1. ביום 24.5.2011 הוגש נגד הנאשם כתב אישום מתוקן, ובו שני אישומים. באישום הראשון הואשם הנאשם בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות באישום זה הינה כדלקמן: בגין יציקה ללא היתר של שני משטחי בטון ששטחם הכולל כ-200 מ"ר כיסודות לבתי מגורים בחלק מחלקה 10 בגוש 13787 בטובא-זנגריה, הורשע הנאשם ביום 5.10.2000 בבית משפט השלום בצפת בביצוע עבירות על-פי סעיפים 145א(2), 204(א)+(ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה, ונצטווה להרוס משטחים אלו תוך 12 חודשים. בביקורות במהלך שנת 2009 התברר כי הוא לא קיים את צו ההריסה.

באישום השני הואשם הנאשם בשימוש במקרקעין ללא קבלת היתר, עבירות על-פי סעיפים 145א(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, לאחר שביום 15.3.2009 נמצא על-ידי פקחים מטעם המאשימה כי בחלק מחלקה 10 הנ"ל נמצא הנאשם עושה שימוש במבנה למגורים ללא היתר.

2. בדיון ביום 23.11.2011, בו נכחו הנאשם וסניגורו באותה עת, עו"ד כמאל דבאח, ציין הסניגור כי כתב האישום הוקרא לנאשם, הוא הבינו ומודה בעובדותיו. לאור זאת, הרשעתי את הנאשם בביצוע העבירות נשוא כתב האישום.

טיעוני המאשימה לעונש

3. בא-כוח המאשימה טען כי בגין אי קיום צו ההריסה הוגש נגד הנאשם כתב אישום בחודש מרץ 2002. על אף שבאפריל 2002 הוא הורשע ונגזרו עליו קנס ומאסר על-תנאי, ובפסק דין של ערעור מחודש יוני 2002 הוחמרו עונשים אלו, והועמדו על מאסר על-תנאי של שנה וקנס בגובה 25,000 ₪ - הוא טרם קיים את צו ההריסה. כתב האישום וגזר הדין האמורים לא נזכרו בכתב האישום הנוכחי, והעתקיהם לא הוגשו כראיה מטעם המאשימה.

בא-כוח המאשימה הדגיש כי עבירת אי קיום צו בית משפט הינה עבירה המתמשכת על פני תריסר שנים, ובמקרה הנוכחי לא רק שלא קויים צו ההריסה, אלא הנאשם המשיך בבניה של שני המשטחים המיועדים לשני מבני מגורים.

4. בא-כוח המאשימה גרס כי מתחם הענישה לעניין מאסר נע בין הפעלת המאסר המותנה לבין 8 חודשי מאסר בפועל, ועתר להטיל מאסר בפועל למשך ששה חודשים. באשר לקנס, הוא טען כי מתחם הענישה נע בין 60,000 ₪ ל-150,000 ₪, ועתר לקנס בגובה 120,000 ₪.

בנוסף לעונשי מאסר וקנס, ביקש בא-כוח המאשימה להורות על מימוש כתב התחייבות בסך 25,000 ₪ ולהטיל עליו לחתום על התחייבות כספית בסך 100,000 ₪.

טיעוני הסניגור לעונש

5. הסניגור ביקש להסתפק בעונשי מאסר מותנה, התחייבות וקנס בסכומים סבירים. הוא מיקד את טיעונו סביב העדר האפשרות של הנאשם לקבל היתר כדין למבנים שעל הריסתם תוך 12 חודשים הוא נצטווה בגזר הדין מיום 5.10.2000, כאשר דחיית מועד ההריסה נועדה לאפשר לו להשיג את ההיתר בפרק זמן זה. לדבריו, כל עוד לא הושלמה הסדרת זכויות הנאשם בחלקה בה בוצעה הבניה, אין באפשרותו לקבל היתר בניה. הסדרת הזכויות נעשית בהתקשרות בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) לבין הנאשם, אולם קצב התקדמות טיפולו של המנהל בהסדרה זו הינו איטי, ומונע אפשרות לקבל היתר בניה בטווח נראה לעין.

6. להוכחת אמיתות העובדות שנטענו על-ידו, הציג הסניגור את המסמכים הבאים:

* מכתב עו"ד גסאן עומר, כבא כוח הנאשם, אל המינהל מיום 29.11.2009, ובו הבעת רצון לחתום עם המינהל על הסכם חכירה.

* מכתב הנאשם למינהל מיום 3.2.2001, ובו בקשה לאשר הסדר חזקה במגרש עליו החל בשנת 1999 לבנות שני בתים.

* מכתב מנהלת מדור עסקות במינהל אל הנאשם מיום 14.10.2004, ובו דרישה לתשלום דמי היוון בסך 200,513.13 ₪ (51% מערך הקרקע - 393,163 ₪) ודמי השלמת עסקה בסך 27,521.41 ₪.

* מכתב יו"ר המועצה המקומית טובא-זנגריה אל המינהל, מיום 22.11.2004, ובו בקשה לשקול מחדש את גובה הדרישות הכספיות מהנאשם, לאור חוות דעת מהנדס מיום 7.11.2004 שנערכה לבקשת הנאשם (ובה הוערך שווי הקרקע בסכום של 61,320 דולר).

