מבוא

בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

התובעת גב' מעיין אלון, ילידת 1971 נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.11.05 (להלן: "התאונה").

הנתבעת מודה בחבות ובכיסוי הביטוחי.

הצדדים חלוקים בסוגית הנזק שנגרם לתובעת.

הנכות הרפואית

ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 35 (1) (ב) בגין פיברומיאלגיה החל מיום 23.11.05 וזאת בהסתמך על חוות דעת הראומטולוג ד"ר שיפטר מיום 16.3.09 (חוות הדעת הוגשה וסומנה נ/2).

בחוות הדעת של ד"ר שיפטר בפרק סיכום ומסקנות נקבע כי קיימים נתונים קליניים שמתאימים לפיברומיאלגיה כמו רגישות ללחץ בנקודות הכאב ואף שקיימת מחלוקת בספרות האם טראומה באזור עמוד שדרה צווארי יכולה לגרום לפיברומיאלגיה רוב הכותבים מסכימים לקביעה זו. לפיכך נקבע שמחמת הספק הוועדה קובעת לתובעת נכות רפואית בשיעור 10% לצמיתות.

איני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה לגבי הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, מאחר וככל שהייתה מעוניינת לחלוק על הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, היה עליה להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור ולא עשתה כן.

עסקינן בקביעה על פי דין ולפיכך אני קובע את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בשיעור 10%.

ניתוח הראיות לצורך הערכת שיעור הפגיעה התפקודית

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ובהמשך תצהיר משלים.

התובעת מעידה בתצהירה כי בשנת 1999 הוסמכה כאחות מוסמכת ולאחר מכן המשיכה בלימודיה ולמדה קורס על בסיסי במיילדות בבית חולים איכילוב. התובעת התחילה לעבוד כמיילדת בבית חולים תל השומר בחודש אוקטובר 2004. בעקבות התאונה ניתנו לתובעת תעודות אי כושר עד ליום 23.11.05. התובעת חזרה לעבודה על אף מצבה הרפואי, חוסר יכולתה לתפקד באופן מלא וכאבים עזים במקומות שונים בגופה. כאבים אלה הלכו החריפו והגבילו אותה בתפקוד היומי ובהמשך אובחנה כסובלת מתסמונת פיברומיאלגיה. בסעיף 13 לתצהירה טענה התובעת כי במהלך שנת 2007 בוצעה רוטציה במחלקה ואף שאין חובה לעבור במעבר הרוטציה ביקשה מהמעסיק להעביר אותה למחלקת יולדות שם העבודה קלה יותר וללא לילות. בסעיף 14 לתצהירה טענה שהמעביד העביר אותה למחלקת יולדות אך ביקש אישור של רופא תעסוקתי לגבי עבודתה וההגבלות וביום 27.8.07 נבדקה על ידי רופא תעסוקתי שקבע שאינה כשירה לעבוד משמרת לילה וכשירה לעבוד בשני שליש משרה כמיילדת לתקופה של שלושה חודשים. בהמשך למרות מעברה לעבודה קלה יותר במחלקת יולדות הופנתה שוב לרופא תעסוקתי שקבע ביום 20.1.08 שאינה כשירה לעבוד במשמרות לילה וכי כשירה לעבודה כאחות מיילדת בהיקף של חצי משרה כשתוקף האישור לששה חודשים. לקראת סוף התקופה כשהרגישה שאינה יכולה לעמוד בדרישות התפקיד כלומר עבודת לילה ובכלל נאלצה להגיש מכתב התפטרות ביום 9.7.08. בסמוך למועד התפטרותה מצאה התובעת עבודה בחברת תרופות כאחות הדרכה לחולי טרשת נפוצה. לפי תצהירה, מדובר בעבודה גמישה וקלה שאינה מצריכה פיזיות ו/או עמידה ממושכת. התובעת מפרטת בתצהירה את הפסדי השכר לעבר שנגרמו לה החל מחודש דצמבר 2005 ועד לחודש מרץ 2010 ומפנה לשיעור המשרה שלה בבית החולים שירד מ- 88% ל- 66% בשלב מסוים. התובעת טענה כי היא זכאית להפסדי השתכרות לעתיד וזאת נוכח אובדן תוספות שכר שונות להן הייתה זכאית אם הייתה ממשיכה בעיסוקה כאחות מיילדת בבית החולים (בהקשר התוספות השונות העידו מטעם התובעת מר צדיק ומר דקניט). התובעת הסבירה כי התאונה קטעה את מסלול ההתפתחות המקצועי והתעסוקתי שלה ואילצה אותה לוותר על המקצוע. לטענתה, העבודה בחברת התרופות אינה עבודה עם קביעות ואופק ובנוסף, התרופה לגביה היא מדריכה מטופלים צפויה לצאת ממעגל התרופות בעוד שנים מועטות, מצב דברים שיגרום לפיטוריה. נוכח האמור לעיל ביקשה התובעת לחשב את הפסד שכרה לפי שיעור של 27%. התובעת הוסיפה וטענה כי בעקבות התאונה לא יכלה לתפקד באופן עצמאי ולבצע את אותן המטלות שביצעה בניהול משק הבית וגידול ילדיה בטרם התאונה והנטל עבר לכתפי בן זוגה הנוכחי בו היא נעזרת. בהקשר זה יצוין כי בן זוגה של התובעת לא העיד בבית המשפט.

