1. לפניי תביעה שהוגשה על ידי בנק אוצר החייל בע"מ (להלן "הבנק"), בסדר דין מקוצר, בגין הלוואה על סך של 100,000 ₪, אשר נטלו הנתבעים 1 ו-2 (להלן "הלווים") מהבנק, ביום 10.4.08.

המדובר בהלוואה הניתנת על ידי הבנק, בערבות שיורית של קרן קורת-עמותה לפיתוח כלכלי ולסיוע לעסקים קטנים (להלן "הקרן"), לשם קידום עסקיהם של לווים.

היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה נשוא ענייננו, נכון למועד הגשת התביעה, עמדה על סך של 85,405 ₪.

נתבע מס' 3, אחיה של נתבעת מס' 2, ערב להלוואה הנ"ל כערב יחיד (להלן "הערב").

2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן שבה העלו טענות שונות, וביום 23.6.10 ניתנת להם רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה שלפיה הובטח להם על ידי פקיד הבנק, כי ההלוואה ניתנת בערבות מלאה של המדינה, אשר תמומש במקרה של אי עמידתם בתשלומי החזר ההלוואה, וכי הבנק מהווה אך צינור להעברת הכספים הנ"ל מהמדינה לידיהם.

הרשות ניתנה בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט.

כאן המקום לציין כי לא ניתן היה לעמוד בצורה ברורה ומפורשת על מהות הערבות שהובטחה לנתבעים כטענתם, ואשר כונתה על ידם "ערבות מדינה", ומה הקשר בין ערבות זו לבין ערבותה של הקרן, ואף בדיון בבקשת רשות להתגונן, טען בא כוחם כי קרן קורת אינה קרן שבבעלות המדינה, וכי המדובר בערבות מדינה אשר הובטחה לנתבעים, בנוסף לערבות הקרן (ראה עמ' 7 ש' 19-18), ואילו בסיכומים שהוגשו, ניתן היה לראות התייחסות לערבות הקרן ולערבות המדינה, בחפיפה אחת ו/או באופן חלופי.

מכל מקום, וכפי שיפורט להלן, הנתבעים לא הוכיחו קיומה של "ערבות מדינה" על מלוא סכום ההלוואה, והערבות שניתנה על ידי הקרן, שהינה ערבות מדינה כדברי הבנק, הינה ערבות שיורית וניתנה אך עד שיעור של 40% מסכום ההלוואה.

3. העדויות

מטעם הבנק העיד מר שמעון אפוטה שהוא הפקיד אשר טיפל בעניינם של הנתבעים והחתים אותם על מסמכי ההלוואה, ומטעם הנתבעים העידו שלושת הנתבעים.

4. דיון

אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

5. הוכח כי הנתבעים חתמו על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה (נספח ג' לתצהיר התובע ת/1), וכן על נספח לכתב זה (להלן "הנספח") שבו נרשם כדלקמן:

"אני מאשר שהוסבר לי כי קרן קורת (להלן "הקרן") ערבה לקיום התחיבויות הלווה בשיעור של 40% בכל נקודת זמן, אולם ערבותה הינה בבחינת ערבות שיורית, במובן זה שלא ניתן לממשה אלא לאחר שמוצו הליכי הגביה מהלווה ומערביו. לפיכך אין בערבותה להגדיל מס' הערבים וכדי להפחית מחלקי היחסי בחוב" (נספח ה' לתצהיר התובע).

6. טענת הנתבעים כי הובטח להם כי המדובר בהלוואה בערבות מלאה של המדינה, הניתנת למימוש למקרה של אי עמידה בהתחייבויותיהם בהחזר ההלוואה, אין לה כל סימוכין בחומר הראיות, אף לא במסמכים שנחתמו על ידי הנתבעים במעמד קבלת ההלוואה כמתואר לעיל. ודוק, הנתבעים אישרו את חתימותיהם על מסמכי ההלוואה לרבות על הנספח, ולא ניתן על ידם כל הסבר מניח את הדעת הכיצד סברו כי מדובר בהלוואה בערבות מלאה של המדינה הניתנת למימוש מיידי במקרה של אי עמידתם בהתחייבויותיהם על פי הסכם ההלוואה. טענתם הנ"ל לא רק שלא נתמכה בכל ראיה שהיא כאמור, אלא שהיא עמדה בסתירה מוחלטת לתוכן הנספח שעליו חתמו הנתבעים כאמור, ושבו צוין במפורש כי המדובר בערבות שיורית של הקרן בשיעור של 40%, הניתנת למימוש רק לאחר מיצוי הליכי הגביה כנגד הלווים והערבים.

7. אם כן, בפנינו טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שהנתבעים מנועים מלהעלותה על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית. בנוסף בפנינו מסמכים שהנתבעים חתמו עליהם מרצונם הטוב והחופשי על פי עדותם, ומשכך, הם לא יישמעו בטענה כי לא ידעו על מה הם חתמו ובמה התחייבו (ראה ע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341).

8. הנתבעים ביססו כאמור את הגנתם על הטענה שלפיה פקיד הבנק מר שמעון אפוטה הציג בפניהם מצג מטעה בעניין ערבות המדינה.

מר אפוטה הכחיש מכל וכל טענה זו, ולמרות שהוא נחקר ארוכות על ידי ב"כ הנתבעים, גרסתו בהקשר זה נותרה איתנה ולא נסתרה בחקירתו הנגדית.

יוצא אפוא שהגרסה בעניין מצג השווא, נותרה שעונה על עדותם היחידה של בעלי דין המעוניינים בתוצאות המשפט, ללא כל סיוע בצידה, ובמצב דברים זה, לא ניתן היה לאמצה.

