רקע

1. לפני תביעה ותביעה שכגד.
2. התובעת, חברה בע"מ, העוסקת במתן שירותי התאמה לתקן, הגישה נגד הנתבע עורך דין שייצג אותה, תביעה כספית- נזיקית על סך 57,140 ₪. הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך 47,491 ₪.

טענות התובעת במסגרת התביעה העיקרית

1. במסגרת כתב התביעה טוענת התובעת, כי בחודש אוגוסט 2000 הוסכם בינה לבין הנתבע, כי היא תעביר לו, מעת לעת, תיקים משפטיים לטיפולו כנגד תשלום שכר טרחה כמוסכם. התובעת הוסיפה, כי מדובר היה בלקוחות של התובעת שנותרו חייבים לה כסף וכי הנתבע התחייב לפעול משפטית לשם גביית החובות. במסגרת ההסכם האמור, העבירה התובעת לטיפול הנתבע כ- 50 תיקים.
2. התובעת ציינה, כי הנתבע טיפל בחלק מהתיקים וחלקם הושבו לה בשל היות החייב חדל פירעון או חברה שנמחקה. במרץ 2009 נודע לה, כי בתיק הוצאה לפועל של אחת החייבות בטיפול הנתבע, קיימים תקבולים אשר שילמה כאמור אחת החייבות במסגרת איחוד תיקים. התובעת נדהמה לגלות שקיימים תקבולים אשר הנתבע לא העביר לה. לאור האמור, היא בדקה ברישומי התיקים בלשכת ההוצאה לפועל והתברר לה, כי קיימים זיכויים בגין תקבולים נוספים שלא הועברו לה. התובעת טוענת, כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות כלפיה שעה שנמנע מלהעביר לה כספים שגבה עבורה. בעשותו כן הרי שהוא שלח ידו בכספה. התובעת טוענת, כי בדיווח שקיבלה מהנתבע לא הייתה התייחסות לתיקים בהם התגלו תקבולים שלא הועברו לה. לאור הממצאים האמורים, הודיעה על החלפת ייצוג.
3. בנוסף טוענת, כי הנתבע הפר את חובתו המקצועית כלפיה בעת שהזניח באופן שיטתי ובמשך שנים את הטיפול בתיקים שהעבירה לטיפולו. מבדיקתה את תיקי ההוצאה לפועל התברר, כי קיימת הזנחה חמורה של התיקים כאשר יש תיקים אשר לא בוצעה בהם אפילו מסירת אזהרה לחייב וכאלה שלא בוצע בהם הליך מבצעי במשך שנים. לטענתה, קיימים תיקים שהועברו לנתבע ואשר לגביהם לא התגלו כלל תיקי הוצאה לפועל.
4. התובעת טוענת, כי פניותיה לנתבע בעניין לא זכו למענה. במסגרת התביעה עותרת התובעת, כי בית המשפט יחייב את הנתבע לשלם לה את סכום התקבולים אשר גבה ולא העביר לה ופיצוי בגין הנזק שנגרם לה בעקבות הזנחת התיקים שנמסרו לטיפולו. בנוסף עותרת לצו עשה לפיו על הנתבע להשיב לה את כל התיקים שהעבירה לטיפולו וכל מסמך המצוי בהם.

טענות הנתבע במסגרת התביעה העיקרית

1. הנתבע טוען, כי התביעה התיישנה מאחר וחלפו למעלה משבע שנים ממועד האירועים נשוא התביעה ועד להגשת התביעה. לחלופין, התביעה לוקה בשיהוי רב שמצדיק דחיית התביעה.
2. הנתבע מציין, כי התביעה הוגשה בניגוד להוראות סעיף 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. שכן, לא נעשה ניסיון בתום לב לפתור את המחלוקות טרם הגשת התביעה.
3. לטענתו, התביעה אינה מגלת עילת תביעה ובנסיבות אלו הרי שהיא הוגשה בניגוד להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. עוד טוען, כי התביעה מעלימה עובדות מהותית שגילוייהן היה מביא לחשיפת האמת לפיה, אין לתובעת זכות תביעה.
4. הנתבע טוען, כי פעל בנאמנות ובמסירות בטיפול בתיקים של התובעת והיו לו הצלחות יוצאות דופן תוך כדי הטיפול. לטענתו, הנתבעת הפרה את חובתה כלפיו והעבירה לו תיקים בהם כבר קיבלה שכר טרחה מבלי שיידעה אותו על כך, סגרה תיקים על דעת עצמה מבלי לשלם לו שכר טרחה והעבירה אליו תיקים שאין סיכוי לגבות בהם כספים ובכך הטריחה אותו וטרם שילמה לו את שכר טרחתו. הנתבע פירט את שכר הטרחה לו הוא זכאי, לטענתו.
5. הנתבע טוען, כי מילא את כל חובותיו כלפי התובעת, אשר מצדה לא שילמה לו את שכר טרחתו והוצאות. בנסיבות אלו, הרי שהתובעת הפרה את ההסכם שנכרת בינו לבינה.
6. הנתבע הוסיף, כי הוא מעכב את כל המסמכים המצויים ברשותו עד לתשלום שכר הטרחה שמגיע לו בגין עבודתו.
7. לבסוף טען הנתבע, כי התובעת חבה באשם תורם מכריע לאור התנהלותה מולו ובין היתר העובדה שהפסיקה להעביר אליו תיקים, הפסיקה לשלם את הוצאות הטיפול בהליכים המשפטיים, הזניחה את התיקים שהיו בטיפולו ולא פעלה לשם הקטנת נזקיה.

טענות הנתבע במסגרת התביעה שכנגד

1. במסגרת התביעה שכנגד שב הנתבע על הטענות המפורטות בכתב הגנתו. הנתבע פירט את חובה הנטען של התובעת כלפיו בגין כל אחד מהתיקים בהם טיפל. עוד טען, כי בנוסף גרמה לו התובעת הפסד רווחים בסך 100,000 ₪ בעקבות התנהלותה, אולם הוא אינו תובע את הסכום האמור. הנתבע העמיד את תביעתו הנגדית על סך של 47,491 ₪.

