1. ביום 4.3.13 הודעתי על זיכוי הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום – ולהלן נימוקיי.

2. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") (2 אישומים); העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק (2 אישומים) , תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק. השתתפות בהתפרעות לפי סעיף 152 לחוק; חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413 לחוק; והחזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק.

על פי האישום הראשון, ביום 19.11.09 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, בשעה שקצין מג"ב פארס חיר אל דין (להלן: "הקצין" או "פארס") נסע על הכביש הראשי בסמוך לכניסה הצפונית של חוות גלעד, הבחין הקצין בשוטר שלו בשם אייבק אבזק (להלן: "השוטר") וכן קצין מת"ק רס"ן שאדי, עומדים בכניסה לחוות גלעד, ומתיישבים מבצעים במקום עבודות בינוי.

הקצין קרא לשוטר על מנת לברר במה מדובר, וכשהגיע השוטר בסמוך לקצין, הנאשם ואריאל קרוטרו (להלן: "האחר") נצמדו לקצין ולשוטר, ולא אפשרו להם לשוחח ביחידות.

הקצין פנה אל הנאשם וביקש ממנו מספר פעמים להתרחק מעט מהמקום על מנת שיוכלו לערוך את הברור עם השוטר, אך הנאשם לא נענה לדרישותיו והמשיך להיצמד לקצין ולשוטר, תוך שהוא והאחר מקליטים ומצלמים אותם.

באותן נסיבות העליב הנאשם את הקצין, שהינו עובד ציבור, כשהוא ממלא את תפקידו כדין בכך שאמר לו "שקרן, פחדן, כלב" וכן ביטויי גנאי נוספים.

כאשר הקצין לא הצליח לערוך את הבירור עם השוטר כפי שיבקש, והנאשם לא נענה לדרישותיו להתרחק מהמקום, הודיע הקצין לנאשם שהינו עצור.

בתגובה - התנגד הנאשם למעצרו בכוח, תוך שהוא מניף את ידיו ורגליו ופוגע בקצין וגורם לו לשריטה בידו השמאלית. הקצין הצליח להשתלט על הנאשם באמצעות השוטר ושוטר נוסף שהוזעק למקום.

במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, המשיך הנאשם לקלל את הקצין באומרו "אתה עבריין, אתם בריונים, אתם פורעי חוק, אתה בטח מרביץ כך לאשתך" וכן אמר לשוטרים האחרים "הערבי הזה מוביל אותנו".

כמו כן, איים הנאשם על הקצין בכך שאמר "אתה עוד תצטער על הרגע שהתגייסת, אתה תתחרט על הרגע שהגעת לפה".

במעשיו האמורים, הפריע הנאשם לשוטרים כשהם ממלאים תפקידם כחוק, תקף את הקצין כשהוא ממלא תפקידו כחוק, העליבו, ואיים עליו.

לפי האישום השני, ביום 22.11.09 בשעה 20:40 או בסמוך לכך, נכנס צוות מג"ב בג'יפ משטרתי לתוך חוות גלעד דרך הכניסה הצפונית לחווה וזו בשעה ששוטרי מג"ב ממלאים תפקידם כדין באבטחת החווה.

בהגיע הצוות לכניסה הצפונית, החל הנאשם, אשר נכנס לחווה דרך אותה כניסה, באמצעות רכב מסוג סיטרואן, לנסוע בצורה איטית לפני הג'יפ המשטרתי. הג'יפ המשטרתי עקף את רכבו של הנאשם, ואז הנאשם נסע במהירות ועקף את הג'יפ המשטרתי מימין ונעמד בנתיב הנסיעה באלכסון, תוך שהוא חוסם את הג'יפ.

השוטר אחמד גדיר (להלן: "גדיר") ירד מהג'יפ, והנאשם יצא מרכבו והחל לצעוק לעבר גדיר ולקללו בקללות שונות, לרבות "ערבי, תעופו מפה". הנאשם שרק באמצעות אצבעותיו, ואז הגיעו למקום כ-40 אנשים מהחווה, חלקם רעולי פנים, ורכב סובארו מסוג סטיישן הנהוג ע"י אדם בשם עוזיאל שלו חוסם את הג'יפ מאחור על מנת שלא יכול לנסוע מהמקום.

גדיר דרש מהנאשם לפנות את רכבו מהדרך על מנת שכוח מג"ב יוכל להמשיך בנסיעה אולם הנאשם לא נענה לדרישתו.

בשלב זה, החזיק הנאשם בידו בסכין, בעלת להב של כ-10 ס"מ, כאשר הסכין צמודה לגופו, וחלק מהמתקהלים שעמדו מאחורי גדיר החלו להקיף אותו ונתנו לו בעיטות, כאשר חלקם מחזיקים בסכינים ובחפצים חדים נוספים.

באותן נסיבות דקר הנאשם באמצעות הסכין בידו את הצמיג הימני הקדמי, וכתוצאה מכך הצמיג ניזוק והאוויר יצא ממנו, הנאשם פנה לגדיר ואמר לו "תעופו החוצה לפני שאני אפנצ'ר לכם את כל הגלגלים".

בשלב זה שני אנשים נוספים רעולי פנים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, דקרו באמצעות סכינים 2 צמיגים נוספים של הג'יפ.

הנאשם פנה לשוטרת מג"ב לידיה שכטרלה, נהגת הג'יפ, ובזמן שעדיין החזיק בסכין - אמר לה בטון מאיים "את גם רוצה עוד משהו?" בעומדו במרחק של כחצי מטר ממנה.

רכב הסובארו שחסם את הג'יפ מאחור עזב את המקום, ושוטרי מג"ב נכנסו לג'יפ והחלו לנסוע.

בזמן הנסיעה המתקהלים זרקו מספר רב של אבנים לעבר הג'יפ, גדיר ירד מהג'יפ על מנת לבדוק את מצב הצמיגים, ואז פגעה בו אבן באזור הכתף וגרמה לו לחבלה.

מספר אבנים פגעו בג'יפ וגרמו לסדק בשמשה הקדמית ולמכות פח.

במעשיו האמורים, הפריע הנאשם לשוטרים הממלאים את תפקידם כחוק, השתתף בהתפרעות שמטרתה להפר את השלום ולהטיל אימה על הציבור, איים על השוטרים, החזיק סכין ופגע במזיד בג'יפ המשטרתי.

3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.

בנוגע לאישום הראשון- טען כי התבצעו עבודות הנחת קו חשמל בכניסה לחוות גלעד. הנאשם ניסה לצלם את אייבק אבזק שפעל בניגוד לנהלים במקום, על מנת לדווח לממונים, ובנסיבות אלה, בעת שעמד בקרבתו, עת ניהל שיחה עם פארס – פנה אליו פארס בבוטות, ואמר לו שיעצור אותו בעילה של תקיפת שוטר – בטרם החל האירוע. כן הותקף הנאשם ע"י פארס ואייבק באלימות קשה, פארס ניסה לקחת ממנו את הטלפון הסלולארי, שנפל וניזוק ונגרמו לו חבלות על גופו, נאזק ונעצר.

גם במהלך הנסיעה – דחף פארס את הנאשם, פנה אליו בבוטות וזאת כשהנאשם צעק לעברו שקרן בעת שפארס דיווח טלפונית שהותקף.

בתגובה לתקיפתו – אמר הנאשם "אתה עוד תצטער שהתגייסת, תתחרט על הרגע שהגעת לפה, אתה אלים, אתה עבריין, אתם בריונים... פחדן".

בנוגע לאישום השני- טען כי השוטרים נכנסו לחווה בג'יפ ונהגו בצורה פראית, ולא לצורך אבטחה.

בנסיבות אלה פנה אליהם הנאשם והעיר להם על התנהגותם, המסכנת את הציבור בחווה ונוצרה התקהלות. הנאשם מכחיש כי שרק, כי אחז בסכין ו/או איים.

מודה כי ביקש מהשוטרת לעזוב את המקום כדי לצמצם את האירוע, ולבסוף עזב את החווה בנסיעה לאחור.

4. על עדי התביעה נמנו:

(1) ע"ת/1-לידיה שכטרלה (עמ' 5-20 לפרוטוקול)

(2) ע"ת/2-אחמד גדיר (עמ' 22-56 לפרוטוקול)

(3) ע"ת/3-יהושע מלול (עמ' 60-61 לפרוטוקול)

(4) ע"ת/4-מרים פרץ (עמ' 62-63 לפרוטוקול)

(5) ע"ת/5-סמיר נאסר (עמ' 64-76 לפרוטוקול)

(6) ע"ת/6-רס"ר מיכל רז (עמ' 76-78 לפרוטוקול)

(7) ע"ת/7-פארס חיר אל דין (עמ' 79-93 לפרוטוקול)

(8) ע"ת/8-ערן סבג (עמ' 93-98 לפרוטוקול)

(9) ע"ת/9-אייבק אבזק (עמ' 98-103 לפרוטוקול)

(10) ע"ת/10-רס"מ יהודה גיגי (עמ' 107-111 לפרוטוקול)

(11) ע"ת/11-רס"ל מוחמד אלחטיב (עמ' 111-123 לפרוטוקול)

(12) ע"ת/12-מר אוריאל כהן (עמ' 125-127 לפרוטוקול)

כן הוגשו ראיות ת/1 – ת/14 – כפי שיפורט להלן.

מטעם ההגנה העיד הנאשם (עמ' 128-160 לפרוטוקול).

כן הוגשו ראיות מטעמו – נ/1 – נ/8 – כפי שיפורט להלן.

5. דיון והכרעה

א. תחילת השתלשלות האירועים נשוא כתב האישום – באירועי אישום 1 מ- 19.11.09.

באשר לאירוע זה העידו ע"ת/6 – ע"ת/9.

גרסתו של ע"ת/9

אייבק איבזאח (ע"ת/9) מסר בהודעתו ת/9 מיום 24.11.09 – כי בהיותו מפקד צוות במג"ב בחוות גלעד – היה מוצב שם בג'יפ במשימת אבטחה.

במהלך סיור בחווה ליד הכניסה לכיוון ג'ית ראה בכניסה של החווה עבודות עם שופל, דיווח על כך לחמ"ל, וקיבל הוראה לחכות לנציג מת"ק. שאדי הגיע למקום, והוא עלה איתו לכיוון העבודות כדי להראות לו. שאדי החל לעשות טלפונים, ותוך כדי כך הגיע הנאשם, תושב המקום שהוא מכיר, ביחד עם עוד בחור שלא יודע את שמו.

כשהנאשם הגיע - הוא ניגש אליו ואמר לו "מי אמר לך בכלל לדווח על העבודות בחווה, אתם פה רק כדי לשמור ואם זה יהיה ככה אתם לא תהיו פה".

הוא היה עצבני. הוא ענה לנאשם שהוא מקבל הוראות, אלה ההוראות שלו, והוא מבצע. הגיע פארס הסמ"פ וסימן לו להגיע אליו לכביש הראשי. הוא הלך לבד לפארס ללא שאדי, וביחד איתו ירדו הנאשם והבחור השני. כשהגיע לפארס ורצה לעדכן אותו בהתרחשות- הנאשם נעמד קרוב אליהם, מרחק של כחצי מטר. הוא ביקש מהנאשם לעזוב כי רוצה לדבר עם פארס ולא צריך לשמוע את כל מה שהוא אומר, ושלא יפריע להם. הנאשם לא התייחס, ופנה לפארס ושאל אותו "אתה פארס?"

במקביל הבחור השני והנאשם היו עם טלפונים ביד ונראה כאילו צילמו והקליטו ואפשר להגיד שדחפו את הטלפונים יותר מהסביר קרוב לפנים שלו וצילמו את תג השם. לא מפריע לו שיצלמו, אבל רצה לדבר בפרטיות, והם לא אפשרו את זה.

פארס אמר לנאשם שהוא מפריע להם בעבודה וביקש ממנו להתרחק כמה פעמים. בזמן הזה הטונים עלו מצד שני הצדדים לטונים גבוהים. הנאשם קילל את פארס "ערבי" ואז פארס הודיע לנאשם שהוא עצור על הפרעה והעלבת שוטר.

הנאשם התחיל ללכת כמטר לכיוון אחר ופארס תפס את הנאשם ביד כדי לעצור אותו, ואז ראה את הנאשם משתולל ולא מאפשר לפארס לתפוס אותו. הוא ראה שפארס לבד לא יכול להשתלט על הנאשם ולכן תפס את הנאשם ביחד עם פארס בידיים, ובגלל שהנאשם לא אפשר להם לאזוק אותו כי התנגד והניף ידיים לכל עבר, אז הורידו אותו לרצפה.

הוא ישב על הנאשם בזמן שפארס הלך לג'יפ להביא אזיקון, והיד של הנאשם השתחררה, הוא הניף את ידו הימנית ואמר לו כמה פעמים "אני אתן לך אגרוף", והוא כל הזמן אמר לנאשם שלא יתנגד ויאפשר לו לאזוק אותו בשקט.

הם נאלצו לאזוק אותו מאחורי הגב, והנאשם צעק לבחור השני שהתרחק כ-50 מטרים מהם וצעק לעברו שיקרא לכולם.

הכניסו את הנאשם לג'יפ של פארס ולקחו אותו עצור מהחווה. הוא לא הצטרף אליהם.

לשאלה האם הנאשם תקף אותו או את פארס, ענה כי הוא השתולל - אבל לא פגע בו באופן מכוון , אלא רק רצה שלא יצליח לאזוק אותו. לא ראה תקיפה של פארס.

הנאשם קרא לפארס "ערבי" ועוד דברים, אבל היום לא זוכר מה אמר להם.

עצרו את הנאשם כי לא אפשר לו לדווח לפארס על העבודות ולדבר ביניהם. הוא קרב אליהם את הטלפונים ואמר "מי אמר לכם לדווח" וכיו"ב.

הבחור השני כמעט לא דיבר, רק נכח, וכשעצרו את הנאשם הוא כבר התרחק ושני שוטרים שלהם היו לידו, כך שהוא לא התקרב ולא הפריע.

לשאלה האם נעלב מהנאשם באופן אישי, ענה כי רגיל לזה, זה מעליב שקוראים להם "ערבי" אבל למד לחיות עם זה. ציין כי הנאשם אמר באופן כללי "ערבי, ערבים" ויותר התכוון לפארס.

בחקירתו הנגדית העיד ע"ת/9 כי היה פקודו של ע"ת/7 (להלן: "פארס") כשנתיים – שלוש, והכיר גם את ע"ת/8 (ערן), ע"ת/1 (לידיה), ע"ת/2 (אחמד) וע"ת/5 (סמיר).

העד לא ידע להסביר מדוע מסר הודעתו 5 ימים לאחר האירוע, אלא שהתבקש מהתחנה למסור הודעתו (עמ' 99 ש' 3).

על פי ההוראות שניתנו לו – היה צריך לדווח לגורמים המוסמכים על כל בניה או חריגות בניה בגבולות הגזרה שלהם, וכן היו אמורים לתת אבטחה לישוב (עמ' 99 ש' 7-8, בעמ' 100 ש' 5-6).

העד מציין כי יכול להיות שלידיה (ע"ת/1) הייתה הנהגת בג'יפ בו היה.

הוא דווח שמקימים שער בחווה, הוא ראה שער ברזל גדול וחפירות שם.

העד לא ידע להסביר כיצד בהודעתו לא מוזכר שער – אלא רק חפירות בשופל (עמ' 99 ש' 15-31, עמ' 100 ש' 1-2).

העד גם לא בירר עם נהג השופל למעשיו (עמ' 100 ש' 8-9, ש' 17-18), ולא ידע כמה אנשים היו שם (ש' 14-10).

הוא עלה עם שאדי לכוון העבודות כי שאדי לא רצוי שם, ושלא יסתובב לבד בחוות גלעד.

הנאשם אמר לו שזה לא תפקידם לדווח – אלא באבטחה, התקשר לקצינים בכירים, הלין על הדיווח למת"ק, ושידאג שלא יהיו שם (עמ' 101 ש' 6-15).

העד מאשר כי בהודעתו ציין שאמר לנאשם שהוא מקבל הוראות ומבצע אותן, וזאת בהמשך לדבריו כי מה שעשה העד הוא לא בסדר ואינו זוכר אם הבין מהנאשם שהוא מתכוון לדווח על האירועים לגורמים נוספים על דווח למת"ק – שלא היה צריך לעשות (עמ' 103 ש' 3-17).

במשך ההמתנה לפארס – הנאשם לא פנה אליו או לאנשי הצוות (למעט כשאמר לו שזו לא עבודתם), לא דיבר איתו או העליבו, או קילל אותו או הפריע לו.

כשהגיע פארס בג'יפ לאחר כרבע שעה, ובמרחק של כ- 50 מ' מהשופל והמת"ק – ירד למטה כדי לעדכן אותו. הוא לא זוכר אם קרא לפארס (עמ' 100 ש' 2-4).

רק כשהגיע פארס – "החל כל הסיפור" (עמ' 101 17-21), זה קרה כשהנאשם התקשר ואמר "תגיעו לפה" – אך לא ידע להסביר מדוע לא ציין זאת בהודעתו (עמ' 101 ש' 22-32, עמ' 102 ש' 1).

העד גם לא ידע להסביר מדוע בהודעתו ציין כי הנאשם צעק שיקראו לכולם – רק אחרי שהיה בג'יפ, ולאחר מעצרו (עמ' 102 ש' 30-32, ת"8, עמ' 2 ש' 25-26).

כשירד לפארס ורצה לדבר איתו – הנאשם בא עם מצלמה לכיוון פניו, והוא אמר לו שהוא מפריע. הם ניסו להתרחק ממנו – אך הוא לא עזב.

הנאשם עמד חצי מטר מהם, ו"דחף לפרצופם" את המצלמה. הטונים היו גבוהים.

אף אחד לא מנע מהנאשם לצלם, אך הוא הצמיד את הפלאפון לפנים.

הם ביקשו ממנו פעמיים להתרחק, פארס החליט שזו הפרעה, הנאשם קרא לפארס "ערבי", העליב אותו – ואז פארס החליט לעצרו (עמ' 102 ש' 29-17).

באשר לחלקו של האחר שהיה עם הנאשם במקום – זה היה פסיבי (ת/9 ש' 36-38).

ניתוח גרסתו של ע"ת/9

עדותו זו של ע"ת/9 הותירה רושם ברור בדבר ניסיון להעצים את התנהגותו "העבריינית" של הנאשם כלפי פארס – בנוגע למידת ההפרעה על ידו והעלבתו את פארס – וזאת בצד אמירות מפורשות שלו שיש בהן כדי להעדיף את גרסת הנאשם על פני גרסת פארס, ואף על פני חלק מגרסת ע"ת/9 עצמו.

ע"ת/9 היה פקודו של פארס – ועל כן יש לבחון את דבריו בזהירות המתבקשת – במיוחד נוכח העובדה שמסר הודעתו 5 ימים לאחר האירוע, זמן בו יכל להתעדכן בדבר גרסתו של פארס – וכפיפותו אליו חייבה אותו להתאים עצמו אליו, ולרצותו, באופן טבוע והגיוני ממעמדו- לבל יבולע לו.

באופן מוזר ולא מוסבר, וכפי שפרט פארס בהודעתו נ/7 מיום 19.11.09 ובעדותו (יפורט להלן) – ציין ע"ת/9 רק בעדותו את דבר קיומו של השער שראה כי מניחים בכניסה לחוות גלעד – מקום בו לא צוין דבר זה כלל בהודעתו ת/9, למרות שזו נמסרה ב- 24.11.09.

ברי כי תמיהה זו מצביעה על קשר בין פארס לע"ת/9 - באופן שהשפיע על מתן עדותו, תוך השמטת פרט חיוני לרוח והיגיון גרסתו – כי דווח על עבודת בנייה למת"ק ביום האירוע.

אם לא היה שער, אלא עבודות שופל (כשלגרסת הנאשם, שכלל לא נבדקה, הונח במקום כבל חשמל בלבד) – מדוע היה צורך לזמן את המת"ק?

יצוין כי לא צולמה זירת האירועים – אם היה שער, או כבל חשמלי.

לא נבדקה גם גרסת הנאשם בהודעתו כי ע"ת/9 שאל את העובדים במקום למעשיהם ואלה ענו לו כי מניחים כבל חשמל (ת/6 ש' 4), וזאת לעומת גרסת ע"ת/9 בעדותו כי לא שאלו (עמ' 100 ש' 8-9, 17-18).

בנסיבות אלה – ואם לא היה צריך לזמן את המת"ק (כשאף לא הוכח בראיה כלשהי מתי מזמנים אותו ומתי לא – נוכח גרסת הנאשם בהודעתו כי מג"ב אמור להתעסק רק בביטחון, כדברי נחמיה ק' ההגמ"ר, הסמח"ט והמח"ט בפניו – ת/6 ש' 7-9, גרסה שלא נבדקה כלל) – יש לבחון בזהירות יתרה את כלל גרסתו של ע"ת/9, שלמעשה חרג על פי הנטען מסמכותו כשדווח למת"ק על העבודות במקום- כשהיה מודע לטענת הנאשם בפניו כי לא היה צריך לדווח למת"ק או לזמנו למקום – כפי שציין בהודעתו (ת/9 ש' 7 – 6, 35).

גם גרסתו של ע"ת/9 כי קיבל הוראה מהחמ"ל שלו דיווח להמתין לנציג מת"ק – לא נבדקה.

במסגרת כלל מחדלי החקירה כנ"ל- לא ניתן כל הסבר מדוע גם לא נחקר שאדי קצין המת"ק- שהיה עד לאירועים, ובאופן המפחית ממהימנותם ומשקל גרסתם של האחרים, כדלקמן.

