בפני כבוד השופט אורי גולדקורן

בענין: המאשימה הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל

נגד

הנאשם יוסף עוקלה, ת"ז 056926298

גזר דין

1. ביום 24.5.2011 הגישה המאשימה נגד הנאשם כתב אישום מתוקן, בו הוא הואשם בביצוע עבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

תמצית פרק העובדות שבכתב האישום הינה כדלקמן: במסגרת ת"פ 816/98, הרשיע בית המשפט השלום בצפת את הנאשם בביצוע עבירות לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א)+(ב), 208 ו-218 לחוק התכנון והבניה, וזאת בגין בנייה ללא היתר של שלד בית מגורים בשטח של כ-120 מ"ר (להלן: המבנה) בחלק מחלקה 10 בגוש 13787 בכפר טובא זנגריה. במסגרת גזר הדין שניתן ביום 12.1.1999 ציווה בית המשפט על הנאשם להרוס את המבנה תוך שנים עשר חודשים. בבדיקה שנערכה על ידי המאשימה ביום 24.3.2009 התברר כי הנאשם לא ביצע את צו ההריסה של המבנה, וכי אין בידיו היתר כדין למבנה זה.

2. בישיבה ביום 27.9.2011 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בעבירה של אי קיום צו הריסה. בישיבה ביום 16.1.2013 השמיעו בא-כוח המאשימה והנאשם את טיעוניהם לעונש, ולאחר מכן קבעתי כי גזר הדין יינתן ביום 21.11.2013. יממה לפני המועד שנקבע למתן גזר הדין הגיש עורך הדין נאסר איסמאעיל בקשה לדחיית הדיון, בנימוק שהוא קיבל לידיו את ייצוג הנאשם ביום 18.11.2013. דחיתי את הבקשה לדחיית המועד, ובכוונתי היה לאפשר לסניגור החדש להציג בישיבה שנקבע ליום 21.11.2013 טיעונים נוספים לעונש בטרם אגזור את דינו של הנאשם. אולם לישיבה ביום 21.11.2013 לא התייצב סניגורו של הנאשם. בהודעת הסניגור מיום 3.12.2013 צויין כי אמנם ידע כי נדחתה בקשתו לדחיית מועד הישיבה, אך מסיבות אישיות הוא לא התייצב אליה. אשר על כן, החלטתי לגזור את הדין לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש ביום 16.1.2013, ועל סמך טיעונים אלו בלבד.

3. בא כוח המאשימה הדגיש כי פעמיים בשנים האחרונות הועמד הנאשם לדין בגין אי קיום צו ההריסה עליו הורה בית המשפט בת"פ 816/98 הנזכר לעיל - לראשונה הועמד לדין והורשע בת"פ 2056/00, ולאחר מכן הועמד לדין והורשע בת"פ 1629/02, ובו הושת עליו, בין היתר, עונש של מאסר על תנאי למשך ארבעה חודשים לתקופה של שלוש שנים. הוא עתר להורות על הפעלת המאסר על תנאי, אולם לא ציין את תאריך מתן גזר הדין בת"פ 1629/02 הנ"ל, לא צרף העתקים של כתב האישום בת"פ 1629/02 ושל גזר הדין שניתן בו, ולא הצביע על התקיימות התנאי למאסר.

הנאשם (שלא היה מיוצג) טען כי מצבו הכלכלי קשה, כי הוא אב לשבעה ילדים אשר שניים מהם הינם קטינים, וכי הריסת המבנה פירושה הותרתם ללא קורת גג.

4. אף כי הנאשם הורשע בתיק זה עוד בטרם נכנס לתוקפו תיקון מס' 113 בחוק העונשין, התשל"ז-1977, אגזור את דינו על-פי העקרונות הקבועים בתיקון זה.

העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה. לעיקרון ההלימה, המבטא למעשה את עיקרון הגמול, משקל בכורה בהשוואה למשקלם של שיקולי מניעה, הרתעה ושיקום בענישה. לשם הגשמת עיקרון זה קובע חוק העונשין מנגנון תלת-שלבי, בו השלב הראשון הינו קביעה של מתחם ענישה.

5. בקביעת מתחם הענישה יש לתת את הדעת לחמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה; (5) מצבו הכלכלי של הנאשם. כאשר מדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע הינה משמעותית. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שהקים מבנה אשר גודלו כ-120 מ"ר המשמש לו כבית מגורים, ללא היתר ובניגוד לחוק. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. הדברים אמורים במיוחד כאשר מצטרפת לבניה הבלתי חוקית גם הפרת צווים של בית המשפט. עבירה של אי קיום צו בית משפט, בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, הינה עבירה חמורה בפרט לנוכח התופעה המדאיגה של אי ציות לחוק וזלזול בצווי בית המשפט דרך כלל ובתחום התכנון והבניה בפרט. בתי המשפט מחויבים לשאת במלאכת מיגור התופעה בדרך של השתת ענישה גומלת ומרתיעה.

על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין ארבעה חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל, וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשע הנאשם נע בין סך 20,000 ₪ לבין לסך של 80,000 ₪.

6. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית ושיקול הרתעת הרבים. במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בביצוע המעשה שהצמיח את העבירה וליתן את המשקל המתאים לעובדה כי הנאשם שרוי במצוקה כלכלית וכי במבנה גרים ילדיו אשר חלקם קטינים. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני 15 שנים וכי הליך זה הינו השלישי במספר בכל הנוגע לעבירה של אי קיום צו שיפוטי.

7. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, למעלה או למטה. במקרה הנוכחי לא מצאתי כי יש מקום לחריגה ממתחם העונש שקבעתי לעיל.

8. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך ששה חודשים, והתנאי הוא שבמשך שנתיים החל מהיום יבצע את העבירה נשוא כתב אישום זה, ויורשע בה – בין בתקופת התנאי ובין לאחריו.

ב. קנס בסך 50,000 ₪ או תשעים ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב- 50 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.9.2014 ובכל 15 לחודש קלנדרי שלאחריו.

ג. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 50,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירה בה הורשע בתיק זה. אם לא יחתום – ייאסר למשך 60 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ד, 13 מרץ 2014 .

סמן

חתימה