כדי ניהול משא ומתן שלא בתום לב המזכה את התובעת בפיצויים, בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק החוזים.
2. לחילופין, קיימת מחלוקת בשאלה האם המצגים שהציג הנתבע בפני התובעת הינם מצגי שווא אשר יש בהם כדי לחייבו בפיצוי.

דיון והכרעה

ניהול משא ומתן שלא בתום לב

1. החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת המוטלת על צדדים המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה מעוגנת בסעיף 12(א) לחוק החוזים הקובע:

"12(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

1. סעיף 12(ב) לחוק קובע את תוצאות ההפרה של חובה זו ולפיו:

"12(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים."

1. מקום שהרשות (בענייננו הנתבע) היא צד למשא ומתן, מוטלת עליה חובות מוגברות לנהוג בהגינות ובתום לב, שכן היא כפופה לעקרונות המשפט הציבורי, וחובת ההגינות בכלל זה, גם כאשר היא פועלת במישור הפרטי (ע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (3.5.12); ע"א 5042/96 פנחס כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים, פ"ד נג(1), תשנ"ט/תש"ס 1999 (להלן: "עניין כהן")).
2. עקרון חופש החוזים טומן בחובו את החופש שלא להתקשר בחוזה, כמו גם את החופש לסגת ממשא ומתן. אולם, עקרון חופש החוזים, אינו עומד לבדו. הוא כפוף לחובת תום הלב גם בשלב הטרום חוזי ומוטלות עליו מגבלות. עמדה על כך פרופ' גבריאלה שלו בספרה "דיני חוזים" (תשנ"ה):

"לעולם אין בעצם קיום המשא ומתן ערובה לעריכת החוזה. מכאן שבאופן עקרוני עומדת לצדדים למשא ומתן הזכות לפרוש ממנו.

המגבלה העיקרית, אולי היחידה, לזכות הפרישה נובעת מעקרון תום הלב: כמו כל התנהגות במהלך משא ומתן, גם הפרישה ממנו צריכה להיות מונחית על ידי עקרון תום הלב. פרישה בתום לב היא פרישה המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו.

בכל מקרה של פרישה ממשא ומתן יש להתחשב בנסיבות העניין, ובעיקר בשלב אליו הגיע המשא ומתן ובסיבת הפרישה. ככל שהשלב בו נמצא המשא ומתן מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לתחום החוזי, נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה. ולהיפך: ככל שהמשא ומתן נמצא בשלבים ראשוניים והיוליים יותר, קל יותר להשתחרר ממנו בתום לב. אולם ברור, כי גם בתחום זה תום הלב תלוי בנסיבות העניין. אפילו בערב האחרון של משא ומתן ארוך ומסובך עלולים הצדדים להיקלע למבוי סתום, שלא ניתן להיחלץ ממנו אלא על-ידי סיום המשא ומתן. ומנגד, אפילו בתחילת המשא ומתן אין לפרוש בחוסר תום לב" (שם בעמ' 57).

ראה לעניין זה גם ע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו(2) 177, 185.

1. הדרישה לאישור הנהלת הנתבע אינה בבחינת תנאי מתלה לקיומו של ההסכם, אלא היא בבחינת שלב בדרך לשכלול ההסכם ולכריתתו (ראה עניין כהן בעמ' 753 וההפניות שם). משכך, המתווה להסדר לא השתכלל לכדי חוזה עם הנתבע ואף לא לכדי חוזה על תנאי וטוב עשתה התובעת כשחזרה בה מהסעד ההצהרתי שכללה בתביעתה.

האם התנהלות הנתבע עולה כדי חוסר תום לב במשא ומתן?