בחינת גרסתו של ע"ת/9 מגלה, כי למרות כעסו של הנאשם ("והיה עצבני" – ת/9 ש' 8) – ובמשך כרבע שעה בה המתין לפארס – לא פנה אליו הנאשם (למעט באשר לעובדה כי זו לא עבודת מג"ב), לא העליבו, לא קיללו ולא הפריע לו (עמ' 101 ש' 17-21), וכי "הכול התפוצץ" רק עם הגעת פארס.

ע"ת/9 ניסה להסביר מדוע זה קרה – בסימולטאניות להגעתו של פארס - "אולי מלפני זה הוא זוכר אותו" (עמ' 101 ש' 23), או כי הנאשם עשה טלפונים והיה אומר "תגיעו לפה, היה קורא לעוד אנשים וזה כבר מעלה את הכל" (ש' 29-28), כי הטונים עלו לטונים גבוהים, כי ביקשו ממנו פעמיים להתרחק, והיה שלב שפארס החליט שזו הפרעה, "היה קטע שהוא קרא לו ערבי... פארס הרגיש שהוא מעליב אותו, אני לא יודע מה עובר לו בראש. ככה זה" (עמ' 102 ש' 16-21), פארס החליט שזו העלבה והחליט לעצור אותו על זה שהוא הפריע לו לעבודה..." (ש' 22-24).

מעדותו והודעתו של ע"ת/9 (ת/9) כנ"ל- עולה בבירור כי בבסיס מעצרו של הנאשם על ידי פארס, הייתה היכרות מוקדמת של פארס את הנאשם, וכי רק לאחר שהעליבו "ערבי" – החליט לעצרו.

הקריאה של הנאשם לעוד אנשים טרם המעצר, כגרסת ע"ת/9 בעדותו – אינה תואמת את גרסתו בהודעתו – כי כך היה לאחר מעצרו (ת/9, ש' 25-26).

נוכח סתירות אלה (לעניין ציון/אי ציון השער, קריאת הנאשם לעוד אנשים)– ברי כי יש לבחון את כלל גרסתו של ע"ת/9 – גם בקשר להפרעה לשוטר על ידי הנאשם, גם להעלבתו של פארס בקריאתו לו "ערבי", וגם לגבי התנגדותו למעצר- למול הראיות הנוספות שהובאו בפניי.

באשר לתקיפתו של פארס, או אותו – טען כי לא הייתה תקיפה (ת/9 ש' 27-30), וגם לא זוכר איום (ש' 30-32), והוא עצמו לא נעלב מהנאשם (ש' 40-41).

בנוסף לסתירות הנ"ל בגרסתו של ע"ת/9- בחינת גרסתו צריכה להיות גם למול גרסתו של ע"ת/7.

גרסתו של ע"ת/7

ע"ת/7, פארס חיר אלדין –

בעדותו ציין כי ב- 19.11.09 היה ס. מ"פ פלוגה מ"ז – האחראית באבט"ש חוות גלעד לביטחון התושבים והאנשים.

באשר לאירועי 19.11.09- היו הרבה אירועים באשר לחוות גלעד, ונוכחותם במקום הינה חובה 24 שעות ביממה לצורך אבטחה.

באותו יום בא משבי שומרון מפעילות אחרת, עבר על הציר והיה שם קצין מת"ק ורצו להקים שם שער. זו בניה, ולכן מת"ק מעורב בנושא.

הוא עמד מרחק 50 מ' מהישוב – וקרא לצוות. היו שם 2 אנשים, ביניהם הנאשם – שנצמדו למת"ק וליוו אותו.

הוא ביקש משני האזרחים כמה פעמים לעזוב אותו ולאפשר לדבר עם המפקד שלו כדי לראות מה קורה שם. הם סרבו לעזוב, המשיכו להיצמד – תוך שהם מצלמים אותם ודוחפים את הפלאפונים שלהם לפרצופיהם.

הוא פנה לנאשם, אותו הוא מכיר מהשירות, ביקש ממנו לעזוב – והוא מסרב, ניסה ל"חממו" ולהרגיזו – ולאחר שסרב לעזוב, הפריע לו כשלא יכל לנהל את האירוע ולהעביר דיווחים – הורה על מעצרו.

הנאשם החל להשתולל, הם השתמשו בכוח לאזקו והוא התנגד למעצר, הועלה לג'יפ, וכל זמן הנסיעה עד לתחנת המשטרה – גידפו, איים עליו ועל משפחתו ואשתו, קרא קריאות גזעניות שמעולם לא שמע במהלך שירותו בגזרות אחרות, והוא מתרגש.

הוא דרוזי, גאה בכך וכן לשרת – והנאשם כקצין צה"ל – היה מבייש, מעליב ומשפיל – בעת שהוא ממונה על ביטחונו.

הוא נפגע, וגם בתחנה אמר לו הנאשם "אתה שקרן, פחדן, ערבי", וניסה להסית אנשים נגדו על מה הם שומעים לדרוזי, שקרן ופחדן.

כשהגיע לתחנה שם לב שנפצע בכף יד שמאל – וזאת במהלך התנגדות הנאשם למעצר, כשהשתולל ובעט.

הנאשם אמר לו "אתה עוד תתחרט על הרגע שהגעת לפה... על שהתגייסת... על זה שאתה משרת".

זה היה אישי, לא במסגרת הפגנה, עד שנגעל לשרת במקום הזה – הוא אמר לו "אתה בטח גם אלים בבית, אתה בריון, בטח אלים גם נגד אשתך..."

הנאשם היה הדומיננטי מבין אלה שהיו שם, גורם מסית, והאחר – נסחף אחריו, היה פסיבי, לא הפעיל כוח, לכן לא נעצר, ובהמשך עזב.

העד מסר שתי הודעות במשטרה:

הודעתו במשטרה של פארס חיר אל דין מיום 19.11.09 שעה 13:03 (נ/7)

משרת בפלוגה מ"ז באיו"ש בתפקיד סמ"פ.

היום בא מכיוון גדוד שבי שומרון לכיוון חוות גלעד ואחרי שעבר את צומת ג'ית על הכביש הראשי, ראה את הצוות שלו עומדים בשוליים מול הכניסה הצפונית של חוות גלעד. הוא עצר לשאול לפשר הדברים, וראה בכניסה כ-50 מטרים -קצין מת"ק רס"ן שאדי ואת מפקד הצוות בשם אייבק אבזק ואיתם שני מתיישבים לפי מה שנראה כמו עבודות של הקמת שער. כדי לא להיכנס פנימה צעק לאייבק שיגיע אליו החוצה כדי לא ליצור חיכוך. אייבק הגיע ואיתו שני המתיישבים בעקבותיו. הוא ביקש משניהם להתרחק כדי שיוכל לדבר עם אייבק והם לא עזבו ,התנפלו על הג'יפ.

הוא הסביר לנאשם להתרחק כי הוא מפריע לו בתפקיד אך הוא לא נענה.

הנאשם קילל והתבטא בביטויים גסים כמו "שקרן" "פחדן", ונוצר מצב שלא יכול היה לדבר עם השוטר שלו למרות בקשותיו מהמתיישבים להתרחק.

בשלב מסוים הודיע לנאשם כי הוא עצור בגין הכשלת שוטר.

הנאשם התנגד למעצר וסירב שיכבלו אותו, השתולל ומהשתוללות זו הוא נשרט שריטה קלה בידו. אייבק עזר לו לעצור את הנאשם והעלו אותו על הג'יפ.

הביאו אותו לתחנת אריאל, ובמהלך הנסיעה הנאשם גידף וקילל אותו ואיים כי "אתה עוד תצטער על הרגע שהתגייסת" "אתה תתחרט על הרגע שהגעת לפה" וקללות כמו "אתה אלים אתה בטח מרביץ כך לאשתך" כמו כן אמר הנאשם "אתה עבריין, אתם בריונים אתם לא שוטרים אתם פורעי חוק, אתה פחדן". הנאשם גם ניסה להסית שוטרים אחרים בכך שאמר להם "הערבי הזה מוביל אותנו".

הנאשם לא נתן לו סטירות או אגרופים רק השתולל כשרצה לעצור אותו והתחיל להניף ידיים. מזה נשרט בכף היד (מראה שריטה קלה בכף יד שמאל).

לשאלה האם הכיר את הנאשם מקודם, ענה כי היה מוכר לו בפנים מכל האירועים בחוות גלעד, הוא המסית של הבחורים שם.

מההפרעות לא הצליח בסוף לברר לגבי העבודות.

לא יודע מי זה הבחור השני- המוכר בפנים. השני היה עם הנאשם מההתחלה, וברגע שביקש מהם להתרחק הוא זז ולא הפריע.

הנאשם נצמד אליו ולאייבק ולא נתן לו לעשות את הבירור בלי שישמע.

הודעתו במשטרה של פארס חי אל דין מיום 19.11.09 שעה 14:22 (נ/8)

לשאלה כיצד התנפלו שני המתיישבים על הג'יפ, ענה כי הם לא אפשרו לו לדבר עם השוטר שלו בשטח, בזה שהקליטו וצילמו אותו עם הפלאפונים שלהם, ואלו דברים מבצעיים שהוא לא יכול להרשות שאזרח יצלם אותם. זו התנפלות.

הוא לא נכנס לחווה בכוונה כדי לא ליצור פרובוקציה כי הם מוכרים וידועים ככאלה. הם התנפלו על הג'יפ בכוונה שהם הקיפו אותו ולא אפשרו לו שיחה נורמלית עם הפקוד שלו. הם לא נגעו בג'יפ. ככל שניסה לזוז הצידה עם השוטר- הם ליוו אותם כל הזמן והיו סביבם ולא אפשרו להם לתקשר ביניהם. הנאשם לא נענה לדרישתו להתרחק מהג'יפ. לא בדק את הפלאפונים שלהם.

לשאלה למה עצר רק את הנאשם ולא את הבחור השני, ענה כי הנאשם היה הדומיננטי והשני נסחף אחריו, והיה פאסיבי, לא קילל, פשוט התלווה אליו. לא זוכר את שמו אבל שמע שאמר לגיל החוקר את שמו כעד של הנאשם.

לגבי השריטה בכף ידו (מראה לחוקרת את כף ידו השמאלית פתוחה בצידה הפנימי רואה עור מקולף באורך 1 ס"מ).

הנאשם התגרה בו במילים כמו "אתה פחדן" "שקרן" למרות שידע שהוא סגן מפקד גזרה ושומר עליו 24 שעות ואמון על שמירה על בטחונו.

הנאשם מכיר אותו אישית ובכל זאת ההתגרות היא כדי לגרור אותו למקומות שלא רוצה להיכנס אליהם.

בחקירתו הנגדית ציין כי קצין המת"ק הוא גורם מקצועי ולא פיקודי, הוא לא ביקש ממנו להגיע – אלא נקלע לשם במקרה, והיה ברכב עם ערן סבג (ע"ת/8) – שאף נסע איתו אחרי האירוע לתחנת אריאל.

הוא ידע שיש גם נוכחות 24 שעות ביממה, לא התרחש אירוע טרם הגעתו, ולכן גם לא דווח על כלום (עמ' 86 ש' 8 – 6).

הוא ראה את הנאשם ואדם נוסף מדברים עם הרס"ן מהמת"ק, הוא קלט שהולך להיות משהו, "כי הם בדר"כ פרובוקטיביים" (עמ' 82 ש' 13).

קצין המת"ק הגיע בגלל עבודות במקום – היה רצון להקים שער, וצריך היתרים. הם לא התבקשו להגיע למקום.

נושא הבניה הוא באחריות המת"ק, והוא (העד) אמון על בטחון שוטף.

נוכחותו במקום אינה חריגה, וקצין המת"ק ביקש את הצוות שלו שהיה במקום לליווי כיון שלא יכל להיכנס לחוות גלעד לבד. השוטר אייבק נכנס לאבטח אותו, והוא שקרא לקצין המת"ק.

השוטרים שלו אינם פקחי בניה – אך בכל שינוי במרכיבי ביטחון כמו בניית שערים וחסימת כניסה לישוב צריך אישור. המת"ק מתעסק בבניה, ואם יש פעילות שיכולה לפגוע בפעילות המבצעית של הכוח – חייליו צריכים לדווח.

בתקופה של הקפאת הבניה – הם התעסקו גם בדיווחים למת"ק והמשימה המרכזית היתה אבטחת הישוב.

לא מעניין אותו ואינו מתעסק באם היה שם שער או הנחת כבל חשמל במקום (עמ' 83 ש' 21 – 16).

אייבק (ע"ת/9) היה במרחק 50 מ' ממנו, ירד מהחווה, והנאשם ואיש נוסף ליוו אותו.

לא הפריע לו הצילום שלהם ע"י הטלפון הסלולארי – אלא ההפרעה באמצע הדיבור עם אייבק, הנאשם נדחף באמצע, והדביק לו את הנייד לפנים.

אפשר היה להיכנס עם אייבק לרכב, לדבר במשרד או במקומות אחרים – אבל הם לא רצו לעזוב את הגזרה (עמ' 84 ש' 23 – 22).

לא הייתה אלימות כלפי קצין המת"ק או אייבק לפני שקרא לאייבק (עמ' 84 ש' 26-28).

הכול היה רגוע כלפי אייבק ולא הייתה התנהגות חריגה לפני שהגיע (עמ' 85 ש' 26-27).

לפני שהנאשם נעצר- התחיל לקלל אותו (ש' 31-32) כי הפנטזיה זה לתפוס אותם במצלמות מאבדים עשתונות ומקללים- אך הוא היה רגוע, ולכן הנאשם "העלה מדרגה" (עמ' 85 ש' 1-6).

אחרי שהנאשם קיללו- ביקש ממנו שוב ללכת ולא עצרו מיידית (עמ' 90 ש' 2-3).

הוא ביקש ממנו לעזוב ויאפשר לו לדבר עם פקודו, לא עשה זאת, המשיך להידחף- ומרגע שהודע לו על מעצרו- התפרץ, השתולל, והתנגד למעצר.

בגלל שהנאשם התנגד למעצר- תפסו אותו הוא ואייבק בכל יד, אזקו אותו מאחורה בידיו, וגם ברגליו, וגם הפילו אותו.

אף אחד לא שם לנאשם ברך על הגב.

הוא יכול לדבר שעות על הנאשם, הוא מסית מרכזי בחוות גלעד, ובכל פעם של מסיק זיתים עם הפלשתינאים- צריך להפריד בין הצדדים. יש היכרות עמו (עמ' 86 ש' 2-4, ש' 29-32).

הוא לא נכנס לחווה כדי שלא יגיד שהוא פרובוקטיבי.

הוא לא ידע שאחד משני המתיישבים שהיו עם אייבק היה הנאשם –אלא רק כשהתקרב אליו.

הנאשם התנגד למעצר, הפעיל כוח רב, ונגרם לו שפשוף בפנים כף יד שמאל.

הם לא הקפיצו עוד שוטרים, היה לו גז פלפל שלא הופעל, היו לו אלות ולא עשה בהן שימוש- ולא היה צריך יותר משני שוטרים ושימוש בכוח בידיים.

באשר לטענה כי הופעל כוח מעבר לנדרש נוכח הבדלי מימדי גופו של הנאשם לשלהם, העובדה כי היו שניים, והחבלות שתועדו על גופו של הנאשם (נ/6)-השיב כי הנאשם התנגד למעצר בכוח רב, ולא יכל לעוצרו לבד.

הנאשם התנגד למעצר, ואם אייבק אומר שאחרי שהודע לו על המעצר- החל הנאשם ללכת לכיוון אחר, והוא הלך אחריו- הרי שהוא עוצר את מי שהודע לו על המעצר, גם אם הוא מתחיל ללכת.

הוא לא מסר שהנאשם החל ללכת כנ"ל- כי היה פגוע באופן אישי מהקללות והגידופים, ויכול להיות שהחסיר פרטים.

אף אחד לא התיישב על הנאשם, ואם אייבק אומר שאחרי שהנאשם הורד לרצפה- התיישב עליו- והוא (העד) הלך להביא אזיקון- ציין כי "זה עניין של ניסוח", אייבק החזיק אותו, וזה ברור (עמ' 89 ש' 28).

לא ישבו על הנאשם אחרי שהורד לרצפה- ואייבק החזיקו עד שהגיע (ש' 31-32, עמ' 90 ש' 1).

לגבי הבחור השני שהיה עם הנאשם- הוא נסחף אחר הנאשם, והבעיה לא הייתה הצילום על ידם. השני עזב מיד עם מעצר הנאשם, והנאשם-לא.

כל העת הוא היה רגוע והטונים לא עלו, היו חילופי דברים, הם לא לחשו, והם ביקשו ממנו בקול סמכותי ורם כדי שלא יהיו ספקות או אי-הבנה.

הנאשם היה צמוד אליו, ואם אייבק אומר שהיה במרחק חצי מטר ממנו וגם כי שני הצדדים עלו בטון הדיבור-הוא לא איבד עשתונות והשתולל, אך דרש בקול גבוה וסמכותי. מרגע שעצר אותו- עלה לטונים.

הוא לא מתעסק עם זימון שוטרים לחקירה, אלא החוקרים, ותפקידו לאפשר לשוטר ללכת למתן עדותו.

לגבי קיום תדריך אחרי האירוע- יש כל יום 3 תדריכים לקראת היציאה למשימה. מזכירים אירועים חריגים . הוא לא תדרך בקשר לאירוע- אך פקודיו יודעים על כל מה שמתרחש בגזרה. פקודיו קיבלו תדריך על מה שקרה (עמ' 90 ש' 4-14).

הם ידעו שהנאשם נעצר כי הפריע לצוות במילוי תפקידו ולא בגלל שקילל אותו. כולם חטפו קללות בשלב זה או אחר.

אם ע"ת/5 ציין בעדותו שידע שהנאשם קילל, העליב ואיים על הסמ"פ שלו, ולא סיפר על שהפריעו לו עם הטלפון או בעבודה- הוא לא אמור להסתיר זאת מפקודיו.

הם אמרו בפני פקודיהם שהיה אירוע שאזרח הפריע לצוות במילוי תפקידו, שהיה מעצר, שהיה שימוש בכוח, ושהוא הועבר לתחנה.

לגבי הטענה בדבר חריגה מהנוהל לפיו לא היו צריכים לדווח למת"ק על פעילות בנייה- וצריכים לעסוק רק בביטחון, ועל כן ניסו להכפיש את הנאשם ולא את עצמם- ציין שלא נכנס למקום, לא התעסק בעבודות, ואם הנאשם היה נותן לו לדבר עם הפקוד שלו- היה אומר לו שהם מתעסקים באבטחה- אבל הוא לא נתן לו לדבר איתו.

קצין המת"ק לא הגיע עם אייבק אליו –הוא נשאר במקום חפירת הטרקטור כדי להניח את הכבל (עמ' 91 ש' 13-15). היה צריך לאבטח את קצין המת"ק ולהתלוות אליו כדי למנוע ויכוח, ולא מפני ירי, הוא העדיף שאייבק יבוא אליו, ובכך לא הפקיר את קצין המת"ק.

בחווה כל הזמן שמו להם נינג'ות כדי לפנצ'ר רכבים, ולכן הייתה הנחייה לא להיכנס עם רכבים, ההנחיות היו להימנע מחיכוך (עמ' 91 ש' 27-32).

לגבי האירוע מיום 22.11.09- לא היה בו, יש שתי דרכים להגיע לתצפית המתכנסות לכביש אחד, מכיר את האירוע וקיבל דיווחים שוטפים- פינצ'רו גלגלים, הייתה סכין, ולגבי שמשת הג'יפ- אינו זוכר.

באירוע בו נכח- רצה למנוע פרובוקציה והחליט לא להיכנס לישוב (עמ' 92 ש' 3-5).

ניתוח גרסתו של ע"ת/7

בחינת גרסתו של ע"ת/7 (פארס) מגלה עוינות מוקדמת כנגד הנאשם ושכמותו- על סמך היכרות מוקדמת את הנאשם, וכן ניכרת הגזמה משמעותית בגרסתו בהשחרת הנאשם ותיאור מעשיו, כמו גם צמצום תיאור האלימות שהופעלה כנגד הנאשם בזירת האירוע, כאשר קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורש מהימנותו בין שתי הודעותיו (נ/7, נ/8), וביניהן- לעדותו, כמו גם בין עדותו- לעדותו וגרסתו של ע"ת/9, כנ"ל.

בהמשך- אף אתייחס לעדותו של ע"ת/8, ערן סבג- שהיה עד באופן חלקי לאירועים בשטח, והתלווה לנסיעתו של פארס לתחנת אריאל עם הנאשם, לאחר מעצרו.

גם עדותו של ע"ת/8 מעצימה את הסתירות בגרסתו של פארס, ופוגמת במהימנותו.

פארס הכיר את הנאשם משירותו, וידע שהיו הרבה אירועים בחוות גלעד.

כבר בהודעתו הראשונה נ/7 ציין כי הנאשם מוכר לו בפנים מכל האירועים בחוות גלעד, והוא המסית את הבחורים שם.

בהודעתו נ/8 ציין כי לא נכנס לחוה כדי לא ליצור פרובוקציה "כי הם מוכרים וידועים ככאלה" (ש' 4-5).

בעדותו ציין כי כבר כשהגיע לזירת האירוע- קלט שהולך להיות משהו "כי הם בד"כ פרובוקטיביים" (עמ' 82 ש' 13).

הנאשם החל לקללו כי הפנטזיה (שלו) זה לתפוס אותם במצלמות מאבדים עשתונות ומקללים, ולכן הנאשם העלה מדרגה (עמ' 85 ש' 1-6). עוד הוא מתאר כי הנאשם ניסה "לחממו ולהרגיזו".