התובעת הגישה תצהיר משלים בו טענה כי במסגרת עבודתה בחברת תרופות בתפקיד אחות מדריכה היא עובדת בהיקף של תשע שעות ביום כאשר חלק מהזמן היא בנהיגה. לטענתה, כפי שעולה מתלושי השכר שצירפה (האחרון מחודש אוגוסט 2011) שכרה החודשי הממוצע עומד על 13,300 ₪.

בעדותה בבית המשפט התובעת לא זכרה באיזה מועד סיפרה לגב' מרגלית על המגבלות שלה לאחר התאונה. התובעת הסבירה שלאחר התאונה שהתה שלושה שבועות בחופשה ובהמשך חזרה לעבודה וניסתה לתפקד כמיטב יכולתה. לקראת סיום עבודתה בבית החולים בשנת 2008 נפגשה התובעת עם גב' מרגלית וביקשה לחזור לעבוד בחדר לידה ללא משמרות לילה נוכח מצבה והאישורים הרפואיים שניתנו לה על ידי רופא תעסוקתי. התובעת אישרה שהחלה לעבוד בעבודתה הנוכחית בחברת התרופות שבועיים לאחר סיום העבודה בבית החולים וטענה שהתפטרותה מבית החולים הייתה בגדר שבירת חלום וניפוץ קריירה. התובעת העידה כי סיימה את לימודיה לתואר הראשון בשנת 2005 וכי ניתן לראות את מועד סיום התואר הראשון בתלושי השכר שלה.

עיון בתלושי השכר שהגישה התובעת מעלה כי התובעת סיימה את לימודי התואר הראשון והחלה לקבל שכר לפי דרגה של בוגרת תואר ראשון בחודש פברואר 2007. בתלוש השכר לחודש פברואר 2007 בחלק של נתונים אישיים מופיע בשורה של הדרגה הרישום "ב.א. 11" כאשר בתלוש השכר הקודם לחודש ינואר 2007 מופיע באותו מקום הרישום "מוס 11" ובהקשר זה אני מפנה לעדותו של מר צדיק. מצב הדברים, שהתובעת לא התייחסה לכך שבמשך תקופה של למעלה משנה לאחר התאונה היא המשיכה בלימודיה לסיום התואר הראשון וגם סיימה אותו, מטריד, במיוחד נוכח התלונות הקשות שפירטה התובעת בתצהירה בדבר כאבים עזים במקומות שונים בגופה, עייפות והגבלה בתפקוד היומי. והנה, דווקא בתחום הלימודים לתואר ראשון התובעת לא מציינת כלל את לימודיה ובהקשר זה גם לא טוענת לקושי או עיכוב כלשהו בלימודיה שנגרם לה כתוצאה ממצבה הקשה על פי טענתה.