1. בענייננו, אמנם החלטת הנתבע שלא לאשר את המתווה להסדר התקבלה בשלב מתקדם מאוד של ניהול המשא ומתן, אשר נמשך על פני מספר שנים, אלא שאפשרות זאת של נסיגה מן המשא ומתן בשל אי מתן אישור הנהלת הנתבע להסדר המוצע, הייתה ידועה לתובעת מראש. הדבר עולה באופן ברור מן הראיות הבאות:-
2. על פי נוהל 13.20 מיום 9.4.2000 של הנתבע, שצורף כנספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, כאשר נשוא הפשרה הוא זכות במקרקעין, הסמכות להתפשר היא של הנהלת הנתבע, בישיבתה כועדת עסקות (סעיף 3.2.2) (כאשר החל מחודש יוני 2010 שונה הנוהל ונקבע כי במקום הנהלת הנתבע, תהא לועדת הפשרות הארצית הסמכות להתפשר, כשמדובר בזכות במקרקעין).
3. הוצגו מסמכים שהוחלפו בין הצדדים בהם צוין הצורך בקבלת אישור הנהלת הנתבע במפורש (נספחים 6, 9, 14 ו-16 לסיכומי התובעת).
4. הדבר עלה אף מעדויות העדים: מר פופיק מטעם הנתבע שב והבהיר כי היה ידוע לתובעת שכל סיכום שיושג עם המחוז יידרש לאישור הנהלת הנתבע (עמ' 32, שו' 1-10, עמ' 45 שו' 1-2 ו- 17-19, עמ' 35 שו' 18-19), סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר פופיק.

מר דניאל אלימלך מטעם התובעת העיד כי במהלך המשא ומתן ידע שנדרש אישור של המוסדות המוסמכים בנתבע (עמ' 23 שו' 11-14).

1. התובעת אף לא מתכחשת לכך שידעה כי כל מתווה להסדר המסוכם עם המחוז, כפוף לאישור הנהלת הנתבע. יחד עם זאת, טוענת היא כי בשעה שהמתווה להסדר אושר על ידי בכירים במחוז תל-אביב, הרי שהיה על הנהלת הנתבע לאשר את המתווה להסדר.

אין בידי לקבל טענה זו.

הנהלת הנתבע אינה בגדר "חותמת גומי" ומחובתה לעשות שימוש בסמכותה, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי. משכך, העובדה כי המשא ומתן שהתנהל למול בכירים במחוז תל-אביב התקדם והגיע לכדי מתווה מוסכם, אין בה כדי למנוע ולשלול את שיקול דעת ההנהלה, בבואה לבחון את ההסדר המוצע. זאת, אף אם הייתה ההנהלה מודעת לקיומו של משא ומתן במחוז ואת עיקרי המתווה להסדר, בטרם הובא להכרעתה.

האם בהפעילה את שיקול דעתה שלא לאשר את מתווה ההסדר המוצע, שקלה הנהלת הנתבע שיקולים ענייניים או שמא שקלה שיקולים זרים או כטענת התובעת "שיקולים פוליטיים"?

1. לשם הוכחת טענת התובעת כי החלטת הנהלת הנתבע התקבלה משיקולים פוליטיים, נסמכת היא בעיקר על אמירתו של מר ירון ביבי, מנהל הנתבע דאז, בדיון שנערך ביום 13.4.10 בו אמר: "עכשיו מילא זה אחד ירון ביבי, הביאו את המשפחה שלו מעיראק זרקו אותם מהאוניות אמרו לו זה הבית שלך והשתלט. מפלגת העבודה...".
2. אמירה זו, הגם שהינה סרת טעם, אין בה כדי להוכיח טענה כה חמורה הנטענת על ידי התובעת:

ראשית, קדמה להחלטת ההנהלה המלצת ועדת הפשרות שלא צידדה במתווה להסדר כשהרכיב שמצאה בו דופי התייחס לנכס בצהלה בשלמות. אמנם המתווה להסדר התייחס לכל נכסי המקרקעין כמקשה אחת ואי אישור המתווה ביחס לצהלה בשלמות, כמוהו כדחיית המתווה כולו, אך ועדת הפשרות נימקה את עמדתה ולא ניתן לקבוע כי עמדתה חסרת בסיס.

שנית, עולה מהראיות כי השיקול שהוביל את הנהלת הנתבע במתן החלטתו היה שיקול ענייני הנוגע לצדק חלוקתי ולהיבט הציבורי, שלא להקצות לתובעת שטח (צהלה בשלמות) שמעולם לא החזיקה בו, ללא מכרז וללא תמורה, במיוחד לאור מיקום הנכס ושוויו. על כך ניתן ללמוד הן מפרוטוקול הדיון בועדת הפשרות העליונה (נספח 5) והן מעדותו של מר פופיק, אשר נכח בדיוני ההנהלה, והעיד כי החלטת הנהלת הנתבע נתקבלה לאחר דיון מעמיק, כאשר כל החומר הנדרש היה בפניה, תוך שהוא שולל כי שיקול פוליטי הוא שהנחה אותה בקבלת ההחלטה (עמ' 41 שו' 10-13, עמ' 56 שו' 1-2 ושו' 23-26, עמ' 57 שו' 6-9, עמ' 57 שו' 23-25).