טענות התובעת במסגרת התביעה שכנגד

1. התובעת טוענת, כי במהלך כל התקופה בה נמשך הקשר בין הצדדים מעולם לא קרה שהנתבע דרש ממנה שכר טרחה כלשהו ולא קבל אותו. לטענתה, הנתבע מעולם לא טען שהיא חייבת לו כספים כלשהם או, כי הוא זכאי לתשלום בגין הטענות המופיעות בכתב התביעה שכנגד. לטענת התובעת, טענותיו האמורות של הנתבע הועלו לראשונה במסגרת כתב ההגנה והן נולדו לשם התמודדות עם התביעה שהגישה.
2. עוד טוענת התובעת, כי מאחר והנתבע מסרב להעביר לידיה את המסמכים המצויים בידיו בנוגע לתיקיה הרי שאין בידה להתייחס בפירוט לכל אחד מהתיקים המפורטים בכתב התביעה שכנגד.
3. לטענתה, בינה לבין הנתבע הוסכם, כי היא תעביר תיקים לטיפולו וכי שכר טרחתו יהיה אחוז מסוים מהסכום שייגבה הנתבע בפועל. בנסיבות אלו טוענת, כי התשלום מותנה בכך שיעלה בידי הנתבע לגבות בפועל את החוב או חלק ממנו. כאשר הנתבע הוציא הוצאות או גבה כספים מחייבים והעביר אותם אליה וביקש את שכר טרחתו היא שילמה לו את מלוא התשלום המגיע לו. התובעת טוענת, כי באף אחד מהתיקים המפורטים בכתב התביעה שכנגד לא טען הנתבע, כי גבה עבורה כספים כלשהם שבגינם הוא זכאי לשכר טרחה. לטענתה, בתיקים רבים כשל הנתבע ולא גבה כספים כלשהם בשל רשלנותו או בשל קושי אובייקטיבי. בגין תיקים אלו, הנתבע לא ביקש שכר טרחה כלשהו והוא אף אינו זכאי לשכר טרחה בגינם. הנתבעת מכחישה את הטענה לפיה בגין טיפולו בתיקים זכאי הנתבע לשכר טרחה ראוי ושבה על טענתה לפיה הוסכם, כי שכר הטרחה יהיה אחוז כלשהו מהסכום שהנתבע יצליח לגבות.
4. התובעת מכחישה את טענת הנתבע לפיה העבירה לטיפולו תיקים אשר היא ידעה, כי סיכויי הגביה בהם אפסיים. היא הוסיפה, כי ממילא אין בכך בכדי לחייבה בתשלום כלשהו לנתבע.
5. התובעת הוסיפה, כי משהתברר לה, כי טיפולו של הנתבע בתיקים שהועברו לו אינו לשביעות רצונה הרי שהיא חדלה מלהעביר תיקים לטיפולו והייתה זו זכותה המלאה לעשות כן. ככל שנגרם לנתבע הפסד רווח צפוי הרי שאין לו להלין על כך אלא על עצמו.