בנוסף, התובעת לא ציינה בתצהיר עדותה הראשית (אף שהתייחסה לכך בתצהיר התשובות לשאלון) כי בשנת 2006, בסמוך לאחר התאונה, היא החלה לעבוד בעבודה נוספת במסגרתה היא מבצעת ששה ביקורי בית בחודש לטיפול בחולי גושה. התובעת אישרה כי הגיעה אל המטופלים לביתם בנסיעה במכוניתה והוסיפה כי אין לה קושי לנהוג במכונית בשעות החשיכה אם לא מדובר בשעה מאוחרת. הנתון הנ"ל בדבר עבודתה הנוספת של התובעת בשנת 2006 ואילך ובמיוחד כשהתחילה עבודה נוספת זו בסמוך לאחר התאונה, פוגע במשקל טענותיה של התובעת בדבר מצבה הרפואי הקשה בעקבות התאונה גם אם מדובר בעבודה מוגבלת בזמן שאינה כרוכה במאמץ רב לשיטת התובעת. עדיין, יזום והתחלת עבודה חדשה נוספת הכרוכה בנסיעות לאחר שעות העבודה בבית החולים ובמיוחד שהתחלת עבודה כרוכה מטבעה בשיווק ו/או ואיתור המטופלים, דברים הדורשים תשומת לב וזמן, פוגעים במשקל טענת התובעת למכאובים קשים הפוגעים בתפקודה.

יצוין גם שאף שהתובעת פנתה לרופא תעסוקתי וקבלה אישורים זמניים לירידה בהיקף משרתה, בפועל על פי תלושי השכר שלה היא לא ניצלה את האישורים שניתנו לה במלואם. היקף משרתה ירד מ – 88% ל – 66.7% רק בחודש נובמבר 2007 (כשהאישור הראשון של הרופא התעסוקתי הוא מיום 27.8.07 בדבר כשירות בהיקף של שני שליש משרה לשלושה חודשים) והיא המשיכה בהיקף משרה זה עד להתפטרותה מבית החולים בחודש אוגוסט 2008 (כשהאישור השני של הרופא התעסוקתי הוא מיום 10.1.08 בדבר כשירות בהיקף של חצי משרה לשישה חודשים). עולה אפוא שהתובעת המשיכה לעבוד במשך שנתיים לאחר התאונה באותו היקף משרה כפי שעבדה לפני התאונה וכי מעולם לא ירדה לעבוד בהיקף חצי משרה בהתאם לאישור שניתן לה. מהמסמכים הרפואיים גם לא עולה שהתובעת דיווחה לרופא התעסוקתי שהיא עבדה בעבודה נוספת.

בבית המשפט העידה מטעם התובעת הגב' מרגלית שהיא אחראית חדרי לידה בבית חולים תל השומר והייתה הממונה על התובעת. גב' מרגלית העידה שלתובעת הייתה תאונה והיא נעדרה תקופה מסוימת ולאחר מכן חזרה לעבודה באותה משרה ועבדה כרגיל עד שנת 2007 לרבות במשמרות לילה. העדה זכרה כי התובעת פחדה לנהוג ברכב הפרטי לאחר משמרות לילה ולכן השתמשה בהסעות של בית החולים ומעבר לכך לא זכרה תלונות כלשהן של התובעת בקשר לעבודתה. העדה אישרה כי בית החולים היה מרוצה מעבודתה של התובעת שגם קיבלה קביעות בשנת 2007. בחודש מאי 2007 במסגרת רוטציה שמבצעות האחיות בקביעות ובשגרה, התובעת עברה לעבוד במחלקת יולדות בה מאושפזות גם נשים בהיריון בסיכון גבוה. העדה אישרה כי בשלב מסוים התובעת אמרה שקשה לה לבצע משמרות לילה ופנתה לרופא תעסוקתי. גב' מרגלית לא הסכימה לקבל את התובעת חזרה לעבודה בחדר לידה ללא ביצוע משמרות לילה והתובעת החליטה את שהחליטה, להתפטר. גב' מרגלית הבהירה כי בתקופה שהתובעת עבדה בחדר לידה היא לא זוכרת שהתובעת התלוננה על בעיות כלשהן ועובדה שהמשיכה לעבוד במשמרות לילה. היא גם אישרה שחלק מהמיילדות מביעות בזמנים מסוימים ולאחר ותק מסוים את רצונן שלא לעבוד במשמרות לילה מאחר ואלה משמרות לא קלות. התובעת לא שיתפה את גב' מרגלית לגבי פניותיה לרופא התעסוקתי. גב' מרגלית פירטה את הקריטריונים לעבודה במיילדות אישית ואת מסלול ההתקדמות בדרגות ובכלל של מיילדות.