* מכתב ראש תחום תפקידים מיוחדים במינהל אל יו"ר המועצה המקומית מיום 30.11.2004, המהווה מענה למכתב מיום 22.11.2004, ובו חזרה על דרישה לתשלום דמי היוון בשיעור 51% מהערכת שמאי ודמי שימוש. במכתב צויין כי "שמורה לאיש הזכות לערער על השומה, אלא שעליו לפעול עפ"י נוהל ערעור – תשלום 75% במזומן ו-25% בערבות בנקאית".

* מכתב היועצת המשפטית של המינהל לנאשם מיום 3.2.2005, בזו הלשון:

"1. החלקה שבנדון (להלן: "המקרקעין") הנה בבעלות מדינת ישראל בשלמות.

2. מבדיקתנו עולה כי הנך מחזיק במקרקעין למגורים ו/או שימוש אחר ללא כל הסדר חוזי וכספי עם מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל").

3. לפנים משורת הדין, בטרם תוגש תביעה, ניתנת לך בזאת הזדמנות להסדיר חזקתך במקרקעין, ע"י תשלום דמי החכירה המהוונים וחתימה על חוזה חכירה. לשם כך עליך לפנות בכתב למחלקת עסקות במנהל תוך 30 ימים מהיום. אם לא תעשה כן – נאלץ להגיש נגדך תביעה לפינוי ודמי שימוש ראויים.

4. כל האמור לעיל הנו בגדר משא ומתן בלבד, ובצוע העסקה מותנה באישור הנהלת מנהל מקרקעי ישראל".

* קבלה על תשלום למינהל על-ידי הנאשם של 750 ₪ ביום 14.3.2005 עבור "ערעור שומה - מגורים.

* מכתב המינהל לנאשם מיום 2.3.10 (נ/1), בו נדרש הנאשם להמציא תצהיר בנוסח שצורף (נ/3), ערבות בנקאית בסך 20,000 ₪ בנוסח שצורף וקבלה על תשלום אגרת פתיחת תיק. כן צויין במכתב כי "הינך מחזיק בנכס ללא כל הסדר חוזי עם המינהל ואי שיתוף פעולה מצידך יגרור לפתיחת הליך משפטי לסילוק יד", וכי "הליך אישור עיסקת הסדר חזקה טעון אישור הנהלת המינהל והחשב הכללי, ולכן משך הטיפול בבקשה עשוי לקחת זמן רב מהמקובל".

* קבלה על תשלום למינהל על-ידי הנאשם של 2,888 ₪ ביום 13.4.2010 עבור "ב. עסקה פטורה ממכרז".

* ערבות בנקאית על-סך 20,000 ₪ (נ/2) שהוצאה לטובת המינהל ביום 10.1.2013 (שלושה ימים לפני ישיבת הטיעונים לעונש).

בא-כוח המאשימה סבר כי המסמכים שהוצגו על-ידי הנאשם מעידים (בכפוף להתרחשויות בשנים 2003-2001, אותן ביכר הנאשם להסתיר) כי הסיבה לאי הסדרת החזקה במקרקעין עד כה נעוצה בהתנהלותו של הנאשם, ולא של המינהל, וכי בעוד שהמינהל הגיב מיידית לפניות הנאשם, הרי הנאשם לא פעל להסדרת תשלום דמי ההיוון בדרך שהוצעה על-ידי המינהל. הסניגור הבהיר כי לנאשם לא הייתה יכולת כלכלית לשלם את הסכומים שדרש המינהל, וטען כי מדובר במילכוד ממנו לא ניתן להחלץ.

7. הנאשם ציין כי הוא אב לששה ילדים (אחד מהם קטין) ועובד במפעל.

שיקולי ענישה

8. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשמת, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהיא ביצעה בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס – מצבה הכלכלי של הנאשמת (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

9. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שלא קיים במועד שנקבע בגזר הדין את צו ההריסה ובכך שעשה שימוש במבנה מגורים ללא היתר. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 - דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא מאסר בפועל.

10. ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (פורסם בנבו, 23.6.2011) עמדה הנשיאה ביניש (בפס' 14 לפסק דינה) על חומרת העבירה המתמשכת של אי קיום צו בית משפט, הרווחת כל כך כשמדובר בדיני תכנון ובנייה:

"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן – לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".

