לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובעת ילידת 1945, נפצעה ביום 21.06.09, על-ידי קטנוע, בעת שחצתה את מעבר החצייה.

הנתבעת הינה חברת ביטוח הפועלת כחוק בישראל ובכל הזמנים הרלוונטיים לתאונה, נשוא כתב התביעה, ביטחה את השימוש בקטנוע.

התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, אלא בשאלת נזקי התובעת כתוצאה מהתאונה.

בהסכמת הצדדים התובעת נבדקה על-ידי ד"ר ש. ליובושיץ, כמומחה מטעם בית משפט, בתחום האורתופדיה, לשם קביעת נכות התובעת ולהלן קביעותיו:

בחוות הדעת מיום 21.03.11, נקבע שכתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה כדלקמן:

20% בהתאם לסעיף 35 (1) ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), בגין ריפוי לקוי של השברים בעצמות שורש כף היד-הרדיוס והאולנה.

5% בהתאם לסעיף 35 (1) ב' לתקנות, בגין שבר בעצם הטאלוס- קרסול ימין, אשר נרפא כדבעי.

0% בהתאם לסעיף 35 (1) א' לתקנות, בגין פגימה בכתף.

נכויות זמניות:

100% לחצי שנה ממועד התאונה ועד ליום 21.12.09.

50% לחצי שנה נוספת מיום 21.12.09 עד ליום 21.05.10.

המומחה השיב על שאלות הבהרה מטעם ב"כ התובעת ביום 04.07.11 וקביעותיו לא השתנו.

ד"ר ליובושיץ שינה את קביעתו בחוות הדעת המשלימה מיום 12.03.11 וקבע, כי שיעור הנכות הצמיתה בגין הפגיעה בקרסול הינה 10% במקום 5%.

יוצא אפוא, כי בהתאם לקביעותיו של ד"ר ליובושיץ, כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה, לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28% מיום 21.05.10.

המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

ביום 08.01.15, התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידה התובעת ובעלה מר חיים אמיתי.

פסק הדין ניתן לאחר שמיעת טענות הצדדים וסיכומים בע"פ.

דיון והכרעה:

התובעת ילידת 09.12.45, במועד התאונה הייתה כבת 64 וכיום בת 69.

התובעת פסיכולוגית במקצועה, ממועד התאונה עד היום, למעט בפרק הזמן שבו שהתה באי כושר , עובדת בשני מקומות עבודה במקביל: עיריית בני ברק במשרה קבועה ובאוניברסיטת בר-אילן כעובדת הוראה מן החוץ.

הפסד שכר לעבר:

טענות התובעת:

התאונה ארעה בסוף חודש יוני, עם סיום העבודה השנתית באוניברסיטת בר-אילן ואלמלא התאונה הייתה התובעת צריכה לשוב לעבוד בסמסטר הראשון של שנת הלימודים האקדמית.

דמי הפגיעה חושבו לפי שכרה של התובעת בעיריית בני ברק ושכרה מהאוניברסיטה לא נלקח בחשבון.

עוד הוסיפה התובעת, כי שהתה 136 ימים על חשבון ימי מחלה, מתוכם המעביד החזיר לה 74 ימי מחלה , קרי ישנו גרעון של 62 ימי מחלה ועוד 74 ימי חופשה ומכאן שיש לפצות את התובעת בהתאם לערך של יום עבודה בסך של 788 ₪ ליום ובסה"כ הפסדה בפועל הינו 102,000 ₪.

ב"כ התובעת הוסיף, כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי מלא בגין הפסד של ימי מחלה ולא לפצות בהתאם לערכי הפדיון הואיל והתובעת יכלה לנצלם בהזדמנות אחרת.

בתשובתו של ב"כ התובעת לטענותיו של ב"כ הנתבעת, הבהיר כי יש לפסוק פיצוי מלא בגין ימי החופשה שהתובעת ניצלה בעטיה של התאונה ובהתאם לתקשי"ר יש לפסוק שליש בגין ימי המחלה.

התובעת שבה לעבודה ביום 04.02.10 וזאת עד למועד פרישתה לפנסיה במסגרת עבודתה בעיריית בני-ברק, בחודש ספטמבר 2013.

