ביום 09/03/2011 בוטל פס"ד שניתן בהעדר בר"ל ביום 02/04/2010.

ביום 25/5/2011 הגישו המבקשים בקשת רשות להתגונן ובהחלטה מיום 05/06/2012 זומנו הצדדים לדיון ביום 19/07/2011.

הדיון אכן התקיים במועדו והסתיים בצו סיכומים.

כתב התביעה מציין, כי לבקשת הנתבעת פתח לה התובע חשבון בנק לאחר חתימתה על התחייבות הכוללת בקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהולו.

עוד מציין כתב התביעה, כי הנתבעת קיבלה מן התובע הלוואות בסכום כולל בן 950,000₪ כמפורט בהסכמי ההלוואות אשר צורפו כנספחים א' עד ג' לכתב התביעה.

משלא נפרעו ההלוואות עפ"י המוסכם העמיד הבנק את סכומי ההלוואות לפירעון מיידי.

עפ"י ספרי הבנק עובר ליום 06/11/2009 עמדה יתרת החוב הבלתי נפרע, ע"ס 865,067 ₪,כעולה מנספח ד' אישור מספרי הבנק.

עוד עפ"י כתב התביעה הנתבע מנהלה של הנתבעת ובעל מניות בה, ערב כלפי התובע לפירעון מלוא הסכומים המגיעים לתובע, כעולה מנספח ה' של כתב התביעה, כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום עליו חתם הנתבע.

בקשת הרשות להתגונן נסמכת בתצהיר הנתבע 2.

רוב רובו של התצהיר מכחיש או מאשר האמור בסעיף זה או אחר של כתב התביעה.

מן הראוי היה להצהיר על עובדות ולא אחרת.

מכל מקום, המבקש מכחיש את פרטיו כאמור בכותרת כתב התביעה, אולם, הוא מצהיר על פרטים

אחרים: כתובתו היא רח' טולדנו 19 טבריה.

המבקש מצהיר, כי אכן לבקשת הנתבעת נפתח לה החשבון הנקוב בכתב התביעה וכן מאשר קבלת הלוואות בסכום הנקוב בסעיף 5 של כתב התביעה, וכן את התחייבות המגולמת בנספחים א' וג' של כתב התביעה.

המבקש מכחיש בתצהירו, כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה לפי הסכמי ההלוואות ומציין, כי

בעוד שסכום ההלוואות עמד על 950,000₪, הרי שיתרת החוב ביום הגשת כתב התביעה עמדה על 865,067 ש"ח.

המבקש מאשר, כי זכאי היה הבנק להעמיד את סכומי ההלוואות לפירעון מיידי וכן, כי כך נעשה.

המבקש מכחיש את יתרת החוב עפ"י ספרי הבנק בתצהירו, אולם, אינו נוקב בעובדות כלשהם לבד מהכחשה כוללת.

המבקש מצהיר, כי כנגד ההלוואה הראשון בת 500,000 ₪, הפקיד מזומן בסכום זהה וכי על התובע לקזז את סכום הפיקדון לסכום התביעה מכאן היה סכומה קטן בלמעלה ממחצית.

המצהיר גם תוהה מדוע לא נעשה כך ועושה זאת בעצמו בסעיף 21 של תצהירו, מכאן שסכום ההלוואה לשיטתו עומד על סכום הנמוך ב- 500,000 ₪ מזה הנקוב בכתב התביעה.

עוד מציין המבקש בתצהירו, כי הבנק קיבל כספים רבים ממכירת מלאי החברה, מתקבולים שונים לרבות תקבולים מחברות אשראי ומקורות נוספים, היינו, מימוש שיעבוד צף על נכסי הנתבעת ומימוש נכסיה.

סעיף 24 לתצהיר עוסק בדו"ח כונס נספח ג' שאינני יודע נספח של מה הוא שכן לא כתוב דבר בבקשה הנחזה להיות נספח ג' וגם לא נספח אחר.

