בפניי בקשה לדחייה התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין , מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר הוגשה על ידי הנתבעת, מדינת ישראל (להלן:"המבקשת" או "הנתבעת" או "המדינה").

תחילתה של התביעה שבפניי הינה תביעה נזיקית אשר הגישה התובעת, אופקים א.ג בע"מ (להלן: "התובעת" או "אופקים") כנגד אפרת גור, אשר שימשה כממונה על חוק העסקת עובדים ע"י קבלנים, התשנ"ו- 1996 במשרד התמ"ת, במועד הרלוונטי לאירועים נשוא כתב התביעה.

התובעת, חברה פרטית, פעלה למתן שירותי כוח אדם, ולשם הבטחת מילוי חובותיה כלפי העובדים וקיום התחייבויותיה ע"פ החוק, הפקידה במשרד התמ"ת ערבות בנקאית.

לטענת התובעת, הגב' אפרת גור החליטה להתנכל לתובעת והעבירה מידע שיקרי, במכתבה מיום 18.11.2008, אשר נושא את הכותרת: "הנדון: בקשה לכינוס ועדת החילוט בנושא קבלן כ"א אופקים בע"מ ח.פ 514015585- קבלן כ"א, שחדל לפעול", אשר מוען ליועץ המשפטי של משרד התמ"ת אשר שימש גם כיו"ר הוועדה המייעצת לחילוט הערובה (להלן- "הבקשה" ו"הוועדה המייעצת", נספח 2 לכתב התביעה). כן נטען כי הגב' גור העבירה מידע שיקרי לגברת מקובר, מנהלת אגף הרישוי במשרד התמ"ת, לפיו ישנם עובדים שטוענים שלא נערך עימם גמר חשבון.

בכתב התביעה נטען כי בשל התנהלות הגב' גור, התובעת נאלצה להשתמש בשירותיים משפטיים בעלות של 28,821 ₪, על מנת לבטל את ההחלטה לחלט את הערובה, וכמו כן נשאה היא בעלות עמלות הארכת הערובה 3 פעמים בסך כולל של 2,919 ₪.

בהחלטת כב' השופטת אירית מני-גור מיום 31.5.2010 ולנוכח הודעת המשנה לפרקליט המדינה בדבר חסינות עובדת ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נדחתה התביעה כנגד אפרת גור ומדינת ישראל הוספה כנתבעת בתיק.

טענות הצדדים:

לטענת הנתבעת, דין התביעה להדחות הן בשל חוסר סמכות עניינית והן בשל מעשה בית- דין.

לטענת המבקשת, האירועים נשוא התובענה נדונו והוכרעו על ידי בית הדין לעבודה בע"ב 11757/08 אופקים א.ג בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד התמ"ת ( טרם פורסם, 24.7.09), שם תקפה התובעת את החלטת הוועדה לחלט את הערבות, ובית הדין פסק כי חילוט הערובה היה כדין (להלן:"פסק הדין"). ביום 17.10.10 נדחה ערעור התובעת בע"ע 520-09 אופקים א.ג בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד התמ"ת (טרם פורסם, 17.10.09) (להלן:"פסק הדין בערעור").

לטענת המבקשת, בהליך דנן מנסה התובעת לבקש התדיינות מחודשת בעניין חילוט הערבות הבנקאית, אף על פי שלבתי הדין לעבודה ישנה סמכות ייחודית לדון בשאלת חילוט הערבות הבנקאית כאמור בסעיף 23 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו- 1996, וזאת למרות שפסק הדין בע"ב 11757/08 לעיל , אשר קבע כי החילוט נעשה כדין, הינו חלוט, וכן הערעור ע"י 520-09 שהוגש בגינו.

לטענת המשיבה, אשר אינה מיוצגת, ואת טיעוניה העלה על הכתב על ידי מר משה אביר, בעל מניותיה ומנהלה, יש לדחות את הבקשה.

לטענת המשיבה אין מקום לדחייה על הסף, שכן באם תוכיח טענותיה, באשר למעשי הגב' גור שכתוצאה מהם נגרמו לה נזקים, תוכל לזכות בתביעתה.