לנוכח מקצועיותה ומסירותה, עיריית בני ברק רצתה להעסיק את התובעת מעבר לגיל הפרישה ובשל מניעה לעשות כן באמצעות העירייה, הועסקה התובעת דרך "החברה הכלכלית" בשכר ממוצע חודשי בסך של 5,750 ₪ ברוטו, בהיקף משרה של 40 שעות חודשיות.

התובעת טענה, כי עבודתה דורשת נסיעה למוסדות שונים ולרשויות מקומיות ולא מדובר בעבודת פסיכולוג במשרד קבוע. אלמלא התאונה, התובעת יכלה לעבוד בהיקף משרה גדול יותר ויש ליתן את הדעת לכך שפוטנציאל שכרה, לו יכלה לעבוד במגזר הפרטי היה כ- 15,500 ₪ לחודש שהינם 60,000 ₪ ממועד יציאתה לפנסיה עד היום.

טענות הנתבעת:

הנתבעת אינה חולקת על כך שבגין היעדרות התובעת מעבודתה באוניברסיטת בר-אילן, יש לפסוק לתובעת פיצוי מלא עבור תקופה של 3 חודשים בלבד. התובעת לא הוכיחה הפסד שכר בפועל מעבר לתקופה זו והראייה לכך נעוצה במספר עובדות:

אחת, התובעת חזרה לעבוד באוניברסיטת בר-אילן ולמעשה עובדת עד היום מבלי ששכרה נפגע.

שתיים, עירית בני-ברק שילמה לתובעת את מלוא שכרה בתקופת אי הכושר ודרישת התובעת לפסוק פיצוי מלא בגין היעדרותה הינה עבור אפשרות תיאורטית של פדיון ימי חופשה ומחלה בעוד שהתובעת לא צירפה אישור מהמעביד / תקנון לפיו ניתן לפדות את ימי המחלה בעת היציאה לפנסיה ואם כן, באיזה שיעור.

שלישית, מחודש פברואר 2010 עד 31.08.13- אין מחלוקת שהתובעת חזרה לעבוד בהיקף של משרה מלאה.

רביעית, באשר לתקופה שממועד פרישתה קרי, מחודש ספטמבר 2013 עד היום, אין לפסוק לתובעת פיצוי מאחר שהתובעת העידה, כי לא הייתה לה תוכנית אופרטיבית להשתלב בשוק הפרטי וממילא התובעת לא הוכיחה זאת באמצעות עדים וראיות רלוונטיים. בכל מקרה, אין כל מניעה שהתובעת תבצע את אותן השעות שהיא מבצעת בחברה הכלכלית, במגזר הפרטי.

בסיס השכר של התובעת סמוך למועד התאונה ולאחריה:

באוניברסיטה בשנת 2009 בסיס שכר ממוצע של 4,299 ₪ נטו, נכון להיום בהצמדה למדד 4,690 ₪.

כיום, שכרה הממוצע החודשי הינו 4,300 ₪ נטו.

בעיריית בני ברק בשנת 2009- בסיס שכר ממוצע חודשי של 14,460 ₪ נטו, נכון להיום בהצמדה למדד 16,077 ₪. בשנת 2010- בסיס שכר ממוצע חודשי של 14,896 ₪, נכון להיום בהצמדה למדד 16,137 ₪.

בשנת המס 2013-2014 ממוצע שכרה החודשי במסגרת "החברה הכלכלית" הינו 3,600 ₪ נטו.

הצדדים מסכימים, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי מלא בגין 3 חודשי היעדרות מהעבודה באוניברסיטה החל מיום התאונה (יולי-ספטמבר 2009 כולל), בגין תקופה זו יש לפצות את התובעת בסך של 14,070 ₪ בצירוף ריבית עד היום, סך של 15,103 ₪.

לאחר התאונה התובעת נעדרה מעבודתה בעיריית בני ברק, לצורך הוכחת טענה זו צירפה התובעת אישור מטעם המעביד מיום 30.05.11 ומיום 05.06.11.

התובעת לא נחקרה על כך והנתבעת לא עתרה לזימונו של מי שחתום על המסמך לחקירה ומשכך, המסמך התקבל כראייה ויש לפסוק לתובעת פיצוי בהתאם כדלקמן:

מיום 21.06.09 עד ליום 13.11.09- נוצלו 135.9 ימי מחלה מתוכם הוחזרו לתובעת על-פי אישור ביטוח לאומי 74.2 ימים. משכך יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין 1/3 משווי ימי המחלה, כאשר תעריף יום עבודה לשנת 2009-2010 על-פי אישור המעסיק הינו  787.78 ₪.