מכל מקום, מדו"ח הכונס שלא צורף לתצהיר לא כנספח ג' ולא באופן אחר מסיק הנתבע, כי מלאי החברה עמד על סכום העולה על 929,000 ₪ וגם אם נמכר במחצית שוויו, הרי שנמחק כל החוב לבנק.

התצהיר עוסק גם בחברה בשם צמרת מימונים אשר לשיטת המצהיר קשורה בעניין ונטען, כי צורף לנספח ג'. כאמור לעיל, לא צורף שום נספח לבקשה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 19/07/2012, אישר הנתבע, כי יודע הוא שביום בו הוגשה בקשה למימוש השיעבוד היה חוב הנתבעת כלפי התובעת בן כ-1.4 מליון ₪.

כאשר הוצג לו נספח ג' שהוגש יחד עם תגובת התובע לבקשת הנתבע לביטול פס"ד מיום 14/2/2011 (דפי חשבון) התבקש לאשר, כי אכן הופקד סכום של כ- 187,000 ₪ מצמרת מימונים והנתבע לא אישר.

כאשר נשאל אודות סכום בן 100,700 ₪ שהופקד לאותו חשבון ענה בשאלה: "מטעם מי?" כאשר ביום 24/7/2012 הופקד סך של 15,000 ₪ ממשיכת פיקדון גם אז ענה המצהיר, אני לא מאשר.

כך גם ביחס לסכום כ- 150,000 ₪ ששוחרר מפק"מ, ענה, כי אינו מאשר כיון שלא ראה זאת.

הסכום היחידי שאישר הוא פיקדון נוסף מאותה צמרת מימונים בסך כ-111,000 ₪ מיום 11/8/2008.

בכך תמה החקירה הנגדית, המבקש ציין, כי אינו יודע לסכם דיון וביקש לעשות זאת בכתב והבקשה קובלה בצו הסיכומים מאותו יום.

סיכומי המבקש הוגשו ביום 09/11/2012 בזו הפעם מענו של המבקש ברח' הנביאים 28 ת.ד 4061 חיפה 31004.

בסיכומים שב המבקש לטענותיו בבקשת הרשות להתגונן ומצרף (שלא כדין) מסמכים שונים לסיכומיו.

הפעם בסעיף 9 לסיכומים מציין המבקש, כי החוב המירבי האפשרי הוא 564,432 ₪.

המבקש עורך את חישוביו הוא, על סמך נתונים שלא הובאו ברובם הגדול בכתבי הטענות ומגיע למסקנה בשלהי סיכומיו, כי הבנק קיבל כספים מעל ומעבר לחוב המיוחס לנתבעים, אולם, לא דיווח עליהם.

סיכומי המשיב מיום 30/10/2011 מציעים לדחות את בקשת המבקש, באשר טוען הוא טענות כלליות ובלתי מבוססות ולא עלה בידו להצביע ולו על הגנה דחוקה.

המשיב מציין, כי אין מחלוקת אודות מתן הלוואות בסך 950,000 ₪ לנתבעת כעולה מנספחי כתב התביעה, כך גם אין מחלוקת אודות הרשום בספרי הבנק ביום 06/11/2009.

התשובה מציינת, כי יתרת החוב הנתבעת היא לאחר שכבר פעל למימוש שיעבוד צף על נכסי הנתבעת.

המבקש כעולה מסיכומי המשיבה, לא ביקש כלל מסמכים כלשהם, לא הגיש חוות דעת מומחה לתמוך בטענותיו הסתמיות וגם לאחר שצורפו דפי תנועות בחשבון הבנק לא ביקש לתקן את בקשתו ולא פירט טענותיו מעבר לאמירות סתמיות.מכאן, סבור המשיב בסיכומיו, כי מעת שנמנע המבקש להביא ראיה רלבנטית או עד מטעמו פועל הדבר לרעתו.

