נגד

צדדי ג': 1. יוזמנה סוכנויות בע"מ

2. יוסי שבת

תביעה להשבת כספים אשר חולטו מחשבונו של התובע על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ וזאת, בגין ערבות אשר חתם לחיובי הנתבעת.

מבוא – העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –

1. אין חולק כי התובע התקשר עם מר שבתאי פסי (להלן:"פסי") ועם החברה צד ג' 1 אשר בעליה הוא צד ג' 2 - במיזם בתחום התשומות החקלאיות אשר פעילותו התעתדה להתבצע (ולטענת הנתבעת החל להתבצע ) באמצעות הנתבעת שהיא חברה בע"מ בשליטת פסי.
2. אין חולק כי בין הצדדים לא נחתם בהסכם בכתב בכל הנוגע לפעילותם במסגרת המיזם ואולם, הצדדים הגיעו לכדי הסכמות בעל פה אשר בעקבותיהם חתם התובע על ערבות לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן:"הבנק") להתחייבויות הנתבעת 1 כלפי הבנק (לעיל ולהלן:"הערבות").
3. אין חולק כי הערבות עמדה תחילה על סכום של 3,000,000 ₪ וסכומה הוקטן ל – 2,000,000 ₪.
4. אין חולק כי בין הצדדים למיזם התגלעו חילוקי דעות בעקבותיהם הודיע התובע ביום 22/8/04 לבנק כי הוא מבקש לבטל את ערבותו להבטחת חובות הנתבעת.
5. אין חולק כי על ידי פסי והצד השלישי 2 נחתם מסמך המופנה לתובע ונושא תאריך יום 1/12/03 , אשר מפאת חשיבותו יובא האמור בו כלשונו:

" הנדון: ערבותך לחברת פסיפלסט בע"מ (הנתבעת ל.ב.מ.)

מאחר והעמדת לזכות חב' פסיפלסט בבנק לאומי 948 בסך שני מיליון ₪ (2,000,000 ₪) הרי שאנו מתחייבים בזאת באופן אישי כי באם הערבות הנ"ל תחולט ע"י הבנק, וחב' פסיפלסט לא תשיב לך את הסכום שחולט בתוך 6 חודשים מיום החילוט, הרי שאז אנו הח"מ נשיב לך באופן אישי את הסכום שחולט כדלקמן:

1.פסי שבתאי – 1.75 מיליון ₪ (1,750,000 ₪ )

2. יוסי שבת – 0.25 מיליון ₪ (250,000 ₪) "

1. אין חולק כי לאחר החתימה על המסמך האמור הוקטנה ערבותו של התובע לבנק בסך של 1,750,000 ₪ והועמדה על סך של 250,000 ₪.
2. אין חולק כי ביום 9/11/04 מימש הבנק את ערבותו בסך 250,000 ₪ של התובע לנתבעת וזאת, באמצעות מימוש פיקדונות של התובע אשר היו בידי הבנק.
3. אין חולק כי טרם נקיטה בהליך לפני, הגיש התובע לבית המשפט השלום בראשון לציון, תביעה (א 8048/04) כנגד פסי ובמסגרתה הוגשה הודעת צד ג' כנגד שבת יוסי- הוא צד ג' 2 בתביעה בפני. במסגרת תביעה זו עתר התובע לחיוב פסי בגין הסכום הנתבע במסגרת התביעה בפני, דהיינו – לחיובו בסך 250,000 ₪ אשר חולט לתובע על ידי בנק לאומי בגין ערבותו. במסגרת התביעה דנן, טען התובע, בין היתר, כי האחריות המוטלת על פסי בהתאם למסמך מיום 1/12/03, הינה על מלוא סכום ערבות התובע לנתבעת ומשכך, עליו לשפותו בגין סך 250,000 ₪ אשר חולט לו בגדרה של אותה ערבות.

אין חולק כי בתביעה אשר התנהלה בראשון לציון, ניתן על ידי כבוד השופט שאול מנהיים פסק דין ביום 7/10/09, אשר במסגרתו, נדחתה תביעתו של התובע כלפי פסי , תוך שכבוד השופט מנהיים קובע, במסגרת פסק הדין, מחד כי בנסיבות בהן לא מימש פסי את זכות הביטול של המסמך מיום 1/12/03 בסמוך לאחר החתימה עליו , הרי שגם ככל שנפל פגם בעת שחתם על המסמך האמור, פסי מחל עליו. מאידך, הוסיף כבוד השופט מנהיים וקבע כי, בהתאם למסמך מיום 1/12/03, התחייבותו של פסי כלפי התובע הוגבלה להקטנת הערבות בסך 1,750,000 ₪, לא חלה עליו אחריות לסך 250,000 ₪ הנוספים ומשכך – עת הוקטנה הערבות בהתאם להתחייבותו של פסי והוא קיים את התחייבותו – דין התביעה כנגדו להידחות.

