1. ביום 30.11.2009 הוגש כתב אישום נגד הנאשמת, בו הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט, על-פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות של כתב האישום הינה כדלקמן:

* במסגרת גזר דין שניתן ביום 1.7.1996 בת"פ 105/95 בבית משפט השלום בצפת, לאחר שהורשעה הנאשמת בביצוע ללא היתר של עבודות הטעונות היתר, היא נצטוותה להרוס תוך 24 חודשים שלד של בית מגורים בשטח של כ-130 מ"ר (להלן: השלד) במגרש 148 בחלקה 3 בגוש 13960 בכפר טובא-זנגריה (להלן: צו ההריסה).

* משהתברר כי הנאשמת לא ביצעה את צו ההריסה, הוגש נגדה ביום 7.8.2000 בבית משפט השלום בצפת כתב אישום בת.פ. 1606/00, בו הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט (להלן: כתב האישום השני). ביום 5.8.2000 היא הורשעה בביצוע עבירה זו על-פי הודאתה.

* ביום 7.2.2002, משהתברר כי צו ההריסה טרם בוצע, הוגש בבית משפט השלום בצפת כתב אישום נוסף נגד הנאשמת, שסומן כת"פ 1140/02, בו הואשמה בשנית בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט (להלן: כתב האישום השלישי). ביום 2.5.2002 היא הורשעה בביצוע עבירה זו על-פי הודאתה.

* כתב האישום הנוכחי, בו הואשמה הנאשמת בשלישית בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט הוגש לאחר שביום 8.3.2009 התגלה כי טרם בוצע צו ההריסה.

2. ביום 24.6.2012 הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן, בו נמחק מפרק העובדות תיאורם של כתבי האישום השני והשלישי. הנאשמת, באמצעות הסניגורית, הודתה באותו מועד בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעה בביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט.

טיעוני באי-כוח הצדדים לעונש

3. בא-כוח המאשימה הדגיש את חומרת העבירה, הנובעת מעצם תוכנה - אי קיומה של החלטת בית משפט, ומאורך התקופה בה לא קיימה הנאשמת את ההחלטה - במשך קרוב ל-15 שנים. על אף שבכתב האישום המתוקן נמחק הפרק העוסק בכתבי האישום השני והשלישי, תיאר אותם בא-כוח המאשימה בטיעוניו לעונש, והדגיש כי במקרה דנן מדובר ב"אי קיום שלישי". הוא ביקש להשית על הנאשמת מאסר בפועל, קנס, חתימה על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה.

4. הסניגורית שמה את הדגש על נסיבות ביצוע העבירה ועל נסיבותיה האישיות של הנאשמת. באשר לנסיבות ביצוע העבירה, נטען כי מחדלו של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בטיפול בהקצאת מגרשים לבניה בטובא-זנגריה הוא אשר מונע מהנאשמת את האפשרות לקבל היתר בניה בדיעבד. לטענתה, ביצוע צו ההריסה עליו נצטוותה הנאשמת לפני כ-15 שנה מנוגד לרציונאל של העמדה לדין בגין עבירות תכנון ובניה, שהרי יעוד המקרקעין עליהם נמצא השלד הינו למגורים. באשר לנסיבות אישיות של הנאשמת נטען כי היא אם חד-הורית המגדלת בגפה חמישה ילדים, אשר רק אחד הינו בגיר (חייל בן 19). הסניגורית הפנתה לענישה המקלה בגזר הדין נשוא כתב האישום השלישי (נ/1), אשר אמנם הוחמר בפסק הדין בערעור (נ/2), אך אף בו הודגש כי אין למצות את הדין עם הנאשמת.

הנאשמת הסבירה כי היא זו המגדלת את ילדיה.

פסיקה אליה התייחסו באי-כוח הצדדים

5. בא-כוח המאשימה הציג פסיקה התומכת, לדעתו, בנקיטת גישה מחמירה בענישה בגין אי קיום צו בית המשפט כשמדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה. אתייחס בקצרה לפסיקה זו, ולהשגות הסניגורית על המסקנה אותה ביקש בא-כוח המאשימה ללמוד מאותה פסיקה.

6. בא-כוח המאשימה הביא את פסק הדין בר"ע 22/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533 (1983) כדוגמא לענישה מחמירה כשמדובר באי קיום שני של צו הריסה. באותו מקרה נדחה ערעורו של נאשם על גזר דין בו הופעל מאסר על תנאי של שלושה חודשים שנגזר עליו בגין אי קיום ראשון של צו ההריסה. לדעת הסניגורית, אף שבאותו מקרה דובר בנאשם שטען למצוקת דיור ולהגשת תכניות לוועדה המקומית לשם קבלת ההיתר בדיעבד, שונות הנסיבות במקרה הנוכחי, בו המינהל "יסיים את תהליך הקצאת המגרשים".

