1. ביום 26.10.09 הוגש כתב אישום נגד הנאשמת בו היא הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן – חוק התכנון והבניה).

בפרק העובדות שבכתב האישום צוין כי ביום 15.12.94, במסגרת ת"פ 502/94 הרשיע בית המשפט השלום בצפת את הנאשמת בעבירות לפי סעיפים 145(א)(2)-(3), ו-204(א) – (ב) לחוק התכנון והבניה ולתקנה 1(1) בתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז – 1967, וזאת בגין בניית בניין בבניה קשיחה המהווה שלד של בית מגורים בקומת קרקע בשטח 133 מ"ר בחלק מחלקה 5 בגוש 13960 (כיום חלקה 51 בגוש 14148) בטובא - זנגרייה ללא היתר ובשימוש חורג. במסגרת גזר הדין ציווה בית המשפט על הנאשמת להרוס את הבניין תוך 24 חודשים, דהיינו עד ליום 15.12.96. בבדיקה שנערכה על ידי המאשימה ביום 22.1.09 התברר כי הנאשמת לא השיגה היתרי בניה לבנין ולא הרסה אותו.

2. בדיון ביום 15.4.12 הודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום והורשעה על פי הודאתה בעבירה של אי קיום צו בית משפט. ביום 18.11.12 השמיעו באי כוח הצדדים את טיעוניהם לעונש.

טיעוני המאשימה לעונש

3. בא כוח המאשימה הדגיש כי ביצוע העבירה על ידי הנאשמת נמשך 16 שנים וכראיה הציג את כתב האישום ואת גזר הדין שניתן ביום 15.12.94 על ידי השופטת נ' מוניץ בת"פ 502/94 (מוצג ת/1). חומרת העבירה אף הוחרפה לאור המשך בניית שלד הבית והשלמתו לשם מגורים, מבלי שהוגשה עד היום בקשה למתן היתר בניה, כפי שמעידות תמונות משנת 1994 ומשנת 2009 (מוצגים ת/2 – ת/5) וכפי שעולה מדברי הנאשמת עצמה בדיון ביום 15.4.12.

4. בא כוח המאשימה הדגיש כי בבנין נשוא כתב האישום מתגוררת לאורך השנים הנאשמת ביחד עם ילדיה הבגירים, ואין מדובר בקשישה החיה בגפה. לנוכח כל אלה הוא ביקש לגזור על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס בגובה 120,000 ₪, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות כספית שלא לבצע עבירות על חוק התכנון והבניה ותקנותיו.

טיעוני הסנגור לעונש

5. הסנגור טען כי הבנין נשוא כתב האישום, שבראשיתו היה שלד של מבנה למגורים, משמש לאורך השנים כקורת גג יחידה לנאשמת, שהינה ילידת 1942. הוא הדגיש את מצבה הכלכלי הקשה, ובמיוחד את העובדה כי היא מתקיימת מקצבה מהמוסד לביטוח לאומי.

בהתייחסו לטיעוני בא כוח המאשימה טען הסנגור כי בפסק הדין מיום 15.12.94 לא נאסר השימוש בשלד, וכי התמונה שבמוצג ת/2 שונה במיקומה ממיקום התמונות במוצגים ת/3 – ת/5 ולפיכך המסקנה שביקש בא כוח המאשימה לגזור מאותן תמונות איננה המסקנה המתבקשת.

הסנגור העלה על נס את מאמצי הנאשמת לפעול להסדרת זכויותיה בקרקע עליו ניצב הבנין, וטען הם משקפים את רצונה העז להסדיר את הבניה הבלתי חוקית. לאור כל אלה, הוא ביקש להסתפק בהטלת קנס שיהלום את יכולתה הכלכלית.

6. לתמיכה בטענותיו הגיש הסנגור את המוצגים הבאים:

* מכתבו מיום 26.5.11 למינהל מקרקעי ישראל בבקשה, בשם הנאשמת, לחכור את הקרקע עליה ניצב הבית נשוא כתב האישום ובו היא מתגוררת עם ילדיה (נ/1), בצירוף תצהיר והתחייבות (נ/2) וערבות בנקאית (נ/3).