לפיכך הפסדה הינו: 61.7 * 787.78 ₪ * 30%= 14,582 ₪ ובצירוף ריבית עד היום סך של 15,640 ₪.

מיום 15.11.2009 עד ליום 04.02.10, התובעת ניצלה 68.5 ימי חופשה, בגין תקופה זו יש לפסוק לתובעת פיצוי מלא כדלקמן: 68.5* 787.78 ₪ = 53,963 ₪, בצירוף ריבית עד היום סך של 57,614 ₪.

אמנם בתקופה זו נקבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 50%, עם זאת, בהינתן כי התובעת שהתה חצי שנה קודם לכן בתקופת אי כושר מלא, הרי שבמבחן המציאות והגיונם של דברים, התובעת לא שבה לעבודתה בתקופה זו ונאלצה לנצל ימי חופשה, כל זאת לאחר שמיצתה באופן מלא את ניצול ימי המחלה שעמדו לרשותה באותה עת ומשכך, זכאית התובעת לפיצוי מלא בגין תקופה זו.

התובעת לא עתרה לפיצוי בגין תקופה שמיום 04.02.10 עד למועד יציאתה לפנסיה, הואיל ושבה לעבודתה ולא נגרמו לה הפסדים.

ממועד יציאתה לפנסיה (ספטמבר 2013)  עד היום:

התובעת טענה, כי אלמלא התאונה הייתה פונה לעבודה במגזר הפרטי בשכר גבוה יותר משכרה בחברה הכלכלית, או בהיקף משרה גדול יותר, כפי שפורט בטענותיה לעיל.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובעדותה של התובעת, הגעתי לכלל מסקנה, כי עבודתה של התובעת במסגרת החברה הכלכלית לא הייתה החלטה מתוך כורח המציאות או בבחינת "ברירת מחדל", בעטיה של התאונה, קרי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התאונה גדעה את תוכניתה לפרוץ את דרכה בשוק הפרטי, למעלה מכך, לתובעת לא הייתה תוכנית מגובשת לצאת לעצמאות ולעבוד במגזר הפרטי, מחשבה שאולי התובעת "הריצה" במוחה מעת לעת ואולם "תוכניות" לחוד ומעשים לחוד.

דומה כי החלטת התובעת להמשיך ולעבוד באותם מקומות/ מוסדות עבודה מסודרים, לאחר תקופת הפרישה, נבעה מבחירה אישית של התובעת שאינה קשורה כלל ועיקר לנכותה.

אם שכרם של הפסיכולוגים העוסקים במלאכה שבה עוסקת התובעת, בתחום מתן הרצאות ולימודים אקדמאיים, גבוה בהרבה משכרם של אלו המועסקים כשכירים, מה מנע מהתובעת להפוך לעצמאית ולהיות חלק מהשוק הפרטי הרבה קודם לכן, שהרי אין המדובר בתובעת שהינה בתחילת דרכה המקצועית והעבודה באותן מוסדות הינה זמנית לצורך רכישת ניסיון וצבירת מוניטין.

התובעת העידה והנני נותנת אמון בעדותה, כי בגילה לאחר שנים של עבודה במקומות מסודרים ובטוחים, קשה לה לעשות שינוי ולעבוד כיום במקום עבודה חדש.

גם אם הייתי מקבלת את הטענה לפיה התובעת התכוונה לעבוד במגזר הפרטי הרי שבמקרה כזה, לא עלה בידי התובעת להוכיח את גובה השכר הממוצע, כמו גם גיל הפרישה המקובל וממילא לא נלקחה בחשבון שאלת ההוצאות שהיה עליה להוציא בגין ניהול עסק עצמאי ואת העובדה שלכל עסק, גם אם מי שעומד בראשו הינו בעל מוניטין של שנים, יש "חבלי לידה" והסתגלות והדבר בהכרח בא לידי ביטוי בגובה השכר ואם נוסיף לכך את גילה של התובעת ואת יתרת שנות העבודה הצפויה לה, הרי שאז דווקא את היתרון הגדול ניתן למצוא בהמשך העסקתה במקומות שבהם עבדה במשך שנים, כפי שבסופו של דבר בחרה התובעת ובצדק.