שלישית, האמירה המיוחסת למר ביבי ניתנת לפרשנויות שונות וביניהן כי קיים הבדל, מבחינה ציבורית, בין גוף ציבורי כמו מפלגת העבודה המחזיק בנכס של הנתבע ללא חוזה וללא תשלום לבין אדם פרטי. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם שיקולים ענייניים כמו צדק חלוקתי ונראות ציבורית. לכן, טענת התובעת כי די באמירה הנ"ל כדי להוכיח שיקול פוליטי, אין בה ממש.

1. אמנם, יש ממש בטענת התובעת, כי רכיב "צהלה בשלמות" שבגינו לא אושר מתווה ההסדר, כלל לא היה שנוי במחלוקת במהלך המשא ומתן אשר התנהל עם המחוז. עם זאת, כאמור לעיל, להנהלת הנתבע שיקול דעת רחב ועצמאי, ויש בסמכותה, במיוחד לאור ראייתה הרחבה, שלא לאשר רכיב מסויים בהצעה, גם אם רכיב זה הוסכם בין התובעת לבין המחוז עוד בראשית הדרך. זאת, במיוחד, כאשר התובעת ידעה היטב כי אישור ההסדר כפוף לאישור הנהלת הנתבע, אשר סוברנית להחליט שלא לאשרו, מכל שיקול ענייני שהוא.
2. התובעת טענה כי הנהלת הנתבע ידעה לאורך תקופת ניהול המשא ומתן אודות המתווה להסדר המתגבש ולא העלתה השגות בכל הקשור להסכמות בנושא הנכס בצהלה. על ידיעתה זו של הנהלת הנתבע לומדת התובעת מן המכתבים הבאים:
3. ממכתבי ב"כ הנתבע מיום 23.12.04 (נספח 9 לסיכומי התובעת) ומיום 16.3.05 (נספח 7 לסיכומי התובעת) אשר העתקים מהם הופנו למר ביבי.

אלא שעיון במכתבים אלה מעלה, כי מר ביבי אכן נמנה על נמעני המכתבים, אולם בכובעו כמנהל מחוז ולא כמנהל הנתבע, שנים קודם לגיבוש המתווה להסדר.

1. ממכתב מיום 26.6.05 של מנהל הנתבע דאז, מר יעקב אפרתי, ליועץ שר התמ"ת (נספח 11 לסיכומי התובעת) (אף הוא נחתם כשנתיים לפני גיבוש המתווה להסדר) בו לא נטען שהצעת ההסדר הנרקמת "אינה ראויה" או "הוגנת".

שתיקת מנהל הנתבע בענין זה, אינה מובילה למסקנה אליה מגיעה התובעת. מה גם, שהמתווה להסדר כלל אינו מפורט במכתב. בנוסף, יש לזכור, כי מנהל הנתבע אינו הגורם היחיד בהנהלה, המונה גורמים נוספים, כעולה מעדותו של מר פופיק (עמ' 46 שו' 22-23).

1. ממכתב מיום 31.7.05 של מנהל הנתבע דאז, מר יעקב אפרתי ליועץ שר התמ"ת (נספח 3 לסיכומי התובעת) בו הוא מתייחס להסדר הגישור הנרקם בין הצדדים.

עיון במכתב זה מעלה כי שטח הנכס בצהלה המצויין בו הוא 910 מ"ר בלבד ולא צויין בו כלל כי התובעת תהא זכאית לחלקה בשלמותה (קרי, 2,400 מ"ר).