הראיות

1. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' גילה אלקובי. לאחר שהתובעת הודיעה, כי נפלה טעות בשם המצהירה הותר לה להגיש תצהיר מתוקן של הגב' רחל ברנס (להלן: "ברנס")- סמנכ"ל בתובעת. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים אין מחלוקת, כי התובעת העבירה תיקים לטיפול הנתבע בהתאם להסכם שהתגבש בין הצדדים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה מי מהם הפר את החובות המוטלות עליו בנוגע להסכם האמור.
2. התובעת טוענת, כי הנתבע הפר את חובת האמון המוטלת עליו שעה שלא מסר לה את מלוא התקבולים שעלה בידו לגבות בתיקים בהם טיפל וכי הוא לא טיפל בתיקים במקצועיות הדרושה והזניח את הטיפול בחלק מהתיקים. הנתבע מצדו טוען, כי התובעת לא שילמה לו את שכר הטרחה המגיע לו ועל כן קיזז מהתקבולים שגבה וכי העבירה לו תיקים שסיכויי הגבייה בהם אפסיים או לאחר שכבר גבתה את החוב.
3. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התביעה העיקרית להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות, מהנימוקים שיפורטו.
4. אציין תחילה, כי אינני מקבלת את טענת הנתבע, לפיה התביעה העיקרית הוגשה לאחר התיישנותה. לטענתו, התביעה התיישנה מאחר ומדובר בתקבולים שנטען, כי התקבלו לפני חודש נובמבר 2002. במסגרת תביעתה טוענת התובעת, כי היא לא הייתה מודעת לכך שהתקבלו התקבולים האמורים וכי הדבר נודע לה רק בחודש מרץ 2009 בעקבות בדיקה שנערכה לאחר שאחד החייבים פנה אליה לשם הסדרת החוב. יתרה מזאת, חלק מהתקבולים הנטענים התקבלו לאחר חודש נובמבר 2002. לפיכך, הרי שהתביעה לא התיישנה טרם הגשתה. כמו כן, העיכוב בהגשת התביעה נבע דווקא מהתנהלות הנתבע אשר לא דיווח לתובעת, כי התקבלו התקבולים הרלוונטיים, כפי שיפורט בהמשך. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענתו, כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לו לנזק ראייתי ובעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו. אוסיף עוד, כי אין מקום לטענת הנתבע בדבר נזק ראייתי, לאחר שהודה בכתב ההגנה מטעמו (סעיף 31) שכל המסמכים הרלוונטיים לרבות תיקי התובעת שהועברו לטיפולו מצויים בחזקתו, משכך, דווקא התובעת היא זו המצויה בנחיתות ראייתית בתיק זה.
5. טענה נוספת שהעלה הנתבע בכתב הגנתו הינה, כי התביעה הוגשה בניגוד להוראות סעיף 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. שכן, לא נעשה ניסיון בתום לב לפתור את המחלוקות טרם הגשת התביעה.
6. ברנס העידה, כי היא חושבת שהתובעת הפסיקה את הייצוג של הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל סביב 2009 אחרי שהמחלקה המשפטית של התובעת התקשרה עמו ואחרי שהתברר שבתיק של מועצה מקומית עילוט התקבלו סכומים שלא הועברו אליה (עמ' 22 ש' 15-19). היא טענה, כי היא איננה במחלקה המשפטית וכי היא חושבת שהודיעו לנתבע שיש סכומים אשר מצויים בידו ושהתובעת מבקשת לקבל אותם (עמ' 22 ש' 22-23). עוד העידה, כי נשלח לנתבע מכתב עם הסכומים ודרישה לתשלום החוב לפני שהתובעת הגישה תביעה ולפני שהעבירה את תיקי ההוצאה לפועל לעורך דין אחר (עמ' 22 ש' 26-28).
7. לכתב התביעה צורף מכתב שהתובעת שלחה לנתבע טרם הגשת התביעה ובו העלתה את הדרישות המפורטות בכתב התביעה. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת הנתבע לפיה לא נעשה ניסיון לפתור את המחלוקת טרם הגשת התביעה.
8. כאמור, התובעת טוענת, כי בארבעה מהתיקים בהם טיפל התובע הוא גבה כספים אולם לא העביר אותם לידיה. בעדותו טען הנתבע, כי הסכומים האמורים הועברו לתובעת. בהמשך טען, כי עד כמה שזכור לו הוא העביר את הסכומים לתובעת. הנתבע הוסיף, כי מעבר לכך זה שכר הטרחה שהוא מבקש (עמ' 28 ש' 23-25, 32-34).
9. הנה כי כן, תחילה טען התובע, כי העביר את הכספים לתובעת ובהמשך טען, כי הוא סבור שעשה כן. כמו כן, טענתו, כי העביר את הכספים לתובעת או, כי הוא סבור שעשה כן אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה זה שכר הטרחה אשר הוא מבקש. יש בעדותו של הנתבע, לפיה זה שכר טרחתו, בכדי לתמוך בטענה לפיה הסכומים לא הועברו לידי התובעת וכי הנתבע בחר להשאיר את הסכומים בידיו בטענה, כי זה שכרו.
10. הנתבע העיד, כי בתיק ההוצאה לפועל של מועצה מקומית עילוט התקבלו כספים אשר הוא לא העביר לתובעת. הוא טען, כי עשה קיזוז משום שבתיק האמור נעשתה עבודה (עמ' 29 ש' 1-3,6-7). הנתבע העיד, כי הוא אינו זוכר מתי נגבו הסכומים האמורים ומתי קיזז (עמ' 29 ש' 8-11). עוד טען, כי אינו זוכר האם שלח הודעת קיזוז וכי הוא מניח שהוציא חשבונית שכר טרחה על הסכומים האמורים (עמ' 29 ש' 12-15). הנתבע נשאל מדוע הקיזוז של התגמולים שהתקבלו בתיק של מועצה מקומית עילוט לא מופיע בדו"ח של 2009 ובתגובה טען, כי הוא מאשר את הדף הראשון של הדו"ח ולא את היתר וכי ייתכן שזה מזויף (עמ' 32 ש' 10-17).
11. עדותו של הנתבע לפיה לא העביר את הכספים האמורים לתובעת אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה העביר לתובעת את הכספים בארבעת התיקים הרלוונטיים, אשר כוללים את התיק של המועצה המקומית עילוט. לא עלה בידו להסביר את הסתירה האמורה בעדותו. באשר לטענתו של הנתבע לפיה ייתכן, כי המסמך שהוצג לו מזויף הרי שמדובר במסמך אשר הנתבע הוציא והעביר לתובעת, לבקשתה. הנתבע לא המציא עותק של המסמך שמצוי אצלו אשר לטענתו הוא העביר לתובעת לשם הוכחת הטענה לפיה פירט את הקיזוז בדו"ח האמור. כמו כן, הנתבע לא צירף מסמכים רלוונטיים נוספים כגון הודעת קיזוז וחשבונית בגין תשלום שכר טרחה בעקבות הקיזוז. יש באמור בכדי לשלול את טענת הנתבע בדבר קיזוז.
12. הנתבע העיד, כי העביר לתובעת את הסך של 2,879 אשר גבה בתיק של גבי בן שלוש ואשר התובעת טענה, כי לא הועבר לה. כאשר נשאל היכן התייחס לכך בכתב ההגנה ובתצהיר והיכן השיק אשר הועבר לתובעת טען, כי היו מקרים בהם העביר לתובעת תשלום והיו משייכים אותו למשהו אחר (עמ' 32 ש' 20-24). לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו לפיה הסכום האמור הועבר לתובעת.
13. כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 קובע, כי על עורך דין להודיע ולהעביר ללקוח, תוך זמן סביר מעת קבלתו, כל סכום כסף אשר הוא קיבל עבורו. עוד קובע הכלל, כי אם עיכב עורך הדין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, עליו להודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר.