בנסיבות לעיל, שוכנעתי, כי שכרה של התובעת נפגע כתוצאה מהתאונה בהתאם לשיעור הנכות, במובן של היקף העבודה שיכולה הייתה לקחת על עצמה. אמנם בחירתה לעבוד בחברה הכלכלית נבעה משיקולים אישיים שאינם קשורים לתאונה ולמעשה גם אלמלא התאונה, הייתה התובעת ממשיכה לעבוד באותם מקומות, באותה המתכונת, בכפוף לשינוי בהיקף עבודתה, בגין תקופה זו ניתן לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 10 אלף ₪.

בתי המשפט אינם מפצים ניזוק על אפשרות תיאורטית של פתיחת עסק, כאשר זה לא קרם עור וגידים ולכל היותר היה ונותר בבחינת חלום.

סך הפסדי התובעת לתקופת העבר: 98,357 ₪.

הפסד שכר לעתיד:

לטענת התובעת בסיכומיה, אלמלא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 75. התובעת עבדה ועובדת גם כיום בשני מקומות עבודה ולכן, יש לפסוק פיצוי אקטוארי מלא לפי בסיס שכר במגזר הפרטי, ( כ- 15 אלף ₪ לחודש ) סה"כ פיצוי כולל בסך של כ- 400,000 ₪. לחילופין, יש לערוך חישוב לפי מחצית החישוב האקטוארי.

הנתבעת טענה, שיש להעריך את פוטנציאל העבודה של התובעת בשנתיים נוספות ולפיכך, מציעה לפצות את התובעת בסכום גלובאלי בסך של 20,000 ₪, כל זאת בשים לב לכך שבמומה התובעת עובדת באותן עבודות בהן עבדה עובר למועד התאונה.

מחומר הראיות ומעדותה של התובעת, שוכנעתי כי בנסיבותיה האישיות של התובעת והמקצוע שבו היא עובדת, חרף גילה ממשיכה לעבוד בשתי עבודות, במסירות רבה וברציפות במשך שנים, בהערכה של הממונים עליה ובעניין זה, הנני מקבלת את טענת התובעת לפיה, בעיסוקה דווקא הותק המקצועי והגיל מהווים פרמטרים המזכים בנקודות זכות לצורך המשך העסקה באקדמיה וזאת בשונה מעיסוק במקצועות אחרים.

התובעת עשתה רושם במהלך עדותה של אדם פשוט וצנוע עם רצון לחיות את שארית חייה באותו אופן בדיוק לרבות במקומות העבודה ללא שום "הנחות". התובעת הינה אישה חיונית ביותר, אשר מנסה, חרף מגבלותיה ונכותה הפיזית, להמשיך ולשדר "עבודה כרגיל" מבלי להפוך לנטל או מעמסה חלילה על החברה / מעסיקיה ואף לא על בן זוגה לחיים.

עושה רושם, כי התובעת מוצאת סיפוק רב בעבודתה וכי העבודה עבורה מהווה תמריץ להמשיך בדרכה המוצלחת והמוערכת, שהינה מנת חלקה מזה שנים רבות ובטוחני כי אלמלא התאונה התובעת הייתה ממשיכה לעבוד בעבודתה לכל הפחות עד גיל 75.

לאור הנסיבות לעיל, בהינתן כי התובעת השתכרה בעבר שכר ממוצע, בשני מקומות העבודה, בסכום של כ- 20 אלף ₪ לחודש, אלמלא התאונה, ניתן להניח כי הייתה יכולה להרוויח סכום נוסף , בין אם באותן מסגרות באופן של הוספת שעות ובין אם בכל דרך אחרת העומדת לרשותה, דבר שאינו עומד עוד לרשותה בשל הנכות הרפואית ואשר בראות עיני עולה בקנה אחד עם הנכות תפקודית.

אותה נכות מונעת מהתובעת וגורעת מכושר השתכרותה ובשל גילה, כמו גם בשל קיומם של פרמטרים נוספים המצויים במתחם האי וודאות, מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי.