9. יתרה מכך, טענת הנתבעים בדבר קיום ערבות מלאה של המדינה הניתנת למימוש מיידי במקרה של אי עמידה בהתחייבויותיהם על פי הסכם ההלוואה, נסתרת מניה וביה מעצם החתמת נתבע מס' 3 כערב להלוואה, ובהקשר זה הנני מפנה לכתב ההתחייבות וערבות להחזרת הלוואה (נספח ג' לתצהיר התובע) שעליו מתנוססות חתימותיהם של הנתבעים והערב, ושבו צוין במפורש כי הערב ערב ל- 100% מההלוואה. עוד ניתן להפנות לטופס גילוי מידע לערב (נספח ד' לתצהיר התובע) שגם בו צוין כי הערב ערב למלוא ההלוואה. למותר לציין כי מסמכים אלה משמיטים את הקרקע מתחת לגרסתם של הנתבעים כמצוין לעיל.

10. לחיזוק גרסתם וההיגיון העומד בבסיסה, הפנו הנתבעים בסיכומיהם למדינות כמו ארה"ב, שבהן ניתנות "ערבויות בל חזור" כדבריהם, שבמסגרתם מעניקה המדינה ערבות מלאה להלוואות שנוטלים לווים לרכישת נכס, תמורת שעבוד הנכס, ללא זכות חזרה אל הלווים במקרה של הפסד במימוש הנכס. אולם ברי הוא כי אין הנדון דומה לראיה, שכן להבדיל מהמקרים הנ"ל שבהם משעבדים הלווים את הנכס הנרכש על ידם לטובת המדינה, לא הוכח בענייננו כי הנתבעים המציאו לבנק בטוחה כנגד קבלת ההלוואה.

11. הנתבעים טענו עוד כי הבנק העלים במתכוון את קיומה של ערבות הקרן בכתב התביעה, למרות שמדובר בנתון מהותי, ומסיבה זו יש לדחות את התביעה.

אין ממש בטענה זו. ראשית, הבנק עתר לחייב את הנתבעים לשלם את היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה שאותה נטלו הלווים ממנו, בערבות הערב, בהתבסס על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה, שעליו חתומים הלווים והערב, יחד עם דף המפרט את היתרה הבלתי מסולקת (ראה נספח ה' לכתב התביעה), ודי במסמכים הנ"ל בכדי לבסס את עילת תביעתו הנ"ל. שנית, ערבותה של הקרן הינה ערבות שיורית שנכנסת לתוקף לאחר מיצוי ההליכים כנגד הלווים והערב, אי לכך, אין היא רלוונטית לתביעה דנן שעניינה ביחסים שבין הבנק ללווים והערב. שלישית, מעיון בנספחי כתב התביעה עולה כי קיומה של הקרן אוזכר בחלק מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה (ראה נספחים א' ו-ה' לכתב התביעה). רביעית, הנספח שבו צוין קיומה של הקרן הוגש במהלך הדיון בבקשת רשות להתגונן ללא כל התנגדות מטעם הנתבעים, ומשכך, מנועים הנתבעים לטעון שמדובר במסמכים המרחיבים את חזית המחלוקת כטענתם.

12. הנתבעים ניסו להיבנות מהעובדה שעל העותק של כתב ההתחייבות שנמצא בחזקתם (נ/1), לא מוטבעת החותמת המפנה לנספח של הקרן. אולם, ניסיון זה לא צלח, שכן הוכח כי הן הלווים והן הערב, ידעו על קיומו של הנספח וחתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי, ובמצב דברים זה, מאבדת הטענה של אי קיום החותמת על העותק שלהם, מחשיבותה.

13. הנתבעים טענו כי הערב פטור מערבותו מכח סעיפים 22 ו-23 לחוק הערבות תשכ"ז- 1967, מאחר שלא גולה לו מידע מהותי אודות קיומה של ערבות הקרן בטופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן" שעליו חתם (נספח ד' לתצהיר התובע).

טענה זו דינה להידחות משני טעמים. הראשון הוא פרוצדורלי שכן טענה זו חורגת מהטענה שלגביה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן . הטעם השני הוא מהותי, שכן סעיף 23 (ב) לחוק הערבות קובע כדלקמן:

"הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22, לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט"

בענייננו, אין מחלוקת כי הערב ידע על קיומה של ערבות הקרן ואף חתם על הנספח המצוטט בסעיף 5 לעיל. בנסיבות אלה אין הוא יכול להיות פטור מערבותו מכח סעיפים 22 ו-23 לחוק הערבות.

14. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו את טענת ההגנה היחידה שלגביה ניתנה להם רשות להתגונן, ושלפיה מדובר בערבות מלאה של המדינה הניתנת למימוש מיידי למקרה של אי עמידה בהתחייבויותיהם על פי הסכם ההלוואה, ומשכך דין התביעה נגדם להתקבל.

15. התוצאה היא שהנני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 85,405 ₪ בצירוף ריבית פיגורים בשיעור של 16.75% לשנה, כפי שתשתנה מעת לעת על פי אישור פקיד הבנק , החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

ריבית הפיגורים תהיה מצטברת ותצורף לקרן בסוף כל רבעון, בשיעורים המשתנים מפעם לפעם, וכפי שיהיה נהוג אצל התובע.

16. בנוסף הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

למען הסר ספק מובהר בזאת כי הסכום הנ"ל כולל בתוכו את ההוצאות בסך 2,000 ₪ שנפסקו ביום 23.6.10 במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן.

ניתן היום, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.