הנאשם נתפס על ידו כמסית מרכזי, וזאת במיוחד במסיק זיתים של הפלשתינאים- כשצריך להפריד בין הצדדים (עמ' 86 ש' 2-4).

גם לגבי מתיישבי חוות גלעד- ציין כי שמו להם תמיד נינג'ות לפנצ'ור רכבים, ולכן ההנחיה הייתה לא להיכנס עם רכבים ולא ליצור חיכוך (עמ' 91 ש' 27-32).

לפיכך, למרות שהכול היה רגוע טרם הגעתו של פארס למקום, כעדותו של פארס עצמו, כמו גם של ע"ת/9-אייבק- אין ספק שהגעתו של פארס, כשהוא טעון כנגד הנאשם, משחירו, ואף עושה דמוניזציה שלו כמסית, עד כי ידע ש"הולך להיות משהו" -מפחיתה ממהימנות גרסתו באשר לתיאור האירועים.

הרושם שנותר מעדותו של פארס- כי בעוד שניסה להצטייר כמי שביקש לבדוק באופן ענייני מה קורה בשטח- הוא זה שהביא בפועל לחרחור מלחמה והבערת השטח בהתייחסו לנאשם מלכתחילה, כגורם מסית, בעייתי ופרובוקטיבי.

על פי אייבק- עמד הנאשם במרחק של כחצי מטר מהם, וביקש לצלם אותם (או את התג שלהם) במרחק לא סביר מפניהם, והטונים של הדיבור עם הנאשם היו גבוהים כשביקשו אותו לעזוב, ולאחר שקרא לפארס "ערבי" (לא זוכר עוד דברים)- הורה זה על מעצרו.

בעדותו ציין כי זיהה את הנאשם כשהתקרב אליו.

על פי פארס- בהודעתו נ/7 ציין כי הנאשם והאחר התנפלו על הג'יפ, הנאשם סרב להתרחק כדי שיוכל לדבר עם אייבק, קרא לו שקרן ופחדן- ואז עצרו.

בהודעתו נ/8 הוסיף כי לא אפשרו לו לדבר עם אייבק, הקליטו וצילמו אותו בפלאפונים, כאשר אלו דברים מבצעיים שאינו יכול להרשות, וזו התנפלות- הם התנפלו על הג'יפ בכך שהקיפו אותו, אך לא נגעו בג'יפ.

פארס הגזים באשר למרחק של הנאשם והאחר מהג'יפ (תאר זאת כ"התנפלות")- בעוד שאייבק מתאר חצי מטר, ואף לא מתאר בהודעתו הראשונה כי הנאשם והאחר ניסו לצלם אותם בפלאפונים (אלא רק בהודעתו השנייה, כנ"ל).

כן הוסיף בהודעתו השנייה כי רצה לדבר עם אייבק על "דברים מבצעיים" באופן מוגזם- ושכוונתו להעצים את מעשי הנאשם.

פארס אף ניסה לטשטש את העובדה כי זיהה מיידית את הנאשם עם הגיעו למקום, כשרק בעדותו ציין כי זיהה את הנאשם רק כשהתקרב אליו, וציין כי הנאשם אף הכיר אותו- למרות דברי אייבק כי הנאשם קרא לעברו "אתה פארס?" באופן המעיד על היעדר הכרות מוקדמת כזו.

פארס אף מציין כי אחרי שהנאשם קיללו- ביקש ממנו שוב ללכת ולא עצרו מיידית (עמ' 90 ש' 2-3), וזאת בניגוד לטענת אייבק כי לאחר שהעליבו הנאשם- הורה פארס על מעצרו (עמ' 102 ש' 17-29).

פארס אף מציין כי הנאשם קרא לו "שקרן" ו"פחדן"- אך לא "ערבי", כדברי אייבק- שלא ידע לציין מילות העלבה נוספות.

בעדותו בחקירתו הראשית, כלל לא מציין פארס כי טרם מעצרו של הנאשם קילל אותו הנאשם (עמ' 79 ש' 1-29) בחקירה נגדית ציין באופן כללי כי קילל אותו (עמ' 84 ש' 32), ומפרט אלא רק לגבי ההמשך- בנסיעה לתחנת אריאל ובתחנה עצמה.

נלמד מניתוח גרסתו של פארס עד עתה- כי ניסה לטשטש את העובדה כי היה זה צילומם ע"י הנאשם והאחר שהרגיז אותו, אך לא הפריע לו בעומדם חצי מטר מהם, באופן שיכל לאפשר את השיחה עם אייבק.

הנאשם לא "התנפל" על הג'יפ כתיאורו של פארס - שיש בו הגזמה והשחרה מיותרים ובלתי מהימנים.

גם בתיאור דבר הקללות והעלבות ע"י הנאשם יש סתירות משמעותיות בין אייבק ופארס- באשר למילים שנאמרו/לא נאמרו, כשפארס מנסה בעדותו לטשטש את העובדה כי אך מחמת גחמתו ונמהרותו הלא עניינית- נעצר הנאשם על ידו.

פארס הכחיש כי עלה ל"טונים גבוהים" (למרות שאייבק ציין שכן) בניסיון לצמצם את התלהמותו באירוע- כעולה מגרסת הנאשם בהודעתו ת/6- לפיה רצה לצלם, ואז פנה אליו פארס בגסות, תפס את ידו בה החזיק את הפלאפון בו רצה לצלם, סובב את ידו, וניסה לקחת את הפלאפון. אז צעק לו הנאשם שיעזוב אותו, וקרא לו "יא זבל", ופארס הורה לעוצרו כי קילל ותקף אותו.

בעקבות מעצרו- קרא לו הנאשם שקרן (עמ' 2 ש' 13 ואילך).

ההיגיון והשכל הישר, כמו גם הסתירות כנ"ל מחייבים להעדיף את גרסת הנאשם- כי על שום מה יקרא הנאשם מיד שקרן ופחדן לפארס, על פי תאורו של פארס את האירועים? על מה שיקר, ומדוע הוא פחדן?

מדוע השתנתה התנהגותו של הנאשם לבלי הכר עם הגעתו של פארס, כשבתחילה היה רגוע, וניסה לברר את פשר הגעת קצין המת"ק למקום, עוד טרם הגעתו של פארס?

פארס אף השמיט את העובדה כי הנאשם פנה ללכת מהמקום לאחר שהודיע לו על מעצרו- אך פארס עמד על מעצרו של הנאשם, וכן כפר בישיבה על הנאשם בהיותו על רצפה, כפי שהעיד אייבק - כדי לצמצם תיאור מידת הכוח שהופעלה על ידו.

באשר לדברי הנאשם במהלך הנסיעה לתחנת אריאל, ובה- אתייחס בהמשך.

מן המקובץ-עדותו של פארס לא הייתה מהימנה עליי, כשגם קיומו של שער במקום, כפי שציין בעדותו ובהודעתו נ/7, באופן שהצריך את הגעת קצין המת"ק למקום וברור נוסף על ידו- לא הוכחו כלל ועיקר, כפי המפורט באשר לעדותו של אייבק.

גם עדותו של ערן סבג (ע"ת/8) מוסיפה נדבך של אי מהימנות לגרסאותיהם של ע"ת/7, ע"ת/9 כמו גם לשלו עצמו- הן באשר לאירועים בכניסה לחוות גלעד, והן באשר לנסיעה לתחנת אריאל, והמשך האירועים.

הודעתו של ערן סבג במשטרה מיום 19.11.09 שעה 13:49 (ת/8)

ציין כי הוא משרת בפלוגת מ"ז במג"ב. קיבל היום קריאה מהסמ"פ שלו- פארס- להגיע לכניסה לחוות גלעד כדי לסייע לו להעביר עצור למשטרת אריאל.

הוא ניגש לסמ"פ וראה שהוא מנסה להשתלט על מתיישב שהשתולל במקום. הסמ"פ ביחד עם מפקד הצוות בשם אייבק עצרו את המתיישב והוא ירד מהג'יפ וחסם מישהו שרצה לעזור למתיישב, והעצור נלקח לג'יפ. הוא צעק והשתולל.

הוא התלווה לסמ"פ להביא אותו למשטרת אריאל ובדרך העצור לא הפסיק לקלל ולגדף "יא ערבי" "אתם תראו מה יהיה לכם פה, אני אהרוג את כולכם" "לא יודע עם מי הסתבכת" וכיו"ב.

מכיר את המתיישב שמו איתי לא זוכר שם משפחה.

לשאלה מה ראה אותו עושה, ענה כי פארס קרא לאייבק, ואייבק הגיע אליו, והנאשם ועוד בחור הגיעו אליהם עם מצלמות והתחילו לצלם, אז פארס אמר להם שיעזבו אותם כי הוא רוצה לדבר עם השוטר שלו והם לא הסכימו. פארס אמר לנאשם שאם לא ילך מפה הוא יעצור אותו והנאשם אמר לו "יא זבל" או "כלב" לא זוכר בדיוק, ופארס עצר את הנאשם כשאייבק עוזר לו.

לשאלה האם ראה את הנאשם תקף את פארס, ענה כי לא ראה כל מה שהיה כי התעסק גם עם אנשים שהגיעו למקום. היה עוד צוות במקום ,אך לא התערב. באזור למעלה היה קצין מת"ק אך לא היה מעורב.

לשאלה איזה קללות שמע מהנאשם כלפי פארס, ענה "יא ערבי" , "יא זבל", "יא כלב".

בעדותו בחקירתו הנגדית ציין כי היה פקוד של פארס במשך כל שירותו, והוא נסע עמו לתחנת אריאל ביום האירוע- 19.11.09.

במקום- ראה דרך חלון הרכב שמתחילים לאזוק את הנאשם, ויצא לחצוץ בינו ובין הבחור שהיה עמו ורצה לעזור לו (עמ' 93 ש' 27-29).

כשהגיעו לתחנה שאל את פארס מה קרה- והוא אמר לו שהנאשם קרא לו "כלב" ו"זבל". הוא עצמו לא שמע זאת, הוא ראה דרך חלון הרכב שאייבק ופארס דיברו עם הנאשם, שהרים ידיים וצעק, ואח"כ אזקו אותו.

הוא ירד החוצה לבד כי היה בחור שרצה לעזור לנאשם, התקדם, דחף אותו, וניסה למנוע מהם לאזוק אותו. הוא היה אגרסיבי והפריע להם (עמ' 94 ש' 29-31).

בעת הנסיעה- הנאשם השתולל וצעק "ערבי", "אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים", אני אהרוג את כולכם". הוא כנראה פנה לפארס שעצר אותו (עמ' 95 ש' 2-5).

לגבי מה שקרה בזמן שהיה ברכב טרם מעצרו של הנאשם- לא שמע בעצמו, וזה היה פארס שסיפר לו (ש' 6-10).

פארס החל לדבר עם אייבק- והוא לא שמע מה דיברו.

הוא לא זוכר מי אזק את הנאשם, והאם הפילו אותו ארצה (כי זה היה מזמן)- אלא שהפעילו עליו כוח כי הוא השתולל ותפסו אותו משני הצדדים, והובילוהו לרכב.

הוא לא ראה את כל רצף האירועים- אלא שפארס ירד, לא ראה את החלק עד שהחליטו לאזקו, כשהגיע הם אזקו אותו, והוא בא לחצוץ בין הנאשם לבחור השני.

הוא לא יודע כיצד נחבל הנאשם, אולי מזה שהשתולל (עמ' 97 ש' 4-8).

כשחזר לפלוגה לאחר שמסר הודעה- היה תדריך של המ"פ, אמרו מה שהיה ושלא צריך לדבר ביניהם על זה.

כשהגיע לעדותו-ישב עם אייבק ופארס ודיבר איתם- על מה קורה, מה נשמע, מה חדש.

זו הפעם הראשונה שהוא מעיד.

במקום היה קצין מת"ק- כפי שמסר בעדותו, וכעת אינו זוכר זאת.

ניתוח גרסתו של ע"ת/8

עדותו של ע"ת/8 מעצימה את העדר המהימנות שבגרסאותיהם של אייבק ופארס, ואת התרשמותי הברורה מתיאום גרסאות בין השלושה.

מהודעתו של ע"ת/8, כמו גם מעדותו- עולה כי לפי גרסתו לא ראה ואף לא שמע מה היה בשטח טרם הגעתו לכניסה לחוות גלעד.

בהודעתו מציין כי קיבל קריאה מפארס להגיע לכניסה לחווה כדי לסייע לו להעביר עצור למשטרת אריאל, ובעדותו ציין כי הוא לא ראה דבר ממה שהתרחש לאחר ירידתו של פארס מהרכב, ועד אזיקתו של הנאשם (עמ' 97 ש' 1-3).

לפיכך- תמוה התיאור בהודעתו (ת/8 ש' 11-15):

"ת:פארס קרא לאייבק אז אייבק מגיע אליו ואז איתי ועוד בחור הגיעו אליו עם מצלמות והתחילו לצלם אז פארס אמר להם תעזבו אני רוצה לדבר עם השוטר שלי. הם לא הסכימו אז אמר לו אם לא תלך מפה אני אעצור אותך ואז איתי אמר לו לך יא זבל או כלב, אני לא זוכר בדיוק, ואז פארס עצר איתי (כך במקור-נ.ב) ואיבק עזר לו.

ש:האם ראית באם איתי תקף את פארס?

ת:לא ראיתי כל מה שהיה כי גם התעסקתי עם אנשים שהגיעו למקום"

בעדותו מציין כי לא שמע את הקללות בשטח וכי פארס אמר לו שזה מה שנאמר- שקרא לו "כלב" ו"זבל" (עמ' 94 ש' 4-8, ש' 21, עמ' 95 ש' 6-10).

בהודעתו הוא מציין כי ראה שפארס מנסה להשתלט על מתיישב שהשתולל במקום- אז ביחד עם אייבק- עצרו אותו.

לפיכך- תמוה היעדר הזיכרון של העד מי אזק את הנאשם (עמ' 96 ש' 12-13, ש' 20-21), ואם היה שלב בו היה הנאשם על הרצפה (ש' 22-25).

הוא גם לא יודע להגיד כיצד נחבל הנאשם (עמ' 97 ש' 4-8).

כך גם מציין העד את ששמע בזמן הנסיעה לתחנת אריאל "יא ערבי, אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים, אני אהרוג את כולכם"- באופן שאינו קוהרנטי לדבריו של פארס בעצמו.

ע"ת/8 הותיר רושם ברור כי בהיותו פקודו של פארס (למרות שבינתיים ועד עדותו פרש מהשירות) הרי שאת הודעתו מסר בהיותו מחויב למפקדו, תוך שהוא מוסר פרטים שכלל לא ראה, וכלל לא שמע, ומה שמסר- הוא מה שפארס אמר לו, ופארס אמר לו שהנאשם אמר לו בשטח כלב, זבל - ותו לא- לא צוינה המילה "ערבי"- באופן התואם את גרסת הנאשם בהודעתו ת/6- כשהתייחס לנסיבות בהן קרא לפארס במילים אלה (כלב, זבל), לאחר שפארס אמר לו "אני פארס הבן זונה, ותלך מפה", הוא שאל את פארס למה שילך וכי הוא רוצה לצלם את תג המגבנ"יק, צילם, ואז אמר לו פארס "תזהר ממני, אני אעצור אותך" וכשנשאל על מה - נענה כי על תקיפת שוטר. הוא נשאל ע"י הנאשם אם כך הוא עובד, ומחליט כי הותקף ועוצר אותו- הוא בא לצלמו, ואז תקפו פארס, תפס את ידו עם הפלאפון, סובב אותה, ניסה לקחת את הפלאפון, ואז צעק לו הנאשם "יא זבל" ופארס אמר שיעצרו אותו כי הוא קילל ותקף אותו. הנאשם ענה לו שלא תקפו, "יא כלב", ואז דחפו פארס לרצפה, עיקם את ידו באופן כואב, ישב על גבו, ועם ברכו לחץ עליו.

בהמשך תיאור ההתרחשות בהודעת הנאשם- לגבי הכנסתו לג'יפ ובתחנה (בהתאמה)- צעק הנאשם לעבר פארס כי הוא שקרן ופחדן ושכך איש חוק לא מתנהג, שיצטער על הרגע שהתגייס ושיתחרט על הרגע שהגיע, כי הוא אלים, ובטח מרביץ לאשתו כך, כי הוא עבריין והם בריונים, פורעי חוק, ולא שוטרים (עמ' 2 ש' 12-45).

הנאשם כופר כי קרא "ערבי" לפארס, כי איים עליו או הסית נגדו.

למרות שע"ת/8 היה בזמן הנסיעה לתחנת אריאל ובתחנה- הוא מוסר ששמע דברים שאפילו פארס לא מוסר- כמו "אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים, אני יהרוג (כך שם) את כולכם" (בנוסף ל"ערבי").

ברי כי העד ניסה להגזים ולשוות דברי איום לנאשם, שכלל לא תוארו על ידי פארס- כי יהרוג את כולם ולא יודעים עם מי הם מתעסקים.

בתחנה, לאחר ששמע מפארס שהנאשם קרא לו "כלב", זבל"- קישט ע"ת/8 את הודעתו בדבר איום- שכלל לא נאמר.

מה לגבי הדברים האחרים שאמר הנאשם? האם שמע אותם וניסה לטשטש את משמעותם בהקשר של כלל התנהגות השוטרים במקום ונסיבות מעצרו של הנאשם- כשהוא מסייע להם בכך?

הנאשם עצמו כופר בהודעתו כי ציין את המילה "ערבי" כלפי פארס- לא בשטח, לא בנסיעה ולא בתחנה (ת/6 עמ' 3 ש' 47' ש' 54-55).

כמו כן- לא ברור מדוע לא נחקר הנהג ברכב בו הוסע הנאשם- שיכל לשפוך אור על מה שנאמר על ידו.

ע"ת/8 אף נתן תיאור שונה באשר לחלקו של האחר במקום (אריאל קרויטרו) שלא נעצר, ועזב את המקום אחרי מעצרו של הנאשם.

לפי ע"ת/8- היה חלקו של האחר במקום פעיל, כשבהודעתו מציין כי חסם אותו בעת שזה רצה לעזור לנאשם (ת/8 ש' 4-5), ובעדותו הוסיף וציין כי האחר דחף אותו, התקדם, ניסה למנוע את האזוק, היה אגרסיבי, והפריע להם (עמ' 94 ש' 29-31).

לעומתו- אייבק ופארס תיארו את האחר כפאסיבי לחלוטין, ועל כן גם לא נעצר.

בנסיבות אלה-אם נעצר הנאשם- מדוע לא נעצר האחר? מדוע ניתן תיאור שונה באופן מהותי באשר לחלקו באירועים?

אם היה חלקו של האחר כגרסת ע"ת/8- יש פה אפליה ברורה של הנאשם ופגיעה משמעותית במהימנותם של אייבק ופארס, ואם כגרסת אייבק ופארס- נפגעת מהימנותו של ע"ת/8.

למען הסר ספק- ע"ת/8 זה לא ראה תקיפה של פארס (ת/8 ש' 14-15).

עדויותיהם של אייבק, פארס, וע"ת/8 הותירו רושם ברור של תיאום והשפעה ביניהם- עד כי לא ניתן להעדיף את גרסאותיהם על פני גרסת הנאשם, המודה מיידית ובפשטות בדברים שאמר לפארס, על רקע התנהגותו של השוטר כלפיו (כפי שיפורט בהמשך).

גרסת הנאשם

הודעתו ת/6 ועדותו (חקירה נגדית- עמ' 135 ש' 26 עד עמ' 149), קוהרנטיות, סדורות ונטולות סתירות כלשהן- על רקע התיאום המזהם והסתירות שבגרסת עדי התביעה כנ"ל, ועל כן הנני מעדיפה את גרסתו- על שלהם.

להרגשת הנאשם בעדותו, כפי שעלה גם מבחינת גרסתו של פארס- התייחס זה לנאשם כמו "לאיזה מתנחל" שהוא יראה לו מה זה חוק, לאחר שסיפרו עליו דברים ועשו ממנו אויב מג"ב (עמ' 142 ש' 21-28).

לפי הנאשם- הוא ניסה לצלם את אייבק, שלא נתן לו, היה במרחק חצי מטר ממנו, אמר לו גם שיזהר ממנו ויעצור אותו (למרות שלא ציין זאת בהודעתו), ואז פארס פנה אליו ואמר "אני פארס הבן זונה" (עמ' 139 ש' 30)-וזה שקר שביקשו ממנו לעזוב כי הוא מפריע להם. הוא אמר שרוצה לצלם- ותוך שניה שבר פארס את מצלמתו (עמ' 144 ש' 18).

בהמשך מפרט את תקיפתו על ידו עם המצלמה, עיקום ידו, אמר לו ללכת- ותוך שניות נעצר (עמ' 142 ש' 3-4). הוא אמר שהוא מוכן להיכנס לג'יפ, אך פארס פירק לו את הצורה, ואז אמר לו שרוצה לאזוק אותו.

הנאשם מודה כי אמר מילים לא יפות, אחרי ותוך כדי שפארס הרביץ לו- "יא כלב". פארס הפיל אותו לרצפה, דפק לו ברך לגב, ומעך לו את הפרצוף, הוא התנהג כמו בריון (עמ' 142 ש' 15-19).

הוא עצמו לא הפעיל כוח, והופעל עליו כוח שלא לצורך (עמ' 146 ש' 13-16).

הוא לא עובד בכוח- אלא בצורה מוסדרת מול גורמי הביטחון (עמ' 148 ש' 3-5).