14. בענייננו, הנתבע לא פעל בהתאם לכלל האמור. הנתבע ועל כך אין מחלוקת, קיבל לידיו כספים עבור התובעת אולם לא יידע אותה בדבר קבלת הכספים ולא העביר אותם לידיה. הנתבע לא הוכיח, כי קיימת לו זכות לנכות סכומים כלשהם. עיון בחלופת המכתבים בין הצדדים באשר לתנאי ההתקשרות מלמד, כי לא הוסכם שהנתבע יהיה רשאי לנכות סכומים כלשהם מהכספים אשר יתקבלו בידיו. הנתבע לא הוכיח, כי התגבשה בין הצדדים הסכמה המתירה לו לקזז סכומים המגיעים לו מהכספים אשר יעלה בידו לגבות בעבור התובעת. יתרה מזאת, אף אם הנתבע היה רשאי לעשות כן הרי שהיה עליו למסור הודעה בנדון לתובעת תוך זמן סביר והוא לא עמד בנטל להוכיח, כי מסר הודעה כאמור.
15. בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשמ"א- 1961 נקבע, כי לצורך הבטחת שכר טרחתו והחזר הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידיו כספי לקוח אשר הגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חודשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את שעוכב. הנתבע לא הציג ראיה כלשהי אשר יש בה בכדי ללמד, כי הודיע לתובעת על עיכוב הכספים אשר התקבלו אצלו עבורה. כמו כן, מנספח ה' לכתב התביעה עולה, כי ביום 21.10.09 פנתה התובעת לנתבע וטענה, כי לא העביר לה את כל התקבולים שהתקבלו אצלו ודרשה, כי יעביר אליה את מלוא הכספים המגיעים לה. הנתבע לא העביר לתובעת את הכספים האמורים וכן לא הגיש, במועד הקבוע בחוק, תביעה לתשלום שכר טרחתו והוצאותיו. לא זו אף זו, הוא אף לא הוכיח, כי פנה לתובעת, טרם ניהול ההליך בו עסקינן, בדרישה לתשלום שכר הטרחה אשר הוא טוען, כי בגינו השאיר בידיו את הכספים אשר התקבלו אצלו עבור התובעת ודרישתו סורבה או לא נענתה, כך שהייתה לו הצדקה כלשהי לעיכוב הכספים.
16. על עורך הדין לפעול בנאמנות, הגינות ומקצועיות כלפי לקוחו. הרשאה הניתנת לעורך הדין יוצרת שליחות אשר חוק השליחות חל עליה. אף מטעם זה חלה על עורך הדין חובת נאמנות. על השלוח לנהוג בהגינות ונאמנות כלפי שולחו תוך דאגה לאינטרסים של השולח (א' ברק חוק השליחות (כרך ב'), 1036).
17. במקרה בו עסקינן, הנתבע קיבל לידיו כספים אשר היו שייכים לתובעת אולם לא העביר את הכספים לידיה ואף לא הודיע לה, כי עלה בידו לגבות את הסכומים האמורים. מלבד העובדה שהנתבע לא פעל מיוזמתו בכדי ליידע את התובעת באשר לתקבולים שגבה הרי אף כאשר מסר לה דו"ח, לבקשתה, בחודש יולי 2009 הוא לא ציין, כי עלה בידו לגבות את הסכומים המפורטים לעיל. בהתנהלותו האמורה הפר הנתבע את חובתו בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין ולחוק לשכת עורכי הדין ואת חובת הנאמנות אשר חלה על עורך דין כלפי לקוחו. כאמור, אף אם הנתבע היה רשאי לעכב את הסכומים שהתקבלו בידיו או לנכות מהם סכומים אשר מגיעים לו הרי שאין מחלוקת, כי היה עליו למסור לתובעת הודעה בנדון, כך שהיא תהיה מודעת לעובדות ותהיה לה האפשרות להתנגד לעיכוב ו/או לקיזוז.
18. על עורך דין מוטל לנהל את הדברים בצורה שקופה מול הלקוח ובין היתר עליו ליידע את הלקוח באשר לכספים אשר מצליח לגבות ובאשר לשכר הטרחה אשר פוסק בית המשפט. אי גילוי מידע כאמור ללקוח מהווה הפרה של חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי הלקוח ויש בהתנהלות כאמור בכדי לפגוע ביחסי אמון שבין הצדדים. במקרה שלפניי, הנתבע לא פעל באופן האמור ותחת זאת נודע לתובעת, באופן מקרי, כי נגבו כספים אשר לא דווח לה עליהם וכי הנתבע ערך קיזוז בגין שכר טרחה אף שלא מסר לה דרישה לתשלום שכר הטרחה. התנהלות הנתבע בעניין זה איננה ראויה ואינה מקובלת. אין לקבל מצב בו עורך דין אינו מיידע את הלקוח בגין כספים אשר התקבלו אצלו עבורו. כמו כן, אין לקבל מצב בו עורך דין עורך קיזוז מבלי ליידע את הלקוח ומבלי שנמסרה לו דרישה לתשלום שכר טרחה קודם לכן.
19. בנסיבות אלו, מוטל על הנתבע להעביר לתובעת את הכספים אשר הועברו לידיו ושייכים לה.
20. כאמור, התובעת טענה, כי נודע לה אודות קיומם של תקבולים אשר הנתבע לא דיווח לה עליהם בחודש מרץ 2009 בעת שאחת החייבות, מועצה מקומית עיילוט, פנתה אליה לשם הסדרת החוב. מתיק המוצגים של התובעת עולה, כי בתיק ההוצאה לפועל הרלוונטי שמספרו 10-02273-02-5 התקבל עד לחודש מרץ 2009 סך של 2,013.09 ₪. עוד עולה מתיק המוצגים, כי בתיק שמספרו 25-01643-09-0 של החייב זועבי נאיף התקבל סך של 233.65 ₪. בתיק שמספרו 25-01383-09-9 של החייבת חברת עפר הגליל בע"מ התקבל סך של 2,015.79 ובתיק שמספרו 25-01380-09-6 של החייב גבי בן שלוש התקבל סך של 2,879.55 ₪. התובעת צירפה לתיק המוצגים שלה דוחות הנהלת חשבונות לשם הוכחת טענתה לפיה התקבולים האמורים לא הועברו לידיה. כאמור לעיל, בעדותו אישר הנתבע, כי לא העביר לתובעת את הכספים שהתקבלו בתיק של מועצה מקומית עילוט, בניגוד לטענתו בעניין זה בכתב ההגנה אשר הוגש מטעמו. אף באשר ליתר הסכומים האמורים לא הוכח, כי הם הועברו לתובעת. בין היתר ראו לעניין זה עדות הנתבע באשר לתקבולים בתיק של גבי בן שלוש, כמפורט לעיל. טענת התובעת לפיה התקבולים לא הועברו לידיה הוכחה ולא נסתרה. על הסכומים האמורים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום גבייתם ועד מועד זה.
21. טענה נוספת שהעלתה התובעת היא, כי הנתבע הזניח את הטיפול בחלק מהתיקים אשר הועברו לטיפולו ובעשותו כן גרם לה לנזקים.
22. הנתבע אישר, כי כתב את המכתב מיום 28.7.09 ובו דיווח על תיקים (עמ' 26 ש' 16-17). במסמך האמור התייחס הנתבע לחייב בשם קמחי רימון וציין, כי לאחר שנשלחו התראות לחייב והוא הבטיח לשלם ולא עשה כן הוגשה נגדו תביעה. בעדותו נשאל לגבי קמחי רימון וטען, כי מה שנרשם במכתבו זה מה שבוצע לגבי החייב האמור. בהמשך העיד, כי יצא מכתב אזהרה והוגשה תביעה (עמ' 26 ש' 30-34). לאחר שנטען בפני הנתבע, כי לא הוגשה תביעה נגד החייב האמור טען בא כוחו של הנתבע, כי במסגרת התביעה שכנגד לא נתבע שכר טרחה בגין הגשת תביעה אלא בגין התראה. הנתבע נשאל האם היה רק מכתב התראה והשיב, כי מה שרשם זה מה שהיה. הוא טען, כי אינו יודע איפה התביעה וכי יש את מה שצורף (עמ' 27 ש' 10-13). הנתבע העיד, כי אינו זוכר מה עשה בתיק של קמחי משנת 2003 ועד לשנת 2009 וטען, כי מדובר בתיקים רבים ולא בתיק אחד (עמ' 27 ש' 14-15).
23. אף לגבי חייב בשם מסינגר יהושע טען הנתבע במכתב האמור, כי נשלחו התראות והוגשה תביעה (סעיף 30). בעדותו נשאל, האם הגיש תביעה נגד מסינגר יהושע ובמקום להשיב טען, כי בתצהירו פירט בעבור מה דרש שכר. בהמשך, ולאחר שנטען בפניו, כי לא הוגשה תביעה נגד החייב האמור העיד, כי אינו זוכר (עמ' 27 ש' 16-20). הנתבע העיד, כי הוא דורש בתיק הזה שכר טרחה ראוי בגין הפעולות שבוצעו. כאשר נשאל אילו פעולות בוצעו השיב, כי אינו זוכר בעל פה כל פעולה. הנתבע טען, כי אם רשום שהוא הגיש תביעה אז זו האמת. עוד טען, כי אינו יודע מדוע התביעה לא מופיעה בתיק המוצגים או בגילוי מסמכים (עמ' 27 ש' 21-30). הנתבע העיד, כי לא גבה בתיק האמור וכי אינו זוכר האם התביעה האמורה פתוחה והוסיף שהתובעת לקחה את כל התיקים (עמ' 27 ש' 31-34). עוד העיד, כי אינו זוכר האם מדובר בתיק הוצל"פ או תיק תביעה (עמ' 28 ש' 1-2).