כך גם ביחס לצירופם של דפי חשבון או סימוכין כלשהם לתמוך בטענותיהם הכלליות והסתמיות, לפיהם אין חוב בנמצא.

אם ובאשר טוענים הנתבעים לטענת קיזוז עליהם לפרט את העובדות כראוי כמתחייב מן הדין ובהקשר זה מפנה התובע לע"א 579/85 אריאן ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מ (2) 765, שם נפסק:"מול תביעה בסדר דין מקוזז נית ןלהעלות טענת קיזוז, אולם במה דברים אמורים: "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת. כפי שנאמר בע"א 236/83 (3) בעקבות ע"א 544/81, 604 (4), יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב התביעה..."

סיכומי התובע עוסקים כאמור בהם "מעבר לצורך" גם בצרופות סיכומיו של המבקש.

אין בדעתי להתייחס למסמכים שצורפו שלא כדין לסיכומי המבקש, כמו גם, להתייחסות התובע אליהם.

הנתבעים לא הגישו תשובה לסיכומי התובע. זאת אף, כי החלטתי מיום 30/10/2011 שבה והזכירה את זכות המענה השמורה להם.

ביום 18/10/2012 כשנה לאחר ההחלטה הנ"ל הוגשו ע"י התובע סימוכין להמצאת העתק סיכומיו לנתבעים באמצעות משלוח בפקס מיום 3/11/2011, הכולל תרשומת על הודעה טלפונית, לפי תקנה 497 א בתקסד"א. עוד צורפו סימוכין למשלוח דואר רשום אשר הגיע למענו עפ"י האמור בסימוכין ביום 14/9/2012, היינו, כשנה לאחר משלוח הפקס הנ"ל.

מכל אלה, לא ידוע, אם ומתי נמסרו סיכומי התובע לנתבעים. הנתבע אינו עו"ד ומשלוח פקס אליו אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ביחס להמצאה, בפקס.

תקנה 497 א (ב) בוטלה עוד בתיקון מס' 2 של תקסד"א משנת 2007.

מכאן הוריתי את התובע להמציא העתק סיכומיו (אותם הגיש כשנה קודם לכן לנתבעים על מנת שתמומש זכות המענה שלהם).

ביום 27/11/2012 בהמשך להחלטתי מיום 5/11/2012 הודיע התובע, כי מסר לנתבעים עותק מסיכומיו ויתר המתחייב מהחלטות קודמות בזו הפעם צורפו סימוכין למשלוח בדואר רשום עם אישור מסירה.

למרות זאת, בחלוף 7 הימים שלמן מועד המסירה (14/11/2012) לא הוגש כל מענה.

עיינתי במכלול הכתבים שהניחו הצדדים דומני, כי אין למבקשים כל הגנה, ולו לכאורה מפני התובענה.

התובענה אכן הוגשה לאחר מימוש שיעבוד צף, מכאן שמרבית הטענות העולות מבקשת הרשות להתגונן המתייחסות ליתרת חוב זו או אחרת במהלך הליכי מימוש השיעבוד – אינן מעלות ואינן מורידות מהמיוחס לנתבעים, עפ"י כתב התביעה.

לא מצאתי בבקשת המבקשים הגנה המתייחסת לעובדות רלבנטיות, היינו, ביחס ליתרת החוב לאחר הליכי המימוש.

כל הטענות שיש למבקשים ביחס לנכונות הסכומים לאחר הליכי המימוש, מקורם בטענות שאין בסמכותי לדון בהן כלל בהיות הסמכות היחודית לכך היא בפני רשם ההוצל"פ (בערעור על החלטותיו) אשר פיקח על הליכי המימוש של השיעבוד הצף.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת המבקשים ליתן רשות להתגונן, תוך חיובם בהוצאות המשפט של התובע, בגין בקשת הרשות להתגונן שנדונה בפני, בסך 2,340₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

נוכח דחיית בקשת המבקשים, זכאי התובע ליטול פס"ד וזה יינתן בנפרד מהחלטה זו.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ג, 09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.