* קבלה בגין תשלום 2,888 ₪, על פי דרישת המינהל (נ/5).

* אישורים של המוסד לביטוח לאומי על תשלום קצבת זקנה לנאשמת (נ/6), מהם עולה כי הקצבה החודשית בסוף 2012 הינה בסך 2,794 ₪, וכי בנוסף שולם מעת לעת אף מענק חימום.

* תדפיס יתרת חוב למועצה המקומית (נ/7).

7. הנאשמת הסבירה כי היא מתגוררת בבנין לאחר שבעלה נטש אותה, אין לה מקום אחר לגור בו וכי היא נאלצה להשלים את הבנייה על מנת להגן על עצמה מהקור ומהגשם.

התמשכות העבירה

8. במקרה שבפנינו, מאז 1996 ועד היום נמשכת הפרת הצו השיפוטי על ידי הנאשמת. ההפרה נמשכת אף מאז הגשת כתב האישום, לפני למעלה משלוש שנים. להתמשכות העבירה לאורך זמן ובמיוחד לאחר הגשת כתב האישום נודעה חומרה יתרה.

9. ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (פורסם בנבו, 23.6.2011) עמדה הנשיאה בייניש (בפסקה 14 לפסק דינה) על חומרת העבירה המתמשכת של אי קיום צו בית משפט, הרווחת כל כך כשמדובר בדיני תכנון ובנייה:

"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן – לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".

בהמשך (בפסקה 19) התייחסה הנשיאה למשקל שיש להתמשכות העבירה במשך זמן ניכר אף לאחר שכבר הוגש כתב האישום בגינה:

"אין לחייב את התביעה, בכל מקרה של עבירה נמשכת, לתקן באורח מלאכותי את כתב האישום על דרך תיקון התאריך הרשום בראשו. אפשרות תיקון כתב האישום עשויה להיות עדיפה במקרים מסוימים, אך אין היא הכרחית. אפשרות כזו אינה שוללת את העובדה הפשוטה, שכאשר כתב האישום מוגש שעה שהעבירה עודנה נמשכת, וכתב האישום מנוסח כראוי, מנוי וברור לצדדים כולם כי אין הוא מתיימר לטעון כי תמה ונשלמה העבירה; אלא רק, כפי שארע במקרה דנן, שהתגבש אותו אירוע "איכותי" המקים את העבירה ומאפשר להעמיד בגינה את העבריין לדין. כאשר בנסיבות כאלו נמשכת העבירה לתוך המשפט, על התביעה להעמיד את הנאשם על כוונתה לכלול את התמשכות העבירה לעניין העונש. משכך נעשה, והעבירה מוכחת כדבעי בראיות, אין להתעלם באופן מלאכותי מהמשכיות העבירה רק בשל התאריך בו הוגש כתב האישום. אין זו דרכו של ההליך הפלילי".

10. על משמעותו החדשנית של פסק דין זה עמד השופט ג'ובראן בדנ"פ 5155/11 מלכיאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.12.2011), בו נדחתה בקשת הנאשם לקיום דיון נוסף:

"פסק הדין נושא בקשה זו אכן קובע הלכה חדשה לעניין ההתחשבות בהימשכותה של עבירה בין יום הגשת כתב האישום למועד גזירת הדין. ברם, אין די בקביעתה של הלכה חדשה בכדי להצדיק קיום דיון נוסף בסוגיה. . .

כאמור, בית המשפט קבע כי השאלה האם כתב האישום תוחם בזמן את העבירה הנמשכת אם לאו תוכרע לאור נוסח כתב האישום. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הכלל על פיו אין עונשין אלא אם מזהירים. זאת, מאחר שהבחינה המהותית הנערכת על ידי בית המשפט היא האם הבין הנאשם את העבירות בגינן הוא מואשם, והאם ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני אישומים אלו. אף שפסק דין נושא בקשה זו יושם לראשונה כלל זה בהקשר של עבירות נמשכות, הרי שהעיקרון על פיו יש לפרש באופן מהותי את כתב האישום נקבע עוד קודם לכן, ואינו שנוי במחלוקת משפטית (ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2006) וההפניות שם)".

וראו גם עפ"א (מחוזי נצ') ולפיש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010):

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158).

יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

לדעות שונות על משמעותה של "עבירה נמשכת" ראו פסקאות 9 - 10 לפסק דינו של כבוד השופט ד' חשין בע"פ (מחוזי י-ם) 9259/05 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.12.2006).

11. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה בייניש בפסקה 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

שיקולים לחומרא

12. הן המחוקק והן בתי המשפט התייחסו בחומרה לאי קיום צו בית משפט. בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה נקבע כי נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיף 205 או 206 בתוך המועד שקבע בית המשפט, דינו – מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו – קנס כאמור בסעיף 61 (ג) לחוק העונשין לכל יום של עבירה. (סעיף 205 לחוק מאפשר לבית המשפט, בגוזרו את דינו של מי שהורשע לפי סעיף 204, להורות על צו הריסה, ואילו סעיף 204 קובע את עונשו של מי שמבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר). עמדת הפסיקה הינה כי יש למצות את הדין ולהטיל עונש של מאסר בפועל על מי שאינו מקיים צו בית משפט.

13. משקלה של טענת הסנגור, לפיה יש לזקוף לזכות הנאשמת את רצונה להכשיר את הפגם ולקבל היתר כדין, הינו מועט ביותר, לנוכח הראיות בכתב עליהן הוא הסתמך. את הצו השיפוטי היה על הנאשמת לבצע, לכל המאוחר, בדצמבר 1996. על אף שכתב האישום הנוכחי הוגש באוקטובר 2009, פנתה הנאשמת למינהל מקרקעי ישראל לראשונה במאי 2011 (כפי שעולה ממוצג נ/1). במקום להתחיל במאמצים לקבלת היתר כדין בדצמבר 1994, מיד לאחר שניתן גזר הדין בת"פ 502/94, המתינה הנאשמת 18 שנים.

14. המקרה הנוכחי הינו מקרה קיצוני של אי קיום צו בית משפט. עניינו צו הריסה שניתן בשנת 1994, ובו קיבלה הנאשמת (אז בת 52) "תקופת חסד" של שנתיים לביצועו של הצו. היא לא ניצלה תקופה זו לניסיון לקבלת היתרים על פי הדין, ומשהגיע המועד האחרון לביצוע הצו, בדצמבר 1996, לא קיימה אותו. בהימנעותה במשך שש עשרה שנים מלמלא אחר הצו, שמה הנאשמת את שלטון החוק ללעג ולקלס. בכך תרמה לניסור הענף עליו יושבת החברה כולה ופגעה באופן חמור באינטרס הציבורי.

שיקולים לקולא

15. העובדה כי הבנין (אשר, בהתאם לכתב האישום בת"פ 509/94, שטחו היה 130 מ"ר) שימש ועדיין משמש למגורי הנאשמת, ואי הריסתו נועד לאפשר לה קורת גג, הינה שיקול בר משקל לקולא. סבורני כי משקלו אינו פוחת בשל העובדה כי בבנין גרו, ויתכן ועדיין מתגוררים, ילדיה של הנאשמת. ככל שמדובר בילדים שהינם כיום בגירים – רשאית הייתה המאשימה לנקוט נגדם בהליכים משפטיים הנראים לה הולמים. משלא עשתה כן, אין לזקוף לחובת הנאשמת את העובדה כי בבנין מתגוררים עמה בני משפחתה.

16. לקולא יש לזקוף אף את הודאתה בעובדות כתב האישום, שלא במסגרת הסדר טיעון, ואת מצבה הכלכלי הקשה. אינני סבור כי גילה המתקדם הינו שיקול לקולא, לנוכח העובדה כי ביצוע העבירה המתמשכת על ידה החלה לפני 16 שנים, בטרם הזקינה.

העונשים

17. אשר על כן, לאחר ששקלתי את השיקולים לחומרא ולקולא, ושמעתי את טענות הצדדים, הנני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך 90 יום, והתנאי הינו שבמשך תקופה של שנתיים מהיום היא תעבור על עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה ותורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 40,000 ₪ אשר ישולם ב-40 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.2.13 וב-15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו, או 80 ימי מאסר תמורתם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ג, 28 ינואר 2013, במעמד הנאשמת ובאי כוח הצדדים.