לטענת המשיבה אין לדחות על הסף מקום בו אין זהות בין הצדדים, ההליך בבית דין לעבודה התנהל בין התובעת למדינת ישראל, בעוד התביעה דכאן הוגשה כנגד הגב' גור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין זהות גם בין העילות, בתביעה בבית הדין לעבודה, העילה הייתה חילוט ערובה בניגוד לתקנות העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם (ערובה), בעוד העילה דכאן מתייחסת לפעולות הגב' גור למול היועמ"ש במשרד התמ"ת ולמול הגב' פשייב, אשר הובילו להחלטה לחילוט הערבות, ופעולות אלו לא נידונו והוכרעו במסגרת פסק הדין.

לטענת המשיבה הסעד בתביעה דכאן הינו כספי בגין נזקיה וסעד זה שהינו נזיקי נובע מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולפיכך, הוא אינו בסמכות בית הדין לעבודה והוא אף לא נתבקש לדון בו מפאת חוסר סמכותו ובהתאם לכך אף ניתן לה היתר לפיצול סעדים (החלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 17.5.09). הסעד שנתבקש בבית הדין לעבודה היה למנוע את כינוס וועדת החילוט.

המשיבה טוענת כי הבקשה הוגשה בשיהוי. כן טוענת המשיבה כי לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין לעבודה, ועל מנת לפעול על פיו, היו מגעים נוספים בין הצדדים אשר בסופם הושבה הערובה לתובעת, ולא ניתן לקבוע שיש מעשה בית דין בגין מעשים שנעשו לאחר שהסתיימה ההתדיינות בבית הדין.

דיון והכרעה :

העיקרון המנחה הוא כי בירור המחלוקת שבין הצדדים לגופה עדיפה על מחיקת או דחיית התובענה לפני בירורה הענייני. לפיכך, בתי המשפט נוהגים בזהירות יתירה במתן החלטה הדוחה את התביעה על הסף ואשר מסיימת בכך את הבירור המשפטי כבר בשלב המקדמי.

בטרם אדרש לבקשה שבפניי נדרשת סקירה תמציתית של ההליכים אשר התנהלו בין הצדדים בבית הדין לעבודה.

התובעת, חברה פרטית, שהייתה בבעלות ובניהול הגב' פשייב, פעלה כחברה קבלנית למתן שירותי כוח אדם, ולשם הבטחת התחייבויותיה על פי החוק, הפקידה ערבות בנקאית במשרד התמ"ת, שתוקפה המקורי נקבע עד ליום 26.11.08. בחודש ספטמבר 2008 הועברה הבעלות בחברה למר משה אביר, שכיום הוא בעל מניותיה ומנהלה.

ביום 18.11.08 פנתה הגב' גור בבקשה להורות על כינוס הועדה המייעצת, על מנת לחלט את הערובה שהפקידה אופקים עד למיצוי הליכי הבדיקה בנוגע לתשלום מלוא זכויות עובדיה.

במסגרת חילופי דברים בין הצדדים, ביקשה אופקים להאריך את תוקף הערבות בחודש אחד בתקווה שבמהלכו ימוצו הליכי הבדיקה. משהליכי הבדיקה לא מוצו ותוקף הערבות הייתה עד ליום 27.11.08 (נספח 4 לכתב התביעה) הודיעה גב' מקובר למר אביר, כי הוועדה המייעצת תתכנס ביום 26.11.05.

בעקבות ההחלטה לכנס את הוועדה המייעצת הגישה אופקים עתירה למתן צו מניעה שימנע את חילוט הערבות ולחילופין יאריך את תוקף הערובה על מנת לאפשר לה להגיש את המסמכים שנדרשו. במקביל הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את כינוסה של הועדה המייעצת ואת חילוט הערבות (בש"א 5722/08).

במהלך הדיון בבקשה הזמנית שהתקיים ביום 25.11.05 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו תוקף הערבות הבנקאית יוארך עד ליום 28.2.09, ובתקופה זו משרד התמ"ת ימצה את בדיקותיו וככל שיקבע שיש מקום לחלט את הערבות, יכנס את הוועדה.

למחרת, ביום 26.11.05, התכנסה הוועדה כמתוכנן וקבעה כי ככל שלא יהיו שינויים, תחולט הערובה, והסכום יופקד במשרד התמ"ת עד לסיום הליכי הבירור.

ביום 24.2.09 הודיעה גב' מקובר לבנק הפועלים על חילוט מלא ומיידי של הערבות הבנקאית.