מצב הדברים שהתובעת סבלה על פי טענתה מכאבים כה עזים והגבלה בתפקוד היומי כשהיא ממשיכה בעבודתה הרגילה בחדר לידה כולל משמרות לילה תקופה של למעלה משנה לאחר התאונה ועד לחודש מאי 2007 כשהאחראית עליה אינה יודעת מכך דבר מפיה או מפי אחרים למעט לגבי פחדיה לנהוג בלילה בעקבות התאונה אינו סביר בעיני ומפחית ממשקל טענות התובעת בדבר כאביה העזים ופגיעתה התפקודית.

בהתחשב בכך שנכותה הרפואית הצמיתה של התובעת נקבעה בשיעור 10% בלבד ונוכח העדויות של התובעת וגב' מרגלית ובהתחשב בנתונים לגבי לימודיה ועבודתה הרגילה של התובעת גם במשמרות לילה תקופה של למעלה משנה לאחר התאונה וגם בכך שהחלה ועבדה בעבודה נוספת החל משנת 2006 ולאורך השנים ולמרות המסמכים שהוגשו ובין היתר, האישורים של הרופא התעסוקתי ותוכן מכתב ההתפטרות, לא שוכנעתי שמצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה מנע ממנה לבצע משמרות לילה וכי היא התפטרה מעבודתה בבית החולים בעקבות מצבה הרפואי עקב התאונה. יצוין גם שהתובעת לא ביקשה למנות מומחה תעסוקתי מטעם בית המשפט.

לתובעת נקבעה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% הגורמת לה לקשיים בתפקודה ועם זאת התרשמתי שקיימת האדרה של הפגיעה התפקודית והנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה. בנסיבות אלה, אני סבור שנגרמה לתובעת פגיעה תפקודית אולם פגיעה זו היא בשיעור נמוך משעור נכותה הרפואית.

הפסד שכר לעבר

התובעת מעידה בסעיף 10 לתצהירה כי קיבלה תעודות אי כושר לפרק זמן של שלושה שבועות מיום התאונה ועד ליום 23.11.05. המוסד לביטוח לאומי אישר לתובעת תקופת אי כושר עד ליום 22.11.05 (סך הכל 20 ימי אי כושר). לפי המסמך של המוסד לביטוח לאומי התשלום בסך 1,573 ₪ בגין דמי הפגיעה שולם לתובעת על ידי המעביד.

מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי בחודש נובמבר 2005 לא נגרם לה הפסד שכר ואילו בחודש דצמבר 2005 נגרם לה הפסד שכר בפועל בסך קרוב ל - 4,000 ₪, ככל הנראה עקב תשלום מופחת בגין תוספות עבור משמרות שביצעה באופן חלקי בתקופת אי הכושר שלא עבדה במהלך חודש נובמבר 2005. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר בחודש זה בסך של כ - 4,000 ₪ ולפיכך אני פוסק לה בגין הפסד שכר לעבר בחודש זה פיצוי גלובלי משוערך בסך של 5,000 ₪.

לפי תלושי השכר של התובעת היא המשיכה לעבוד בהיקף משרה של 88% עד לחודש אוקטובר 2007 ונראה כי התובעת המשיכה בתקופה זו בעבודתה כרגיל תחילה בחדר הלידה (בכל התקופה לאחר התאונה) ובהמשך במחלקת יולדות סיכון גבוה לשם עברה במסגרת הרוטציה. לפיכך, בגין תקופה זו אין מקום לפסוק לתובעת הפסד שכר לעבר.

התובעת ירדה להיקף משרה של 66.7% משרה החל מחודש נובמבר 2007 ולפי תלושי השכר שצורפו עבדה בהיקף משרה זה עד לחודש אוגוסט 2008 עת סיימה את עבודתה בבית החולים.