עוד הוסיף השופט מנהיים וקבע (בעמוד 4 לפסק הדין שורות 20-23):

"החייבת הרלבנטית לערבות התובע היא פסיפלסט בע"מ (הנתבעת לפני ל.ב.מ.) וכלפיה יש לתובע עילת תביעה בגין הסכום שפרע מכח סעיף 9 לחוק הערבות, כאמור לעיל. התביעה שבפנינו לא הוגשה כנגד פסיפלסט בע"מ ואיננה מבוססת על סעיף 9 האמור אלא על התחייבות אישית נטענת של הנתבע כלפי התובע כפי שיתואר להלן"

טענות הצדדים –

1. לטענת התובע, משאין חולק כי הערבות אשר חתם לחובות החברה חולטה, הרי שבהתאם לסעיף סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967 (להלן:"חוק הערבות") , הוא זכאי מאת הנתבעת- היא החייבת העיקרית, לשיפוי בגין התשלומים אשר שולמו על ידו. לאור האמור, טוען התובע כי יש לחייב את הנתבעת להשיב לו סך 250,000 ₪ בתוספת הוצאותיו.

אציין כי במסגרת סיכומיו, טוען התובע לחילוט כספים נוספים ואולם, כבר בשלב זה יובהר כי טענה זו דינה דחייה על הסף הן מפאת הרחבת חזית והן הואיל ואין לה תימוכין בחומר הראיות בפני.

1. הנתבעת מנגד טוענת כי התובע אינו זכאי להשבת התשלומים אשר חולטו כאמור באשר אין מדובר בערבות לחיובי הנתבעת אלא בהשקעה. כך, לטענת הנתבעת, בהתאם למוסכם בין הצדדים למיזם – התחייבות הנתבעת מחד הייתה להעמיד את המוניטין שלה בתחום לרבות חוג לקוחותיה, ספקיה, עובדיה והמערך המשרדי לטובת המיזם ואילו התחייבות התובע מאידך, הייתה להשקיע סך 4 מיליון ₪ במיזם על ידי העמדת בטוחות בסכום זה לחשבון הנתבעת. לטענתה, סכום ההשקעה אשר היה על התובע להשקיע, גילם סיכון אשר התובע נטל על עצמו ובהתאמה לסיכון זה, היה צפוי לתובע סיכוי לקבלת רווחים מהפרויקט בשיעור 33% מהרווחים הצפויים.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אין בכך שהתובע העמיד ערבות כבטוחה לחשבון הבנק, בכדי לשנות את מהות ההתקשרות דהיינו, אין בה בכדי לשנות את ההסכמה ולפיה הכספים הינם בגדר השקעה ומשכך, אין תחולה להוראות חוק הערבות על יחסי הצדדים ואין לתובע הזכות להשבת הכספים האמורים.

בהקשר זה מוסיפה הנתבעת ומדגישה כי, בהינתן שמדובר בהשקעה ובעסקה בה גלומים סיכון וסיכוי, אליה נכנס התובע תוך הבנת מהותה – הרי שמשהתממש הסיכון והשקעת התובע ירדה לטמיון, אין לו זכות להשבת הכספים אשר השקיע בנתבעת. הנתבעת מרחיבה וטוענת כי במועד בו מומשה הערבות על ידי הבנק, חוב המיזם עמד על סך של 700,000 ₪ ומשכך, מימוש הכספים אשר נעשה על ידי הבנק הינו בגין חלקו של התובע בסיכון הגלום במיזם.

יתרה מכך, לטענת הנתבעת התובע הפר התחייבותו עת העמיד ערבות בסך 3 מיליון ₪ תחת סכום של ארבע מיליון לו התחייב ובנוסף, גרם לנתבעת לנזקים חמורים עת הודיע במפתיע ובאופן חד צדדי כי הוא מבקש להפסיק את ערבותו כלפי הנתבעת והוביל להקפאתו של המיזם באופן מיידי. לטענת הנתבעת ההפסדים להם גרם התובע עומדים לפחות על סך של 100,000 ₪.

לטענת הנתבעת, בנסיבות אלו, בהן התובע לא זכאי להשבת הכספים הואיל ומדובר בהשקעה שלו בנתבעת והן, בנסיבות בהן בהתנהלותו הוביל לנזקים לנתבעת באופן שיש בו בכדי לאיין זכותו להשבה כאמור לאור אשמו התורם בשיעור 100% לחילוט השקעתו- טוענת הנתבעת כי דין תביעת התובע להידחות.

עוד טוענת הנתבעת כי המסמך מיום 1/12/13, נחתם לאחר שהופעלו על מר פסי איומים ומשכך, דינו בטלות.

אציין כי במסגרת כתבי הטענות מטעמה, הוסיפה הנתבעת וטענה כי, בפסק דינו של כבוד השופט מנהיים, קיים מעשה בית דין המונע הגשת התביעה בפני. על טענה זו לא חזרה הנתבעת בסיכומיה וטוב שכך, בנסיבות בהן כעולה מהאמור בעמוד 4 לפסק דינו של כבוד השופט מנהיים, לא זו בלבד שפסק דינו אינו חל ביחסים בין הצדדים בפני, אלא שאף הומלץ על נקיטה ההליך נשוא תביעה זו.