בהמשך- בזמן הנסיעה צלצלו לפארס- שאמר שתקפו אותו מתנחלים- ואז צעק לעברו הנאשם "שקרן", ודברים בסגנון שנאמרו בהודעתו (ת/6 ש' 41), אך לא מתחייב שכך אמר (עמ' 148). הוא לא איים.

תועדה גם הפגיעה בטלפון הנייד של הנאשם (ת/7)- באופן התואם את גרסתו.

לסיכום- התביעה לא עמדה בנטל הוכחת מעשי הנאשם ודבריו - מעבר לכל ספק סביר, אלא כעולה מגרסתו שלו בהודעתו ובעדותו, כנ"ל.

לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו בפניי, הנני קובעת כממצא שבעובדה שהאירועים שהתרחשו במועד המפורט באישום 1 לכתב האישום- אירעו כגרסת הנאשם בהודעתו ת/6, הנתמכת כפי שפורט ובאופן חלקי אף ע"י עדי התביעה.

גם על פי גרסאותיהם של עדי התביעה כנ"ל- לא תקף הנאשם את פארס, אלא התנגד, כגרסתם, למעצר חוקי.

האם בהתנהגותו של הנאשם על פי גרסתו- הייתה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו? האם העלבת עובד ציבור? האם איומים?

הגם שסעיפי האישום אינם כוללים התנגדות למעצר חוקי- פרק העובדות מציין זאת- אך האם הייתה במעשי הנאשם התנגדות למעצר חוקי?

הפרעה לשוטר במילוי תפקידו

סעיף 275 לחוק קובע כדלהלן:

"העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו- מאסר עד שלוש שנים, ולא פחות משבועיים ימים."

עבירה זו הינה עבירה התנהגותית שהיסוד הנפשי שבה הוא מטרה- ועל כן יש לבחון אם מעשי הנאשם נועדו "להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק, או להכשילו בכך".

כפי שקבעתי- על רקע הגעתם של אייבק ופארס לכניסה לחוות גלעד כנ"ל, ביקש הנאשם לצלם את תגי השוטרים במקום, ומיד בסמוך לכך, אף בלא כל התראה, הופנתה כלפיו אלימות פיזית של פארס, וכמפורט גם בהמשך גרסתו כמו גם של אייבק.

בנסיבות אלה- ברי כי לא הייתה הפרעה של הנאשם לשוטרים.

ייאמר, כי אף על פי גרסתו של אייבק- עמד הנאשם במרחק של חצי מטר מהם, הצילום ע"י הנאשם כלל לא הפריע לשוטרים (לפארס ולאייבק, כגרסתם שלהם)- ועל כן הטענה בדבר ההפרעה לשוטרים בהיצמדות אליהם, ואי מתן אפשרות לשוחח ביחידות כמפורט בכתב האישום- הינה מופרכת ותלויה על בלימה.

פארס אף ציין בעדותו כי אפשר היה להיכנס עם אייבק לרכב ולדבר גם במשרד או במקומות אחרים- אך הם לא רצו לעזוב את הגזרה (עמ' 84 ש' 22-23).

גם בלא לעזוב את הגזרה- ומקום בו יכל פארס לקיים את הבירור עם אייבק ברכב, בלא להלהיט חיכוך מיותר עם הנאשם, הרי כי אין במעשי הנאשם אף לפי טענתם של השוטרים בעצמם- כדי הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

גם על פי גרסתו של פארס- הוא עשה "דווקא" לנאשם, ולמרות שביקש למנוע חיכוך בקריאת אייבק אליו- למעשה ליבה אותו באופן מיותר לחלוטין.

הנאשם ביקש לצלם את השוטרים - ומטרתו לא הייתה להפריע להם במילוי תפקידם, מקום בו להם עצמם זה לא הפריע.

העלבת עובד ציבור

סעיף 288 לחוק קובע כי:

"המעליב בתנועות, במילים או במעשים, עובד ציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו- מאסר ששה חודשים".

זו עבירה התנהגותית, הכוללת יסוד עובדתי של מעשה העלבה, ויסוד נסיבתי בהפנייתו לעובד ציבור בעת או בנוגע למילוי תפקידו, תוך מודעות לטיב המעשה ולנסיבותיו.

לא נדרשת כוונה מיוחדת להעליב את עובד הציבור או לפגוע בו.

בדנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו ביום 11.7.11) (להלן: "דנ"פ אונגרפלד"), פרש בימ"ש העליון את העבירה, את הערכים המוגנים בבסיסה, בהתחשב בעיקרון היסוד החוקתי של חופש הביטוי אותו היא באה להגביל.

בהמשך לעמדתה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו ביום 13.8.08), נותרה עמדתה כהלכה בדנ"פ אונגרפלד (שם נותרה הרשעת המערער על כנה), כדלקמן-

"פרשנות יסודות העבירה

7. מורכבותה המיוחדת של עבירת "העלבת עובד הציבור" טמונה באיסור הפלילי שהיא מטילה על העברת מסרים באמצעים שונים – בין במילים, בין בתנועות, ובין במעשים – הגם שלא כרוכה בהם פגיעה פיזית באדם או בחפץ. מסרים אלה, גם כאשר הם פוגעניים ומזיקים, נכללים בגדרו של חופש הביטוי, המוכר מקדמת דנא כזכות יסוד של האדם, הניצבת במידרג גבוה בין מכלול הזכויות החוקתיות הנתונות לפרט. אולם, חרף חשיבותו של ערך חופש הביטוי במשטר דמוקרטי – וחברי, השופט ריבלין, עמד על כך בהרחבה – אין ערך זה זוכה להגנה חוקתית מוחלטת. כנגדו ניצבים ערכים מתחרים שונים, אשר מקומם ומשקלם אינו נפקד בחברה המבקשת להגן על חייה, על תקינות התפקוד של מערכותיה, ועל זכויות אזרחיה. ערכים מתחרים אלה, הפועלים כמשקל-שכנגד לערך חופש הביטוי, עשויים להיות בעלי אופי ציבורי כללי, והם עשויים להתמקד בהגנה על הזולת, שזכויותיו לחיים, ולהגנה על גופו ועל כבודו עומדות לו בתורת זכויות חוקתיות.

8. פרשנות העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור מושתתת, אפוא, על היחס הראוי בין הערך המוגן בעבירה המשקף את תכליתו של האיסור הפלילי, לבין זכות האדם לחופש ביטוי, בין היתר כלפי עובד הציבור. בהתנגשות החזיתית בין תכלית האיסור הפלילי – למנוע העלבת עובד ציבור, לבין הזכות לחופש ביטוי, יש לאתר את נקודת-האיזון הפרשנית הראויה אשר תגשים את תכלית הנורמה הפלילית, תוך פגיעה מינימלית בזכות החוקתית לחופש ביטוי, שהיא מיסודות השיטה. נקודת-איזון זו מקרינה על פרשנות יסודותיה של הנורמה הפלילית ותחומי התפרשותה; היא קובעת את דרכי יישומה של העבירה, הלכה למעשה.

9. בעיצובן של אמות-המידה הפרשניות לעבירה, יש להתייחס לשני "מעגלים": המעגל הפנימי של העבירה והמעגל החיצוני שלה. המעגל הפנימי של העבירה עוסק בפרשנות הנורמה הפלילית מתוכה. בגדרו, יש לאזן, על דרך הפרשנות, בין תכלית האיסור הפלילי לבין הערכים הכלליים של השיטה, ובהם ההגנה על זכויות האדם, ובכללן חופש הביטוי. בעניין זה, הקו-המנחה הוא הגנה על הערכים החיוניים לתפקודה התקין של מערכת השירות הציבורי, תוך איזון ראוי עם חופש הביטוי של האדם. יסודות הנורמה העונשית הספציפית טעונים פרשנות שתעמוד בהתאמה ובהרמוניה לשיטה הערכית כולה.

המעגל החיצוני של העבירה עוסק במנגנונים החיצוניים לעבירה, המשפיעים אף הם על תהליך האיזון הנדרש בין הגשמת הערך המוגן בעבירה לבין ההגנה על זכות האדם לחופש ביטוי. מביניהם, ישנה חשיבות מיוחדת לשיקול-הדעת הנתון לתביעה הכללית בגיבוש מדיניות העמדה לדין בעבירות פליליות הכרוכות בהגבלות על מימושן של זכויות היסוד של האדם; ולמשקלם של עקרונות כגון "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין), "כלל הפרשנות המקלה עם הנאשם" (סעיף 34כא לחוק העונשין) וכיוצא באלה עקרונות כלליים העשויים לסייע בהשגת האיזון הנדרש בין הערכים המתנגשים במעגל החיצוני לעבירה. בגדר מנגנונים חיצוניים אלה, ניתן לכלול בענייננו גם את האמצעים הנתונים בידי כל אדם למתוח ביקורת על תפקודו של עובד ציבור, ובכלל זה, בדרך של הגשת תלונה למשטרה, למבקר המדינה, ולגורמי משמעת אחרים בשירות המדינה."

וכן בהמשך שם-

"11. עבירת העלבת עובד ציבור נועדה למנוע מאדם מלבטא מסר שלילי שיש בו משום השפלה, ביזוי ופגיעה בליבת כבודו האישי של עובד הציבור בקשר עם מילוי תפקידו. המטען הערכי שבמעשה האסור טמון ביסוד ה"העלבה". המטען התוכני של מושג זה הוא מהותי לצורך הגשמת תכליתו של האיסור הפלילי; מושג זה הוא בעל "רקמה פתוחה", שתכניו אמורים להיקבע בדרך של פרשנות ערכית אשר תגשים את יעדיו של האיסור הפלילי תוך התחשבות בערך הנוגד של חופש הביטוי (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 405-407 (הנשיא ברק) (2004)). בענייננו, יש להתחקות אחר תוכן המושג "העלבה" באמצעות נוסחו הלשוני, על רקע תכליתה הספציפית של הנורמה הפלילית, ובשים לב לעיקרון ההגנה על חופש הביטוי.

12. המשמעות המילולית של המושג "העלבה" היא הכלמה, ביוש, השפלה וכיוצא באלה משמעויות שעניינן פגיעה בכבודו של אדם. מאחר שמושג ה"העלבה" אינו מוגדר, מתחם האפשרויות הלשוניות לפרשנותו הוא רחב, ויש לבחור את האפשרות המתאימה לצורך השגת תכלית הערך המוגן הטמון ביסוד האיסור הפלילי, תוך התחשבות במגבלות שהאיסור מטיל על חופש הביטוי.

13. הערך המוגן באיסור הפלילי הוא הגנה על מערכות השלטון ועל תקינות תפקודו של השירות הציבורי במדינה. זאת, על רקע היותו של השירות הציבורי נדבך מהותי במערכת השלטון במשטר דמוקרטי. השירות הציבורי הוא האמצעי המרכזי שבאמצעותו פועלות רשויות השלטון ביישום תפקידיהן על-פי החוק; הוא נועד לשרת את הציבור באותם תחומי פעולה שהופקדו בידיו;  בלעדיו, מוסדות השלטון לא יוכלו לפעול, ותשתית המשטר הדמוקרטי תיפגע.

עבירת העלבת עובד ציבור נועדה לפרוש הגנה על השירות הציבורי מפני פגיעות קשות העלולות לפגוע בכשירות תפקודו, וביכולתו לקיים את אחריותו כלפי הציבור, ולפעול כראוי להגשמת יעדיו. ללא הגנה ראויה על השירות הציבורי, לא ייכון שירות ציבורי יעיל, שבכוחו לעמוד במטלות ובאחריות המוטלות עליו. הצורך להגן על השירות הציבורי מחייב הגנה גם על עובד הציבור האינדיבידואלי, שבאמצעותו פועל השירות הציבורי. בלא הגנה כזו על עובד הציבור, יתקשה עובד הנתון למעשי העלבה, השפלה וביזוי למלא את תפקידו בכשירות וביכולת מלאים. כתוצאה מכך, המערכת הציבורית תיפגע, השירות הניתן לציבור ייפגם, ויכולתה של המערכת הציבורית להגשים את מלוא יעדיה למען האינטרס הציבורי תועמד בסכנה. העבירה של העלבת עובד ציבור שמה, אמנם, במרכזה, את ההגנה על עובד הציבור שהוטחו כלפיו דברי עלבון בהקשר למילוי תפקידו, אך תכליתה רחבה יותר. היא נועדה ביסודה להגן על השירות הציבורי במשמעותו המוסדית-ערכית, ולהבטיח את פעילותו התקינה. לא עניינו של העובד כפרט עומד במרכז הערך המוגן בעבירה, אלא עניינה של מערכת השירות הציבורי ככזו, הוא הניצב במוקד האיסור:

"לא אינטרס הפרט ככזה הוא העומד במרכזה של הנורמה הפלילית, אלא האינטרס המערכתי הכללי, הניצב במוקד האיסור. ההגנה על עובד הציבור האינדיבידואלי במסגרת תפקידו נועדה להגן על מעמדו ויכולת תיפקודו של השירות הציבורי כנדבך מרכזי בפעולתן של רשויות השלטון" (פסק הדין, בפסקה 22 לפסק דיני).  

14. על הערך המוגן בעבירה, השם את הדגש על תקינות תפקודו של השירות הציבורי בהקשר לפגיעה בעובדיו, ניתן ללמוד מלשון סעיף העבירה, המדגישה את הקשר בין מעשה ההעלבה לבין מילוי תפקידו הציבורי של העובד. נדרש, כי מעשה ההעלבה ייעשה כלפי עובד הציבור בעת מילוי תפקידו, או בנוגע למילוי תפקידו, ואין די בהעלבת העובד שלא בהקשר לתפקידו. כן עולה הדבר ממיקומה של העבירה בפרק ט' לחוק העונשין, שנושאו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט", ובסימן ד' לפרק זה העוסק ב"עבירות בשירות הציבור וכלפיו". מושא הערך המוגן בעבירה אינו קורבן ההעלבה כפרט, אלא כמי שממלא תפקיד ציבורי, בהקרנתו על השירות הציבורי בכללו.

15. על עובד ציבור מוטלות אחריות וחובות כבדים במסגרת תפקידו. עמידה באחריות זו מחייבת רמת תפקוד גבוהה, שבמסגרתה נדרש העובד להשקיע את מלוא משאביו הפיזיים והנפשיים בביצוע תפקידו; עליו למצות מתוכו את מיטב יכולותיו וכישוריו. בלא פרישת הגנת החוק על העובד מפני התנכלות הכרוכה בפגיעה פיזית או רגשית כלפיו, הוא יתקשה במיצוי יכולותיו במילוי תפקידו. עובד ציבור המותקף במסגרת תפקידו – בין בגופו ובין בכבודו כאדם – יתקשה לאורך זמן לשמור על רמת תפקוד גבוהה בביצוע משימותיו. אם לא תינתן לו הגנת החוק מפני התנכלות, החשש והמורא מפני ביזויו והשפלתו ברבים עלולים להביא להצרת צעדיו, להגבלת מהלכיו בביצוע תפקידו, ולהשפעה רעה גם על תפקודם של עובדי ציבור אחרים. מציאות כזו עלולה לפגוע פגיעה קשה בשירות שעובדים אלה אמורים לתת לציבור, ולפיכך, במערך השירות הציבורי כולו."

וכמו כן בהמשך נקבע-

"17. אף ההגינות הציבורית מחייבת כי החברה תפרוש הגנתה על מי שפועל למילוי משימות בשירות הציבורי ולקידום אינטרס הציבור, ולא תותיר אותו חשוף ועזוב לנפשו. מעבר לכך, ההגנה על עובדי ציבור מפני פגיעה במהלך מילוי תפקידם נועדה להגן גם על דמותו של השירות הציבורי בעיני הציבור. אמון הציבור אינו מושג רק בהצבת דרישות קפדניות כלפי עובדי השירות הציבורי מבית, המחייבות אותם בשמירה קפדנית על כללי המשמעת והמינהל התקין; הוא מותנה גם במתן הגנה לעובדי הציבור מפני פגיעה מחוץ. העדר הגנה על עובדי ציבור מפני פגיעה בהם עלול לפגוע קשות גם בדמותו ובמעמדו של השירות הציבורי.

האינטרס הציבורי הרחב מצדיק, אפוא, פרישת הגנה מיוחדת על השירות הציבורי ועובדיו, בין היתר, בדרך של יישום נורמות פליליות שנועדו להרתיע כל אדם או גוף מפני מעשי פגיעה בעובדי ציבור, בין היתר, על דרך העלבתם וביזויים.

18. אל מול תכליתו של האיסור הפלילי, ניצבת זכות האדם לחופש ביטוי, העומדת במידרג העליון של זכויות האדם החוקתיות. היא נועדה להבטיח את זכות הפרט לבטא בחופשיות את דעותיו, רגשותיו, וביקורתו על מהלכי השלטון, כחלק מהאוטונומיה האישית הנתונה לו (בג"צ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא ברק ([פורסם בנבו], 12.1.2006); בג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, 689 (הנשיא ברק) (2006)). זכות יסוד זו היא אבן-יסוד בהתנהלותה של חברה חופשית ודמוקרטית, התלויה בזרימה חופשית של דעות, השקפות, עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות חברתיות. הזכות לחופש ביטוי משרתת את תכלית גילוי האמת בחיים החברתיים; ההגנה עליה חיונית הן בהיבט של האוטונומיה האישית של הפרט והן בהיבט קיומה של חברה חופשית ודמוקרטית (בג"צ 399/85 חה"כ כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272-275 (1987); בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1) 249, 277 (2003)).

היקף ההגנה על חופש הביטוי אינו גורם קבוע וקשיח, אלא הוא נגזר מטיבו ומשקלו של הערך שכנגדו הוא מתמודד (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 1 לפסק דיני ([פורסם בנבו], 12.11.2006)).

19. חופש הביטוי הנוגע לחיים הציבוריים מצוי בליבת ההליך הדמוקרטי ומחייב הגנה רחבה כדי להבטיח משטר של חברה חופשית. "הזכות להשמיע, לשמוע, לראות ולדעת היא זכות יסוד חוקתית של הפרט, המהווה תנאי לקיום מוסדות שלטון דמוקרטיים" (פסק הדין, בפסקה 30 לפסק דיני). בגדרה של חירות הבעת הדעה בנושאים ציבוריים, קיימת חשיבות מיוחדת לחופש ביטוי בביקורת על עניינים ציבוריים, ובתוך כך על מוסדות ממשל, אישי ציבור ונושאי משרות ציבוריות. הביטוי החופשי מהווה אמצעי בקרה ופיקוח על רמתם המוסרית והמקצועית של נושאי משרות ציבוריות (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 836 (1989)). ואכן, חופש הביטוי אוצר בתוכו זכות להשמעת ביקורת, ואף ביקורת נוקבת, על מוסדות השלטון והשירות הציבורי. לחופש הביטוי והביקורת עשוי להיות ערך ממרק, והחשיפה לכך מפתחת מנגנון-זהירות טבעי של עובדי ציבור מפני סטייה מן השורה. חופש הביטוי והביקורת סובל גם ביקורת בוטה ומשתלחת, אפילו אין בה אמת, וגם אם היא מוּנעת מיצר התנכלות ונקמנות. אלא שחופש הביטוי אינו בלתי-מוגבל, ויש לו תחומים וגבולות, בין היתר, בגדרם של איסורי לשון הרע וההגנה מפני העלבת עובד ציבור במישור הפלילי.

20. בתחום ההגנה על אנשי ציבור, אין זהות בין משקל חופש הביטוי המותר ביחס לנבחרי ציבור לבין זה המותר ביחס לעובדי ציבור שאינם חלק מהמערך הפוליטי העומד לבחירה. מנבחרי ציבור נדרשת רמת-סיבולת גבוהה בספיגת דברי ביקורת, בהינתן מעמדם במערך הפוליטי, ונוכח קיום אמצעי תקשורת זמינים, שבאמצעותם הם יכולים להגיב לדברי העלבון והביקורת. לעומת זאת, עובד ציבור שאינו חלק מהמערך הפוליטי העומד לבחירה, מנוע על-פי כללי המשמעת בשירות הציבורי מלהשיב למבקריו, ומלנהל עימם דו-שיח עצמאי ופתוח לציבור על טיב התנהגותו ומניעי פעולתו. בידי עובד כזה לא נתונים כלים ואמצעים הדומים לאלה הנתונים בידי נבחר ציבור לצורך התמודדות עם ביקורת פוגענית המוטחת כלפיו. הוא נזקק להגנת המשפט והמערכת הציבורית כדי שתשמורנה על זכויותיו לא רק כדי להבטיח את השמירה על שמו הטוב וכבודו האנושי, אלא גם כדי להגן על יכולתו לבצע את תפקידו למען השירות הציבורי.

21. הנורמה הפלילית כפופה לכללי האיזון החוקתי, ובפרשנות תכליתית יש לעמוד על הערך המוגן שהנורמה מבקשת להגשים, ולתחום את מרחב התפרשותו בשים לב לערכים מוגנים אחרים. מקום שהערך המוגן באיסור הפלילי פוגע בזכות יסוד של האדם, יש להבטיח כי האיסור הפלילי יגשים את תכליתו רק עד למידה ולהיקף ההכרחיים כדי שהזכות או האינטרס הנוגדים לא ייפגעו מעבר לנדרש. מרחב ההגנה הניתן לעובד הציבור במסגרת הנורמה הפלילית הוא פועל-יוצא ממידת הפגיעה החוקתית המותרת והאפשרית בזכות היסוד לחופש ביטוי. פסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אוצלת ומקרינה על דרכי האיזון בין הערכים הנוגדים, גם ביחס למעשה חקיקה ישן שקדם לחקיקת חוק-היסוד, כפי שהדבר בענייננו.