בעקבות הודעה זאת הגישה אופקים פעם נוספת בקשה למתן צו מניעה זמני, וביום 27.2.09 ניתנה החלטת בית הדין האזורי כי חילוט הערובה יעוכב עד למתן פסק דין חלוט, בכפוף להארכת תוקף הערבות הבנקאית עד ליום 30.7.09 (להלן: "הארכה השלישית").

בפסק דינו המפורט של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור מר אדי דלל ומר רענן גילאון), אשר ניתן ביום 24.7.09, מספר ימים לפני סיום תוקף הערבות, דחה את בקשת אופקים להורות למשרד התמ"ת להימנע מביצוע חילוט הערבות הבנקאי וכדבריה של סגנית הנשיאה, כב' השופטת לאה גליקסמן:

" על יסוד העדויות והראיות בפנינו, אנו קובעים כי התובעת הפרה את חובתה למסור לנתבעת את המידע המלא, מגובה במסמכים בדבר תשלום זכויות עובדיה בעד תקופת עבודתם באופקים, והפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה על פי הדין. בנסיבות המקרה, קיים גם חשש סביר שזכויות העובדים לא שולמו. בנסיבות אלה, היה מקום להורות על חילוט הערובה שהפקידה התובעת עד לאחר השלמת הבירור אם שולמו לעובדים כל זכויותיהם. "

עוד נקבע בפסק הדין כי בכפוף להארכת הערבות, זכאית אופקים לדיון נוסף בפני הוועדה המייעצת בטרם תחולט הערבות. בסופו של יום, לאחר שאופקים העבירה את המסמכים שנדרשו החליט משרד התמ"ת שלא לחלט את הערבות.

כאמור, אופקים הגישה ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, אשר נדחה בזו הלשון: "לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר ולטענות הצדדים, שוכנענו כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבות בו."

בכך לא הגיע ההליך לקיצו, ואופקים עתרה בין היתר לביטול פסק הדין של בית הדין האזורי , ולהוספת ראיות חדשות, ובית הדין דחה את בקשותיה בתע"א 11757/08 אופקים נ' מ"י-משרד התמ"ת(טרם פורסם, מיום 6.3.12).

הבקשה לדחייה על הסף שבפניי:

בתביעה שבפניי עותרת התובעת בכתב התביעה לפיצוי בגין נזקיה כדלקמן:

" 10. התובעת נאלצה להשתמש בשירותים משפטיים יקרים, על מנת לבטל את ההחלטה לחלט את הערובה (נספח 3). כמו כן נדרשה התובעת להאריך את תקופת הערובה שלוש פעמים נוספות, ובשל כך נאלצה לשלם עמלות גבוהות לבנק (נספח 4).

11. הנזקים שנגרמו לתובעת:

שכר טרחת עו"ד 28,821 ₪

עמלות הארכת הערובה 2,919 ₪

סה"כ 31,740 ₪ "

ברור כי משניתן פסק הדין בבית הדין לעבודה, אשר דחה את תביעת אופקים תוך חיובה בהוצאות לטובת הנתבעת, היא אינה יכולה לתבוע בהליך נפרד את שכר טרחת העורך דין אשר ייצג אותה באותו הליך. בית משפט זה אינו ערכאת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה, וקביעתו כי אופקים אינה זכאית להחזר הוצאות ניהול ההליך אלא להיפך, הדבר מהווה מעשה בית דין.

אופקים אף הגישה ערעור על פסק הדין שנדחה ובכך הגיע ההליך לסיומו על כל חלקיו ובין היתר בסוגיית ההוצאות שהוצאו לניהול ההליכים.

אשר לסעד בגין עמלות הארכות הערובה אמנם כטענת התובעת בהחלטת כב' השופטת גליקסמן מיום 17.5.09 ניתן לה היתר לפיצול סעדים כך שתוכל לתבוע בהליך נפרד בבית משפט מוסמך את הנזקים והעלויות שנגרמו לה עקב הצורך להאריך את כתב הערבות עד לסיום ההליכים המשפטיים. אולם, משנקבע כי ההחלטה לחלט את הערבות הייתה כדין הרי שלא קמה לאופקים זכות תביעה בגין הנזק שנגרם לה מהצורך להאריך את תוקפה של הערבות עד למתן החלטה בפסק הדין.