לחילופין טוענת הנתבעת, כי במסגרת המסמך מיום 1/12/03 נטלו על עצמם הצדדים השלישיים לשחרר את התובע מערבותו נשוא התביעה, בסך 250,000 ₪ ומשכך, היה על התובע להפנות כלפיהם את תביעתו. יתרה מכך, לטענתה הצדדים השלישיים הפרו התחייבותם כלפי התובע ומשכך, חלה עליהם החובה לשפותו.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי על הצדדים השלישיים לשפותה בנוסף, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכח חובת תום הלב, בנסיבות בהן הם שילשלו לעצמם כספים מתוך כספי המיזם וכן, בנסיבות בהן במועד חילוט הערבות נשוא התביעה, זוכתה כרסטת הנהלת החשבונות של צד ג' 1 בסך של 250,000 ₪.

בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, ככל שתחויב בביצוע התשלום לתובע, הרי שעל הצדדים השלישיים לשפותה בגין כל סכום בו תחויב כאמור.

1. במענה לטענות הנתבעת טוענים הצדדים השלישיים כי במסגרת המסמך מיום 1/12/03 ערבו להתחייבויות הנתבעת ומשכך, אין בו בכדי להקים לנתבעת – שהיא החייבת העיקרית וקיבלה לחשבונה את כספי הערבות- כל טענה כלפיהם. למעלה מן הצורך מוסיפים צדדי ג' וטוענים כי טענת הנתבעת ולפיה מדובר במיזם אשר לשמו מסרה הנתבעת נכסים, אין בה ממש, באשר מלבד העברת בטוחות על ידי התובע אשר הובילו למשיכת כספים על ידי פסי והנתבעת , תוך שהם מחזיקים בכספים מבלי להשיבם ומבלי לעשות דבר- לא קרם המיזם עור וגידים, הצדדים לא חתמו על הסכם בהקשר למיזם ובסיכומו של דבר, לאחר לחצים, נחתם המסמך מיום 1/12/03 ובעקבותיו השיב פסי לתובע, מתוך 2 מיליון ₪ בהם החזיק במשך שנתיים, סך 1,750,000 ₪ בלבד.

עוד מכחישים הצדדים השלישיים הטענות ולפיהן שלשלו לעצמם כספים מתוך המיזם ולטענתם, ככל שהועברו אליהם כספים היו אלו רק כספים לשם כיסוי הוצאותיהם.

עוד טוענים הצדדים השלישיים כי אין ממש בטענה ולפיה חבה צד ג' 1 לנתבעת כספים וכי חוב זה זוכה אל מול חילוט הערבות.

בנסיבות אלו, לטענת צדדי ג', דין ההודעה כנגדם להדחות.

דיון והכרעה –

1. במסגרת דיונים אשר התקיימו בפני נשמעו עדויותיהם של התובע, פסי שבתאי וצד ג' 2.

לאחר שבחנתי ושקלתי את הראיות והעדויות, הנני מוצאת כי דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצד שלישי להידחות ולהלן יפורטו טעמי.

מערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעת – ערבות או השקעה –

1. במסגרת סיכומיה ייחדה הנתבעת יריעה רחבה לטענתה ובהתאם לה הואיל ומערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעת הייתה של השקעה כספית של התובע במיזם אשר נערך באמצעות הנתבעת, הרי שהנתבעת לא חייבת להשיב לו כספי הערבות אשר חולטו לו.
2. טרם אבחן הטענה לגופה הנני מוצאת להקדים ולציין כי, באשר לטענה האמורה ראוי להתייחס לשתי נקודות זמן – נקודת זמן ראשונה- היא המועד בו כרתו ביניהם הצדדים הסכם בכל הנוגע להתקשרותם במיזם העסקי. נקודת זמן שנייה- היא המועד בו נחתם המסמך מיום 1/12/03.

הנני סבורה – כפי שיפורט להלן- כי גם ככל שתוכיח הנתבעת שאמנם ההסכמה בין הצדדים למיזם היתה שהתובע ישקיע כספים במיזם בנקודת תחילת הפעילות שלהם, הרי שהסכמה זו – ככל שהייתה - השתנתה במועד בו נחתם המסמך מיום 1/12/03 אשר ממנו עולה ברורות כי חלה על הנתבעת החובה להשיב לתובע כל סכום אשר ישלם במסגרת ערבותו. לקביעה האחרונה אתייחס בהמשך פסק הדין ואולם, מצאתי להקדים האמור בכדי להבהיר כי פרק זה- המתייחס למערכת היחסים בין הצדדים נסב על המועדים שקודם למסמך אשר נחתם ביום 1/12/03 ומשכך- הדיון במסגרתו הינו למעלה מן הצורך ואין בו בכדי לשנות את תוצאת פסק הדין לאור קביעתי ולפיה כאמור, ממילא קמה לתובע הזכות לסובוגרציה כנגד הנתבעת מכח המסמך מיום 1/12/03.

1. כאמור, טוענת הנתבעת, שבין הצדדים למיזם העסקי נכרת הסכם במסגרתו התחייב התובע להשקיע במיזם העסקי באופן שהשקעתו גילמה סיכון אשר נטל עליו מחד ומאידך סיכוי לרווחים צפויים.