בגין תקופת העתיד יש לערוך חישוב לפי שכר הגבוה מהשכר הממוצע של התובעת כיום, בהתאם לשיעור נכותה, עד גיל 75, תוך התחשבות בכך שהתובעת ממשיכה לעבוד במקצועה באותה המתכונת, חרף העדר קיומו של חשש כי עבודת התובעת תופסק על ידי המעבידים, הרי שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון כי "לא לעולם חוסן" וכי הפיצוי הניתן במקרה כזה צופה פני עתיד ויש להעריך את כושר הגריעה בהשתכרותה של התובעת.

הואיל ועסקינן באירוע שהותיר בתובעת נכות צמיתה בשיעור לא מבוטל, בהינתן כי התובעת הינה בת 69 שנים ונתתי אמון בעדותה לפיה היא מתקשה בניידות, במיוחד כאשר בעלה מסייע מעת לעת ואולם מרבית הזמן היא מתניידת בתחבורה ציבורית והנכות מקשה עליה גם בצד הטכני של ההוראה, בחירת סוג כיתה מסוים והמרחק / המיקום הגאוגרפי שלו, יתכן שלנכות זו תהא השפעה בעתיד על תפקודה של התובעת במקומות העבודה ושכרה ייגרע בשל כך.

סוף דבר;

בנסיבות אלה, הנני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 120 אלף ₪, אשר יהלום ראש נזק זה.

פנסיה:

עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לראיות מטעמה מעלה, כי שכרה שולם במלואו ללא ניכוי כלשהו מההפרשות לפנסיה ולפיכך, כל נזק לא נגרם בגין רכיב זה. הנזק היחיד שנגרם לתובעת בא לידי ביטוי בניצול ימי החופשה והמחלה , ביחס לכך קיבלה התובעת פיצוי מלא כאמור בראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר.  

עזרת זולת לעבר ולעתיד:

לטענת התובעת, בתקופת הנכויות ולאחריה נתמכה בבעלה ובסיוע של מטפלות בשכר.

לעתיד יש לערוך חישוב לפי שלוש תקופות:

ראשונה- 6.5 שנים, שעה ביום,  40 ₪ לשעה ובסה"כ 85,000 ₪.

שנייה- 6.5 שנים, שעתיים ביום 40 ₪ לשעה ובסה"כ 70,000 ₪.

שלישית- 6.5 שנים, 2,000 ₪ בחודש ובסה"כ 120,000 ₪. 

מנגד הנתבעת טענה, כי העזרה שניתנה לתובעת אינה חורגת מעזרת בן משפחה, במיוחד יפים הדברים שעה שבעלה ממילא לא עבד בשל פיטוריו ממקום עבודתו. התובעת העסיקה עוזרת בית טרם התאונה והיקף עזרתה לא השתנה בעקבות התאונה ולכן אין לפסוק פיצוי בגין תקופת העבר. עם זאת, עבור העתיד הנתבעת מעריכה את הסיכוי לסיעוד בסך של 20,000 ₪.

התובעת הייתה מאושפזת במשך שבוע ימים, נקבעו לה נכויות זמניות בשיעורים לא מבוטלים לתקופה כוללת של שנה, נגרמו לה שברים באיברים דומיננטיים שחיוניים לפעילות יומיומית; שבר בקרסול ושבר בשורש כף היד, רגלה טופלה בגבס והיא הסתייעה בכיסא גלגלים וקביים.

התובעת העידה על כך שבמהלך היום ניתנה לה עזרה על-ידי עוזרות פרטיות וצירפה לשם כך אישורים מטעם המטפלות בסך של כ- 20 אלף ₪ ואת עדותה חיזק בעלה אשר הצהיר, כי בשעות היום כשהיה בעבודה, הסתייעה בעזרה פרטית לביצוע מטלות ופעולות יום יומיות חיוניות אותן לא יכלה לבצע בשל האירוע.

שוכנעתי, כי העזרה הפרטית והמשפחתית הייתה משמעותית בנסיבות המקרה דנן, מעבר לעזרה הרגילה הניתנת על-ידי בני משפחה. 

בנוסף, לא ניתן לשלול את האפשרות שהנכות תקדים את המועד שבו הייתה התובעת עתידה לקבל סיוע, בפרט כאשר מדובר באחוזי נכות גבוהים בתחום האורתופדי.