22. האיסור על העלבת עובד ציבור מתיישב עם ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, לאור תכליתו להגן על כבודו, מעמדו, ויכולת תפקודו של עובד הציבור האינדיבידואלי ושל מערך השירות הציבורי כולו; הוא נועד לתכלית ראויה, שהרי ההגנה המיוחדת על עובדי ציבור נועדה לקדם אינטרס ציבורי כללי חשוב, אשר בלעדיו הציבור כולו עלול להיפגע; האיסור הפלילי עונה גם על יסוד המידתיות, על שלושת מבחני-המישנה שלו. מבחנים אלה בהשתלבותם מביאים לתוצאה כי השקלול בין הזכות לחופש ביטוי והבעת ביקורת על עובד הציבור והשירות הציבורי, לבין האינטרס הציבורי בהגנה על עובדי ציבור, מוביל לנקודת-איזון המצרה את תחומי התפרשותה של עבירת העלבת עובד הציבור באופן ממשי. הווי אומר, נדרש כי הפגיעה בעובד הציבור תהא חמורה וקיצונית באופייה, שמתלווה לה חשש ממשי לפגיעה ביכולת התפקוד של העובד, בהקרנתה על מערך השירות הציבורי בכללותו. האיזון הראוי מביא לתוצאה כי ההגנה על העובד מכוח האיסור הפלילי תינתן אך במקום בו קיים חשש ממשי לפגיעה מהותית בערך המוגן בנורמה הפלילית. מבחן זה מצמצם את האיסור הפלילי להכרחי ולנדרש, כדי להגשים את תכליתו הראויה, בלי שייפגע עיקרון חופש הביטוי והביקורת מעבר למידה הראויה.

יסוד ה"העלבה" ומבחן הוודאות הקרובה

23. שני מרכיבים "נושאים על שכמם" את מטען האיזון בין הערכים הנוגדים הפועלים במסגרת האיסור הפלילי בענין העלבת עובד הציבור. המרכיב האחד הוא יסוד ה"העלבה", שתוכנו אמור לשקף את האיזון האמור; והמרכיב השני הוא מבחן הסתברותי, אשר נועד, במסגרת אותו איזון, להגביל את תחום השתרעותה של העבירה רק למצבים שבהם קיימת הסתברות ברמה מסוימת לפגיעה ממשית בערך המוגן בעבירה.

24. שילוב שני מרכיבים אלה הוא היוצר את האיזון הראוי בין הערך המוגן בעבירה לבין הערך הנוגד של חופש הביטוי, שעיקרו נמצא, לטעמי, בשניים: האחד – במתן תוכן למעשה ההעלבה המכוון רק למעשים קיצוניים של פגיעה קשה בליבת כבודו של עובד הציבור. לענין זה, אין די בפגיעה בעלת אופי נסבל או שולי בכבוד האדם, אלא נדרשת פגיעה עמוקה בליבת הכבוד של עובד הציבור במילוי תפקידו, יהא זה מדברי ביקורת, מגידופים או מכל תוכן אחר של דבר ההעלבה, תהא הגדרתו אשר תהא. לצורך כך, אין לקבוע מראש תכנים כאלה או אחרים שיהוו "העלבה"; השני – בקביעת מבחן הסתברותי ברף גבוה, שעניינו בקיום "ודאות קרובה" כי מעשה ההעלבה יביא לפגיעה קשה בעובד במילוי תפקידו, ומכאן גם בשירות הציבורי במובנו הרחב. נדון בפירוט בכל אחד מהמרכיבים האמורים.

יסוד ה"העלבה"

25. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של העלבת עובד ציבור, המסתפק ב"מודעות" בלבד, מהווה רף נמוך של מחשבה פלילית, שעשוי היה, כשלעצמו, להביא להרחבת-יתר של תחום התפרשותה של העבירה, אלמלא הוגבלה התפרשות זו באמצעות תוכנו המאזן של מושג ה"העלבה", והכללתו של מבחן הסתברותי. תוכן המושג "העלבה", הנמנה על היסוד העובדתי של העבירה, אמור לאצור בתוכו את השקלול הראוי בין הערך המוגן באיסור הפלילי, לבין ההגנה על חופש הביטוי והביקורת.

26. שלא כחברי, השופט ריבלין, לגישתי לא ניתן להגדיר מראש רשימה סגורה של מקרים בהם מתרחשת "העלבה" הטומנת בחובה פגיעה קשה בכבודו של העובד, המקרינה על יכולת תפקודו בהשלכה על השירות הציבורי בכללותו. עם זאת, קו-משותף למעשי "העלבה" כמובנם בסעיף העבירה הוא ביטוי שלילי הפוגע בליבת כבודו של האדם וכרוך בפגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד הציבור את מקור כוחו וסמכותו. וכך נאמר בפסק הדין נשוא העתירה בעניין זה:

"כדי שהעלבה תיכנס בגדרו של האיסור הפלילי, עליה לפגוע בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו. בהעלבה כזו עשוי להתקיים המבחן המחמיר של וודאות קרובה לפגיעה ממשית בתפקודו של עובד הציבור והשירות הציבורי. כך, למשל, העלבת עובד ציבור שיש בה פגיעה בניקיון כפיו, בטוהר מידותיו, או האשמתו בשחיתות עשויים להוות "העלבה" במובן האיסור. הטחת גידופים או קללות, הגם שיש בהם אלימות מילולית, אך אין בתוכנם ובצורת השמעתם פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם, לא יהוו "העלבה" אסורה, גם אם תוכנם ואופן השמעתם עלולים להיות קשים ופוגעניים" (שם, בפסקה 45 לפסק דיני).

על-פי גישה זו, "העלבה" מתקיימת כאשר היא מכוונת כלפי ליבת כבודו האישי של העובד; אין די בביטוי של אלימות מילולית בוטה, אלא נדרשת פגיעה עמוקה בשמו הטוב של העובד שיש בה כדי לבזותו בעיני אחרים. אמנם, המושג "העלבה" בהקשרו הנורמטיבי מניח ציפייה לסף-סיבולת גבוה מצד עובד הציבור, אשר נועד לאפשר לאזרח מרחב ביטוי וביקורת כלפי תפקודו של עובד הציבור והשירות הציבורי. על העובד לעמוד לא אחת מול טענות וביקורת המושמעות כלפיו וכלפי השירות הציבורי, גם אם הן אינן צודקות וגם אם אין בהן אמת. באלה אין בהכרח כדי להוות מעשה "העלבה" במובן האיסור הפלילי. אולם, רף-הסיבולת של העובד נעצר באותה נקודה שבה מוטל על החברה להגן על ליבת כבודו ועל ליבת כבודה של המערכת אותה הוא משרת. רף-הסיבולת הנדרש מעובד ציבור אינו מחייבו לשאת על כתפיו פגיעה בליבת כבודו כאדם וכעובד, ובכלל זה פגיעה ביושרו ובטוהר-מידותיו. לפגיעה כזו עלולה להיות השלכה משמעותית על יכולת התפקוד של העובד, ועל כושרו של השירות הציבורי לעמוד במשימותיו. פגיעה כזו יורדת לשורשי אמון הציבור בשירות הציבורי ובעובדיו."

ובהמשך שם-

"30. בצד המטען התוכני שיש לייחס למושג ה"העלבה", מהווה המבחן ההסתברותי  חלק מנסיבות העבירה ההתנהגותית, והוא נועד להשפיע על המשקל היחסי שיש לתת לערך המוגן בעבירה ביחס לערך הנוגד של חופש הביטוי. תוכנו של המבחן ההסתברותי, בהתאם לרף שנקבע לגביו, קובע את מידת השכיחוּת או הנדירוּת שבהפעלת הנורמה הפלילית, והוא עשוי להוסיף מנגנון חשוב, המעצים את מגבלות חלותה של העבירה, ומרחיב את התחום המוגן של חופש הביטוי.

31. כדי לספק את ההגנה הנדרשת לערך חופש הביטוי בגדר העבירה של העלבת עובד ציבור, ובמסגרת האיזונים המתבקשים בינו לבין תכלית האיסור הפלילי, מתבקשת גישה מצרה לתחום התפרשותה של העבירה. לצורך כך, אין די במעשה העלבה כשהוא לעצמו, אלא נדרש "דבר מה נוסף" כדי להופכו לעבירה פלילית. בעבירות של ביטוי מילולי אסור, אותו "דבר מה נוסף" נמצא, לא אחת, בהחלת מבחן הסתברותי שעניינו דרישה לקיום ודאות קרובה לגרימת נזק ופגיעה משמעותיים לאינטרס הציבורי שהאיסור הפלילי ביקש למנוע. מבחן "הוודאות הקרובה" שימש לאורך שנים נוסחת איזון חוקתית לצורך פתרון התנגשויות בין זכויות חוקתיות לערכים נוגדים (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז(2) 871, 892 (1953); בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד מא(1) 421, 435 (1987)). מבחן זה נדון גם בהקשר הפלילי, מקום שנדרש איזון בין ערך חוקתי לבין ערך נוגד במסגרת הנורמה הפלילית. בנסיבות של פגיעה בחופש הביטוי כתוצאה ממסר מילולי פוגעני, כשמנגד ניצבים אינטרסים של שלום הציבור והסדר הציבורי, נטה בית המשפט לאמץ מבחן הסתברותי ברמה גבוהה – הוא מבחן "הוודאות הקרובה" – ולא הסתפק במבחן הסתברותי ברמה נמוכה יותר שעניינו קיום אפשרות סבירה וממשית להתממשות הסיכון (דנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' כהנא, פ"ד נד(5) 145, 175-176 (השופט אור) ו- 182-183 (הנשיא ברק) (2000)).

32. גם בנסיבותיה של העבירה הפלילית בענייננו, ראוי להחיל מבחן הסתברותי מחמיר מסוג מבחן "הוודאות הקרובה", כפי שנאמר בפסק הדין נשוא העתירה:

"מבחן זה תוחם את מידותיה של העבירה למידות הצרות הראויות לה, כדי להגן על חופש הביטוי והביקורת של האזרח ביחס למוסדות הציבור והממשל, ועל העובד האינדיבידואלי המשרת במסגרתם. דרישת יסוד נפשי ברף נמוך של "מודעות" בלבד מצדיק החמרה במבחן ההסתברותי, כאמור. מבחן "הוודאות הקרובה" מגדיר נכונה את שיקלול הערכים הנוגדים במקרה זה. הוא מבחן מקובל בהלכה הפסוקה מזה דורות. יש באימוצו כדי לקדם את ההרמוניה הנורמטיבית הכוללת בשיטה כולה" (שם, בפסקה 44 לפסק דיני; ההדגשה אינה במקור).

מעשה ה"העלבה" בצירוף המבחן ההסתברותי, הוגדרו, אפוא, כך:

""העלבה" במשמעות הנורמטיבית של האיסור תיוחד, אפוא, למקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאימון הציבור בה" (שם, שם).

33. ההיזקקות למבחן ההסתברותי ברמה של "ודאות קרובה" מצר, אפוא, את תחום התפרשותה של העבירה, ומותיר את החלתה למקרים קיצוניים שבהם האמירה העולבת יוצרת ודאות קרובה לפגיעה ממשית באופן מילוי תפקידו הציבורי של עובד הציבור, ואגב כך, לפגיעה במערכת השירות הציבורי ולאמון הציבור בה."

ולסיכום נקבע שם-

"37. שילוב התוכן המושגי המוצע למעשה ה"העלבה" ביחד עם החלת מבחן הסתברותי ברף גבוה מסוג מבחן "הוודאות הקרובה", מקנה את האיזון הראוי בין הערכים הנוגדים בעבירה. פועל יוצא מכך הוא, כי "העלבה" במשמעותה הנורמטיבית תיוחד למקרים חריגים וקיצוניים שבהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השרות הציבורי, ובאמון הציבור בה.  

יש להוסיף, כי בצד יסודות הנורמה הפלילית, כפי שאלה מתפרשים מתוך המעגל הפנימי של העבירה, מצויים מנגנוני איזון שונים במעגל החיצוני לעבירה, המשפיעים גם הם על מידת הריסון הנדרש בהפעלתה של הנורמה הפלילית על רקע הערכים המתנגשים בה. מבין מנגנונים חיצוניים אלה יש להדגיש במיוחד את שיקול-הדעת הרחב הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בהגשת כתבי אישום מטעמים של אינטרס ציבורי, והריסון הרב המאפיין את מדיניותו בהעמדה לדין בעבירות הקשורות  בחופש הביטוי (הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1103 (90.002), "הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט", מיום 3.7.02).

שילוב זה בין הפרשנות התכליתית של האיסור הפלילי, מתוכו, לבין המנגנונים החיצוניים הקשורים בדרך אכיפתו הלכה למעשה, משקף איזון נאות בין תכלית ההגנה על עובד הציבור והשירות הציבורי, לבין ההגנה הנדרשת על חופש הביטוי והביקורת, הניצבים בליבת ההליך הדמוקרטי."

בענייננו—אין דברי הנאשם, על פי גרסתו כלפי פארס- מבחינת מקרה חריג וקיצוני שבו קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה מדבריו עלולה לפגוע בעובד הציבור כפרט, או במילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאמון הציבור בה.

כן נקבעה צפייה לסף סיבולת גבוה מצד עובד הציבור, שנועד לאפשר לאזרח מרחב ביטוי וביקורת כלפי תפקודיו של עובד הציבור והשירות הציבורי.

אייבק, שהעיד כי שמע מהנאשם את המילה "ערבי"- ולא מילים נוספות, ציין בעדותו כי כלל לא נעלב מדברי הנאשם בשטח, כי הוא רגיל לזה שקוראים להם ערבי ולמד לחיות עם זה (ת/9 ש' 40-41).

בעדותו ציין- באשר לדברי הנאשם לפארס:

"היה קטע גם שהוא קרא לו "ערבי" ודברים כאלה. לא משתמשים במילה הזו כמחמאה. פארס הרגיש שהוא מעליב אותו, אני לא יודע מה עובר לו בראש, ככה זה...אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר לו..." (עמ' 102 ש' 19-22).

על פי פארס- אמר לו הנאשם בשטח, על פי הודעותיו נ/7, נ/8- "שקרן" "פחדן", ועל פי עדותו בחקירתו הנגדית- כי "קילל" אותו.

על פי הנאשם- לא קרא פארס כלל "ערבי", או כל הקשור למילה זו, אלא כי אמר לו "כלב", "זבל"- בנסיבות התנהגותו של פארס כלפיו.

באשר למכלול דברי הנאשם כנ"ל, ולמרות שהנני מעדיפה את גרסת הנאשם באשר למה שאמר בשטח (כמו גם בהמשך -כמפורט)- לא חצה הנאשם את סף הסיבולת הצפוי, כעדותו של אייבק ("שהתרגל לזה").

לא היו בדברי הנאשם כנ"ל כדי פגיעה בליבת כבודו וכבודה של המערכת אותה הוא משרת, גם אם יש בכך בוטות, וכקביעת כב' השופטת פרוקצ'יה-

"...חרפות, קללות וגידופים, פרי להט יצרים והתפרצות רגשית נקודתית, אינם בהכרח בעלי אופי פוגעני בליבת כבודו האנושי של העובד. הם עשויים להימצא במתחם סף הסיבולת שעובד ציבור צריך לשאת בו מכוח תפקידו"

(דנ"פ אונגרפלד שלעיל)

בצד ההגנה על עובד הציבור מוצבות כלפיהם דרישות קפדניות של שמירה על כללי משמעת ומנהל תקין- ובבחינת התנהגותם הבוטה והאלימה של פארס ואייבק כלפי הנאשם- היה בתגובתו כדי התפרצות רגשית נקודתית שאינה פוגעת בליבת כבודו האנושי של השוטר או המערכת, ומצויה במתחם סף הסיבולת הצפוי ממנו.

כמו כן אין כל ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה מדברי הנאשם עלולה לפגוע בעובד הציבור כפרט ובמילוי תפקידו הציבורי.

באיזון בין הערכים המתנגשים- ובנסיבות בהן נאמרו דברי הנאשם- אין בכך העלבת עובד ציבור.

הדברים נכונים גם לגבי המשך דבריו של הנאשם ברכב ובתחנת אריאל- על כי אמר בזמן הנסיעה ברכב ובתחנה- "שקרן" "פחדן" "אתה אלים", "בטח אתה מרביץ לאשתך" "אתה עבריין, אתם בריונים לא שוטרים, אתם פורעי חוק" וכן מה שהוגדר בכתב האישום כאיום- "אתה עוד תצטער על הרגע שהתגייסת, אתה תתחרט על הרגע שהגעת לפה".

דברי הנאשם כנ"ל הינם בוטים - אך הם פרי להט היצרים והתפרצות רגשית שאינה פוגעת בליבת כבודו האנושי של השוטר, ואמורים להיות במתחם סף הסיבולת שצריך לשאת בו.

אין להתעלם מנסיבות מעצרו של הנאשם- לפיהן הופנתה כלפיו התייחסות אלימה מילולית ופיזית של פארס ללא כל סיבה מוצדקת, העולה כדי העדר עילה מוצדקת למעצרו- כשהגיע לזירת האירועים טעון בעוינות כלפי הנאשם ושכמותו- שאטמה אותו בפני כל יכולת ממשית לבירור ענייני ועובדתי של הקורות בשטח.

בנסיבות אלה- וכתגובה לדיווח שיקרי של פארס על תקיפתו ע"י הנאשם- מצויים דברי הנאשם במתחם חופש הביטוי- למרות היותם פוגעניים ומזיקים- תוך שתכניה של ההעלבה "כרקמה פתוחה" צריכים להיקבע תוך פרשנות ערכית שתגשים את יעדיו של האיסור הפלילי- תוך התחשבות בערך הנוגד של חופש הביטוי.

פרשנות זו בכלל נסיבות התנהגותו של פארס (כמו גם של אייבק) מצטרפת למסקנתי כי אין בדברי הנאשם פגיעה בליבת כבודו של פארס, ומצויים בסף הסיבולת שעובד ציבור צריך לשאת בו מכוח תפקידו.

יצוין כי ע"ת/8, שנסע עם פארס והנאשם לתחנת המשטרה, כלל לא התייחס בהודעתו ובעדותו לדברי ההעלבה הנטענים של פארס כלפיו, אלא שמע "ערבי" (ועוד משפטי איום שאף אחד לא ציין בגרסתו) באופן התומך באי היות יתר דברי הנאשם כה פוגעניים ובליבת כבודו של פארס או מערכת השירות הציבורי.

נלמד- כי דברי הנאשם מצויים, למרות בוטותם, בגדר מרחב הביטוי והביקורת כלפי תפקדו של עובד הציבור והשירות הציבורי- נוכח נסיבות אמירתם, בהתפרצות רגעית, כביטוי של כעס ומחאה, ובלא התקיימות וודאות קרובה לגרימת נזק ופגיעה משמעותיים לאינטרס הציבורי שהאיסור הפלילי ביקש למנוע.

איומים

בע"פ 3779/94 חמדני נגד מדינת ישראל, נ"ב(1) 408, קבעה השופטת בינייש:

"על אופייה של עבירה זו עמד השופט ברק (כתוארו אז) בפסק-הדין בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל (להלן – פסק-דין ליכטמן [1]), בעמ' 384:

"עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין) קשה היא. תחומי התפרסותה אינם ברורים. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של הפרט... מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש עם השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרש אפוא, איזון בין הערכים המתנגשים. גבולותיו של איזון זה מטבע הדברים אינם מדויקים, ולדבר השלכה ישירה על חוסר הבהירות באשר לגבולותיו של האיום האסור".

תוך התחשבות בבעייתיות המיוחדת לעבירת האיומים, יש לבחון אפוא אם נתקיימו יסודות העבירה במעשיו של המערער באופן שיש בו כדי לקיים את הרשעתו."

וכן שם-

"כבר נפסק לא אחת כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום.

בלשונו של חברי השופט גולדברג בפסק-דין ליכטמן [1], בעמ' 378-379:

"...לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו הן שקובעות, אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה".

(כן ראו: ע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי [2]; ע"פ 38/61 יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-ערעור נגדי [3], בעמ' 525 ודברים שנאמרו לאחרונה בע"פ 6524/96 מדינת ישראל נ' לוי ואח' [4]).

בית-משפט זה דן לא אחת בשאלה מתי ביטוי שיש בו "איום" יוצא מגדר אמירה או אזהרה מותרת מפני רעה עתידית צפויה והופך להתנהגות אסורה. ניתן לזהות איום אסור בין היתר על-פי הנסיבות שבהן ניתן לו ביטוי, ועל-פי המסר הגלום בו שנועד להטיל אימה ביחס לדרך פעולתו של המאוים. יש שהמסר ונסיבות העברתו הופכים את הביטוי מאזהרה מותרת לאיום אסור. כמו כן, יש משקל רב למבחן העזר שקבע בית-משפט זה לאיתור האיום, "האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (ראו פסק-דין ליכטמן [1], דברי השופט ברק בעמ' 384, ודברי השופט גולדברג בעמ' 379)."

ברע"פ 2038/04 שמואל לם נגד מדינת ישראל (טרם פורסם), קבעה כב' הש' בינייש:

"לפיכך, על מנת לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום" (פסק דין חמדני, בעמוד 415 וראו גם את האסמכתאות המובאות בפסק הדין בעמוד 416). יודגש, כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי (פסק דין חמדני הנ"ל, בעמוד 416)."