24. הנה כי כן, מעדות הנתבע עולה, כי אין בידו לתמוך את טענתו באשר להגשת תביעות נגד חייבים אשר התובעת העבירה לטיפולו ואשר הוא דיווח לה, כי הוגשו נגדם תביעות. עדותו בעניין זה הייתה לא עקבית ולא סדורה ולא הותירה עליי רושם אמין. עדות הנתבע בעניין זה לא נתמכה בראיה כלשהי. זאת, על אף, כי בנקל היה בידו לעשות כן, ככל שהוגשו תביעות נגד החייבים האמורים. אציין, כי הטענה לפיה הנתבע לא דרש שכר טרחה בגין הגשת תביעה בעניינו של קמחי רימון אין בה בכדי לתת מענה לטענת התובעת לפיה העובדה שלא הוגשה תביעה כאמור מהווה רשלנות של הנתבע אשר גרמה לה לנזק.
25. בעת עדותו, הנתבע שלל טענה לפיה בין הדיווח שהוא מסר בשנת 2004 לדיווח משנת 2009 הוא לא ביצע פעולה כלשהי, לא גבה כספים ולא ניהל תיקים (עמ' 31 ש' 31-34). עוד העיד, כי הוא אינו זוכר האם פתח תיקים בבית משפט בשנת 2005. בהמשך טען, כי מאז 2003 לא הועברו אליו תיקים חדשים ואז פתח את התיקים שפתח (עמ' 32 ש' 4-5,7). עיון בדוחות אשר העביר הנתבע לתובעת בשנים 2004 ו-2009 מלמד, כי לא קיים הבדל מהותי בין הדוחות. אין בדוחות האמורים בכדי ללמד על פעולות אשר ביצע הנתבע בין שנת 2004 לשנת 2009 בתיקים אשר הועברו לטיפולו למעט טענה בדבר הגשת בקשה לפיזור תיקים בעניינו של נאיף זועבי. אף באמור לעיל יש בכדי לתמוך בטענת התובעת באשר לאופן בו טיפל הנתבע בתיקים אשר הועברו לטיפולו.
26. עורך דין חב כלפי לקוחו הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. היחסים בין עורך הדין והלקוח מבוססים על חוזה ייצוג שלאורו מוטלת על עורך הדין החובה לפעול כלפי לקוחו כבעל מקצוע מיומן וסביר. (כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 וסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961). עורך הדין חב חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי לקוחו. התנהגות לקויה של עורך הדין יכולה להוות רשלנות מקצועית המקימה עילת תביעה נזיקית.
27. באשר לנזקים שנגרמו לתובעת בשל האמור לעיל, הרי שלא הוכח בבירור איזה סכום היה בידי התובעת לגבות ככל שהנתבע היה מטפל בתיקים הרלוונטיים במיומנות, במקצועיות, במסירות ובמהירות הדרושה. בעניין זה אציין, כי התובעת התייחסה לגובה החוב של כל אחד מהחייבים שלטענתה בנוגע אליו התרשל הנתבע בטיפול. עם זאת, לא ברור, כי היה עולה בידי התובעת לקבל פסק דין בסכומים הרלוונטיים לגבי כל אחד מהחייבים או, כי היה עולה בידה לגבות את הסכומים הנטענים ככל שהנתבע היה נוקט במלוא ההליכים הרלוונטיים נגד החייבים האמורים במהירות סבירה. ברי, כי קיים קושי מהותי להוכיח אלו סכומים לא עלה בידי התובעת לגבות בשל התנהלות הנתבע והיה בידה לגבות ככל שהתיקים היו מטופלים כנדרש.
28. עם זאת, כאמור, מצאתי, כי אכן הטיפול בתיקים הוזנח. סביר, כי ההזנחה האמורה גרמה לנזק לתובעת כך שחלק מהחובות הפכו לחובות אבודים אשר לא ניתן לגבות וייתכן והיה ניתן לגבות אותם אלמלא הוזנח הטיפול בתיקים. כמו כן, אף במקרים בהם עלה בידי התובעת לגבות את החוב לאחר שהתיקים הוחזרו אליה הרי שגבייה באיחור של שנים משמעותה נזק לחברה אשר פועלת למטרות רווח ואשר ברי האינטרס שלה, כי החובות כלפיה ייפרעו תוך זמן סביר ובמהירות האפשרית. על דרך האומדנא ובהתבסס על הנתונים המצויים בתיק מצאתי להעריך את הנזק האמור על סך של 8,000 ₪.
29. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, כי יש להטיל על התובעת אשם תורם לאור התנהלותה מולו ובין היתר העובדה שהפסיקה להעביר תיקים לטיפולו, לא שילמה את הוצאות הטיפול בהליכים המשפטיים, הזניחה את התיקים שהיו בטיפולו ולא פעלה לשם הקטנת נזקיה.
30. העובדה שהתובעת הפסיקה להעביר תיקים לנתבע מאחר ולא הייתה מרוצה מהאופן בו טיפל בתיקים אין בה בכדי ללמד על קיומו של אשם תורם מצידה. באשר לטענה לפיה התובעת לא שילמה את הוצאות הטיפול בהליכים המשפטיים הרי שלא הוכחה טענה זו. הנתבע לא הוכיח, כי פנה לתובעת לשם תשלום הוצאות משפט ופניותיו לא נענו. בעת עדותה, ברנס נשאלה מדוע ב- 2004 לא הודיעו לנתבע אודות תיקים בהם לא טיפל והשיבה, כי הנתבע כתב שהוא מטפל ומגיש תביעה. היא הוסיפה, כי בחלק מהמקרים נמסר, כי הוגשה תביעה אף שעד היום לא הוגשה תביעה (עמ' 20 ש' 7-10). ברנס העידה, כי לא עבדה ישירות מול הנתבע ואינה יודעת האם המחלקה המשפטית פנתה אליו בשנת 2005 בשל עיכוב בטיפול (עמ' 20 ש' 11-12).
31. מטענות הצדדים והמסמכים שהוגשו לתיק עולה, כי הנתבע מסר לתובעת דו"ח בשנת 2004 ובהמשך מסר לה דו"ח בשנת 2009. מחד גיסא, סבורני, כי היה על התובעת לעקוב אחר הטיפול המשפטי בתיקיה ולא המתין שנים רבות כל כך עד לקבלת דיווח מהנתבע. מאידך גיסא, התובעת הינה גוף גדול אשר העביר את הטיפול בענייניו המשפטיים הרלוונטיים לגורם מקצועי. כמו כן, התיקים הרלוונטיים הינם תיקים אשר הגבייה בהם אינה פשוטה ועלולה לארוך שנים רבות. לכך מתווספת עדותה של ברנס לפיה לאור הדיווח אשר מסר הנתבע סברה התובעת, כי העניינים מצויים בטיפול. מכלול השיקולים האמורים הובאו בחשבון בעת קביעת האומדנא באשר לנזק שנגרם לתובעת בגין הזנחת הטיפול בתיקיה, כמפורט לעיל.
32. בנוסף עתרה התובעת, כי הנתבע ישיב לידה את כל התיקים אשר העבירה לטיפולו כולל כל מסמך מכל סוג אשר מצוי בתיקים אלו. סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מסדיר, בין היתר, את זכותו של עורך דין לעכב מסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח. בהתאם לסעיף האמור, עורך הדין רשאי לעכב מסמכים כאמור בתנאי שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב. במקרה שלפניי, בנספח ה' לכתב התביעה מכתב מיום 21.10.09 דרשה התובעת מהנתבע, כי ישיב לה את המסמכים האמורים. הנתבע לא הגיש תביעה לשכר טרחה תוך שלושה חודשים מהמועד האמור. הנתבע הגיש תביעה שכנגד רק בחודש מרץ 2010. יתרה מזאת, כפי שיפורט בהמשך מצאתי, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי נותר לתובעת חוב כלפיו בגין תשלום שכר טרחה או הוצאות. בנסיבות אלו, על הנתבע להשיב לתובעת את המסמכים האמורים המצויים בידיו וזאת בתוך 14 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