במסגרת החישוב נלקח בחשבון בין היתר, הסכום שהתובעת הוציאה בפועל – נזק מיוחד וכן פיצוי מדורג עבור שתי תקופות, עד הגיעה של התובעת לגיל 80, סכום העזרה , על דרך האומדן בסך של 750 ₪ לחודש ומגיל 80 עד תוחלת חייה, תזדקק לעזרה המוערכת בסך של 300 ₪ לחודש ואשר ממילא עזרה זו הינה בנוסף לעזרה שהתובעת הייתה נזקקת לה אלמלא התאונה.

בנסיבות אלו, הנני פוסקת לתובעת פיצוי בסך כולל של 120 אלף ₪ אשר יהלום ראש נזק זה .

הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד:

לטענת התובעת, יש לערוך חישוב לפי שלוש נסיעות שבועיות במונית הואיל ובשל הפציעה התובעת לא יכלה לעשות שימוש בתחבורה ציבורית ובסה"כ 100,000 ₪ מהוון לעתיד. התובעת צירפה לכתבי טענותיה קבלות בגין הוצאות ניידות.

הנתבעת טענה, כי הקבלות עבור הוצאות הניידות צורפו בחוסר תום לב וכי מצבה הרפואי בעטיה של התאונה אינו כזה שמחייב נסיעה במוניות. 

גם בגין הפיצוי בראש נזק זה נתתי משקל לגילה של התובעת, לאברים שנפגעו, לחומרת הפגיעה ולתקופת ההחלמה. כמו-כן, בהערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה ניתן משקל לכך שעסקינן בתאונת עבודה ולפיכך, הנני סבורה כי פיצוי בסכום גלובאלי בסך של 15 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד:

התובעת עתרה לפיצוי בגין תקופת העבר, בהתאם לסכום הקבלות שצורפו לתצהירה וביקשה סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪- עבור הוצאות שאינן ניתנות במסגרת סל הבריאות.

מנגד הנתבעת טענה, כי התובעת פנתה לקבלת טיפולים (בפרט טיפולי התעמלות) בידיעה שאינם מכוסים במסגרת סל הבריאות ומבלי שקיבלה הפנייה מתאימה מגורם רפואי. על התובעת חלה חובה להקטין את נזקיה וככל שיש להוצאות אלו קשר לתאונה, הנתבעת אינה הגוף שחב בפיצוי ועליה לפנות לקופת החולים.

התובעת צירפה קבלות עבור טיפולים ברפואה פרטית, טיפולים אלטרנטיביים, שיעורי התעמלות שיקומית והידרותרפיה, הוצאות עבור רכישת תרופות וציוד רפואי. התובעת העידה, כי לא פנתה למוסד לביטוח לאומי או לקופת החולים לשם קבלת החזר עבור הוצאותיה לעיל ולכן, בהינתן כי ישנן הוצאות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים / מל"ל ניתן פיצוי גלובאלי בסך של 15 אלף ₪ .  

כאב וסבל:

נוכח גילה של התובעת ואחוזי הנכות בהתאם לתקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1967, הנני פוסקת פיצוי בסך של 38,256 ₪.

ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל:

הנתבעת טענה, כי מסכום הפיצוי יש לערוך ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת שצורפה על-ידה ולחילופין, עתרה להפנות את התובעת לוועדת המל"ל לצורך דיון בהחמרת הנכות וזאת משתי סיבות: האחת, התובעת פעלה בחוסר תום לב בכך שלא הציגה בפני ועדת המל"ל את חוות דעתו של ד"ר ליובושיץ, אשר הייתה בידה במועד הדיון בוועדת המל"ל (שהתקיימה ביום 06.09.11 ), בפרט כאשר ישנו פער של 10% בגין הנכות בשורש כף היד.

השנייה, ד"ר ליובושיץ, קבע כי חלה החמרה במצבה של התובעת בגין הפציעה בקרסול רגל ימין והוסיף לתובעת 5% נכות.

לטענת התובעת, פעלה בסבירות ובתום לב לשם מימוש זכויותיה בפני וועדת המל"ל ובהתאם לפסיקה, לא חלה עליה חובה להתדיין בערכאות המל"ל ולהגיש ערר על פערים קטנים באחוזי הנכות, כדי שהתנהגותה תיחשב לסבירה.

התובעת פירטה את תלונותיה בפני הועדה באופן מלא, הציגה אישור רפואי לפיו נכויותיה גבוהות יותר מהנכויות אשר נקבעו על-ידי המומחה מטעם בית משפט ואף הציגה מסמכים המלמדים על החמרה במצבה של התובעת, כך שבפני המומחה ובפני הועדה הונח אותו חומר רפואי והוצג אותו מצב עובדתי, כאשר התוצאה הסופית הינה שגם המל"ל וגם המומחה קבעו, כי לתובעת 10% נכות צמיתה בקרסול.