בענייננו -בנסיבות בהן נאמרו דברי הנאשם לפארס- איני סבורה כי אלה עולים כדי איומים, אלא לכל היותר כאזהרה , או התראה לגיטימית, כי יצטער על הרגע שהתגייס, ויתחרט על הרגע שהגיע לשם.

התנהלותם של פארס ואייבק כלפי הנאשם לא הייתה תקינה - ובנסיבות אלה היה בדברי הנאשם התראה, אזהרה והפניית כעס ומחאה כלפיו על האופן בו התנהגו כלפיו, ללא כל כוונה (לפי מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי) לפגוע בו, ולמרות מעמדו של הנאשם בישובו- לא הובאה כל ראיה כי הוא בעל שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של האזהרה והסכנה עליה הוא מתריע- הכיצד יביא לחרטתו או להצטערותו של פארס?

הנאשם אף ביכר את דרך הבירור הענייני עם מפקדי הצבא בשטח, כך עשה טרם הגעת פארס מול המח"ט, הסמח"ט, קצין הגמ"ר- ואת דבריו לפארס יש לראות בנסיבות אלה באספקלריה זו של רצון לטפל בהתנהגותו של פארס "בצינורות המקובלים".

התנגדות למעצר חוקי

הנאשם ציין כי לא התנגד לכניסה לרכב, ולא הפעיל כוח - נוכח האלימות המיידית שהופנתה כלפיו, כמו גם הכוח הבלתי סביר שהופעל עליו ע"י פארס ואייבק- בעיקום ידו, הפלתו ארצה, בדריכת ברך על גבו, וכבילתו- עד כדי גרם חבלות בגופו (עמ' 145 ש' 18-25; נ/6).

גרסתם של השוטרים, כפי שצוין- אינה מהימנה עליי, בהיותן מתואמות, מוגזמות, משחירות, כשגרסתו של הנאשם מהימנה ואף תואמת את ההיגיון והשכל הישר.

הפגיעה בפארס (שריטה קלה בידו- נ/7) הינה מינורית, ותואמת את גרסת הנאשם לקרות האירועים.

כן ספק בליבי באשר לחוקיות מעצרו של הנאשם- בכלל נסיבות אלה.

בשולי הדברים יצוין, הגם שהדבר לא נטען ע"י הצדדים- כי לא הובא כל טעם מדוע לא הורה פארס על עיכובו של הנאשם, טרם מעצרו, בבחינת מידתיות בהתייחסותו לנאשם, וגם בכך יש לתמוך בגרסת הנאשם על אופן ההתייחסות האלימה כלפיו.

סופו של דבר, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו באישום 1 בכתב האישום.

ב. אישום שני

על צוות מג"ב המפורט באישום זה נמנו:

ע"ת/1 לידיה (שכטרלה)- הודעתה הוגשה נ/1- א', ב'.

ע"ת/2- גדיר (אחמד)

ע"ת/5-סמיר (נאסר)

ע"ת/11-מוחמד (אלחטיב)- הוגשה הודעתו ת/11

מבחינה כרונולוגית- ארע האירוע הנטען באישום זה (22.11.09), סמוך לאחר המפורט באישום 1 (19.11.09).

על פי עדותו של פארס- פקודיו קיבלו תדריך על מה שארע, וכמפורט באישום 1, לפיו הנאשם נעצר כי הפריע לצוות במילוי תפקידו (עמ' 90 ש' 4-14).

ע"ת/8 (ערן) אף ציין כי היה תדריך של המ"פ, ובו אמרו מה שהיה ושלא צריך לדבר ביניהם על זה (עמ' 97 ש' 10-21).

לידיה העידה כי הקצינים דיברו על כך בתדרוך אבל לא אמרו בפירוש מה קרה. הם אמרו שהיה משהו, לא נכנסו לפרטים (פרו' עמ' 9, ש' 5-8, ש' 13-18).

במשטרה מסרה כי נכחה במעצר של הנאשם ביום חמישי (=שזה האירוע עם פארס) (נ/1א ש' 20).

כבר בשלב זה עלתה תמיהה ברורה מהניסיון של לידיה לטשטש בעדותה את דבר נוכחותה באירוע באישום 1- באופן המצטרף לרושם בדבר הניסיון לנתק את הקשר (אף הסיבתי) בין אירועי אישום 1 ו-2.

גדיר העיד כי הסמ"פ (פארס) עצר את הנאשם יום קודם לכן (פרו' עמ' 23) היה להם תדריך לפני האירוע ובו הודיעו להם שהייתה התקלות בין הנאשם לפארס. לא זוכר מי העביר את התדריך (פרו' עמ' 29) בתדריך דיברו על פראס אמרו שיש חיכוך עם הנאשם (פרו' עמ' 33) לפני כמה ימים הייתה לסמ"פ פארס בעיה בחווה עם הנאשם (פרו' עמ' 23)

סמיר שמע על כך כי כל הפלוגה דיברה על כך וגם בתדריך אמרו להם מה היה באירוע. לא זוכר מי תדרך, מי שהיה התורן באותו יום (פרו' עמ' 69).

כבר בנקודת זמן זו של קבלת התדריך של צוות מג"ב בנוגע לאירועי 19.11.09- ניטעו זרעי הפורענות של אירועי אישום 2- בכל הנוגע ליחסם המוטה של חברי הצוות- לנאשם, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן הקושר את שני האירועים – כסובב ומסובב.

כעולה מגרסאותיהם- כל צוות מג"ב כנ"ל היו בתצפית הדרומית של חוות גלעד ביום 22.11.09, כשמשימתם על פי ע"ת/1 היה למנוע חיכוך בין האוכלוסייה היהודית והפלסטינאית באזור.

הם נקראו לתצפית הצפונית, אליה ניתן להגיע דרך החווה או מסביב לה בכניסה השנייה לחווה-וזו הדרך בה בחרה.

ע"ת/1 הייתה הנהגת, גדיר המ"כ ישב לידה, ומאחוריה- מוחמד ולידו סמיר.

בהודעותיה (נ/,1 נ/2) ציינה כדלקמן-

הודעתה של לידיה שכטרלה במשטרה מיום 23.11.09 שעה 00:20 (נ/1)

היום בערך בשעה 20:40 נכנסו לחוות גלעד במסגרת סיור מג"ב פלוגה מ"ז משכם. כשנכנסו לתוך השטח של חוות גלעד, עקף אותם הנאשם, תושב המקום, עם רכבו. הוא עצר לפניהם ירד מהמכונית והתחיל לצעוק על כל הצוות מה הם עושים, הוא שחרר את הכלבים שהיו סמוכים לבית. מאחור בא רכב מסוג סובארו בצבע לבן ולא נתן לה לצאת. היא הייתה בין שני הרכבים בלי אפשרות לצאת. הנאשם שרק ולמקום התחילו להגיע אנשים מכל החווה , בערך 30-40 איש, צמוד לרגל של הנאשם הייתה סכין בערך באורך 15 ס"מ. האנשים שהגיעו- גם היו רעולי פנים עם סכינים. קבוצת אנשים הגיעה לג'יפ ודקרו 3 גלגלים. הנאשם הגיע אליה סכין ביד שמאל ואמר לה "את רוצה עוד משהו?". לאחר כ-10 דקות אחד

המתנחלים הזיז את הסובארו שהייתה מאחוריהם ואז היא נסעה אחורה עם הג'יפ ויצאו מחוות גלעד. לא זוכרת מספרי רכבים שחסמו אותה (סיטרואן שחורה וסובארו לבנה).

אם יהיה מסדר זיהוי- יכולה לזהות את האנשים שהיו במקום.

הודעתה במשטרה של לידיה שכטרלה מיום 24.11.09 שעה 16:59 (נ/1א)

מסרה אתמול עדות על אירוע בחוות גלעד, והתבקשה להשלים את עדותה. לשאלה כמה פעמים הנאשם עקף אותם עם הרכב, ענתה שעקף פעם אחת, כשבפעם הראשונה הוא נכנס לחווה מהכביש הראשי ונסע באטיות כשהיא מאחוריו כ-15 קמ"ש, למרות שניתן לנסוע 30-40 קמ"ש, וניתן היה להבין שהוא מתגרה בהם, הוא עצר בצד ואז היא עקפה אותו והנאשם נסע במהירות ועקף אותם מצד ימין וישר חסם את הג'יפ באלכסון.

לשאלה באיזה שלב ירדה מהרכב, ענתה כי בשלב שהנאשם שרק ותוך כדי שהחברים שלו הגיעו היא ירדה מהג'יפ, אבל נשארה קרוב לדלת הנהג. לשאלה היכן עמדה ביחס לנאשם, ענתה כי כל הבלגן לא היה בצד שלה. היא הייתה בצד הנהג והמ"כ ירד ודיבר עם הנאשם מהצד של הנוסע ליד הנהג. לאחר שרעול פנים דקר את הגלגל מהצד האחורי , צד שמאל אחורי, היא באה ועמדה ליד הגלגל האחורי והנאשם התקרב כחצי מטר ממנה, היא ראתה שידו צמודה לגוף שלו כשהוא מחזיק סכין ביד כלפי מטה ואז אמר לה בשאלה "את גם רוצה עוד משהו?". היא חשה מאוד מאוימת, לדעתה הוא התכוון לכך כי העיניים שלו אמרו לה שהוא מתכוון לכך, לא נראה לה שעוד מישהו מהצוות שמע את האיום הזה.

לשאלה כיצד מכירה את הנאשם, ענתה כי ראתה אותו כמה פעמים גם במעצר מיום חמישי בו הייתה נוכחת שם, וגם מהחווה שם הוא גר. לשאלה מה מצב התאורה במקום, ענתה כי היה חשוך, תאורה קלה אבל בסך הכול חשוך. לעניין תיאור הסכין- לא ראתה את הכת כי הוא החזיק את הסכין באגרוף, הלהב הבריקה לדעתה באורך 10-15 ס"מ. לשאלה באיזה

טון איים עליה הנאשם, ענתה כי בטון מאיים, הוא הרים את קולו כשאמר לה אם היא רוצה עוד משהו. לא ראתה את הנאשם דוקר צמיג, כנראה הייתה בצד השני של הרכב. לא ראתה את הבחור שבא עם הסובארו מחזיק סכין, רק ראתה אותו יורד מהרכב ובא לכיוון השני שלא בצד שלה. לשאלה האם חושבת שהסובארו חסמה אותם באופן מכוון, ענתה שכן ברור, הוא יכול היה לעקוף אותה אבל את הרכב של הנאשם לא, אבל אין ספק שחסם אותה בכוונה, לא יודעת למה בסוף הוא נסע.

בעדותה- הוסיפה כי כשנכנסה בכניסה השנייה לחווה- בא מולה רכב, שהאט, רצה לפנות לחווה, נכנס לפניה, והיא עצרה בכיכר והחליטה לעקוף אותו כי הוא עצר. הוא בא מאחוריה- סגר אותה מקדימה כשעקפה מימין.

הנהג היה הנאשם- יצא מהרכב, התחיל לצעוק ולקלל "תעופו מפה, למה את עוקפת אותי". המ"כ יצא מהרכב, אמר לו להזיז את רכבו, ובאה סובארו וסגרה אותם מאחורה.

הנאשם נתן שריקה, 30-40 נערים הגיעו, חלקם רעולי פנים. שמעה יצאת אויר מהגלגלים, יצאה מהג'יפ, ורעול פנים דקר גלגל ונעלם. נוקבו שלושה גלגלים.

הנאשם הגיע לצד שלה, עם סכין באורך 10-15 ס"מ, התקרב עד מטר וחצי ושאל אם היא רוצה משהו. ידו הייתה צמודה לגופו הייתה בהלם ופחדה. בהמשך- זרקו אבנים, ולא זיהתה מי. לקחה רוורס ויצאה לכביש הראשי.

גדיר אמר שנפגע מאבן.

בעדותו של ע"ת/2 ציין כי הגיע לכניסה לחוות גלעד וראה את הנאשם ברכבו. הוא רצה להיכנס מהשביל הצפוני- אך הנאשם החל לעלות בעליה, עצר- והם עקפו אותו- לא זוכר מאיזה צד (עמ' 23 ש' 20-21) ואז עקף אותם וחסם אותם באלכסון.

הוא ירד, וגם הנאשם- הוא ביקש ממנו להזיז את הרכב והנאשם אמר "תעופו מכאן, יא ערבי, אל תכנסו לחווה שלי". התחיל לשרוק, קפצו , 30-40 , חלקם רעולי פנים עם דברים חדים, סכינים.

היה לו אולי סכין ביד, הצמיד את היד לגוף, ראה ניצוץ של סכין, הוא שמע פיצוץ של גלגל, הנאשם אמר שיעופו- לפני שיפנצ'ר את כל הצמיגים.

הוא התקשר למ"פ – שאמר לו לצאת, ואז ראה סובארו שחוסם את יציאתו מאחור.

פינצ'רו עוד גלגלים. פתאום רכב הסובארו לא היה – ולידיה יצאה מהמקום תוך שהיו זריקות אבנים עליהם ועליו.

על פי עדותו של ע"ת/5-

הנאשם נוסע מאחוריהם- ועקף אותם, סגר על הג'יפ, ירד מהרכב, צעק שהם מפריעים, קרא ושרק לאנשים – כאשר הגיעו 40-50 איש, חלקם רעולי פנים.

גדיר ירד לדבר איתו "בצורה טובה"- אך הנאשם צעק, החלו לזרוק אבנים- אך לא הנאשם, שצעק ואיים על גדיר.

סובארו סטיישן חסמה אותם מאחור, דפק להם בדלתות, כשהנהג אף דחף את גדיר. לנאשם היה סכין ביד ימין, ואמר שאם לא ייסעו- יפנצ'ר להם את הגלגלים.

הנאשם דקר את הגלגל הקדמי ימני בג'יפ, ובאו שניים ודקרו מצד שמאל שני גלגלים.

הנאשם איים על לידיה בסכין, תוך הנפה בגובה הכתף של הסכין- אם היא רוצה שידקור אותה.

הם קיבלו הוראה מהמפקד לא לעשות כלום.

שחררו כלבים- אחד או שניים, ואז הם עלו לג'יפ, הכלבים נבחו. גדיר אמר להסתובב, קיבל אבנים לכתף- והם קיבלו הנחיה לצאת. הוא היה מאחורי גדיר כל האירוע. הם לא עשו כלום- כי כך אמרו להם.

גרסתו של ע"ת/11

הודעתו של מוחמד אלחטיב במשטרה מיום 22.11.09 שעה 23:50 (ת/11)-כחקירה ראשית

לוחם בצוות 61 של מג"ב. ביצעו סיורים באזור חוות גלעד, שהיא חלק מגזרת הסיורים שלהם, אחד התפקידים של הצוות שלהם זה לבצע תחלופה של לוחמי מג"ב וגם של חיילי צה"ל בשתי תצפיות-מזרחית ומערבית, של חוות גלעד.

בסביבות שעה 20:00 קיבלו קריאה מ-2 חיילי צה"ל שהתחלפו בתצפית המערבית שביקשו להגיע אליהם ולהעביר להם תדריך מסודר. התחילו לנסוע לכיוונם, יצאו מהכניסה הראשית של חוות גלעד ונכנסו בכניסה השנייה המובילה לתצפית של החיילים.

לפניהם נסע רכב ישראלי פרטי בצבע שחור מסוג סיטרואןc-4 שנסע ממש לאט, והנהג לבדו ברכב. הנהג הסתכל עליהם במבט עצבני אך לא התייחסו אליו. מציין כי הנהג מוכר להם כנאשם. בשלב

מסוים הנאשם עצר את הרכב לפניהם והם עקפו אותו ואז הוא התחיל לצפצף להם . הם חשבו שקרה לו משהו והמפקד אחמד גדיר אמר לנהגת לידיה שכטרלה לעצור במקום. הנאשם נסע במהירות אליהם

וחסם אותם עם רכבו. הוא יצא מהרכב והתחיל לצעוק עליהם ולאיים "מה אתם עושים כאן, תצאו מפה או שאני מפנצ'ר לכם את הגלגלים". לא עברה דקה ובעקבות הצעקות שלו התאספו במקום בין

30-40 איש מהחבורה של נערי הגבעות. חלק מהם היו רעולי פנים, וחלק עם סכינים בידיהם, כולל הנאשם עצמו, שהחזיק בידו סכין. הם הביאו למקום גם 2-3 כלבים מבתים סמוכים. כולם התחילו לאיים עליהם בצעקות "תצאו מכאן". המפקד דיווח על המתרחש למ"פ והם הונחו לעזוב את המקום. הם עלו כולם על הג'יפ וכשרצו לנסוע הרגישו כי פנצ'רו להם 3 גלגלים אך לא שמו לב מי בדיוק עשה זאת. התחילו לנסוע עם הגלגלים המפונצ'רים והם התחילו לזורק עליהם אבנים. המפקד יצא לבדוק איזה גלגלים מפונצ'רים וחטף אבן בכתף. יצאו החוצה והזמינו משטרה למקום.

ניתוח גרסאות צוות מג"ב

כפי שיפורט להלן -בין עדויותיהם של חברי צוות מג"ב, כנ"ל, כמו גם בבחינת חלק מהודעותיהם - נפלו סתירות מהותיות, שקרים, תיאומים ביניהם במשטרה ובביהמ"ש- באופן הפוגם באופן מוחלט במהימנות גרסאותיהם.

משכך- המאשימה לא עמדה בנטל המיוחס לנאשם באישום 2 -מעבר לכל ספק סביר.

מאידך- הייתה גרסת הנאשם בהודעתו ובעדותו- סדורה, עקבית, הגיונית, קוהרנטית, לא מוגזמת- והייתה מהימנה עליי.

גרסאות עדי התביעה סתרו אחת את השנייה כמעט בכל נקודה רלוונטית הנוגעת למיוחס לנאשם בכתב האישום, כשמעדויותיהם צפו ועלו תיאומי גרסאות שזיהמו את עדויותיהם- עדי היעדר מהימנות לחלוטין, כמפורט להלן:

1. ראיות בדבר תיאום וזיהום גרסאות

גדיר

תיאום במשטרה: נסעו למסור עדות במשטרה מיד לאחר סיום האירוע. חושב שהצוות שהיה איתו נסע ועוד נהג קצין. לא זוכר אם נסעו יחד. לא זוכר אם מיד הכניסו אותם לגבות עדות. הם המתינו- לא זוכר כמה זמן. לא זוכר אם היו עוד אירועים שלידיה הייתה איתו. יכול להיות שדיברו ביניהם בזמן שהמתינו. לא זוכר מי נכנס ראשון להעיד במשטרה (פרו' עמ' 27)

לא זוכר אם דיברו על האירוע בחדר ההמתנה במשטרה. יכול להיות. (פרו' עמ' 33). אחרי שנחקרו- דיברו ביניהם.

הם הגיעו כולם ביחד. יכול להיות שמי שנחקר וסיים חזר לחדר ההמתנה בתחנה (פרו' עמ' 54). בזמן שדיברו יחד במקום שמע שלידיה אוימה ע"י הנאשם בסכין (פרו' עמ' 55).

תיאום בבית משפט: מאשר את עדותה של לידיה לפיה דיברו על הסכין ודיברו על ההודעות גם בזמן ההמתנה בבימ"ש. לפני שהגיעו לבימ"ש דיברו על האירוע. בבימ"ש- לא זוכר אם דיברו (פרו' עמ' 53). לא דיברו מאז הדיון האחרון ועד לדיון הזה, יש איסור מבימ"ש שהוא לא ידבר על החקירה, עם אף אחד, גם לא עם פארס (פרו' עמ' 53). פארס יודע שהוא העיד בבימ"ש הוא הביא אותו לפה היום, כי יצא הביתה (פרו' עמ' 53)

את חטיב פגש בתחנה מרכזית בכ"ס ובאו ביחד ואת סמיר נאסר פגש פה בבימ"ש. הם דיברו גם על התיק, על כך שזוכרים את זה. אלחטיב אמר שעבר הרבה זמן אז אמר לו שייגש לתובע ויקרא את ההודעה. יש להם הרבה אירועים בשטח, והוא אמר לאלחטיב שזה האירוע עם הנאשם. דיברו על איך היה מתי היה, שאל את אלחטיב באיזו שעה קראו להם לתצפית והוא אמר שלא זוכר. דיברו על זריקת האבנים ומה כל אחד עשה. דיברו ביניהם על כל האירוע. לדיון הקודם בבימ"ש גם הוא בא. לא זוכר מי עוד היה (פרו' עמ' 26).

נאסר גם היה, חטיב לא היה. גם אז כשבאו לבימ"ש וחיכו- דיברו על המקרה (פרו' עמ' 27).

לידיה

תיאום במשטרה: הם דיברו על זה שהיא ראתה את הסכין. לא זוכרת מה בדיוק נאמר. דיברו על הסכין, ועל הרכב שחסם מאחורה, ושמקדימה היה רכב סיטרואן. כולם זיהו שזה היה רכב מסוג סיטרואן מקדימה וצבעו של הרכב מאחור. דיברו בגדול מה התרחש. לא זוכרת מי מסר עדות ראשון.

לקחו כל פעם שניים וחקרו אותם במקביל. לא זוכרת עם מי נחקרה. לשאלה כיצד לא זוכרת את זה אך זוכרת מרחקים וכיווני הגלגלים באירוע, ענתה כי לא יכולה להגיד בדיוק, היו הרבה שוטרים בתחנה ולא יודעת מי נכנס לפני ומי אחרי (פרו' עמ' 11).