בחנתי טענת הנתבעת ומצאתי כי אין בידי לקבלה וזאת, הואיל והנני סבורה כי הנתבעת כשלה מהוכחת מהות העסקה כנטען על ידה והתוצאה לה היא טוענת – דהיינו, שלאור מהות העסקה לא זכאי התובע להשבת הכספים אשר שולמו על ידו בגין חובה של הנתבעת ויתרה מכך, כשלה מלהוכיח כי – אמנם התממש הסיכון, דהיינו, שאמנם במועד בו ביקש התובע להשיב את הכספים, צבר המיזם חובות בשיעור אשר בגינו לא היה זכאי להשבת השקעתו- ככל שאמנם היה מדובר בהשקעה.

1. כך, ראשית, כאמור אין חולק בין הצדדים כי לא נחתם בינהם הסכם בכתב טרם תחילת פעילות המיזם. יחד עם זאת, אין חולק כי הנתבע העביר לתובע לשם חתימה טיוטת הסכם, אשר נקודת המוצא בהקשר אליה הינה כי טיוטא זו מגלמת – לדידו של הנתבע- את מהות ההתקשרות בין הצדדים.

עיון בטיוטת ההסכם מעלה שטיוטא זו יש בה בכדי לסתור מניה וביה טענותיה של הנתבעת באשר לזכאות התובע להשבת הכספים אשר השקיע במיזם. כך, לענין זה קובע סעיף 4.3 כי :

"המשקיע ישקיע במיזם סך של 4,000,000 ₪ (ארבעה מיליון ₪ ) לצורך פעילות המיזם וזאת, בדרך של הלוואת בעלים. באין החלטה אחרת של כל הצדדים במיזם, יושקע סכום השקעה בדרך של העמדת בטחונות בבנק.

הלוואת הבעלים תוחזר במועד, בשיעורים ובתנאים שיקבעו על ידי דירקטוריון פסיפלסט"

עינינו הרואות- במסגרת ההסכמה- לדידו של פסי – חלה על הנתבעת החובה להשבת הסכום לתובע, הגם שהוא מוגדר כהשקעה.

יתרה מכך, במסגרת חקירתו הנגדית, התייחס פסי לזכות התובע להשבת כספי ההשקעה והעיד בעמודים 23-24 שורות 33-8 כי :

ש. כמה החברה הייתה חייבת להחזיר לתובע באפריל 2003?

ת. 2 מליון ₪. וזה אחרי המליון שהחברה החזירה באפריל 2003. היה בסך הכל 3 מליון ₪, החברה החזירה מליון ב-2003 ונשאר 2מליון ₪. לאחר מכן הייתה התחייבות שלי ושל יוסי שבת אם החברה לא תשלם 2 מליון, אני מחויב אישית להחזיר מליון 1.75 מליון ויוסי שבת מתוך פעילותו במיזם, 250 אלף ולא סתם הוא חתם על זה.

ש. נכון למועד מרץ אפריל 2003 אתה ידעת שהנתבעת חייבת לשמשון באר בגין ערבות שהוא העמיד לזכות חשבון פסיפלסט 2 מליון ₪ ולכן זה היה סכום החוב של החברה לתובע.

ת. נכון. כהחזר השקעה."

דהיינו, פסי מאשר באופן ברור ונחרץ כי התובע זכאי לקבל החזר השקעתו מהחברה.

1. אציין כי הנתבעת מנסה להבנות, בתמיכה לטענותיה ולפיהן התחייב התובע לשאת בסיכון בשיעור 33% מחיובי החברה, מהאמור בסעיף לטיוטת ההסכם – הקובע:

"עד ליום 31/12/02 מאחר ופעילות המיזם מתבצעת באמצעות פסיפלסט הרי שבמידה ויחוייב מי מבעלי מניותיה ו/או מנהליה ו/או עובדיה ו/או בעלי ענין של פסיפלסט בחובותיה של פסיפלסט, או כל חלק מהם, בגין פעילות המיזם, הרי שיוזמה והמשקיע מתחייבים לשפות את הצד שחוייב בשיעור של33.33% כל אחד (בסה"כ 66.67%) מכל סכום בו יחוייב כאמור".

הנני סבורה כי הסתמכות זו אין בה ממש הן בנסיבות בהן ממילא ההסכם לא נחתם על ידי התובע והן, הואיל ומלשון הסעיף משתמע כי חובת השיפוי בהתאם לו אינה חלה כלפי הנתבעת אלא כלפי בעלי מניותיה או מנהליה – ככל שיחוייבו.

1. יתרה מכך, גם לו סברתי שבהתאם למהות היחסים בין הצדדים גילמה העמדת הבטוחה על ידי התובע, השקעה המגלמת סיכון לנשיאה בהפסדים, הרי שממילא כשלה הנתבעת מלהוכיח כי במועד בו ביקש התובע להפסיק את פעילותו במיזם, היו למיזם חובות בשיעור הכספים אשר חולטו לתובע על ידי הבנק. האמור חל ביתר שאת בנסיבות בהן, אין חולק, כי פעילות המיזם- ככל שאמנם היתה- התנהלה במסגרת חשבון הנתבעת שלו פעילות נוספת ונפרדת (ראו עדותו של פסי בעמודים 17-18 לפרוטוקול)

בהקשר זה העיד פסי (בעמוד 20 שורות 11-19) :

ש. אתה רוצה לומר שמיזם שהחלטתם עליו בחודש מאי יוני 2002, באוגוסט או בנובמבר 2002 יש לו צבר הזמנות של 7 מליון שקלים?