1. מר פופיק אשר השתתף בישיבות הנהלת הנתבע, העיד כי הדיונים היו ענייניים ושלל באופן מוחלט את טענת התובעת לפיה החלטת הנתבע נבעה משיקול פוליטי. מר פופיק העיד גם בזכות החלטת ההנהלה "לפי מה שאני מבין, הראיה של ההנהלה באותה עת היתה ראיה רחבה יותר בכל מה שקשור לנושא שוויון, צדק חלוקתי, השלכות הרוחב שיש מהמקרים הספציפיים האלה ולכן לא אישרו למעשה את הפשרה שהוצגה ע"י המחוז" (עמ' 57 שו' 23-25).

לעדותו של מר פופיק מצטרפות גם ראיות בכתב:-

1. החלטת הנהלת הנתבע מיום 20.8.08 (ת/6) בה סוכם כי "ההנהלה מנחה את ועדת הפשרות העליונה לדון בפשרה ולהעביר את המלצותיה".
2. החלטת ועדת הפשרות העליונה מיום 9.12.08 (נספח 5 לסיכומים) צוין בסופה:-

"איננו רואים שיש מקום להמליץ להנהלת המינהל להעניק לבית ארלוזורוב במסגרת פשרה זו, ללא תשלום חלקה בשלמות בשטח של 2,400 מ"ר לשימוש מסחרי בו בזמן שהיא טוענת לזכויות חכירה רק ב- 910 מ"ר מתוך חלקה זו...".

1. החלטת הנהלת הנתבע מיום 13.4.10 (ת/5) שהתקבלה לאחר שהתובעת הגישה תביעתה זו, ובעקבות דיון מחדש במתווה להסדר שבעקבותיו הוחלט: "המלצת המחוז אינה מאושרת".
2. התובעת מבססת טענתה בדבר ידיעת הנהלת הנתבע על גיבוש המתווה להסדר גם על ידיעתו של מר ביבי אודות הפשרה הנרקמת.

אין חולק, כי מר ביבי בכובעיו השונים, ידע ואף התווה את המתווה הראשוני עליו הושתת המשא ומתן. אולם ברי כי אף אם מר ביבי היה סבור, בראיה של המחוז (בתפקידו כמנהל מחוז), כי מתווה ההסדר ראוי, יכול היה הוא לשנות דעתו בחלוף השנים, עם קידומו בתפקידו, ולאחר שנחשף לעמדות של גורמים נוספים אצל הנתבע. מה גם, שממילא, כאמור, מנהל הנתבע והנהלת הנתבע אינם היינו הך, ואף אם מר ביבי ידע אודות מתווה הפשרה הנרקמת, אין זה אומר שהנהלת הנתבע ידעה.

1. יוצא איפוא כי התובעת ידעה, כי ההחלטה כפופה לאישור הנהלת הנתבע ולא הוכיחה כי ההחלטה נגועה בשיקולים זרים ולא ענייניים. בעניין כהן הנ"ל נדון עניין דומה ושם נקבע:

"אכן, המינהל, ככל מתקשר, חייב לנהוג במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עם הפרט, בתום-לב ובדרך מקובלת. דרישת תום-הלב המוטלת על המינהל כרשות ציבורית מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי..." (ראו בג"ץ 4422/92[10], בעמ' 860). ואף-על-פי-כן, אין התנהגות המינהל בענייננו מגיעה כדי הפרת חובת תום-הלב על-פי הקריטריונים הנקוטים בידינו בקביעת הפרת החובה.

אמנם, המינהל החליט לסגת מהמגעים להשלמת החוזה בשלב מתקדם של ניהול המשא ומתן, אלא שהנסיגה באה בגדרה ועל רקעה של האמירה המפורשת והברורה במכתבי המינהל למערער שנשלחו בתחילת המשא והמתן ובמהלכו, ושבהם צוין כי העיסקה תובא לאישור ההנהלה, כי היא מותנית באישור הנהלת המינהל וכי כל האמור במכתב הוא בבחינת משא ומתן. הנסיגה באה בעטיו של השיקול התכנוני, שהינו שיקול ענייני ולגיטימי שאותו רשאי היה המינהל לשקול לצורך אישור עיסקת החכירה."

(ר' לעניין זה גם ע"א 9153/04 במות מרכז ללימודי תורה וחברה נ' מדינת ישראל-משרד החינוך (28.12.06) ות.א (י-ם) 3016/01 במות מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (13.4.04)).