בהמשך (בפס' 19) התייחסה הנשיאה למשקל שיש להתמשכות העבירה במשך זמן ניכר אף לאחר שכבר הוגש כתב האישום בגינה:

"אין לחייב את התביעה, בכל מקרה של עבירה נמשכת, לתקן באורח מלאכותי את כתב האישום על דרך תיקון התאריך הרשום בראשו. אפשרות תיקון כתב האישום עשויה להיות עדיפה במקרים מסוימים, אך אין היא הכרחית. אפשרות כזו אינה שוללת את העובדה הפשוטה, שכאשר כתב האישום מוגש שעה שהעבירה עודנה נמשכת, וכתב האישום מנוסח כראוי, מנוי וברור לצדדים כולם כי אין הוא מתיימר לטעון כי תמה ונשלמה העבירה; אלא רק, כפי שארע במקרה דנן, שהתגבש אותו אירוע "איכותי" המקים את העבירה ומאפשר להעמיד בגינה את העבריין לדין. כאשר בנסיבות כאלו נמשכת העבירה לתוך המשפט, על התביעה להעמיד את הנאשם על כוונתה לכלול את התמשכות העבירה לעניין העונש. משכך נעשה, והעבירה מוכחת כדבעי בראיות, אין להתעלם באופן מלאכותי מהמשכיות העבירה רק בשל התאריך בו הוגש כתב האישום. אין זו דרכו של ההליך הפלילי".

על משמעותו החדשנית של פסק דין זה עמד השופט ג'ובראן בדנ"פ 5155/11 מלכיאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.12.2011), בו נדחתה בקשת הנאשם לקיום דיון נוסף:

"פסק הדין נושא בקשה זו אכן קובע הלכה חדשה לעניין ההתחשבות בהימשכותה של עבירה בין יום הגשת כתב האישום למועד גזירת הדין. ברם, אין די בקביעתה של הלכה חדשה בכדי להצדיק קיום דיון נוסף בסוגיה. . .

כאמור, בית המשפט קבע כי השאלה האם כתב האישום תוחם בזמן את העבירה הנמשכת אם לאו תוכרע לאור נוסח כתב האישום. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הכלל על פיו אין עונשין אלא אם מזהירים. זאת, מאחר שהבחינה המהותית הנערכת על ידי בית המשפט היא האם הבין הנאשם את העבירות בגינן הוא מואשם, והאם ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני אישומים אלו. אף שפסק דין נושא בקשה זו יושם לראשונה כלל זה בהקשר של עבירות נמשכות, הרי שהעיקרון על פיו יש לפרש באופן מהותי את כתב האישום נקבע עוד קודם לכן, ואינו שנוי במחלוקת משפטית (ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2006) וההפניות שם)".

11. בעפ"א (מחוזי נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010) נאמר:

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

לדעות שונות על משמעותה של "עבירה נמשכת" ראו פס' 9 - 10 לפסק דינו של השופט ד' חשין בע"פ (מחוזי י-ם) 9259/05 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.12.2006).

12. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה ביניש בפס' 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

עוד ראו: ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725 (1978); רע"פ 8701/08 וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (פורסם בנבו, 3.6.2009); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.5.2006); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.5.2005); רע"פ

13. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני שנים רבות, וכי הנאשם החל, אם כי באיחור ניכר, בהליכים להסדרת זכויותיו בקרקע מול המינהל, שרק לאחר השלמתם ייפתח בפניו השער להליך של קבלת היתר בנייה כדין. באשר למצבו הכלכלי – יש לקחת בחשבון את היותו עובד במפעל, שספק אם ביכולתו לעמוד בתשלום דמי ההיוון למינהל.

14. על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין ארבעה חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשע הנאשם נע בין סך 40,000 ₪ לבין לסך של 150,000 ₪.

לגבי העבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, מתחם העונש נע בין קנס בסך 10,000 ₪ לקנס בסך 40,000 ₪.

15. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). אף כאשר מדובר בריבוי עבירות המהוות שני אירועים, ונקבע מתחם ענישה הולם לכל אירוע בנפרד, רשאי בית המשפט לגזור עונש כולל לכל האירועים (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בביצוע המעשים שהצמיחו את העבירות וליתן את המשקל המתאים לניסיונותיו להגיע להסדרה עם המינהל, כ"פרוזדור" הכרחי שעליו לחצותו על מנת להגיע לתחילת הליכי קבלת היתר כדין.

16. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין אם למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין אם למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין).

לא ניתן להתעלם מטענתו של הסניגור אודות המילכוד אליו נקלע הנאשם בניסיון להגיע להסדרה עם המינהל (ואינני יודע אם מדובר במילכוד, או שמא עניין לנו עם נאשם שלראשונה נדרש על-ידי המינהל לשלם עבור מקרקעין שבהחזקתו עשרות שנים מבלי שאי פעם שילם תמורתם), ודומה כי היא "מושכת" לכיוון של חריגה ממתחם העונש כלפי מטה. אולם התקופה הארוכה במיוחד בה נמשכת העבירה של אי קיום צו בית המשפט "מושכת" לעבר חריגה ממתחם הענישה כלפי מעלה. השקול של וקטורים מנוגדים אלו מוביל לתוצאה לפיה אין מקום לחריגה ממתחמי העונש שקבעתי לעיל.

17. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך 120 יום, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מהיום הוא יעבור עבירה לפי אחד או יותר מהסעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה ויורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 40,000 ₪ או 80 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-40 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.12.2013 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 50,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירות בה הורשעה בתיק זה. אם לא יחתום – ייאסר למשך 60 יום או עד שיחתום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, במעמד הנאשם ובאי כוח הצדדים.