התביעה שכנגד

1. במסגרת התביעה שכנגד טוען הנתבע, כי קיים לתובעת חוב כלפיו בגין שכר הטרחה אשר מגיע לו בשל הטיפול בתיקים שהועברו אליו לטיפולו.
2. בין היתר טען הנתבע, כי הוא זכאי לשכר טרחה ראוי בגין טיפול בתיקים בהם לא גבה כספים מהחייב. הנתבע נשאל האם בידו להצביע על מקרה שבמסגרתו התובעת שילמה לו שכר טרחה מעבר לאחוזי הגבייה והשיב, כי הצדדים עבדו לפי סיכום ולא שולם לו מעבר לשכר טרחה לפי אחוז גבייה. נטען בפניו, כי אחרי הגשת התביעה הוא דרש לראשונה שכר טרחה מעבר לאחוז הגבייה והוא השיב, כי אינו דורש לגבי תיקים שגבה אולם הוא דורש לגבי תיקים שבהם לא קיבל שכר טרחה. הנתבע ציין, כי אם לא נגבה כלום הוא לא קיבל שכר טרחה (עמ' 31 ש' 24-30).
3. במסמך שעניינו הסדרת שכר הטרחה לו יהיה זכאי הנתבע בגין הטיפול בתיקים אשר העבירה לו התובעת ציין הנתבע, כי שכר הטרחה יהיה אחוז מהסכום שייגבה וכי שכר הטרחה אשר ייפסק על ידי הערכאות המשפטיות יועבר למשרדו בשלמותו. במכתבה מיום 7.5.01 אישרה ברנס את התנאי האמור בנוגע לשכר הטרחה שייקבעו הערכאות המשפטיות. בעדותה טענה, כי סוכם על תשלום כאשר הכסף מגיע לתובעת ולא על קבלת פסק דין ואי פעולה על פיו (עמ' 17 ש' 8-9). ברנס שללה טענה לפיה במכתב האמור היא הסכימה עם הנתבע, כי כל מה שנפסק על ידי בית המשפט מבחינת שכר טרחה הוא תשלום שמגיע לנתבע. היא הוסיפה, כי הנתבע מעולם לא דרש את הסכומים האלה ולכל אורך הדרך כאשר הביא את הכסף הוא קיבל את שכרו (עמ' 17 ש' 12-16). נטען בפני ברנס, כי במכתבו של הנתבע צוין, כי הסכום של 15% ייגבה מהלקוח לאחר גמר הגבייה וכי אין אמירה כאמור על הסכום שנפסק על ידי הערכאות המשפטיות ועל כן הסכום האמור אינו קשור לגבייה בפועל כשם שהחיוב בגין הוצאות משפטיות אינו קשור לגבייה בפועל. בתגובה טענה, כי מלכתחילה סוכם עם הנתבע, כי הוא מקבל כסף ברגע שהוא גובה כסף וכי הוא מקבל גם אחוזים על הגבייה. ברנס הוסיפה, כי הנתבע מעולם לא ציין, כי יש לשלם לו שכר טרחה עבור פסק דין כלשהו שהתקבל (עמ' 17 ש' 21-29).
4. הן לאור התנהלות הצדדים בעבר והן לאור ההסכמות שהתגבשו בין הצדדים, כפי שעולה מהמסמכים המצויים בתיק, הרי שהנתבע היה זכאי לשכר טרחה בשיעור מסוים מהכספים אשר יעלה בידו לגבות מהחייבים לתובעת. אינני מקבלת את טענתו לפיה הוא זכאי לשכר טרחה בתיקים בהם לא גבה כספים מהחייבים. אכן, הוסכם בנוסף לשכר הטרחה האמור לעיל ששכר הטרחה אשר ייקבע על ידי הערכאות המשפטיות יועבר למשרדו של הנתבע. עם זאת, הרי שהדבר תלוי בהצלחתו לגבות את הסכום האמור ואין מדובר בחיוב אשר מוטל על התובעת לשלם לנתבע. הנתבע לא הוכיח, כי במהלך יחסיו עם התובעת היה מקרה בו גבה ממנה את שכר הטרחה הפסוק. המסמכים אשר הגישה התובעת תומכים אף הם בטענה, כי שכר הטרחה הפסוק לא נגבה ממנה. אציין, כי אף במסגרת הדוחות אשר הנתבע שלח לתובעת ואשר בהם התייחס לפסקי דין אשר ניתנו בחלק מהתיקים הוא לא דרש, כי התובעת תשלם לו את שכר הטרחה אשר פסקו הערכאות המשפטיות.
5. כמו כן, אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה הוא זכאי לתשלום שכר הטרחה אשר פסקו הערכאות המשפטיות במקרים בהם הוא לא פעל לשם גביית החוב ורק כעבור שנים ולאחר שהתובעת נטלה את הטיפול בתיקים עלה בידה לגבות את החוב.
6. טענה נוספת שהעלה הנתבע הינה, כי התובעת העבירה לטיפולו תיקים אבודים וכאלה אשר סיכויי הגבייה בהם אפסיים. אף אם תתקבל טענה זו הרי שלא הוכח, כי התובעת הייתה מודעת לעובדה האמורה בעת העברת התיקים לידי הנתבע. לא זו אף זו, במסגרת ההתקשרות בין הצדדים נקבע, כי במידה ויוחזרו תיקים לתובעת בשל העדר התקדמות ממשית באפשרות של גביית חוב הרי שלא תהיה לנתבע תביעה בשל כך. כמו כן, היה בידי הנתבע לפנות לתובעת ולהשיב לידיה תיקים אבודים או כאלה שסיכויי הגבייה בהם אפסיים. ככל שהנתבע לא עשה כן ותחת זאת המשיך בניסיונות עקרים לשם גבייה בתיקים אלו הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. אציין, כי יש בהתנהלות האמורה של הנתבע בכדי לתמוך בטענת התובעת בנוגע לאופן בו טיפל הנתבע בתיקים שעברו לטיפולו. בנוסף, במהלך ההתקשרות בין הצדדים השיב הנתבע לתובעת תיקים בהם מצא, כי לא ניתן לגבות את החוב. הנתבע לא הוכיח, כי דרש שכר טרחה במקרים האמורים. לפיכך, מצאתי, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי על התובעת לשלם לו שכר טרחה בגין תיקים כאמור אשר הועברו לטיפולו.