ת. לא אמרתי, אמרתי שהיה לו אובליגו.

ש. כתוצאה מהמיזם, או כתוצאה מהפעילות השוטפת?

ת. המיזם הוטמע בפעילות השוטפת של החברה.

ש. האם אתה יכול להפריד בין ההזמנות של המיזם לבין ההזמנות של החברה?

ת. בערך. בנובמבר 2002, היה חומר גלם שהיה לנו 2-3 מכולות לקבל, כל מכולה היא 400-600 אלף ₪. לגבי חומרי רשתות שהוזמנו, חלק מהענין היה התחברות עם חברת נטפים שדרשה אשראי ארוך למקסיקו ובהחלט המיזם עזר בעשיה."

וכן (בעמוד 22 שורות 9-17):

"ש. תראה לי איזה התחייבות, לכמה זמן היו למיזם?

ת. אני לא הכנתי את עצמי לכך. היו מכתבי אשראי, היו חומרים. אני רוצה להבהיר, לא מדובר על חומרי גלם שנמצאים באיזשהו מקום, כשאני מדבר על הזמנה באוגוסט 2002 והתשלום הוא בשנת 2003, אני מתעסק בעיקר עם רשתות שלוקח לייצרן הרבה זמן, זה מכונות מאד איטיות, לא היה לי מספיק מלאי למכירה. אם אני לא אכניס ייצור מוקדם, עם התחייבות כספית. ברגע שמתחילים לשלח, יש מכתב אשראי פתוח.

ש. כל הסיפורים שאתה מספר, אתה לא יכול להראות מסמך כלשהו שקשור למיזם, ההסכם עם נטפים, מכתבי אשראי וכיוצ"ב?

ת. לא הבאתי לכאן. זה ניתן לחברה. אני אביא את זה. "

דהיינו, גם לו היה ממש בטענת הנתבעת, ממילא לא הוכיחה הנתבעת כי לא חלה עליה החובה להשיב לתובע הכספים לאור חובות אשר נצברו במיזם.

המסמך מיום 1/12/03 –

1. כפי שפתחתי וציינתי, גם לו סברתי שבהתאם לתנאי ההתקשרות בין הצדדים, כפי שהיו במועד ההתקשרות, לא היתה מחוייבות של הנתבעת להשבת הכספים אשר העמיד התובע לטובת פעילות המיזם, ממילא הנני סבורה כי במסגרת המסמך מיום 1/12/03, הודה פסי, באופן ברור במחוייבות של הנתבעת לעשות כן.
2. טרם אפנה לפרשנות המסמך מיום 1/12/03, הנני מוצאת להקדים ולדון בטענת פסי ולפיה המסמך מיום 1/12/03 נחתם על ידו תוך שהופעלו עליו לחץ וכפיה ומשכך, דינו בטלות. דיון בטענה זו, נעשה באופן מקיף על ידי כבוד השופט מנהיים במסגרת פסק דינו בהליך הקודם והנני מצטרפת למסקנה אליה הגיע בית המשפט וכן, להנמקה אשר ניתנה בתמיכה לה.

כך, הנני רואה עין בעין עם קביעת השופט מנהיים ובהתאם לה, ככל שאמנם נחתם המסמך מיום 1/12/03 תחת לחץ וכפייה הרי שמשאלו הוסרו היה על פסי ליתן הוראת ביטול למסמך, תוך זמן סביר וזאת, אין חולק כי לא נעשה. משכך, הרי שפסי מושתק מלטעון לבטלות המסמך.

זאת ועוד, הנני סבורה כי התנהגות פסי, לאורך פרק זמן של כשנתיים, מעידה על קבלת תוקפו של המסמך והסכמה לקבוע בו – לפי פרשנותו. בהקשר זה, מתוך עדותו של פסי נמצאתי למדה כי פסי העביר לתובע כספים אשר חולטו לו בגין הערבות בסך כולל של 1,750,000 ₪ וזאת, עת העביר סך מיליון ₪ במרץ 2003 והיתרה באפריל 2004 (ראו עדותו בעמוד 18 שורות 12-14) – דהיינו הוא הכיר בתוקפו של המסמך ולא כפר בו.

בנסיבות אלו, הנני סבורה כי יש לדחות את טענות הנתבעת באשר לתוקף המסמך ויתרה מכך, הנני סבורה כי הנתבעת מנועה מלטעון באשר לתוקפו.