איני מקבל את טענת התובעת כי התפטרה מעבודתה מבית החולים עקב נכותה ומצבה בעקבות התאונה ולפיכך התקדמותה הצפויה בסולם הדרגות בבית החולים והשתכרותה בעתיד לו המשיכה בעבודתה שם אינה רלוונטית לחישוב הפסדיה. התובעת השתכרה בשנת 2006 שכר חודשי בניכוי מס בסך של כ – 9,250 ₪ נכון לחודש דצמבר 2006 (ראה תלוש חודש דצמבר 2006 – נתונים מצטברים) וכזכור בשנת 2006 המשיכה בעבודתה כרגיל.

במקביל לסיום עבודתה בבית החולים, בחודש אוגוסט 2008, החלה התובעת לעבוד בחברת התרופות סרונו ישראל בע"מ (בהמשך שם המעביד נהפך ל"מרק סרונו בע"מ"). בארבעת החודשים ספטמבר עד דצמבר 2008 הרוויחה התובעת שכר חודשי בניכוי מס בסך של קרוב ל - 10,000 ₪ בערכי דצמבר 2008 (ראה נתונים מצטברים בתלוש חודש דצמבר 2008 תוך הפחתת שכרה בחודש אוגוסט 2008 שככל הנראה התובעת עבדה רק חלק ממנו במקום החדש) ובשנת 2009 עמד שכרה הממוצע החודשי בניכוי מס על סך של כ- 10,600 ש"ח (ראה תלוש חודש דצמבר 2009 – נתונים מצטברים) בערכים נומינליים, ובהמשך בשנת 2011 עמד שכרה הממוצע החודשי בניכוי מס של התובעת על סך חודשי של 13,800 ₪ (ראה תלוש חודש אוגוסט 2011 – נתונים מצטברים כשברכיב תשלומים בלתי קבועים שקללתי לפי 12 חודשים). נוכח הנתונים הנ"ל לא שוכנעתי שנגרמו לתובעת הפסדי שכר לעבר משנת 2009 וועד למועד מתן פסק הדין.

בהתחשב במכלול הנתונים הנ"ל, בנתוני השתכרותה של התובעת בבית החולים, ובשיעור נכותה הרפואית של התובעת אני פוסק לה בגין התקופה החל מחודש נובמבר 2007 ועד לסוף שנת 2008 פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר לעבר בסך של 12,000 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד

בהתחשב בגילה של התובעת, שכרה, שיעור נכותה הרפואית שנקבע על 10% ופגיעה תפקודית בשיעור נמוך משיעור הנכות הרפואית, אני פוסק לה פיצוי גלובלי בגין רכיב זה בסך של 150,000 ₪.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד

לאחר התאונה התובעת הייתה בתקופת אי כושר של 20 יום ולאחר מכן חזרה לעבודה רגילה תקופה של למעלה משנה וכמו כן המשיכה בלימודיה והחלה לעבוד בעבודה נוספת. התובעת לא הציגה אישורים בדבר עזרת הזולת בשכר ובעלה לא העיד.

בהתחשב בנכותה הרפואית של התובעת בשיעור 10%, בתקופת אי הכושר הקצרה ובמכלול הראיות, אני פוסק לה פיצוי גלובלי בגין רכיב זה לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

בהתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה ושהתובעת לא טענה בתצהירה להוצאות רפואיות ובגין נסיעות איני פוסק לה דבר בגין רכיב זה.

כאב וסבל

נוכח גילה של התובעת, מועד התאונה ושיעור נכותה הרפואית, אני פוסק לה בגין רכיב זה סך של 20,000 ₪ (מעוגל).

לסיום

התביעה מתקבלת.

התובעת זכאית לפיצוי בסך של 197,000 ₪.

מאחר ודמי הפגיעה שולמו לתובעת על ידי המעביד אין לנכות סכום זה.

הצדדים היו חלוקים לגבי מענק הנכות ששולם לתובעת ונוכח כך הצדדים יגיעו להסכמה בעניין והנתבעת תנכה את מענק הנכות ששולם לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום. ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי הסכום הנ"ל יפנה מי מהם בבקשה מתאימה לבית המשפט.

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום הפיצוי בניכוי תגמולי המל"ל בגין מענק הנכות ולהפרש יוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן אגרת בית משפט.

ניתן היום, 20 פברואר 2013, בהעדר.