7. ברנס העידה, כי לכל אורך הדרך כאשר הביא את הכסף הוא קיבל את שכרו (עמ' 17 ש' 15-16). עדותה בעניין זה לא נסתרה. הנתבע לא הוכיח, כי במקרים בהם גבה כספים בעבור התובעת ודרש שכר טרחה דרישתו לא נענתה בחיוב.
8. הנתבע אישר, כי במסמך מאפריל 2002 הוא דרש שכ"ט עבור תיק אטדגי אהרון ועבור תיק מועצה מקומית משהד. כאשר נשאל, האם קיבל את שכר הטרחה האמור השיב הנתבע, כי לא תבע אותו במסגרת התביעה שכנגד. לאחר שנשאל פעם נוספת אישר, כי שכר הטרחה בשני התיקים האמורים שולם לו (עמ' 31 ש' 13-19). יש בעדות זו בכדי ללמד, כי כאשר הגיע לנתבע שכר טרחה מהתובעת הוא הוציא דרישה ושכרו שולם לו. אף בכך יש בכדי לתמוך בטענת התובעת באשר להיעדר חוב כלפי הנתבע בגין שכר טרחה. מסקנתי זו מתחזקת מכך שלא הוצג לעיוני כל מכתב דרישה מצד הנתבע לתשלום שכר טרחה וכי טענתו זו בדבר חוב לכאורה של התובעת בגין שכר טרחה עלתה לראשונה במסגרת התביעה שכנגד בלבד., זאת למרות שהנתבע מפרט בסיכומים מטעמו חובות שכר טרחה לשיטתו בגין תיקים שונים שנוצרו שנים רבות טרם הגשת התביעה שכנגד בחודש מרץ 2010.
9. נטען בפני ברנס, כי לגבי לקוחות שפורטו בפניה, הנתבע פעל לגביית כספים וגם השיג פסקי דין והיא נשאלה כיצד התיקים של הלקוחות האמורים נסגרו ולא שולם לנתבע שכר טרחה. בתגובה התייחסה לאחד התיקים וטענה, כי אם נמסר לנתבע בשנת 2001, 2002 או 2003 ולא קרה עמו כלום עד לשנת 2011 אז התובעת מבטלת את התיק לפי המלצת רואה החשבון (עמ' 21 ש' 2-6). היא העידה, כי חוב שבוטל על ידה הינו לאור המלצת רואה החשבון להפוך חוב לחוב אבוד אחרי כמה שנים (עמ' 20 ש' 34, עמ' 21 ש' 1). עוד טענה, כי כאשר כתוב שחוב בוטל הכוונה שהתובעת ביטלה את החוב. ברנס הוסיפה, כי אחת לשנה או שנתיים התובעת עוברת על הלקוחות שלה וחלק מהחובות הופכים לחובות אבודים (עמ' 20 ש' 20-21). לא מצאתי, כי נפל פגם בהתנהלות התובעת בעניין זה. בוודאי שעצם העובדה שהתובעת בוחרת לסגור תיקי חייבים מסוימים ולקבוע שחובותיהם הפכו אבודים, אין בכך כדי להקנות תשלום שכר טרחה כלשהו לנתבע לאור אופן ההתקשרות בין הצדדים כמפורט לעיל ובשים לב שאף לא הוכח, כי הנתבע פעל בתיקים מסוימים אלו על מנת לגבות את החובות. לעניין זה אף יש להביא בחשבון את האופן בו ניהל הנתבע את הטיפול בתיקיה של התובעת ואולי יש בהתנהלותו כדי לתרום לכך שחלק מהחובות לתובעת הפכו לחובות אבודים.
10. הנתבע העיד, כי היו דרישות בעל פה לתשלום שכר טרחה ויש מסמכים (עמ' 26 ש' 11-12). בהמשך העיד, כי עוד לפני 2009 הוא דרש שכר טרחה בגין הטיפול בתיק של מועצת עילוט. לטענתו, הוא אמר לעו"ד אלישבע אהרוני היועצת המשפטית דאז של התובעת, כי הוא ספג הרבה הפסדים בתיקים וכי הגיש תביעה ואז החייב טען, כי שילם לפני כן (עמ' 29 ש' 30-33). כאשר התבקש להראות היכן טען, כי דרש שכר טרחה בעל פה מעו"ד אלישבע אהרוני הנתבע השיב, כי אינו זוכר וכי העלה טענה כאמור. בהמשך העיד, כי ייתכן שזה לא מופיע בתצהיר אולם הוא העלה טענה כאמור בפני עו"ד אהרוני. הנתבע העיד, כי הוא חושב שבכתב התביעה זה לא מופיע (עמ' 30 ש' 4-9). מדובר בעדות כבושה שאף לא הוכחה.
11. בתגובה לשאלה באיזה תיקים דרש שכר טרחה מהתובעת, הפנה הנתבע לסעיפים 13(א)-13(י"א) לתצהירו (עמ' 30 ש' 10-11). הוא טען, כי זו הדרישה מעבר למה שהוא ביקש מעו"ד אהרוני (עמ' 30 ש' 12-13). הנתבע נשאל, האם בעת ששלח דיווח לתובעת לגבי התיקים לא ביקש שכר טרחה והשיב, כי כאשר הגיע לתובעת היו דרישות בעל פה. עוד טען, כי היו תיקים עם סכומים שהוא התבייש לדרוש (עמ' 31 ש' 4-6).
12. הנה כי כן, הנתבע לא צירף אף דרישת שכר טרחה בכתב בנוגע לשכר הטרחה לו הוא עותר ולא הביא ראיה כלשהי אשר תומכת בטענתו בדבר דרישתו לשכר טרחה אשר לא שולם לו. בין היתר, הוא לא זימן לעדות את עו"ד אהרוני לשם תמיכה בטענתו לפיה פנה אליה בעל פה בנדון. בנוסף, טענתו לפיה העלה דרישה כאמור בפני עו"ד אהרוני לא נטענה במסגרת כתב התביעה שכנגד ותצהירו של הנתבע והיא הועלתה לראשונה במסגרת עדותו.
13. מעדות הנתבע עולה, כי מלבד הדרישה הנטענת בעל פה, דרישתו לשכר טרחה מופיעה בתצהירו. הנתבע אמור היה להוציא לתובעת דרישות לתשלום שכר טרחה. אף אם תתקבל טענתו, אשר לא הוכחה, לפיה העלה את דרישתו בעל פה הרי לאחר שהוא ראה, כי שכרו לא שולם לו היה עליו להוציא דרישה בכתב. ברי, כי אין בפירוט המופיע בתצהירו של הנתבע בכדי למלא את הדרישה, כי הנתבע יוציא דרישת תשלום. הנתבע לא הגיש לתובעת דרישה כאמור אף שחלפו שנים רבות מהמועד בו ביצע לכאורה לטענתו את עבודתו עבור התובעת. יש באמור בכדי לתמוך בטענת התובעת באשר להיעדר חוב בגין שכר טרחה והוצאות.