7. בא-כוח המאשימה ציין כי בע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 528 (1993) נקבע כי "ההפקרות השוררת בנושא העבירות על חוק התכנון והבניה מחייבת הטלת עונשים מרתיעים ל מאסר בפועל". הסניגורית הדגישה את הקשר הדברים, באשר באותו מקרה דובר ב"מגדל ענק" שנבנה בחריגה ניכרת מהיתר הבניה.

8. בא-כוח המאשימה גרס כי מרע"פ 4357/01 סבן נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו", פ"ד נו(3) 49 (2002) עולה כי לאור פרק הזמן הממושך בו נמשך ביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט, יש לנקוט גישה מחמירה בעת הענישה. לטענת הסניגורית, פסק דין זה עוסק בסוגייה שונה לחלוטין, אם כי קרובה, והיא שאלת סמכותו של בית משפט ליתן ארכה לביצועו של צו הריסה.

מאחר ולטענת הסניגורית, נסיבותיה של הנאשמת במקרה הנוכחי מהוות צידוק לאי ביצוע צו ההריסה, בחרתי להביא כלשונן את דברי השופט מ' חשין בפסקות 26-22 לפסק דין זה, ובהן אבחנה בין העבירה לבין מתן ארכה לביצוע צו ההריסה. יש בדברים המאלפים כדי להשליך על הענישה במקרה הנוכחי:

"22. יתר-על-כן, צו הריסה כי יבוצע יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה. מסקנה נדרשת מכאן היא כי נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול-דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית-המשפט? וכי נאמר Fiat iustitia, pereat mundus (ייעשה צדק וייחרב העולם)? או: Dura lex – sed lex (קשה הוא החוק, אך חוק הוא)? וכי נאמר, בלשוננו-שלנו: ייקוב הדין את ההר? מה טעם בכל אלה, אם נוכל לצרף את הטוב אל המועיל ונפרש את החוק על דרך ההרחבה? אכן, הנוהג עד-כה היה על דרך הפירוש המרחיב, ואנו לא נמצא לנו טעם טוב לסטות ממנו.

23. אכן כן, תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו – בצד מכת גניבות רכב – לעשר המכות, ואולם, הקניית סמכות רחבה לבית-המשפט אין בה – כטענת המדינה – להוסיף למכה, והרי חזקה על בתי-המשפט כי ידעו להפעיל שיקול-דעתם כראוי. בית-המשפט אמור ליתן ארכה לעבריין-בנייה "אם ראה טעם לעשות כן", וטעם פירושו "טעם טוב". ואם דעתה של המדינה לא תנוח מהחלטות הניתנות בבית-משפט השלום ביד רחבה, הדרך פתוחה לפניה להביא אותן החלטות לביקורת.

24. כפי שאמרנו: עבירת אי-ביצועו של צו – לעצמה היא, וארכה לביצועו של צו הריסה – לעצמה היא. דחיית המועד לביצועו של צו הריסה אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה הוא מלמפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בנייה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה, ובית-המשפט יענוש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי-ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח – אף אין הצדק – כי נקיש מן האחד לאחר.

25. לסיכום נאמר, כי סמכותו של בית-המשפט עומדת לו ליתן ארכה לביצועו של צו הריסה גם אם חלף המועד שנקבע קודם לכן לביצועו של הצו. חלוף המועד לביצועו של צו הריסה, אין בו, באשר הוא, כדי לשלול סמכותו של בית-משפט ליתן לעבריין-בנייה ארכה נוספת. למותר לומר כי אין אנו מביעים כל דעה באשר לעניינו הספציפי של המבקש לפנינו. אם יעלה עניינו שוב לפני בית-המשפט המוסמך, חזקה על בית-המשפט כי ישקול היטב אם נסיבות העניין מצדיקות הענקת ארכה נוספת.

26. משאמרנו דברים שאמרנו על סמכותו של בית-משפט, נוסיף כי מסכימים אנו עם בית-משפט השלום ועם בית-המשפט המחוזי כי הבקשה למתן ארכה חייבת לבוא לפני בית-המשפט שנתן את צו ההריסה; לפניו, ולא – כפי שהיה בענייננו – שהבקשה עלתה לפני בית-המשפט הדן בכתב-האישום בשל אי-קיומו של צו ההריסה".

