1. ביום 30.11.2009 הוגש כתב אישום נגד הנאשם, בן שני אישומים.

באישום הראשון הואשם הנאשם בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות באישום הראשון הינה כדלקמן:

* ביום 26.2.2004, במסגרת תיק עמק 20038/04 בבית משפט זה, נדון והורשע הנאשם בביצוע עבודות ללא היתר בניה ובסטיה מהיתר, לפי סעיפים 145(א)(2)-(3), 204(א), 208 ו-218 לחוק התכנון והבניה, אשר בוצעו במגרש 4 הידוע כחלק מחלקה 31 בגוש 13959 בטובא-זנגריה, והכוללות: (א) שתי תוספות בניה בקומת קרקע, בשטח של כ-3 מ"ר ובשטח של כ-8 מ"ר; (ב) בניית מרפסת בקומת קרקע במבנה בשטח של כ-30 מ"ר; (ג) שתי תוספות בניה בקומה א' במבנה, בשטח של כ-3 מ"ר ובשטח של כ-15 מ"ר; (ד) בניית מרפסת בשטח של כ-30מ"ר; (ה) בניית חדר על שטח המיועד לשמש כמהלך מדרגות בקומה ב' במבנה, בשטח של כ-9 מ"ר.

* במסגרת גזר הדין ציווה בית המשפט על הנאשם להרוס את הבנייה המפורטת בכתב האישום תוך 12 חודשים ממועד גזר הדין, דהיינו - עד ליום 26.2.2005.

* בביקורת שנערכה ביום 7.4.2009 נמצא כי הנאשם לא ביצע את צו ההריסה, על אף שלא קיבל היתר בניה כנדרש בחוק.

באישום השני הואשם הנאשם בביצוע בניה במקרקעין ללא קבלת היתר כדין, לפי סעיפים 145(א)(2) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה. בפרק העובדות של האישום השני צויין כי ביום 7.4.2009 נמצא כי הנאשם ביצע בנייה של מחסן מבלוקים ומבטון וקירוי פח עילי בשטח של כ-15 מ"ר ללא היתר כדין.

2. ביום 27.9.2011 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום בתיק זה, והורשע בביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט.

3. בטיעוניו לעונש הדגיש ביום 22.4.2013 בא-כוח המאשימה את היקף הבניה שלא כדין אשר הנאשם נצטווה להרוס ואת פרק הזמן הממושך בו לא קויים צו ההריסה, וציין כי על אף שלפני כשמונה שנים החל הנאשם בהליכי בקשה לקבלת היתר, הוא טרם מילא את התנאים וטרם ניתן היתר בניה.

הנאשם טען כי התהליך של קבלת היתר מתמשך עקב קיומם של שותפים נוספים במקרקעין, כי מצבו הכלכלי קשה וכי הוא סובל ממחלת ניוון שרירים. איפשרתי לנאשם להגיש עד ליום 30.5.2013 מסמכים התומכים בטענותיו בדבר מצבו הכלכלי והבריאותי, ורק היום הוא הגיש אישור זכאות לקצבת נכות כללית, לפיה נכותו הינה 87% ואישורי בית חולים זיו בדבר היותו סובל ממחלת ניוון שרירים.

4. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

5. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שבמשך למעלה מארבע עשרה שנים לא קיים את צו ההריסה. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין- דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא מאסר בפועל.

6. בעפ"א (מחוזי נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010) נאמר:

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

7. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה ביניש בפס' 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

8. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט יש להביא בחשבון כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני שנים רבות. באשר למצבו הכלכלי – הומצא אישור זכאות לקצבת נכות כללית בסך 5,651 ₪.

9. על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין שני חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע עבירה זו בה הורשע הנאשם נע בין סך 20,000 ₪ לבין לסך של 150,000 ₪.

לגבי העבירה של בנייה במקרקעין ללא קבלת היתר כדין מתחם עונש המאסר נע בין חודש מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע עבירה זו בה הורשע הנאשם נע בין סך 3,000 ₪ לבין לסך של 40,000 ₪.

10. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בביצוע המעשה שהצמיח את העבירה וליתן את המשקל המתאים לניסיונותיו להגיע להסדרה עם המינהל, כ"פרוזדור" הכרחי שעליו לחצותו על מנת להגיע לתחילת הליכי קבלת היתר כדין.

11. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחמי העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחמים אלו, בין אם למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין אם למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין). קיימת אף דעה כי יש אפשרות לשקול חריגה אף מטעמי צדק.

במקרה הנוכחי, לאור מצבו הבריאותי והכלכלי של הנאשם ולאור שיקול שיקומי יש מקום לחריגה כלפי מטה ממתחמי הענישה.

12. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך 30 יום, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מהיום הוא יעבור עבירה לפי חוק התכנון והבניה ותקנותיו, ויורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 10,000 ₪ או 30 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-40 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.3.2014 ובכל 1 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 20,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע בתיק זה. אם לא יחתום - ייאסר למשך 60 יום או עד שיחתום.

ד. מימוש התחייבות שניתנה על-ידי הנאשם על סך 20,000 ₪ בתיק עמק 20038/04.

ה. כפל אגרה בסך 870 ₪.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, במעמד הנאשם ובאי כוח הצדדים.