1. לעניין זה יצויין כי לא ניתן לקבוע שהתמשכות המשא ומתן מצביעה על חוסר תום ליבו של הנתבע, הגם שאין חולק, כי המשא ומתן בין הצדדים נמשך תקופה ארוכה מאוד, שראוי וניתן היה לקצרה. כל עוד לא הגיעו הצדדים למתווה מוסכם, נראה כי לכל אחד מהם היתה "תרומה" להתמשכות המשא ומתן. מהמועד בו אישר דירקטוריון התובעת את ההסדר המוסכם (31.1.07) ועד למועד בו התקבלה החלטת הנתבע שלא לאשר את מתווה ההסדר (24.2.09), חלפו כשנתיים, במהלכן אף התקיים דיון בועדת הפשרות העליונה. אמנם גם פרק זמן של כשנתיים הינו פרק זמן ממושך אך לא די להצביע על התמשכות המשא ומתן כדי להוכיח את חוסר תום ליבו של הנתבע, והיה על התובעת להוכיח כי התמשכות המשא ומתן נעוצה במניע כלשהו המעיד על חוסר תום לב ו/או רצון מכוון להאריך את המשא ומתן.

התובעת לא עמדה בנטל זה, במיוחד בשים לב לכך שבכל תקופת המשא ומתן התובעת החזיקה בנכסי המקרקעין מבלי לשלם בגינם דמי חכירה, כך שהתמשכות המשא ומתן היתה מנוגדת לאינטרס של הנתבע, ובודאי שהתובעת לא הצביעה על מניע או טובת הנאה לנתבע כתוצאה מהתמשכות המשא ומתן.

1. לאור כל האמור לעיל, הטענה כי הנתבע הפר את חובת תום הלב בניהול משא ומתן על פי סעיף 12 לחוק החוזים דינה דחיה.

מצג שווא רשלני

1. יסודות העוולה של מצג שווא רשלני פורטו על ידי כבוד השופט ת' אור בע"א 790/81 American Microsystems Inc נ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט(2) 785, 795-796:

"בהסתמך על הוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל האמור לעיל, כשבוחנים קיומה של עילה בשל התרשלות בהיצג רשלני במהלך משא ומתן, יש לבחון: האם הוכח היצג של עובדות; האם ההיצג לא היה מהימן, ובזהירות ושקידה ראויות היה על מציג העובדות לדעת, שההיצג אינו מבוסס; האם היה עליו לצפות, כי הצד האחר למשא ומתן יסתמך על דבריו ויפעל על פיהם, ואם יפעל כך עלול להיגרם נזק פיסי לגוף או לרכוש או נזק כלכלי לאחר; האם בפועל הסתמך האחר על ההיצג הרשלני וכתוצאה מכך נגרם לו נזק."

1. רשות ציבורית חבה אף היא באחריות בגין רשלנות על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט (ע"א 209/85 עיריית קרית -אתא נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1) 190, 197).
2. בענייננו, טענת התובעת כי מחוז תל-אביב של הנתבע הציג בפניה מצג שווא רשלני לפיו היא זכאית לקבל את הזכויות בצהלה בשלמות, אין לה על מה שתסמוך. כפי שפורט לעיל, מחוז תל-אביב של הנתבע הבהיר באופן חוזר ונשנה, בין היתר, בכתובים, כי כל הצעת הסדר כפופה לאישור הנהלת הנתבע, ובכלל זה ההסכמות שגובשו בין המחוז לתובעת ביחס לזכויות צהלה בשלמות. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי המחוז הציג מצג לא מהימן ו/או לא מבוסס – ההיפך הוא הנכון – המחוז הציג בפני התובעת מצג באשר למתווה ההסדר שהוא נכון לאמץ, אולם כאמור ההחלטה הסופית אינה בידיו והדבר היה ידוע היטב לתובעת.
3. מכאן, שאין אלא לדחות גם את טענתה החלופית של התובעת בדבר מצג שווא רשלני מצד הנתבע, המזכה אותה בפיצויים.

היבטים פרוצדורליים

1. טענות התובעת במישור הפרוצדורלי מתמקדות בשני עניינים עיקריים, שדי בהם, לטענתה, כדי להביא לקבלת התביעה:

האחד, ביחס ל"הסתרת פרוטוקולים" ולנזק הראייתי שנגרם לה עקב היעלמות הקלטת דיון ההנהלה מיום 24.2.09, והיותה של הקלטת הדיון מיום 20.8.08 פגומה.