לטענת התובעת, מדובר בטענת החמרה שחלה בפרק זמן קצר שזהו מצב שונה ממצב של החמרה המופיע לאחר מספר שנים כאשר ישנו תיעוד נוסף המלמד על החמרה והיקפה, כזה המחייב פנייה לעדכון וקבלת שיעור הנכות במל"ל.

הכרעה:

אין מחלוקת, כי התאונה נשוא כתב התביעה הינה תאונת עבודה מיום 21.06.09 וכי הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה מטעם בית משפט וחוות הדעת מיום 21.03.11, לא הוצגה בפני ועדת המל"ל אשר התקיימה ביום 06.09.11.

צודק ב"כ הנתבעת בטענתו, לפיה היה ראוי שהתובעת תציג בפני הועדה את חוות הדעת כחלק מהתיעוד הרפואי שברשותה וללא כל קשר לפירוט מלא של תלונות התובעת.

בהחלט יתכנו מקרים שבהם אי הצגת חוות הדעת כשלעצמה, מקום שזו נמצאת בידי התובע בעת שהוא נבדק על ידי הוועדה במל"ל, תוביל למסקנה לפיה יש לנכות את התגמולים הרעיוניים או לכל הפחות להפנות את התובע לבדיקה בפני המל"ל ואולם יש לבחון כל מקרה לגופו.

אי הצגת חוות הדעת, איננה גוררת אחריה בהכרח תוצאה של ניכוי רעיוני מבלי להתייחס לעובדות המקרה ובצורך לבחון את ההשלכה של הימנעות מלעשות כן, על האפשרות שהדבר היה משפיע על שיעור הנכות במל"ל אם לאו.

בעניינינו, העובדות מצביעות על כך שההבדל בשיעור אחוזי הנכות, בין קביעות הועדה לבין קביעות המומחה לא היו מובילות לתוצאה שונה ואבאר:

עיון בחוות הדעת מעלה, כי התובעת נבדקה על-ידי המומחה ביום 30.06.10, כאשר במועד זה הוצג לו צילום רנטגן של שורש כף היד מיום 02.05.10. המומחה התייחס לצילום, בזו הלשון: "צילום שורש כף יד ימין הדגים מצב לאחר שברים שהחלימו תוך מפרקיים של הקצה הרחיקני של הרדיוס והאולנה. השבר של עצם הרדיוס קובע בעזרת פלטה וואלרית. מנח שורש כף היד לקוי במידה ניכרת".

בסיכום חוות הדעת נקבע, כי הנכות הצמיתה בשיעור של 20% הינה בגין ריפוי לקוי של השברים בעצמות שורש כף היד- הרדיוס והאולנה.

בוועדת המל"ל התייחסו לצילום הרנטגן האחרון שהונח בפניהם מיום 31.01.11 ממנו עלה, כי השבר מחובר היטב. ראה סעיף 7 לפרוטוקול הועדה בזו הלשון: "...הועדה עיינה בצילום שורש כף היד מיום 31.01.11, מצב לאחר קיבוע שבר רדיוס דיסטלי ע"י פלטה וברגים. השבר מחובר היטב אך קיימים שינויים ניווניים". לפיכך, נקבעה לתובעת 10% נכות בגין השבר בשורש כף היד.

מהאמור לעיל עולה, כי בדיקת המומחה הינה מוקדמת בזמן ונערכה בין היתר בהסתמך על צילום רנטגן משנת 2010 לפיו השברים לא התאחו בצורה מלאה ואילו ועדת המל"ל שהינה מאוחרת בזמן, התבססה על צילום רנטגן עדכני לפיו השבר התאחה באופן מלא. יוצא אפוא, כי הפער בין קביעת שיעור הנכות נובע מהפער בין תוצאות הרנטגן שנבחנו בעת קביעת הנכויות והממצאים הנובעים מאותן תוצאות.

משכך, גם אם הייתה מוצגת חוות הדעת בפני הוועדה, לא הוכח כי היה בכך כדי לשנות מהנכויות שנקבעו על ידי המל"ל.