יש לראות בהכרעתה של כבוד השופטת גליקסמן משום מעשה-בית-דין, החוסם את בירור התביעה הנוכחית, הואיל ומשמעות ההכרעה היא, כי לא קמה לאופקים זכות תביעה נזיקית בכל הנוגע להחלטה לחלט את הערבות, היות ונקבע כי היה מקום להורות על חילוט הערובה.

אין התובעת יכולה לבקש התדיינות מחודשת בנדון בטענה כי טענותיה כלפי הגב' גור לא הועלו על ידה בבית הדין לעבודה. לאחר בחינת הראיות קבע בית הדין מפורשות כי היה מקום להורות על חילוט הערובה וקביעה זו יצרה "השתק" המונע מהתובעת מלתבוע פיצוי על נזקים שנגרמו לה , לטענתה, בגין אותה החלטת חילוט.

ולעניין זה מתאימים הדברים שנאמרו בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"מ כב(2) 561, בעמ' 605:

" כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ‎.PER REM JUDICATAM..

עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם "ענין שנדון" (EADEM RES) ולאחרונה

בשם "השתק ישיר" (DIRECT ESTOPPEL) ואף "השתק העילה" (‎CAUSE OF ACTION (ESTOPPEL.

הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (‎.(ISSUE ESTOPPEL

כדאי להבהיר כי לשם תחולת הכלל האחרון, דרוש לא רק שהנקודה העובדתית, שנטענה, הועמדה במחלוקת במשפט הקודם, אלא גם שפסק-הדין מבליט, במפורש או מכללא, שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. שאם לא כן, לא יהיה בפסק-הדין כדי להשתיק את העלאת הטענה העובדתית מחדש במשפט השני. למשל, במקרה בו הושתתה עילת התביעה הראשונה על שניים או יותר יסודות עובדתיים ובית-המשפט רק פסק, כי "התביעה נדחית מחוסר הוכחה", כלי לפרש מהו היסוד או היסודות העובדתיים, שלא הוכחו, לא יהיה בהכרעה שכזאת כדי לשמש מעשה-בית-דין במשפט השני לענין אי-התקיימותו של יסוד זה או אחר מאותם היסודות, הואיל ולא נקבע לגביו ממצא שלילי ספציפי."

בהתאם לעקרונות לעיל , מסקנתי היא כי בין הצדדים ישנו מעשה בית דין בנושא חילוט הערבות ופשיטא כי לא ניתן לפתוח את הדיון מחדש כאשר המחלוקת העובדתית באשר לעצם הוראת החילוט נידונה והוכרעה. משנקבע כי הפעולה כדין, אזי לא קמה לאופקים זכות תביעה נזיקית בגינה.

בשולי הדברים יוער, כי האירועים שקרו לאחר מתן פסק הדין אותם פירטה המשיבה לראשונה בתגובה לבקשה, לא הופיעו בכתב התביעה ואף אם היו מופיעים הרי שכתב התביעה מבסס את עילתו הנזיקית בגין הבקשה של הגב' גור לחלט את הערובה, אשר הובילה להליך המשפטי בבית הדין לעבודה, ולא בגין מעשים שנעשו לאחר מכן.

נוכח הקביעה כי אכן היה מקום להורות על חילוט הערבות כי התובעת הפרה את חובתה למסור לנתבעת את המידע המלא והפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה על פי הדין , הרי ששאלה עובדתית זו נידונה והוכרעה בבית הדין לעבודה, וזאת אף אם הגב' גור לא העידה שכן כל הטענות כנגד פעולותיה היו צריכות להיטען על ידי אופקים במסגרת התיק שהתנהל בבית הדין לעבודה.

סוף דבר:

אכן, הלכה מושרשת היא כי בית המשפט יעתר לבקשה לדחיה על הסף, רק מקום בו ברור ונעלה מכל ספק כי היה ותוכחנה כל העובדות והטענות הנטענות בתביעה, לא יהא בכך כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש, ראה לעניין זה; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ (2) 668 (1986), ע"א 35/83 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז (4) 721 (1983).

בענייננו, סבורה אני כי כך הם פני הדברים.

הבקשה אפוא מתקבלת.

לאור האמור לעיל הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת והתביעה נדחית.

בנסיבות תיק זה אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז חשון תשע"ג, 1 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.