1. משקבעתי כי המסמך תקף הנני נדרשת לבחון תוכנו ופרשנותו. נושא פרשנות הסכם נידון בפסיקה ארוכות ולאחרונה אף נתן המחוקק דעתו לנושא ותיקן את סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), אשר לשונו העדכנית קובעת:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

לאחר ולאור תיקון סעיף 25 (א), עת נדרש בית המשפט העליון לסוגיית פרשנות הסכם , נקבע על ידו ,מפי כבוד השופט דנציגר, בע"מ 8457/11 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 3.1.12) כי:

"אכן, גישתי, עליה עמדתי מספר פעמים בעבר, היא כי מקום בו לשון ההסכם ברורה, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם [ראו: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ([פורסם בנבו], 28.1.2008), בסעיף 27; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ [פורסם בנבו] (13.2.2008), בסעיף 43]...

סבורני כי תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שנעשה במסגרת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202 (להלן: תיקון מס' 2), תומך אף הוא בגישה לפיה ללשון החוזה ינתן משקל מכריע בבוא בית המשפט לפרשו..." (פסקה 13 לפסק הדין).

מן הכלל אל הפרט – במקרה בפני, הנני סבורה כי לשון המסמך ברורה וחד משמעית ואינו ניתן לפרשנות אחרת בלתי הכרה בחבות החברה להשיב לתובע כל סכום אשר ישולם על ידו בגין חילוט הערבות – הכרה המוצאת מפורשות ביטויה במשפט: "באם הערבות הנ"ל תחולט על ידי הבנק וחב' פסיפלסט לא תשיב לך את הסכום שחולט בתוך 6 חודשים מיום החילוט" ולאחריה ערבות של החתומים להשיב הסכומים לתובע- ככל שהנתבעת לא תעשה כן.

הפכתי והפכתי במסמך ולא מצאתי כי יש בו בכדי לשחרר את הנתבעת מביצוע תשלום, אלא שכאמור לשון המסמך ברורה והתחייבות החותמים הינה כלפי התובע במקרה בו תחדל הנתבעת מביצוע התשלום ותו לא.

קביעתי זו, תוקפה יפה הן לענין טענת ההגנה של הנתבעת כלפי התובע, באשר יש בה בכדי לשמוט הקרקע תחת הטענה ולפיה הנתבעת אינה מחוייבת בהשבת כספי חילוט הערבות לתובע ויתרה מכך, יש בה בכדי להוביל לדחיית הודעת הצד השלישי, באשר כאמור, פרשנותי הינה כי המסמך קובע מחוייבות של הנתבעת לבצע תשלום כלפי התובע וערבות של החתומים על המסמך האמור כלפי התובע, אשר אין בה בכדי להקים לנתבעת זכות כלפי החתומים או לשחררה מהתחייבותה הראשונית.

הנני סבורה כי המסמך האמור מקים לתובע זכות תביעה כלפי הנתבעת באופן עצמאי, יחד עם זאת הואיל והצדדים התייחסו גם למחויבות הנתבעת להשבת הכספים בהתאם לסעיף 9 לחוק הערבות, הנני מוצאת להתייחס גם לטענה זו להלן.

השבת כספי חילוט הערבות מכח סעיף 9 לחוק הערבות –

1. לטענת התובע, הואיל וחולטו לו לטובת חשבון הנתבעת ומכח הערבות אשר חתם לטובתה כספים על ידי הבנק, הרי שהוא זכאי להשבתם מאת הנתבעת וזאת, בהתאם לסעיף 9 לחוק הערבות הקובע:

"זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א–1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות.''

1. ראשית, בהתאם לסעיף 9 זכות הסובוגרציה קמה לערב ובלבד שהערבות ניתנה בהסכמת החייב. במסגרת הפסיקה נקבע כי ההכרעה האם הערבות ניתנה בהסכמת החייב אם לאו הינה במהותה הכרעה עובדתית ודי בהפנייה לנסיבות המקרה על מנת להצביע על קיומה של הסכמה. (ראה ע"א (חיפה) 21822-09-09 ישראל פרוכטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13/1/10)). לא למותר לציין כי על עצם החיוב בקבלת הסכמת החייב כתנאי לזכות ההשבה של החייב כלפי הערב, נמתחה ביקורת הואיל ומדובר בנטל שאינו מוצדק לכאורה על הערב בהינתן שלחייב נוצרה התעשרות (לענין זה ראו – ע"א 21822-09-09 הנ"ל – והניתוח המקיף והממצה אשר מובא שם.; ד"ר ר' בר-קהן, ערבות (תשס"ו-2006) 342;ש' גנוסר, חוק הערבות – פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (תשל"ט-1979) 26-28).

במקרה בפני, כעולה מסעיף 4.3 לטיוטת ההסכם אשר הועברה על ידי פסי לתובע, הוסכם מפורשות כי ההשקעה תעשה בדרך של העמדת בטוחות ומשכך, אין ולא יכול להיות חולק, כי הערבות ניתנה בהסכמת הנתבעת.

1. טוענת הנתבעת כי לא חלה עליה חובה להשבה בהתאם לסעיף 9 לחוק הערבות הואיל והתובע התחייב להשקיע את הכספים ומשכך, שיש להסתכל על מהות התשלום וזאת על אף שהוא בוצע במסגרת מימוש ערובה.

דיון בטענתה זו של הנתבעת נעשה לעיל, יחד עם זאת, הנני מוצאת לציין כי לא מצאתי שיש בטענה בכדי לשלול החובה להשבת התשלום בהתאם לסעיף 9 לעיל.