השני, ביחס לבחירת הנתבע להביא לעדות עד אחד בלבד, ודווקא מנהל מחוז תל-אביב אשר תמך באישור המתווה המוסכם בין התובעת והמחוז.

1. גם בטענות אלו אין כדי להועיל לתובעת:-
2. נושא השחרת קטעים מהפרוטוקולים נדון זה מכבר וניתנה בענייננו החלטה ביום 8.8.12.

באשר לנזק הראייתי הנטען, בע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט (4) 310, 328 קבע בית המשפט העליון כי:

"ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה אפוא הקמת חזקה עובדתית כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בנוגע לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים - ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט - נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות, היינו: כשבאשר לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה למעשה את המחלוקת העובדתית (פורת ושטיין, במאמרם הנ"ל [14], שם; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית [6], בעמ'47)."

הנזק ראייתי לו טוענת התובעת נוגע לשיקולים שעמדו בבסיס החלטת הנהלת הנתבע שלא לאשר את מתווה ההסדר במלואו, דהיינו לו היו נחשפות בפניה קלטות דיוני הנהלת הנתבע, היה בידה להוכיח ששיקולי הנהלת הנתבע היו זרים ו/או פסולים. אין חולק, כי קיים חסר ראייתי בכך שלא הוצגו קלטות הדיונים שנערכו בהנהלת הנתבע, במלואן. יחד עם זאת, קלטות אלה אינן עומדות לבדן וקיימות ראיות אחרות המתייחסות לשיקולי הנהלת הנתבע בדחותה את המתווה המוצע כגון: תמלול הדיון שהתקיים ביום 13.4.10 (מוצג ת/5); החלטת ועדת הפשרות העליונה (נספח 5 לסיכומי התובעת); עדות העד מטעם הנתבע אשר נכח בישיבות והסביר את השיקולים שעמדו בבסיס החלטת הנהלת הנתבע, תוך שהוא שולל כי ההחלטה התקבלה משיקול פוליטי או משיקולים זרים אחרים.

לאור זאת, ובהתאם להלכה הנ"ל, אין בחסר זה של הראיות, כדי להעביר את נטל השכנוע לנתבע להוכיח ששיקוליו היו ענייניים.

1. באשר לבחירת הנתבע להביא לעדות עד אחד בלבד, ודווקא את מנהל מחוז תל-אביב, מר פופיק, אשר תמך באישור המתווה עליו סיכמו התובעת והמחוז, יצויין כי אכן מר פופיק, מנהל מחוז תל-אביב, תמך במתווה ההסדר המוסכם, אולם מתוקף תפקידו כמנהל המחוז הוא נכח בישיבות הנהלת הנתבע והעיד כי הדיונים היו מעמיקים, כאשר כל החומר הרלוונטי היה בפני חברי ההנהלה. בעדותו הוא אף שלל באופן מפורש כי נשקלו שיקולים פוליטיים. עדותו מהימנה ואף התובעת אינה טוענת אחרת. דווקא תמיכתו של עד זה במתווה להסדר מחזקת את מהימנותו בכל הנוגע לתוכן הדיונים שהתקיימו בהנהלת הנתבע, שהחלטתה התקבלה בניגוד לדעתו ולהמלצתו. עדותו של מר פופיק אינה עומדת לבדה, כאמור, וקיימות ראיות נוספות לכך שהשיקולים שההנהלה שקלה היו ענייניים (ראה הדיון בועדת הפשרות העליונה מיום 9.12.08 והדיון מיום 13.4.10 בהנהלת הנתבע).

משכך, גם טענה זו של התובעת דינה להידחות.

1. משנדחו טענות התובעת כי היא זכאית לפיצויים בשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ו/או בשל מצד שווא רשלני אין עוד צורך לדון בשאלה האם התובעת הוכיחה נזק בגינו היא זכאית לפיצויים.

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ לעיל, אני דוחה את התביעה.
2. בשל התמשכות המשא ומתן ובשל התנהלות הנתבע בדיונים (בכל הנוגע לגילוי מסמכים ולפרוטוקולים), איני עושה צו להוצאות.