לאחר שמישהו נחקר, הוא חזר לחדר ההמתנה ומי שישב שם- שמע. מדברים עם מי שעוד לא נחקר. כשזימנו אותם לעדות דיברו ביניהם על מה יגידו. לדיון היום היא הגיעה מהבסיס והשניים האחרים הגיעו מהבית. ידעו שהם באים להעיד על האירוע. ישבו היום לפחות שעה וחצי בחוץ ודיברו, בין היתר על האירוע. היו עוד מקרים שדיברו על האירוע לפני הדיון וחדר ההמתנה במשטרה (פרו' עמ' 12).

היא יודעת שסמיר ראה כי דיברו על זה אחר כך. לשאלה האם דיברו על תיאור הסכין, ענתה שאמרה לו שראתה ככה וככה. הם סיפרו אחד לשנייה אבל לא יודעת מי אמר קודם, יכול להיות שהוא אמר לה קודם. אמרה לסמיר שראתה ביד שמאל של הנאשם סכין עם להב באורך 5-10 ס"מ. סמיר אמר לה את זה כשהוא סיפר את הסיפור, שכדברו על כל מה שהתרחש הוא סיפר לה שראה סכין. הוא סיפר שהוא ראה את הסכין באותו רגע שהנאשם בא אליה, יש מצב שהוא ראה את הסכין גם לפני שבא אליה. היא לא ראתה את סמיר ברדיוס שלה, הוא לא הגיע לעזור לה. היא לא בטוחה אם הוא עמד מאחורי הג'יפ והגיע אליה (פרו' עמ' 20)

תיאום בבית משפט: מאז ועד היום היא בפלוגה של פארס, וכך גם גדיר ,מוחמד חיטב וסמיר נאסר. הם נכנסו לפלוגה אחריה. היום הם לא באותה פלוגה כי חטיב יצא לקורס מכ"ים, הם ביחד בבסיס ( פרו' עמ' 8) היא רואה את פארס בעבודה יום יומית מולו וגם את חברי הצוות האחרים (פרו' עמ' 9).

סמיר

במשטרה: לשאלה האם המתינו במשטרה כשהלכו למסור עדות או שגבו מהם עדות מיד, ענה כי אמרו להם לא לשבת יחד. לא ישבו יחד, אחד נחקר והשלושה האחרים ישבו למטה באותו מקום אך לא אחד ליד השני. כשהמתינו לחקירה נראה לו שהזמינו אוכל אכלו ולא דיברו על החקירה. לשאלה כיצד מסביר כי גרסתה של לידיה שונה מגרסתו, ענה שהוא לא יודע.

אח"כ העיד שלא זוכר אם דיבר עם לידיה, זוכר שאכלו עד שחקרו אותם. לא דיבר עם לידיה על האירוע. כשבאו לבימ"ש דיברו- אבל לא על האירוע. במשטרה אמר מה שראה (פרו' עמ' 67 ש' 6-31).

פארס היה הסמ"פ שלו תקופה ארוכה של שנתיים ושמונה חודשים, כמעט כל השירות שלו.

לשאלה האם דיבר עם פארס על האירוע, ענה כי באותו זמן- סיפר לו מה היה (פרו' עמ' 70)

בבית משפט: לא נראה לו שדיבר עם אחמד או לידיה על מה שהיה באירוע במשטרה ובבית המשפט, לא זוכר. לא זוכר אם דיבר עם לידיה על הסכין. כשבאו לבימ"ש להעיד, ישב בחוץ עם גדיר, וכשגדיר העיד- הוא נשאר בחוץ ולא נכנס לאולם. בדיון הראשון היה עם לידיה אך לא זוכר אם דיבר עם אחד מהם. לשאלה מה תגובתו לגרסתה של לידיה לפיה המתינו בתחנה המשטרה כשעתיים וסיפרו אני מה היה באירוע, ענה כי למה לספר אחד לשני אם הם היו כולם באירוע (פרו' עמ' 68)

אלחטיב

במשטרה: לאחר האירוע נסעו כולם יחד למשטרה (פרו' עמ' 112). המתינו שם. לא חיכו כולם יחד. ישבו בחוץ ואחד היה בפנים וחיכו עד שסיים. לא זוכר בדיוק אם ישבו בחוץ יחד. דיברו על כל מיני

דברים אבל לא על האירוע. מה שאמר בעדות במשטרה –זה מה שהיה. לא זוכר על מה דיברו, אם על האירוע או משהו אחר (פרו' עמ' 113).

אחרי האירוע נסעו יחד למשטרה והמתינו שיגבו מהם הודעות, כל פעם נכנס אחד ויצא אחד מהחקירה. לא זוכר אם דיברו על האירוע כשישבו וחיכו. אולי דיברו בצוות בפלוגה על האירוע מהמשטרה ועד בימ"ש. לא זוכר מהלך הדיבור, דיברו על מה שקרה באירוע (פרו' עמ' 114).

בבית משפט: בדיון בו הגיע לבימ"ש וגדיר העיד אף אחד ישב איתו בחוץ- באו הוא וקובי. לא היה אף אחד מהצוות. לשאלה מה תגובתו לעדותה של לידיה לפיה כולם ישבו יחד בתחנה ודיברו על מה שהתרחש, ענה כי לא זוכר דבר כזה. היא נשאלה באפריל 2010 –היה לה זיכרון טוב. עכשיו לו אין (פרו' עמ' 113) עד היום לא דיבר עם אף אחד על האירוע אלא רק עם גדיר ביום הדיון בבימ"ש לפני שנתיים (פרו' עמ' 114). רק עם גדיר דיבר על מה שהיה באירוע כשהמתינו בבימ"ש (פרו' עמ' 115).

1. הסיבה שעברו דרך חוות גלעד לתצפית

לידיה העידה כי קראו להם בקשר להגיע לתצפית, לא אמרו להם מה הסיבה (עמ' 5 ש' 20). לא היה משהו דחוף (פרו' עמ' 13 ש' 11).

גדיר העיד כי לא זוכר למה ביקשו שיגיעו לתצפית הצפונית. הם 4-5 אנשים בתצפית ואולי ביקשו להביא להם אוכל (פרו' עמ' 29) לא זוכר למה קראו להם, אם היה מצב חירום , ירי או התקלות, לא היה שוכח. יכול להיות שזה היה לוגיסטיקה, אוכל, סוללה של קשר (פרו' עמ' 33) לשאלה במה יכלו לעזור לתצפית, ענה שלא יודע, אולי מים ( פרו' עמ' 34) לא מדבר על קיומו של נוהל (פרו' עמ' 35-36).

סמיר מעיד כי הלכו לבדוק אם עמדת צה"ל בתצפית רוצים לשתות או לאכול. הם כל שעה עושים סיבוב לבדוק אם מישהו נכנס לחווה, אם הכול תקין, שלא תהיה סכנה לחייהם (פרו' עמ' 70). כל שעה-שעתיים הם חייבים לעשות סיבוב ולבקר את העמדה של צה"ל, היה נוהל שצריך לבקר אותם, הם גם מאבטחים את החווה (פרו' עמ' 70) הם חייבים לבקר אותם גם בלי שיקראו להם, חייבים לבדוק אם הם צריכים מים. יש להם בג'יפ מים וצריכים לקחת מהבסיס גם בשביל התצפית וגם אוכל אם הם מבקשים. לא זוכר אם הם ביקשו משהו אותו יום (פרו' עמ' 72) לשאלה כיצד מסביר כי גדיר בעדותו העיד שהם לא מבקרים את התצפית באופן קבוע, ענה כי מבקרים באופן קבוע את התצפית (פרו' עמ' 72).

פארס העיד לגבי רמת האחריות שלו על התצפית של צה"ל, כי יכול להיות עניין של הבאת אוכל ומים- אם זה שוטרים שלהם הם מספקים להם, ואם זה של צה"ל הם לא מספקים להם. יש היבט חברי, לא רק כשיש אירוע. יש ארוחות חמות שצריך לקבל אותן לשטח, זה תלוי, גם מג"ב מספק להם לפעמים אוכל ומים. אם זו ארוחת צהרים הם נותנים להם לפעמים (פרו' עמ' 81).

לגבי נהלים- הוא לא אמור לספק להם מים אבל אם הם עולים בקשר שהם צריכים –אז הם מעלים להם אוכל או מים, לגבי דברים אחרים גם צריך לחבור איתם, כמו לכל כוח בשטח, לפחות פעם אחת בפעילות (פרו' עמ' 82).

אלחטיב העיד שבסיור בגזרה קיבלו דיווח שיש תחלופה בשעה 20:00 של תצפית צה"ל שצריך לתת לה תדריך. לא זוכר אם זה קבוע בשעה 20:00, צריך לעשות חפיפה, נסעו לתצפית לראות שהכול בסדר ולתדרך אותם (פרו' עמ' 115).

לשאלה כיצד מסביר כי גדיר לא דיבר על תדריך או החלפה אלא שחסר להם מים, ענה כי זה היה קשור לאותו סיפור. כשבאים לתדריך שואלים אם חסר להם מים, וזה חלק מהתדריך (פרו' עמ' 115).

1. התנהלות האירוע ויציאה

אלחטיב – הנאשם נסע לפניהם ברכב הסיטרואן ממש לאט (פרו' עמ' 118). הנאשם עצר את הרכב לפניהם והם עקפו אותו רק לאחר שעצר והתחיל לצפצף. לא זוכר אם הנאשם עצר את הרכב. אם כתוב בהודעה שעצר- אז הנאשם עצר. בהתחלה הם עקפו אותו ואחרי זה הוא צפצף ועקף אותם (פרו' עמ' 118) גדיר אמר להם לעצור את הרכב לאחר שהנאשם צפצף, ולאחר שעצרו- הנאשם עקף אותם וחסם את הכביש. לא זוכר אם עקף אותם כשהיו במצב עמידה. אח"כ אומר שכן.

עצרו כי רצו לבדוק מה הנאשם רוצה ולמה הוא מצפצף. קודם כל הנאשם צפצף, ואחרי זה עצרו, אז הוא עקף, חסם את הכביש, ירד מהרכב והחל לצעוק שיצאו מהחווה (פרו' עמ' 119)

במשטרה העיד כי נסע רכב ישראלי פרטי בצבע שחור מסוג סיטרואןc-4 שנסע ממש לאט, והנהג לבדו ברכב. הנהג הסתכל עליהם במבט עצבני אך לא התייחסו אליו. מציין כי הנהג מוכר להם כנאשם (ת/11)

בבימ"ש העיד שישב מאחורי גדיר שישב ליד לידיה הנהגת (פרו' עמ' 118) לשאלה כיצד אמר אם כן במשטרה כי הנאשם היה עם "מבט עצבני" עליהם אם הוא ישב מאחורי גדיר והנאשם היה ברכב מלפניהם, ענה כי כשעקפו את הנאשם- ראה מבט עצבני. לשאלה כיצד מסביר כי אמר זאת במשטרה לפני שהזכיר את העקיפה, ענה כי ראו שהוא עצבני אך את המבט לא זוכר בדיוק (פרו' עמ' 118).

גדיר-העיד כי הם רצו להיכנס מהשביל הצפוני מהכביש, והנאשם בדיוק התחיל לעלות לאט בעלייה ופתאום עצר עצירה מוחלטת ברכבו. הם היו מאחוריו ועקפו אותו, לא זוכר מאיזה צד. לאחר כמה מטרים פתאום הנאשם עקף אותם עוד פעם, עצר את הרכב שלו , וחסם אותם. הם לא יכלו לעקוף אותו, הוא עמד באלכסון (פרו' עמ' 23).

לאחר שהנאשם עצר עצירה מוחלטת הם עקפו אותו, לפני הכיכר, ואז הנאשם שוב עקף אותם וחסם אותם אחרי הכיכר (נ/3-נ/4). שולל את גרסתה של לידיה לפיה הנאשם עצר בכיכר. הוא עצר לפני הכיכר (פרו' עמ' 36). לשאלה אם לידיה אומרת שהוא עצר בכיכר, ענה כי הוא עצר 3-5 מטרים לפני הכיכר, 5-7 מטרים לפני הכיכר(עמ' 37)

לידיה -מעידה שכשנכנסו לתוך השטח של חוות גלעד, עקף אותם הנאשם, תושב המקום, עם רכבו. הוא עצר לפניהם, ירד מהמכונית והתחיל לצעוק (נ/1)

לשאלה כמה פעמים הנאשם עקף אותם עם הרכב, ענתה שעקף פעם אחת, כשבפעם הראשונה הוא נכנס לחווה מהכביש הראשי ונסע באטיות כשהיא מאחוריו כ-15 קמ"ש, למרות שניתן לנסוע 30-40 קמ"ש, וניתן היה להבין שהוא מתגרה בהם, הוא עצר בצד ואז היא עקפה אותו והנאשם נסע במהירות ועקף אותם מצד ימין וישר חסם את הג'יפ באלכסון. (נ/1א)

בבימ"ש לידיה מעידה כי מרגע שנכנסה לכניסה השנייה, הנאשם נסע לפניה עד הכיכר ועצר, היא נסעה אחריו כל הזמן ולא עקפה. זה דו סטרי ואפשר לעקוף (פרו' עמ' 13 ש' 1-31). לאחר שהנאשם נעצר בכיכר באופן מפתיע, היא עקפה אותו. הוא עמד עמידה מלאה, היא עקפה אותו מצד שמאל, והמשיכה לנסוע מהכיכר על הירידה עוד 30 מטר. בירידה הנאשם עקף אותה מימין, סגר אותה, ונעצר. נעמד מולה בניצב, זה שביל שאי אפשר לעקוף בו אחרי הכיכר. הוא חסם אותה- וירד מהרכב. היה לבד (פרו' עמ' 14)

סמיר מעיד כי נכנסו בעלייה, והנאשם היה מאחוריהם ועקף אותם בצורה לא יפה, סגר עליהם בכיכר למטה. לשאלה למה לא עשו רוורס ונכנסו מהכניסה השנייה, ענה למה שיעשו זאת.

שלל את גרסתו של גדיר לפיה הם ראו את רכב הנאשם בכניסה ונסעו אחריו ושבשלב מסוים הם עקפו את הנאשם -אלא העיד כי הנאשם נסע אחריהם ועקף אותם ולא הם אותו. כשנכנסו לחווה הנאשם נסע מאחוריהם , עקף אותם, וחסם אותם (פרו' עמ' 64 ועמ' 73)

1. לאחר העצירה

גדיר העיד כי ירד אל הנאשם, והנאשם גם ירד מהרכב התחילו לדבר, וביקש מהנאשם להזיז את הרכב (עמ' 23) הנאשם ניגש אליו אז גם הוא יצא מהרכב והלך לקראתו (עמ' 38). תוך כדי שהנאשם בא לכיוון הג'יפ, הוא ירד מהג'יפ (פרו' עמ' 24)

לידיה מעידה כי בכל שלב ההתדיינות עם הנאשם גדיר היה כשחציו בתוך הרכב (פרו' עמ' 15)

סמיר מעיד שהנאשם ירד מהרכב שלו וצעק שהם מפריעים לו (פרו' עמ' 64)

הנאשם חסם אותם, ירד מהרכב וצעק על המ"כ. נראה לו שהמ"כ ירד לדבר עם הנאשם (פרו' עמ' 64).

1. דחיפתו של גדיר

רק סמיר מעיד כי נהג רכב הסובארו דחף את המ"כ -גדיר (פרו' עמ' 64)

1. תאורה בכיכר

גדיר העיד כי בכיכר יש תאורת רחוב (פרו' עמ' 41) לא יודעת איפה מוצבת אבל יש תאורה של הג'יפ, לא זוכר אם יש תאורה בחווה (פרו' עמ' 41). יש תאורת רחוב בכיכר יש תאורה של הפנסים של הג'יפ (עמ' 41) התאורה של הרכב לא האירה על המקום בו עמדו, אבל היה גם אור בתוך הרכב וזרקור על גג הרכב. אולי היה ,לא בטוח שהזרקור דלק (פרו' עמ' 52). היה אור, למרות שהשעה הייתה 20:00 (פרו' עמ' 56).

סמיר העיד כי היה חושך קצת (פרו' עמ' 64) לא ממש הייתה תאורה במקום. לא זוכר כי מזמן לא עבד שם. היה אור אבל לא זוכר בדיוק, היה גם את האור של הג'יפ מלמעלה- יש צ'קלקה ופנס גדול מעל לג'יפ (פרו' עמ' 76)

לידיה העידה כי היה חשוך, הייתה תאורה קלה אבל בסך הכול חשוך (נ/1א).

1. החזקת הסכין ע"י הנאשם והאיום על לידיה

קיומה של סכין אצל הנאשם

לידיה העידה שהנאשם החזיק סכין ביד שמאל (פרו עמ' 6)

במשטרה העידה שראתה סכין צמודה לרגל הנאשם (נ/1)

סמיר העיד שלנאשם היה סכין ביד ימין (פרו' עמ' 64)

גדיר העיד כי אולי היה לנאשם סכין ביד (פרו' עמ' 24) כי לא ראה את הסכין, רק את הלהב ואת הנאשם מאגרף את היד (פרו' עמ' 51). כמעט בטוח שזה היה סכין. לא ראה את כל הסכין. זה היה סכין, היה ניצוץ של הלהב (פרו' עמ' 51).

אלחטיב העיד במשטרה שראה שהנאשם החזיק בידו סכין (ת/11)

בבימ"ש אלחטיב העיד כי ראה את הנאשם עם סכין, לא זוכר איזו, הוא תפס אותה ביד ימין כלפי מטה (מדגים כף יד מאוגרפת במרחק 10 ס"מ מהגוף), היד הייתה צמודה לגוף (פרו' עמ' 122).

גודל הסכין

לידיה העידה שהסכין באורך 10 -15 ס"מ (פרו' עמ' 6)

לידיה מעידה במשטרה שהסכין שצמודה לרגל של הנאשם הייתה באורך 15 ס"מ (נ/1)

לידיה מעידה שהלהב הבריקה לדעתה באורך 10-15 ס"מ (נ/1א)

סמיר העיד שהלהב בערך 5 אצבעות (פרו' עמ' 66). לא יודע מה צבע הידית, ראה רק את הסכין- באורך 4-5 אצבעות בערך (פרו' עמ' 75).

אלחטיב העיד כי גודלה של הלהב בערך 25-30 ס"מ (פרו' עמ' 122)

דרך החזקת הסכין

גדיר- ראה את הנאשם מאגרף ידו על הסכין (פרו' עמ' 41)

לידיה לא ראתה את קת הסכין כי הנאשם החזיק את הסכין באגרוף (נ/1א)

לידיה ראתה שידו של הנאשם צמודה לגוף שלו כשהוא מחזיק סכין ביד כלפי מטה ואז אמר לה בשאלה "את גם רוצה עוד משהו?" (נ/1א) הנאשם לא הרים את היד אלא היא הייתה צמודה לגופו (פרו' עמ' 6).

סמיר העיד כי כשהנאשם איים על לידיה –ראה את הסכין כי הנאשם הרים אותה (פרו' עמ' 75)

סמיר מעיד כי לא ראה את כל הסכין, הנאשם תפס אותה מלמטה. לשאלה למה התכוון כשאמר שהוא הניף את הסכין, ענה כי כשאיים על לידיה, הוא לא זוכר בדיוק את הסכין, אח"כ הנאשם החזיק אותה למטה ולא ראה אותה (פרו' עמ' 66).

אופן האיום

גדיר-הנאשם לא איים עליו או על מישהו אחר (פרו' עמ' 54) בזמן שדיברו יחד במקום שמע שלידיה אומרת שאוימה ע"י הנאשם בסכין (פרו' עמ' 55).

במשטרה העידה לידיה שהנאשם הגיע אליה סכין ביד שמאל ואמר לה "את רוצה עוד משהו?" (נ/1). גם בבימ"ש מעידה הנאשם אמר לה "את גם רוצה משהו?" (פרו' עמ' 6 ש' 16)

הנאשם לא הרים את הסכין כשאמר לה "את גם רוצה משהו", לאחר שאמר זאת- הנאשם הלך אחורה חזרה להתקהלות של האנשים (פרו' עמ' 19)

לידיה מעידה כי סמיר ראה את האיום עליה, הוא היה מאחורי הג'יפ, לא בצד שלה (פרו' עמ' 7). לאחר מכן מעידה שמניחה שאף אחד לא ראה את האיום (פרו' עמ' 19).

סמיר העיד כי הנאשם הסתובב ליד לידיה ואיים עליה בסכין (הדגים תנועת הנפה של הסכין בגובה הכתף) ואמר לה "את רוצה שאני אדקור אותך" משהו כזה (פרו' עמ' 64)

סמיר העיד כי לאחר שדקר את הגלגל מקדימה הנאשם הסתובב ללידיה, ואיים עליה אם היא רוצה להיפגע, והרים את הסכין למעלה בתנועת הנפה (פרו' עמ' 75)

אלחטיב לא ראה שהנאשם איים על לידיה בסכין (פרו' עמ' 123).

1. מיקומה של לידיה באירוע ו/או בעת האיום

לפי עדות סמיר- לידיה נשארה לשבת בג'יפ (פרו' עמ' 64). הייתה בתוך הג'יפ והדלת שלה פתוחה. שולל את גרסתה כי הייתה מחוץ לג'יפ, זוכר שהיא ישבה חצי על הכיסא וחצי בחוץ. הרגליים שלה היו מחוץ לג'יפ והנאשם איים עליה ביד מורמת עם הסכין (פרו' עמ' 75)

מאידך - סמיר מעיד כי בשלב מסוים לידיה ירדה מהג'יפ אבל בזמן הדקירה הייתה בתוך הג'יפ. (עמ' 74).