בהקשר זה, בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7789/10 ד"ר גלעד וקלסמן נ' גאיהל בע"מ (20/2/12) נפתח פתח לטענה כאמור ואולם, הנני סבורה כי הפתח האמור הינו צר ואין המקרה בפני עובר דרכו.

כך, באותו מקרה קבע בית המשפט כי חזרתם של ערבים לפי סעיף 9 לחוק הערבות כלפי חברה אחת- מבין שתיים חייבות – יש בו בכדי להתעלם ממתווה העסקה בין הצדדים ומשכך, אין לאפשרו. באותו ענין קבע כבוד השופט עמית:

"החלת סעיף 9 לחוק הערבות בנסיבות המאוד מסויימות של המקרה שלפנינו מביאה לתוצאה בלתי צודקת, המתעלמת ממתווה העיסקה ומהנפשות הפועלות. אין מדובר ביחסי ערב-נערב, כביכול המערערים משכנו את המקרקעין כערובה להלוואה של גאיהל, אלא בפרוייקט משותף של המשפחות באמצעות שתי חברות, כאשר המימון הבנקאי נלקח מלכתחילה בהסכמת כולם והנכס מושכן בשלמותו בהסכמה ובידיעה של כולם. לשיטתם של המערערים יוצא כי כנהנים המשתייכים לסייפקס, הם חוזרים בתביעה לפי סעיף 9 לחוק הערבות על גאיהל בלבד, בעוד שסייפקס, שהיא הבעלים של חלק הארי בנכס, תצא פטורה בלא כלום מאחר שנקלעה לחדלות פירעון"

הנסיבות המיוחדות באותו מקרה היו שהערבים, אשר ביקשו לחזור אל חברת גאיהל היו בעלי ענין בחברת סייפקס אשר כאמור נקבע כי היא חדלת פירעון. הערבים בחרו לתבוע השבת הכספים רק מחברת גאיהל ובנסיבות אלו קבע בית המשפט כי תביעה כאמור יש בה בכדי להפר את מרקם ההתקשרות בין הצדדים אשר בבסיסו עמדה חלוקת נטל שווה בין שני גושי הגורמים אשר בכל גוש עמדה חברה אחת.

במקרה בפני, כלל הפעילות כאמור נעשתה באמצעות החברה הנתבעת והצדדים הסכימו מפורשות שהתובע יהיה זכאי להשבת הכספים מאת חברה זו. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש ממש בטענה ולפיה אין להחיל את חובת הסובוגרציה בהתאם לסעיף 9 לעיל, על יחסי הצדדים.

נזקים הנטענים על ידי הנתבעת –

1. טוענת הנתבעת, בעלמא, כי כפועל יוצא מהפסקת פעילותו של התובע באופן חד צדדי נגרמו לה נזקים. אינני מוצאת להידרש לטענה בנסיבות בהן הטענה לא פורטה כדבעי ובכלל זה, לא הוצגה כל ראייה בתמיכה לנזק כלשהו וזאת, מלבד טענה במסגרת תצהיר פסי ולפיו נגרמו לנתבעת נזקים בסך של 100,000 ₪ .

לאור האמור הנני דוחה הטענה.

למעלה מן הצורך הנני מוצאת להדגיש ולציין כי, ספק בעיני באם יש ממש בטענה ולפיה התובע הפר התחייבותו עת ביקש להפסיק פעילותו במיזם בהינתן שבנושא זה העיד פסי כדלקמן (בעמוד 18 שורות 15-25):

"ש.האם היה מועד ברור שזכור לי שאתה החלטת שאתה לא רוצה להמשיך במיזם הזה?

ת. לא היה שלב שאני רציתי לצאת. היה שלב שבקשתי להפסיק פעילות מסוימת בתוך המיזם.

ש. מה היה השלב הזה, מתי הוא היה ביחס לתחילת המיזם?

ת. חברת ע.ד.א פלסט רכשה חומרי גלם וכשאני הבנתי שהחברה שלי משמשת צינור להעברת כספים, הפסקתי את הפעילות וזו הסיבה האמיתית שהוא בקש לצאת מהמיזם, כי כל הענין שלו היה העברת כספים. מדובר על ייבוא של מוצרי גלם שלא היה לי מה לעשות איתם בחברה. מי שהיה לו ענין בכך זה מר יוסי שבת.

ש. תוך כמה זמן זה היה כל מה שספרת כאן, ההחלטה שלך להפסיק את החלק הזה של הפעילות והבקשה שלהם?

ת. בחודשים ינואר ופברואר 2003 הבנו שזה הענין והחלטנו להפסיק. הכספים שהועברו חלקם יוחדו לפעילות הזו. "

דהיינו- אף בהתאם לעדות פסי, הפסקת הפעילות של התובע במיזם נעשתה כתוצאה משינוי פעילות המיזם ביוזמתו של פסי ומשכך, כאמור, ספק באם היתה בה משום הפרת ההסכמות בין הצדדים. האמור הינו למעלה מן הצורך ומבלי שהנני נדרשת לקבוע מסמרות בנושא הואיל וכאמור, ממילא כשלה הנתבעת מהוכחת נזק כלשהו .