דומני, כי הסבירות לקביעה שונה של המל"ל, בבחינת אימוץ חוות הדעת של מומחה מטעם ביהמ"ש הינה נמוכה בשל כך שהשבר במועד הבדיקה המאוחרת, בהתאם לממצא אובייקטיבי, התאחה. 

שאלת ההחמרה בגין השבר בקרסול ימין:

כאמור, קביעות המומחה בחוות הדעת הראשונה נערכו בהתבסס על צילום רנטגן משנת 2010 . בהמשך לכך ב"כ התובעת שלח למומחה שאלות הבהרה ביחס לנכות התובעת בקרסול אליהן צורף צילום הרנטגן מיום 31.01.11, תוך שהוא נשאל האם יש בכך כדי לזכות את התובעת ב- 10% לפי סעיף 48 (3)(א) לתקנות המל"ל.

המומחה השיב, כי הנכות בגין הפגיעה בקרסול נקבעה בחוות דעתו מיום 21.03.11 מבלי להתייחס לתוצאות ממצאי בדיקת הרנטגן מיום 31.01.11. לאחר הדיון במל"ל - שם נקבע, כי לתובעת 10% נכות בגין הפגיעה בקרסול, פנה ב"כ התובעת פעם נוספת למומחה, באמצעות שאלות הבהרה, ביחס לנכות בקרסול, אליהן צורף צילום רנטגן מיום 07.03.12.

המומחה קבע בסעיפים 4-5, בזו הלשון: " 4. עיינתי בצילום הרנטגן מיום 07.03.12 (כשנתיים יותר מאוחר ממועד צילומי הרנטגן שעמדו לרשותי בעת עריכת חוות דעתי) ואכן התרשמתי מקיומה של החמרה במצב המרפק הסובליטרי, כפי שבאה לידי ביטוי בצילומים אלה". 5. לפיכך, אני מוצא מקום לקבוע ששיעור נכותה הצמיתה הקשורה לשבר בעצם הטלוס בקרסול ימין עומד על 10% במקום 5%, בשינוי לקביעתי בחוות דעתי מיום 12.03.11".

מתשובת המומחה עולה, כי ההחמרה בקרסול הינה ביחס לקביעותיו בחוות הדעת הראשונה, כאשר הן קביעת המומחה והן קביעת המל"ל הינן זהות ולפי קביעתם, נכות התובעת בגין השבר בקרסול הינה 10% לפי סעיף 35 (1) ב.

במצב דברים כזה, לא הוכיחה הנתבעת כי קיים סיכוי סביר שטענת התובעת להחמרה בפני המל"ל הייתה מזכה אותה בשיעורי נכות גבוהים יותר.

הפסיקה קבעה במקרה כגון דא, כי הפנייה למל"ל הינה כאשר יש סיכוי סביר שבעקבות טענת ההחמרה במצב הניזוק הועדה תיקבע נכות בשיעור גבוה יותר (ר' ע"א יצחק שור ואח' נ' דניאל בן הרוש, פד (3), 142, מיום 19.07.90, פסקה 9).

לאור האמור לעיל, הנני סבורה, כי אין מקום להורות לתובעת להמשיך להתדיין מול ועדת המל"ל ואין מקום לבצע ניכוי רעיוני בגין תגמולי המל"ל.

סה"כ פיצוי בגין נזקי התובעת:

כאב וסבל- 38,256 ₪ .

הפסד שכר לעבר- 98,357 אלף ₪.

הפסד שכר לעתיד- 120 אלף ₪ .

עזרת זולת עבר + עתיד- 120 אלף ₪.

הוצאות רפואיות עבר + עתיד- 15 אלף ₪.

הוצאות נסיעה עבר + עתיד- 15 אלף ₪.

סה"כ- 406,613 אלף ₪.

מסכום הפיצוי יש לנכות תשלום תכוף בסך של 16,500 ₪ וניכוי מענק נכות בסך של 126,059 ₪ - סכומי קרן נכון למועד קבלת האישור, ב"כ הצדדים ישערכו את הסכומים ממועד האישור / התשלום ועד למועד פסק הדין.

הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד בשיעור של 15.5% כמו כן, תישא הנתבעת בתשלום האגרה ששולמה על-ידי התובעת.

מזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום + א.מ.

ניתן היום, א' שבט תשע"ה, 21 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.