9. בא-כוח המאשימה הדגיש כי ברע"פ 2809/95 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.5.2005) נאמר שמאסר בפועל הינו העונש ההולם את מי שהורשע בעבירה של אי קיום צו בית משפט, והסניגורית העירה כי הדברים נאמרו בהקשר של הצורך של בתי המשפט ליתן יד למאבק בבניה ללא היתר על פני שטחים גדולים, כאשר באותו מקרה דובר בבניה ללא היתר בשטח כולל של כ-2,700 מ"ר וסלילת משטח אספלט בשטח של כ-13,000 מ"ר על קרקע חקלאית.

10. בא-כוח המאשימה הפנה לרע"פ 4534/09 ג'רוס נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה צפון (פורסם בנבו, 3.6.2009) כקובע אמת מידה מחמירה למפרי צו בית משפט. באותו מקרה דובר בכתב אישום שלישי שהוגש נגד המבקש בגין אי קיום צו הריסה והוא נדון ל-10 חודשי מאסר, קנס בסך 15,000 ₪, 8 חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל, בחופף, מאסר על תנאי בן 6 חודשים שעמד נגדו. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, וקבע כי "מדובר במי שהעמיד את רשויות התכנון בפני עובדות מוגמרות על ידי הנכס אותו בנה ללא היתר, ובמשך כעשר שנים נמנע מלציית לצווים של בית המשפט". לטענת הסניגורית, קיים שוני בין אותו מקרה למקרה שבפנינו, מכיוון שבאותו מקרה לא נקט המבקש בצעדים להכשרת הבניה.

שיקולי ענישה

11. הוראות סימן א'1 לפרק ו' של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), המוכרות כתיקון מס' 113 של החוק, חלות על הליכים אשר ביום 10.7.2012, מועד כניסתן לתוקף של הוראות התיקון, טרם ניתנה בהם הכרעת הדין. בענייננו, הכרעת הדין ניתנה בטרם מועד זה, ולפיכך אין מדובר בהוראות התיקון כהוראות מחייבות. למרות זאת, דרך הילוכי שלי בגזירת העונש תהא בעקבות הוראות אלו.

12. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשמת, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהיא ביצעה בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס – מצבה הכלכלי של הנאשמת (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

13. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגעה הנאשמת בערך זה בכך שלא קיימה במועד שנקבע בגזר הדין את צו ההריסה. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין - דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא מאסר בפועל.

14. ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (פורסם בנבו, 23.6.2011) עמדה הנשיאה ביניש (בפסקה 14 לפסק דינה) על חומרת העבירה המתמשכת של אי קיום צו בית משפט, הרווחת כל כך כשמדובר בדיני תכנון ובנייה:

"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן – לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".

15. בעפ"א (מחוזי נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010) נאמר:

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

לדעות שונות על משמעותה של "עבירה נמשכת" ראו פסקות 9 - 10 לפסק דינו של השופט ד' חשין בע"פ (מחוזי י-ם) 9259/05 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.12.2006).

16. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה ביניש בפס' 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

ראו גם ע"פ (מחוזי מרכז) 2177-09-07 מדינת ישראל נ' סולטאן (פורסם בנבו, 5.5.2008) וההפניות שם.

17. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני שנים רבות, וכי הנאשמת לא הציגה אסמכתאות המצביעות על נקיטת צעדים במטרה לקבל היתר בניה.

18. על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין ארבעה חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשעה הנאשמת נע בין סך 50,000 ₪ לבין לסך של 250,000 ₪.

19. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשמת את הודאתה בעובדות כתב האישום, ולהביא בחשבון את מצבה המשפחתי כפי שתואר על-ידי הסניגורית.

20. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין אם למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין אם למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין).

לא ניתן להתעלם מטענתה של הסניגורית אודות המילכוד אליו נקלעה הנאשמת הממתינה שנים ארוכות להסדרת חלוקת המגרשים בטובא-זנגריה על-ידי המינהל, ודומה כי היא "מושכת" לכיוון של חריגה ממתחם העונש כלפי מטה. אולם התקופה הארוכה במיוחד בה נמשכת העבירה של אי קיום צו בית המשפט "מושכת" לעבר חריגה ממתחם הענישה כלפי מעלה. השקול של וקטורים מנוגדים אלו מוביל לתוצאה לפיה אין מקום לחריגה ממתחמי העונש שקבעתי לעיל.

21. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך ארבעה חודשים, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מהיום הוא תעבור עבירה לפי אחד או יותר מהסעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה ותורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 70,000 ₪ או 120 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-70 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.1.2014 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 100,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירה בה הורשעה בתיק זה. אם לא תחתום - תיאסר למשך 60 יום או עד שתחתום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד 25 נובמבר 2013, במעמד הצדדים.