הודעות צדדי ג' :

1. כאמור, לטענת הנתבעת, ככל שחלה עליה החובה לתשלום לתובע הרי שעל צדדי ג' חלה החובה לשפותה בגין כך.
2. אפתח ואקבע כי, כמפורט בסעיף 21 לעיל, ככל שטענת הנתבעת מבוססת על המסמך מיום 1/12/03, הרי שבמסגרת המסמך אין מחויבות ישירה של צדדי ג' לשלם לתובע, אלא שלשון המסמך ברורה וחד משמעית ובמסגרתה מגולמת התחייבות הנתבעת לבצע התשלום לתובע ורק ככל שהנתבעת לא תעמוד בהתחייבותה זו, קמה חובתם של הצדדים השלישיים- לטובת התובע- לשפותו בגין הסכומים אשר לא שולמו על ידי הנתבעת.
3. הנני סבורה כי המסמך מיום 1/12/03 יש בו בכדי לשלול את טענותיה הנוספות של הנתבעת כלפי הצדדים השלישיים ובכלל זה טענותיה ולפיהן, המסמך נחתם על ידי הצדדים השלישיים בנסיבות בהן שלשלו הצדדים השלישיים לכיסם כספים מתוך המיזם ומשכך נטלו על עצמם המחויבות נשוא המסמך. קביעתי זו מבוססת על כך שהמסמך כאמור, אינו מקים חיוב עצמאי של הצדדים השלישיים כלפי התובע או כלפי הנתבעת, לביצוע תשלום לתובע – כפי שהיה מתבקש לו היה מקור ההתחייבות בכספים אשר קיבלו הצדדים השלישיים- אלא שכאמור מדובר בערבות בלבד לביצוע תשלום ככל שהנתבעת לא תבצעו. יתרה מכך, חזקה על הצדדים אשר העלו על הכתב את ההתחייבות כי, ככל שאמנם היתה התחייבות ישירה של צדדי ג' כלפי התובע או כלפי הנתבעת שהתחייבות זו היתה מוצאת ביטויה במסמך בכתב אשר נערך.
4. למעלה מן הצורך הנני מוצאת לציין כי טענותיה של הנתבעת בדבר חוב כספי של צדדי ג' כלפיה נתמכו במסמכים אשר אינם מספקים ובכלל זה- שתי חשבוניות, אשר לטענת הנתבעת מגלמות תשלום בגין סחורה אשר לא סופקה וכרטסת הנהלת חשבונות אשר הוגשה באמצעות מר פסי. באשר לחשבוניות הרי שלא הוצגה כל ראייה לביצוע תשלום מכח חשבוניות אלו וכן, לא הוצגה כל ראייה לכך שהסחורה נשוא החשבוניות לא סופקה. זאת ועוד, באשר לכרטסת הרי שלא הוצגו המסמכים הנזכרים בכרטסת אלא כרטסת בלבד ויתרה מכך, המצהיר לא הצהיר כי הוא ערך את הכרטסת או כי הכרטסת מהווה רשומה מוסדית באופן אשר מאפשר קבלת האמור בה על אף שהינו לכאורה בגדר עדות מפי השמועה. אציין עוד כי, במסגרת החלטתי מיום 9/11/04 קבעתי כי הטענות הנסבות על סחורה אשר לא סופקה מהוות הרחבת חזית להודעת הצד השלישי ואף מטעם זה דין טענות אלו להידחות.

זאת ועוד, אציין כי גם לגופה של טענה – טענת הנתבעת ולפיה זיכתה את צד ג' במועד חילוט ערבות התובע בסך 250,000 ₪ אינה עולה בקנה אחד עם מסכת היחסים בין הצדדים באותה עת, אשר לטענת פסי עצמו היתה עכורה, באשר צד ג' והתובע גרמו לנתבעת לנזקים ובנוסף הפעילו עליו לחצים ואיומים ואף בכך יש בכדי להטיל ספק באשר למהימנות תוכנה של הכרטסת המגלמת זיכוי כאמור.

1. בנסיבות אלו, הנני קובעת כי דין ההודעה לצד ג' להידחות.

סוף דבר –

1. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצד השלישי להידחות.

1. אציין כי במסגרת כתב התביעה עתר התובע להשבת הסכום אשר שולם על ידו – 250,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל ואילו בתצהירו הרחיב החזית וביקש להוסיף את הפרשי ההצמדה והריבית מיום התשלום על ידו ועד היום. לאחר ששקלתי אינני מוצאת לפסוק לתובע מעבר לקבוע במסגרת כתב התביעה וזאת, הן בנסיבות בהן האמור בתצהיר מהווה הרחבת חזית לתביעה והן, הואיל והתובע לא שילם ואף לא ביקש לשלם אגרה בגין הסעד הנוסף האמור לו טען.
2. אשר על כן הנני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 250,000 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 4,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
3. הנני מורה על דחיית ההודעה לצדדים שלישיים. הנתבעת תישא בהוצאות הצדדים השלישיים ביחד בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
4. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ד, 20 מאי 2014, בהעדר הצדדים.