התוצאה

1. הנה כי כן, מצאתי, כי עלה בידי התובעת להוכיח, כי הנתבע גבה כספים המגיעים לה ואשר לא הועברו לידיה. לאור המפורט לעיל, הרי שמדובר בסכום בסך 7,142.08 ₪. בנסיבות אלו ולאור האמור בסעיף 26.1 לכתב התביעה על הנתבע להעביר לתובעת סך של 7,140 ₪ בגין תקבולים שהתקבלו אצלו עבור התובעת ולא הועברו אליה. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגבייה ועד מועד זה הינו 11,497 ₪. בנוסף, מצאתי, כי הנתבע הזניח את הטיפול בחלק מהתיקים אשר נמסרו לטיפולו כך שבחלק מהמקרים לא ננקטו מלוא ההליכים המשפטיים והליכי הגבייה הדרושים. על דרך האומדנא הערכתי, כי בשל האמור נגרם לתובעת נזק בסך 8,000 ₪. כמו כן, מקובלת עליי טענת התובעת לפיה על הנתבע להשיב לה את התיקים אשר הועברו לטיפולו כולל כל מסמך אשר נמצא בהם.
2. עוד מצאתי, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו לפיה נותר לתובעת חוב כלפי בגין הוצאות ושכר טרחה בגין טיפולו בתיקים אשר העבירה לו.
3. בנסיבות אלו, נעתרת לתביעה העיקרית ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 19,497 ₪. כמו כן, נעתרת לסעד לו עתרה התובעת בסעיף 26.3 לכתב התביעה ומחייבת את הנתבע להשיב לתובעת את כל התיקים אשר היא העבירה לטיפולו כולל כל מסמך מכל סוג המצוי בתיקים האמורים בתוך 14 ימים ממועד המצאת פסק הדין. התביעה שכנגד נדחית.
4. אני מחייבת את הנתבע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, לאחר שלקחתי בחשבון את כל הישיבות שהתקיימו בתיק לרבות משכם של ההליכים המקדמיים בתיק וכן את סכום פסק הדין, בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
5. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ו, 28 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.