אלחטיב זוכר שלידיה כלל לא ירדה מהאוטו באירוע (פרו' עמ' 123) כולם יצאו מהג'יפ חוץ מלידיה, כשהאנשים הגיעו ( פרו' עמ' 121).

לידיה מעידה כי באירוע היא יצאה ועמדה ליד הגלגל האחורי והנאשם התקרב כחצי מטר ממנה (נ/1א), הייתה בצד של הנהג כי רצתה לראות מה עשו לגלגלים (פרו' עמ' 6)

אח"כ מעידה שיצאה חצי גוף מהאוטו וחזרה. היה שלב שיצאה מהרכב לגמרי ורצתה לדעת מה עם הג'יפ שלה והגלגלים (פרו' עמ' 17). נעמדה ליד הדלת של האוטו (פרו' עמ' 18)

העידה כי ירדה מהרכב בשלב שהנאשם שרק ותוך כדי שהחברים שלו הגיעו, אבל נשארה קרוב לדלת הנהג (נ/1א)

גדיר לא ראה את לידיה יוצאת מהרכב (פרו' עמ' 42)

1. הכלבים

גדיר לא זוכר שראה כלבים באירוע (פרו' עמ' 40)

אלחטיב העיד כי היו כלבים, לא יודע להגיד איזה סוג (פרו' עמ' 122). לא יודע מי הביא את הכלבים כי כל האנשים דומים אחד לשני (פרו' עמ' 123) הם הביאו למקום גם 2-3 כלבים מבתים סמוכים (ת/11).

לידיה העידה כי היו כלבים, לא יודעת מי שחרר אותם, בעצם זה היה הנאשם, בטוחה שזה הנאשם (פרו' עמ' 15) ליד הכיכר היה כלב גדול , בצבע לבן- אפור, קשור לעמוד, הנאשם שיחרר את הכלב, ולא יודעת מהיכן הגיע הכלב השני. שמעה שני כלבים לא ראתה את השני. את הכלב השני הנאשם שיחרר אבל לא ראתה מאיפה הוא בא (פרו' עמ' 15).

שמעה את הנאשם אומר לשחרר את הכלב, והאחר (מהסובארו) שחרר את הכלב. הכלב רק נבח, היא שכחה את זה בחקירה שלה. לגבי הכלב הנוסף- לא ראתה אותו, רק שמעה. יודעת בוודאות שהיו שני כלבים.

לשאלה אולי שלושה, ענתה שיכול להיות, היו נביחות של כלבים (פרו' עמ' 16).

זוכרת שהנאשם אמר לנהג של הסובארו שישחרר את הכלבים (פרו' עמ' 16) כשהוא בא הנאשם צעק לו "תשחרר את הכלב". המרחק בין האירוע למקום העמוד עם הכלב היה כ-25 מטרים (פרו' עמ' 17).

במשטרה העידה כי הנאשם שחרר את הכלבים שהיו סמוכים לבית (נ/1)

סמיר העיד שאנשים שם גם שחררו כלב אחד או שני כלבים. לא זוכר איזה צבע, אלה היו כלבים גדולים עם הרבה שערות (פרו' עמ' 64) הכלבים באו מכיוון רכב הסובארו (פרו' עמ' 65).

1. פנצ'ור הגלגלים של הג'יפ ע"י הנאשם

גדיר דיבר עם הנאשם ואז שמע עוד צמיג שני ועוד אחד- פינצ'רו להם שלושה צמיגים (פרו' עמ' 24) היה ברור לו שלא הנאשם פנצ'ר את הצמיג כי הוא דיבר איתו בזמן שהגלגלים פונצ'רו (פרו' עמ' 24).

סמיר מעיד כי רק הוא ראה את הדקירה כי זה היה בצד שלו, גדיר לא ראה את הדקירה (פרו' עמ' 74).

סמיר ראה שהנאשם דקר את הגלגל הקדמי-ימני של הג'יפ, ואחרי זה באו עוד שניים ודקרו מצד שמאל שני גלגלים (פרו' עמ' 64; וגם בעמ' 74). יודע כי ראה אותם כשרצו. הוא לא ראה אותם דוקרים. הנאשם דקר את הגלגל ואז הסתובב ללידיה (פרו' עמ' 75)

הנאשם דקר את הגלגל פעם אחת (פרו' עמ' 74). כשראו את הנאשם מפנצ'ר את הגלגל הם צעקו עליו (פרו' עמ' 65) בשלב זה לא ראה את הסכין (פרו' עמ' 75).

לידיה מעידה כי שמעה שדקרו את אחד הצמיגים, זיהתה אויר יוצא מגלגל ימני קדמי. לא ראתה אם זה הנאשם שדקר (פרו' עמ' 17)

במשטרה העידה כי קבוצת אנשים הגיעה לג'יפ ודקרו 3 גלגלים (נ/1) וכן שרעול פנים דקר את הגלגל מהצד האחורי (נ/1א). לא ראתה את הנאשם דוקר צמיג, כנראה הייתה בצד השני של הרכב (נ/1א)

אלחטיב העיד כי לא ראו מי פנצ'ר להם את הגלגלים (פרו' עמ' 121)

במשטרה העיד כי הם עלו כולם על הג'יפ וכשרצו לנסוע הרגישו כי פנצ'רו להם 3 גלגלים, אך לא שמו לב מי בדיוק עשה זאת (ת/11)

1. השריקה של הנאשם

גדיר העיד כי הנאשם החל לשרוק ובאו מלא אנשים (פרו' עמ' 40). הנאשם שרק עם שתי אצבעות וקרא לאנשים (פרו' עמ' 41). אח"כ העיד כי לא זוכר איך שרק בדיוק. לשאלה כיצד העיד כי הנאשם שרק עם האצבעות, ענה כי לא זוכר בדיוק איך זה היה, אם אמר באצבעות- אז באצבעות (פרו' עמ' 53).

לידיה העידה כי הנאשם שרק והגיעו הנערים 5 דקות לאחר השריקה (פרו' עמ' 14) זו שריקה שלהם כנראה, עם האצבעות בפה (פרו' עמ' 15).

גם במשטרה העידה כי הנאשם שרק ולמקום התחילו להגיע אנשים מכל החווה (נ/1)

אלחטיב העיד במשטרה כי לא עברה דקה ובעקבות הצעקות של הנאשם התאספו במקום בין 30-40 איש מהחבורה של נערי הגבעות (ת/11). לא מזכיר שריקה.

1. הוראה ליציאה מהחווה

לידיה מעידה כי קיבלו דיווח בקשר לצאת מהחווה (פרו' עמ' 6)

גדיר מעיד כי שמע את ההנחיה לצאת מהחווה בטלפון. לא שמע הנחיות בקשר. לידיה לא אמרה לו שהמ"פ אמר להם לצאת בקשר (פרו' עמ' 46)

אופן היציאה מהחווה

לפי לידיה, סמיר ומוחמד היו איתה, הם עלו לג'יפ, גדיר כיוון אותה אחורה מבחוץ (פרו' עמ' 6)

גדיר מעיד כי נשאר מחוץ לג'יפ כדי ללוות את הג'יפ החוצה (פרו' עמ' 25)

אלחטיב העיד שכולם עלו על הג'יפ והתחילו לנסוע (פרו' עמ' 122) וגדיר ירד אחרי כמה מטרים (עמ' 123)

1. אבנים

גדיר העיד כי כיוון את הג'יפ ואז התחילה זריקת אבנים מאסיבית וקיבל אבן בכתף (פרו' עמ' 56)

אלחטיב העיד כי לאחר שהחלו לנסוע, כעבור כמה מטרים גדיר ירד לראות כמה פנצ'רים יש ואז זרקו עליו ואבנים והוא קיבל אבן בכתף (פרו' עמ' 123)

במשטרה העיד כי הם עלו כולם על הג'יפ וכשרצו לנסוע הרגישו כי פנצ'רו להם 3 גלגלים אך לא שמו לב מי בדיוק עשה זאת, התחילו לנסוע עם הגלגלים המפונצ'רים והם התחילו לזרוק עליהם אבנים. המפקד יצא לבדוק איזה גלגלים מפונצרים וחטף אבן בכתף (ת/11)

סמיר העיד כי התחילו לזרוק אבנים כשגדיר היה מחוץ לג'יפ והם היו בתוכו (פרו' עמ' 73). סמיר מעיד כי התחילו לזרוק אבנים כשהנאשם צעק, והנאשם לא זרק אבנים ( פרו' עמ' 64)

פארס העיד כי לא זוכר לגבי ניפוץ השמשה הקדמית של הג'יפ (פרו' עמ' 92).

1. האם הצוות שמע את השיחה בין גדיר לנאשם

גדיר- זה רכב ממוגן החלון לא נפתח, חושב שהדלת שלו נשארה פתוחה (עמ' 42)

סמיר-נראה לו שהדלת של גדיר הייתה סגורה. מאחור הדלתות היו סגורות. (עמ' 74)

אלחטיב- העיד כי הדלתות של הג'יפ היו סגורות והם היו עם נשקים (פרו' עמ' 121)

גרסת הנאשם

הודעת הנאשם במשטרה מיום 23.11.09 שעה 11:32 (ת/10)

בתגובה לעבירות בהן חשוד- ענה "שקר". לכל שאר החקירה לא הגיב וסירב לחתום.

מזכר מאת רס"ב יהושע מלול אל רל"ח מיום 25.11.09 (ת/2)

הנאשם הגיע לתחנה בשעה 9:12, לדבריו רצה להתפלל לפני החקירה. הבהיר לו שהוא ייחקר עכשיו ולאחר מכן יתפלל. המעצר עד שעה 11:30.

הנאשם ביקש לדבר עם עו"ד עדי קידר לפני חקירתו. הוא התקשר והשאיר הודעה לעו"ד קידר בשני מספרי טלפון ניידים.

מציין כי הנאשם היה בבימ"ש להארכת מעצר ושם גם היה לו זמן להתייעץ עם עורך דינו.

לאחר שני ניסיונות ההתקשרות האמורים הנאשם נשאל אם רוצה למסור עדות וצוין בפניו שפגש בעו"ד במהלך הליך המעצר בבימ"ש.

הנאשם טען שוב כי רוצה להתפלל ולדבר עם עו"ד ולפני זה לא רוצה לתת גרסה. לאור האמור לא היה טעם בוויכוח ולכן נתן לנאשם להתפלל לאחר שהבטיח כי יסיים תוך 20 דקות, שלאחריה ירצה-תגבה עדותו, לא ירצה-ישאל כל השאלות ויחליט אם לתת מענה.

בהודעתו של הנאשם במשטרה מיום 25.11.09 שעה 9:52 (ת/1)- ציין הנאשם כי רוצה לדבר עם עו"ד, נעשה ניסיון חיוג נוסף- ענה משיבון הושארה הודעה. ייתן גרסה:

ביום ראשון בערב באו אליו הביתה להגיד לו שיש ג'יפ מג"ב בכניסה לחווה שמסנוור כל מי שנכנס , ובחורים שעומדים ותופסים טרמפים וזה מאוד מפריע. הוא נסע למקום וגם אותו סנוורו. הוא חזר לכיוון החווה והג'יפ נסע אחריו, ליד הכיכר הג'יפ עקף אותו ונסע בכיוון נגד התנועה בצורה בוטה ופראית. הוא (הנאשם) עקף את הג'יפ ויצא לכיוון המפקד, ואמר לו שלא ייסע ככה. הוא בתגובה יצא בעצבים והחל לצעוק שלא יגיד לו מה לעשות. הוא חזר ואמר שעומד על כך שייסע בזהירות והמפקד המשיך בצעקות כאילו חיפש בלגן, תוך שניות הגיעו למקום הרבה צעירים ותושבים שצעקו עליו בחזרה. המפקד דחף אותו ועוד מספר אנשים בגסות, והוא אמר לו שיעזוב את המקום כי הוא סתם עושה בלגן. הוא התקשר לאילן מ"פ ונראה שאילן אמר לו לא לעשות בלגן ולעזוב את המקום. המפקד המשיך עם משחקי הכבוד שלו לקלל "חכו חכו חוות גלעד, אני אטפל בכם, אתם עוד תראו ממני הלילה זה הסוף

שלכם". הג'יפ נסע רוורס ובמהלך הנסיעה כנראה התפנצ'רו לו שני גלגלים. לא ראה איך. אחרי זה הגיעה כמות עצומה של ג'יפים, מעל עשרה לחווה וצעקו עוד פעם לכיוון החווה שזה הסוף שלהם, ושהסתבכו איתם. למחרת בבוקר 10:30 לערך, נכנסו אליו למשרד כוחות גדולים של משטרה ויס"מ בברוטאליות בלי צו ועצרו אותו בברוטאליות באמצע שיחת טלפון והביאו אותו למשטרת אריאל. גם אבא שלו היה אצלו ודחפו אותו.

לשאלה למה יצא מהבית אם הוא במעצר בית מוחלט, ענה כי לא היה במעצר בית כי עברו ארבעה ימים מיום 19.11.09.

לשאלה למה עקף רכב משטרתי, ענה כי אחרי שעקף אותו הג'יפ בפראות ונסע בכיכר נגד כיוון התנועה, הוא עקף את הג'יפ ועצר את רכבו כדי להתלונן בפניו על צורת הנהיגה שלו, ולא חסם את הג'יפ. לא אחז בסכין. לשאלה מה תגובתו לכך שיש עדות שוטר שראה אותו אוחז בסכין, ענה שלא. הוא שקרן. גם השוטרת שטוענת שאיים עליה בסכין היא שקרנית, ומוכן לבדיקה במכונת אמת. הוא אמר לשוטרת –הנהגת- שיעזבו את המקום כי יהיה בלגן הוא חשב שהיא שקולה יותר כי אמרה למפקד שלה שיסעו משם.

מכחיש שפנצ'ר את גלגל הרכב המשטרתי, מוכן ללכת למכונת אמת. מכחיש ששיסה בהם כלבים- אין לו כלבים. בחווה יש כלבים.

הזיע הרבה בחווה כיד להקים אותה ולשמור על הסדר. לפני כחודש אחד התושבים נסע בניגוד לכיוון התנועה וחטף ממנו על הראש. זכות בסיסית היא לשמור על החוק.

יכול להיות שהצמיגים נוקבו בחפץ חד, לא ראה.

היו רעולי פנים. לגבי מעצר הבית- הבין שביום ראשון נגמר מעצר הבית.

בעדותו (עמ' 149 ש' 13 ואילך)- חזר על גרסתו כי קיבל דיווח על סנוור בכיכר, הגיע, שם עקף אותו הג'יפ של צוות מג"ב בניגוד לכיוון התנועה ואז עקף אותו ועצר- כשהג'יפ יכל להמשיך ולא לעצור ללא סיבה. הוא רצה לדבר איתם ולא חסם אותם.

הוא יצא מהרכב, כך גם יצא מהג'יפ גדיר, והוא שאלו מדוע הוא מתנהג כך. הוא היה שקול. גדיר השתולל וצעק עליו (עמ' 153 ש' 11-13).

הוא ענה לו שהוא איש חוק ולא יכול לנסוע בניגוד לתנועה. אנשים שמעו ובאו כי זה היה בסוף תפילה רביעית בבית הכנסת במרחק 200 מטרים משם.

הוא לא שרק וגם לא שמע שריקה- אותה שומעים בחווה. הגיעו 20-30 אנשים, וכשגדיר רצה לצלם- שמו חולצות על פניהם. ראו שגדיר צועק עליו ודחף אותו, ומתחילים לצעוק לו לא לדחוף אותו.

בהודעתו מעט למסור פרטים כי היה כעוס ולא הרחיב.

הוא בא לגדיר ואמר לו שיעזוב את המקום כי הוא סתם עושה בלגן. לידיה אמרה לו שיסעו משם, והוא (הנאשם) אמר לה כמה פעמים שהיא הנהגת ושיסעו משם, ושתיקח את אחמד.

המפקד שלו אמר לו לעזוב והוא נשאר בכוונה וקורא לעוד כוחות, עד שמפקדו אמר לו לצאת משם כי הדברים יצאו מכלל שליטה.

הוא אמר לנוכחים להתאפק ולא להרים יד כי המפקד נהג בגסות וצעק עליו, ועליהם- והתחיל לאיים בנשק שלו מסוג M-16 מקוצר ואחז בידית לכיוון האנשים.

לאחר מעשה הבין שהיה משהו עם פארס ורצו לדפוק אותו.

הוא אמר לו לצאת כי זה ייגמר לא טוב ושיצאו משם. גדיר צעק "אני פה ,אל תגיד לי מה לעשות", התנהג כעבריין ואם לא היה שם- זה היה נגמר בבלגן (עמ' 156 ש' 30-31). הרכב שהגיע אחר כך עמד מאחורי הניידת אך לא חסם אותה.

הוא דאג לסדר, ולכן לא עזב והשאיר את הצעירים כדי שהיה יותר בלגן, וזהו ביתו (עמ' 157 ש' 16-24).

גדיר ליבה את האש, חיפש את הבלגן, והם סנוורו בכוונה. הוא המשיך לצעוק בקשר שיבואו עוד כוחות ואנשים, ולא עשו כלום.

כשנסע רוורס- התפנצ'רו לו שני גלגלים, ולהערכתו- מישהו שלא ראה זרק לו נינג'ה, אין לו מושג אם היו דקירות סכין לפני שהרכב נסע, למרות הראיות (ע"ת/4, ת/5).

הצעירים שם לא היו משולהבים ולא הגיעו עם סכינים ואבנים, הוא לא ראה זריקת אבנים. לגבי פגיעת הפח בג'יפ מג"ב (ת/13)- אלה מפוצצים בפגיעות פח.

נוכח התנהלות שערורייתית של המשטרה והפרקליטות- לא הביא עדי הגנה מטעמו- שלא ייפגעו (עמ' 159 ש' 16-19). מכחיש כי התנהג בצורה פרובוקטיבית בהמשך לכניסה לחווה בניגוד להסכמות עמו, הוא לא החזיק סכין, ולא בשפיץ של עט או מפתח. מי שהתנהג בצורה כוחנית וברברית ולא ראויה לשוטרים –היו צוות המג"ב.

פארס היה בקשר עם קצין המנהל (שמו גם פארס) שביקש ממנו להודיע על כל דבר בשל לחץ עליהם מלמעלה ממשרד הביטחון (עמ' 160 ש' 1-31).

ניתוח גרסאות העדים והנאשם

בבחינת גרסת הנאשם- על רקע בליל תיאומי הגרסאות והסתירות המהותיות בין גרסאותיהם של עדי התביעה- אני קובעת כממצא שבעובדה כי האירועים התרחשו -כגרסת הנאשם.

לא ניתן להסתמך על גרסת עדי התביעה באשר לסיבת הגעתם לחוות גלעד לעבר התצפית הצפונית, (למרות שהונחו לצמצם חיכוך עמו, ובאופן המגבש את ההתרשמות בדבר רצון בקנטור הנאשם ואולי אף כדברי ב"כ הנאשם בסיכומיה- תגובת נקם בנאשם לאחר אירועי אישום 1 ולאחר שהבחינו בו), לאופן קרות האירועים במקום, התאורה במקום, החזקת סכין ע"י הנאשם שאף לא נתפסה

(קיומה, גודלה, אופן האיום בה, דרך החזקתה), מיקומה של לידיה במקום, פנצ'ור גלגלי ג'יפ מג"ב ע"י הנאשם, שריקת הנאשם, קיומם של כלבים במקום, זריקת אבנים, דברי האיום שיוחסו לו- וכל זאת תוך הפרעה לשוטר והשתתפות בהתפרעות כמו גם החזקת סכין ופגיעה במזיד בג'יפ.

בעדותו ציין גדיר במפורש את ההכרות המוקדמת עם הנאשם כי היו להם הרבה בעיות וחיכוכים איתו, הוא יודע שהוא הקים את החווה וכל הזמן ראו אותו שם. כל בעיה היו קוראים לאיתי זר (עמ' 23 ש' 11-17).

גדיר אף מציין כי לא זוכר מאיזה צד עקפו את הנאשם- כשהנאשם מציין כי זו הייתה הסיבה הראשונית שיצא לדבר איתם, כי הם הפרו את החוק וסיכנו את המשתמשים בדרך (עמ' 23 ש' 20-21)- ובאופן המחזק את גרסת הנאשם.

גם סמיר מתייחס לנאשם כ"בעייתי מהבלגנים שצריך שהיה צריך לשים לב אליו" (עמ' 64 ש' 15).

במצב דברים זה- היו חברי צוות מג"ב מתודרכים ו"נעולים" בעוינותם כלפי הנאשם, שהושחר בפניהם.

הנני מעדיפה את גרסת הנאשם באשר לנסיבות הגעת צוות מג"ב למקום והאירועים המפורטים בגרסתו- כשמחולל האירוע נתמך אף בגרסת גדיר, כי יכול ועקפוהו מימין, והוא ביקש לברר מדוע- באופן שגרר את התנהגותם הבוטה של השוטרים כלפיו.

הנאשם הדגיש בעדותו כי הוא בעד כוחות הביטחון, מעריכים אותם ומכבדים אותם (עמ' 151 ש' 5-7), יש לו קשר טוב עם המשטרה והוא בעד שיתוף פעולה (עמ' 152 ש' 10), ונותר רושם ברור כי ביחסו של צוות מג"ב לנאשם היה כדי ללבות אש ולא לברר את הטעון בירור בצורה עניינית ומכובדת.

6. נוכח כל האמור, ובהמשך לזיכוי הנאשם מאישום 1, החלטתי לזכות את הנאשם גם מהמפורט באישום 2 בכתב האישום.

7. זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תעביר העתק מנימוקי הכרעת הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ג , 05 מאי 2013, בהעדר הצדדים